תקציר: היכן מוצאים היום מנהיג פיקח ומבין כמו משה? לצערנו אנו רואים שמנהיגים ובעלי תפקידים נכבדים בימינו העומדים בפני סיום תפקיד, מעדיפים ליצור או להשאיר מצב של 'בוקה ומבוקה ומבולקה', כדי שיבחינו בחסרונם ויפנו לעזרתם...

[לקובץ המאמרים על פרשת פינחס, לחצו כאן]

דוד א' פרנקל (ראו תמונה משמאל) הוא ד"ר למשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ופרופ' אמריטוס בפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון בנגב.

מחבר הספר "תובנות מנהיגות וניהול - הגיגים והרהורים לאור פרשות השבוע וחגי ישראל" בהוצאת ראובן מס, ירושלים (ראו תמונת כריכה בסוף המאמר למטה).

*  *  *

פרשת פינחס כוללת חמישה נושאים עיקריים: מינוי הכהן הגדול; עריכת מפקד חדש; מהפכה וחידוש בדיני הירושה ובמעמד האישה; מינוי מנהיג; וסקירת מועדי ישראל

מגפה בשיטים

בתום פרשת בלק – כאשר בלק ובלעם נפרדו, למדנו על פרשיה המשתרעת על תשעה פסוקים בלבד. ממנה אנו לומדים על התנהגותם של גברים מבני ישראל, בעת שבתם בשיטים, שהחלו לזנות עם בנות מואב ואף השתתפו בפולחניהן האליליים, מה שהביא על בני ישראל מגפה (כנראה מחלת מין), בה נספו עשרים וארבעה אלף מבני ישראל (כה, ט). 

המגפה פסקה רק לאחר שפינחס, בנו של אלעזר הכהן (בנו של אהרן), הרג את "זִמְרִי בֶּן סָלוּא, נְשִׂיא בֵית־אָב לַשִּׁמְעֹנִי" (כה, יד) – כלומר הרג את בנו של נשיא בית אב משבט שמעון, שהתפאר בכך שנשא לאשה את "כָּזְבִּי בַת־צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית־אָב בְּמִדְיָן" (כה,טו) שהיה ממלכי מדין (לא, ח), שגם אותה הרג פינחס. רק לאחר הריגת שני בני הזוג, נותקו הקשרים עם בנות מואב. על ההשפעה על תוצאות המגפה נלמד מאוחר יותר.

מינוי הכהן הגדול

בפתיחה לפרשת פינחס אנו קוראים על ברית שכרת אלוהים עם פינחס, בנו של אלעזר הכהן, ועם צאצאיו, לפיה הכהנים הגדולים יהיו רק מצאצאיו, מינוי חשוב שנועד גם ליצור המשכיותו של עם ישראל כעם אחד עם כהן גדול אחד. הכהן הגדול הראשון היה אהרן, ובמותו הוכתר בנו אלעזר לכהן הגדול. 

לאחר מותם הטרגי של נדב ואביהוא, בני אהרן, נותר לאלעזר אח אחד הצעיר ממנו – איתמר. כדי למנוע מלחמת ירושה ומלחמת משפחות, קובע משה, בהוראת אלוהים, כי הכהנים הגדולים יהיו רק מצאצאיו של אלעזר, ולפי המקובל – הבכור מבין הבנים. "לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת־בְּרִיתִי שָׁלוֹם, וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם" (כה,יב-יג). כל צאצאיו האחרים של אהרן יהיו כהנים אך לא יכהנו ככהנים גדולים.

מפקד חדש לצורך חלוקת הנחלות בארץ לשבטים

לאחר שבני דור המדבר מתו, ונותרו רק משה, כלב בן יפונה ויהושע בן נון מכל יוצאי מצרים, מתחילות ההכנות לקראת העלייה לארץ. כצעד הכנה עורך משה מפקד חדש - מפקד השבטים לקראת העלייה לארץ. 

המפקד הקודם היה לצורך הערכת הכח הצבאי של בני ישראל במדבר, ואילו הפעם המפקד הוא לשם חלוקת הנחלות לשבטים. המתפקדים הפעם הם כל הגברים מבני עשרים ומעלה בכל שבט. הארץ תחולק בין השבטים לפי גודלם. לשם כך יש לתכנן את חלוקת הארץ לפי נחלות המשפחות בכל שבט:

"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת – לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ. אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ. אַךְ־בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת־הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת־אֲבֹתָם יִנְחָלוּ. עַל־פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט" (כו, נב-נו).

