תקציר: למרות המהומה הכללית השוטפת את ישראל, אפשר להרים את הראש ולבחון את ה'מלאי', דהיינו, מה יש לכולנו, ולאן ה'יש' הזה הולך...

[לריכוז המאמרים בסוגיית צבא העם' וגיוס החובה, באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית', לחצו כאן]

תת אלוף במילואים, ד"ר דב (דוביק) תמרי (ראו תמונה משמאל) הוא ממפקדי סיירת מטכ"ל וקצין המודיעין הראשי הראשון בצה"ל. בעל עיטור העוז ושני צל"שי הרמטכ"ל.

שימש בעבר כעמית מחקר במרכז יפה למחקרים אסטרטגיים שבאוניברסיטת תל אביב, וכחבר יועץ במרכז הבינתחומי לחיזוי טכנולוגי.

עמד בראש המכון לחקר תורת המערכה בצה"ל והרצה בתוכנית ללימודי ביטחון שלאוניברסיטת תל אביב. קודם לכן שימש מפקד חטיבת טנקים ואוגדה משוריינת סדירות; וכן, מפקד המכללה לפיקוד ולמטה.

שימש כראש התוכנית ללימודי חברה, ביטחון והגנת העורף במכללת בית ברל.

[מקור התמונה משמאל: המחבר]

*  *  *

למרות המהומה הכללית השוטפת את ישראל, אפשר להרים את הראש ולבחון את ה'מלאי', דהיינו, מה יש לכולנו, ולאן ה'יש' הזה הולך:

ביטחון כללי

אחרי שבע מלחמות (המערכה "קדש", מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון והשנייה, מלחמת ההתשה והמערכות בגדמ"ע וברצועת עזה):

- אין חשש למלחמה כוללת מול האויבות הוותיקות – מצריים, ירדן וסוריה. את מקומן תפסו איראן, חיזבאללה והארגונים החמושים הפלסטינים למיניהם. המאבק עם אלה נמשך כל הזמן, עם עליות וירידות. לפי הערכה בצה"ל, יש אפשרות מעשית למלחמה, בו-זמנית, בלבנון מול החיזבאללה; מול הארגונים החמושים ברצועת עזה; ואולי גם עם תוספות מארגונים איראניים בסוריה. המשמעות היא שההשקעה התקציבית בביטחון לא תקטן, סביר שתעלה וכך גם התשומות האנושיות הדרושות, ואלה לא גדלות, דווקא פוחתות. 

- האם יש אפשרות להסדרי קבע עם היריבים שבהווה? לא נראים לא אפשרות ולא סיכוי. טענה שאוותר לדון בה – האם אפשר להגיע עם האויבים של היום להסדר כלשהו. אני מניח שלא. ממשלות ישראל בהנהגת הליכוד, מאז נתניהו, גם לא רוצות להגיע להסדר, משום שמשמעותו מדינה פלסטינית באיו"ש ובעזה, בתצורה מלאה או חלקית.

המציאות הנוכחית וגם בעתיד, היא מלחמת/מלחמות התשה, מערכות הנמשכות ימים אחדים עד שבועות, ואפילו שנים, ללא תוצאה, המשנה את מציאות הסטטוס-קוו. העומס יחול על צה"ל ועל יישובי וערי הפריפריה ובאיו"ש.

צבא

- הרעיון הישראלי הייחודי של צבא העם הולך ומתפוגג. הערבים לא יתגייסו לצה"ל. החרדים הצעירים לא יתגייסו, ובמקביל יזכו לתמיכה כלכלית כבחורי ישיבה. עובדה זו תעמיק את ההימנעות מגיוס מצד אחד, ואת ההימנעות מהשתתפות בשוק העבודה, מצד שני. מספר המשתמטים משרות צבאי, נשים כגברים – גדל כל הזמן.

- לא יחול שינוי בהימנעות משרות לאומי/אזרחי החליפי לשרות צבאי של החרדים היהודים ושל האוכלוסייה הערבית.

- שחיקת משרתי המילואים תימשך. לא נראה סיכוי שממשלה כל שהיא תחולל תפנית חיובית ביחס החברתי והכלכלי למשרתי המילואים.

- בתחום הטכנולוגי לצורכי צה"ל, תחול התקדמות יציבה; התפנית החיובית המשמעותית תהיה בתחום הגנה נגד טילים בליסטיים, טילים ורקטות ארוכי וקצרי טווח. זה יאפשר למטכ"ל ולמדינאים להימנע מלהיגרר למערכות בתוך שטח הרצועה, בסוריה ובלבנון, אשר לא משיגות תוצאות ממשיות.

תחול החמרה של עירוב צה"ל בפוליטיקה הישראלית ועקב כך גם ירידת מעמדו.    