מהשוואת מספר המתפקדים למפקד הראשון – עליו למדנו בפרשת במדבר – עולה, כי מספר הגברים מבני עשרים ומעלה בכל אחד בשבעה משבטי יהודה: יששכר, זבולון, מנשה, בנימין, דן ואשר – נתרבה, לעומת מספר הגברים מבני עשרים ומעלה בכל אחד מחמשה משבטי יהודה: ראובן, שמעון, גד, אפרים ונפתלי – נתמעט. הירידה המשמעותית ביותר היתה בשבט שמעון, בו מספר הגברים צנח מ- 59,300 ל- 22,200, ירידה של 37,100 איש. יתכן שרוב הנפגעים במגפה, שפרצה כתוצאה מפרשת הזנות עם בנות מואב (בה נפטרו 24,000 איש), היו מבני שבט שמעון. תוצאות המפקד הראו שהמספר הכולל של בני ישראל (למעט בני שבט לוי) מגיל 20 ומעלה שנתפקדו היה 601,730 (כו, נא), שהוא קטן ב-1820 ממספר המתפקדים במפקד הקודם שהיה 603,550 (א, מו).

בנות צלפחד

מאחר שהמפקד נקבע להיות הבסיס לחלוקת הארץ לשבטים, התעוררה שאלת הירושה של בן דור המדבר שנפטר מבלי שהשאיר אחריו בנים. דיני הירושה במזרח הקדמון הכירו רק בבנים כיורשים. אלא שאותו בן דור המדבר שנפטר, צלפחד בן חפר, לא השאיר בנים אלא רק חמש בנות. בנותיו של צלפחד באו בפני משה ואלעזר, הנשיאים וכל העדה – כלומר, בפני כל נציגי העם, שטחו את תביעתן לקבל את החלקה שהיה אביהן מקבל אילו היה עדיין בחיים, שאז היה הוא קובע כיצד תחולק נחלתו. טענותיהן של בנות צלפחד היו שאם הן לא תירשנה את חלקו של אביהם צלפחד, חלקו יעבור לאחיו כאחד מיורשי סבם והן תקופחנה. בטענותיהן הן מזכירות שאביהם מת במדבר מיתה טבעית, ולא חבר לקורח ועדתו: "אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל־יְהוָה בַּעֲדַת־קֹרַח כִּי־בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא־הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם־אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן? תְּנָה־לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ!" (כז, ג-ד). ההחלטה החיובית שאלהים העביר למשה היתה מהירה, חד משמעית, ללא עינויי דין וכנראה ראשונה מסוגה. היא גם כללה הוראות נוספות שהוכנסו לדיני הירושה העבריים:

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת. נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת־נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן, וְאֶל בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר:  
אִישׁ כִּי־יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ, וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת־נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ,
וְאִם־אֵין לוֹ בַּת וּנְתַתֶּם אֶת־נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו. 
וְאִם־אֵין לוֹ אַחִים וּנְתַתֶּם אֶת־נַחֲלָתוֹ לַאֲחֵי אָבִיו. 
וְאִם־אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת־נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ.
וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה" (כז, ו-יא).

מהפכה וחידוש בדיני הירושה, לרבות ירושת מקרקעין, ובמעמד האשה. הישג מרשים ביסודותיו של המשפט העברי.

לפתור את הבעיות מבעוד מועד...

בני ישראל עדיין במדבר, טרם נכנסו לארץ. מועד הכניסה טרם ידוע, אך ההרגשה הלאומית כבר חזקה. הכניסה לישראל היא מעתה רק שאלה של זמן. מבחינה נפשית הם כבר חיים בארצם. חובה לפתור כעת את כל הבעיות שניתן לחשוב עליהן מבעוד מועד, כדי למנוע בעיות בעתיד.

כה חזקה היתה האמונה. זו כנראה היתה גם תחושתם של ראשוני הציונות – עוד בטרם נכנסו לארץ, כאשר עצמאות מדינית היתה עדיין חלום ומשאלה, חשו הם שזו ארצם ויש להתכונן ליישובה מראש. בבחינת "אני מאמין באמונה שלמה".

מעניין להזכיר כי הרצל אף הכין חוקה למדינת היהודים. הוא עשה זאת בסיוע או אפילו ביוזמת ידידו המשפטן דייויד לויד ג'ורג' – שלימים יהיה ראש ממשלת בריטניה, ובממשלתו שר החוץ יהיה לורד בלפור שנתן את "הצהרת בלפור" ב-2 בנובמבר 1917.

מינוי מנהיג שיחליף את משה

אלהים מזכיר למשה שאסר את כניסתו לארץ עם בני ישראל, ולכן עליו להסתפק, כאהרן אחיו, במבט עליה מרחוק: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה: עֲלֵה אֶל־הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל־עַמֶּיךָ גַּם־אָתָּה, כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ, כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם הֵם מֵי־מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר־צִן" (כז, יב-יד).

מעמד קשה ומדכא, אך אלהים ממשיך מיד ומסביר מפני מה הזכיר זאת – חובה לשמור על רציפות ההנהגה והשלטון בעם. משה ינהיג את העם רק עד לכניסה לארץ, כי הוא המתכנן הגדול של קבלת העצמאות. אך יש להבדיל בין הנהגה של עם לקראת קבלת עצמאותו לבין הנהגת מדינה לאחר שקיבלה את עצמאותה. אלה הן שתי הנהגות שונות. כאשר חייו של משה יגיעו לקיצם, יהיה צורך במנהיג שיבוא במקומו להמשיך את הנהגת העם ויש לקבעו כבר כעת מראש.

קשה לחולמים להנהיג את המדינה עליה חלמו. לא כל חלום הוא בר ביצוע על פרטיו. המציאות משתנה, הבעיות שונות והשיקולים שונים. לא תמיד קל לחולמים להבין כי כדי לקיים את חלומם יש להתאימו למציאות. החלום אינו מציאות, אך לא כל החולמים חושבים כך. על רקע זה אנו עדים למריבות, מלחמות אחים, שנאה, הכשלה, ואפילו בגידות. אלה שחלמו, אינם מוכנים להשלים עם מציאות המחייבת שינוי כדי לבצע את חלומם. הם אף יהפכו לקיצונים, עד כדי הכשלה מכוונת ובגידה בעקרונות להם הטיפו. ראינו זאת לאחר הקמת מדינת ישראל, כאשר אנשים שלחמו על הקמתה ניסו לעשות הכל כדי לחתור תחתיה, לקעקע את בסיסה ואפילו אם התוצאה תהיה הריסתה. כל זאת בא אלהים למנוע. משה יסיים את תפקידו ויחזיר את נשמתו לבורא עולם בשלווה. הוא לא יפריע ולא יבגוד. לאחר פטירתו תועבר המשימה לידי אנשי ביצוע, שאינם בהכרח שבויים בחלומותיו.

משה מקבל את הדברים בצורה נאה ומכובדת. הוא מכיר בצורך למנות מנהיג שיבוא במקומו, אך מעדיף שאת הבחירה יעשה אלהים, כדי למנוע ויכוחים ודיונים לאחר מותו, ומבלי שניתן יהיה לצאת כנגד מנהיגותו: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לֵאמֹר: יִפְקֹד יְהוָה אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל־בָּשָׂר אִישׁ עַל־הָעֵדָה, אֲשֶׁר־יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם, וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְהוָה כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין־לָהֶם רֹעֶה".

תשובת אלהים ניתנת מיד: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה: קַח־לְךָ אֶת־יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, אִישׁ־אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ, וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו, וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל־הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו, לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל־עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי יְהוָה. עַל־פִּיו יֵצְאוּ וְעַל־פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל־הָעֵדָה" (כז, טו-כא). וכמצוות האל – ממנה משה את יהושע לממשיך דרכו שיעמוד בראש העם בהיכנסו לארץ. "וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ וַיִּקַּח אֶת־יְהוֹשֻׁעַ וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל־הָעֵדָה, וַיִּסְמֹךְ אֶת־יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה”(כז, כב-כג).

היכן מוצאים היום מנהיג פיקח ומבין כמו משה? לצערנו אנו רואים שמנהיגים ובעלי תפקידים נכבדים בימינו העומדים בפני סיום תפקיד, מעדיפים ליצור או להשאיר מצב של 'בוקה ומבוקה ומבולקה', כדי שיבחינו בחסרונם ויפנו לעזרתם.

עם זאת מבהיר אלוהים, שממלא מקומו של משה לא יהיה כמשה

אלוהים אומר למשה: "וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו" (כז, כ). כלומר, יהושע, שיבוא במקום משה, לא יקבל את מלוא הודו של משה, אלא רק מהודו. 

הסבר להוראה זו אנו לומדים מהכתוב בפרשת וזאת הברכה בסוף ספר דברים, אחרי הפסוק המזכיר את סמכויותיו של יהושע: "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ משֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת משֶׁה", מובהרים הדברים: "וְלֹא־קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה פָּנִים אֶל־פָּנִים, לְכָל־הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל־עֲבָדָיו וּלְכָל־אַרְצוֹ וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל־יִשְׂרָאֵל" (דברים לד, ט-יב).

סקירה מסכמת של מועדי ישראל

הפרשה מסתיימת בסקירה מסכמת של המועדים שהם עמודי התווך והבסיס של עם ישראל שאותם אין לשנות: שבתות, ראשי חדשים, פסח, יום הביכורים, א' בתשרי, י' בתשרי (יום הכיפורים), ט"ו בתשרי (חג הסוכות) [ראו ”בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַיהוָֹה" (ויקרא כג, לד)] ושמיני עצרת.

פסוקיה האחרונים של הפרשה הם: "אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיהוָה בְּמוֹעֲדֵיכֶם לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם לְעֹלֹתֵיכֶם וּלְמִנְחֹתֵיכֶם וּלְנִסְכֵּיכֶם וּלְשַׁלְמֵיכֶם.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה" (כט, לט – ל, א).

פרשה מרתקת, שומעים ומרגישים בה את פעמי הגאולה.

[לקובץ המאמרים על פרשת פינחס, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת פינחס.
• אוסף המאמרים על פרשת בלק.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת פינחס באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 14/7/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת בלק באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 8/7/19.