איום קיומי?

- אין איום קיומי צבאי על מדינת ישראל. לדעתי - מאז מלחמת העצמאות, אבל זו השקפה היסטורית. השאלה הזו קשורה רק לנושא אחד והוא נשק גרעיני בידי איראן. ההנחה הרווחת – אם המשטר האיראני יחליט, הוא יגיע לפצצה/פצצות גרעין ובהמשך ליכולת לשגרן באמצעות טילים בליסטיים.

אני מניח שיש לישראל/צה"ל יכולת לפגוע במתקני הגרעין באיראן שיעכבו את ההגעה לנשק גרעיני לזמן לא ארוך. התוצאה הוודאית מכך – תקיפה ישראלית תהיה אישור ברור, ללא עוררין, לאיראן להתחמש בנשק גרעיני. והיה ואיראן תגיע לנשק גרעיני – לא תהיה לה שום כוונה להשתמש בו. נשק גרעיני יש לו ערך כל עוד לא משתמשים בו. הוא יהיה גיבוי לחתרנות הגלויה והסמויה שלה במזה"ת. איראן מודעת ליכולות הישראליות בתחום האמור.

- האיום הגרעיני הקיומי בשרות הפוליטיקה הישראלית: הממשלות תמשכנה להשתמש באיום הגרעיני לצרכים פוליטיים מהסוג הנמוך והגרוע. איום קיומי הוא המצאה ישראלית ותיקה של ממשלות ומנהיגים חסרי אחריות, אבל הוא נכס פוליטי ואישי מהמעלה העליונה. התוצאה הצפויה, כאשר תהיה לאיראן פצצה, הישראלי הנורמטיבי, חדור אימת הפצצה האיראנית, אפשר ויעדיף לעבור לארץ אחרת. למה לו לסכן אותו ואת משפחתו? בארה"ב חיים ומתקיימים כ-650,000 ישראלים, ועם מדינות נוספות – כ-750,000 ישראלים.

מאז תחילת הקדנציה של הממשלה הנוכחית על הפיכותיה, אנו רואים זליגה של ישראלים לקפריסין, יוון, אירופה והלאה, בגלל המצב הכלכלי, פרי הרפורמה המשפטית / המהפכה המשטרית'. ומה יקרה עם פצצה גרעינית בידי איראן? אם יהיה שיטפון של נהירה מישראל, אלה יהיו דווקא של אלה שיכולים כלכלית.

יהודה ושומרון; תופעה של לא להקיא ולא לבלוע

- מדינת ישראל מחזיקה בגדה המערבית של הירדן מזה 56 שנים. לא נראה שום סיכוי שהממשלות יחפשו פתרון שיש לו סיכוי להתקבל על ידי שני הצדדים. הרשות הפלסטינית, תוצר הסכמי אוסלו, שתכליתה ממשל אזרחי וגם ביטחון פנים – הולכת ונחלשת. אין כוונה ישראלית לשקמה.

לדעת רוב הממשלות וכנראה גם רוב הציבור, מפעל ההתנחלויות הצליח. באיו"ש יש כ-150 ישובים עם כ-500,000 ישראלים יהודיים (לא כולל יהודים במזרח ירושלים), מספר כמעט זהה לתושבי תל אביב. ההתיישבות באיו"ש מייצרת תשומה כלכלית נמוכה מאד ואין בה כדי לחזק את הכלכלה הישראלית. נהפוך הוא – היא תובעת השקעות ללא תמורה כלכלית. צורכי הביטחון הנדרשים שם גבוהים בהרבה מכל מרחב ישראלי אחר. ההתיישבות שם היא עול כלכלי.

אין, ונראה שלא תהיה, הנהגה ישראלית שתוכל להציע פתרון למאבק האלים המתמיד בין ישראלים לפלסטינים באיו"ש. ע"פ נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית, האוכלוסייה הפלסטינית מונה 3,200,000 נפשות (כולל פלסטינים במזרח ירושלים) והגידול הטבעי גבוה מזה היהודי.

המגמה המובילה היא לדחוק את הפלסטינים מאחיזה באדמה. המושג "אדמת מדינה" המאפשר הרחבת ההתיישבות הוא לא רק מוזר, אלא גם מטעה במתכוון. "אדמת מדינה" - איזו מדינה? האימפריה העותומאנית? ממלכת ירדן? מדינת ישראל? זו האחרונה לא סיפחה את הגדה המערבית וגם לא תעשה זאת. המושג "אדמת מדינה" מקורו באימפריה העותומאנית והמשכו בממלכת ירדן. השימוש במושגים מימי שלטונות קודמים מתאים לאחיזה זמנית בקרקע עד לפתרון מוסכם. ממשלות ישראל משתמשות בו כסידור חוקי קבוע. אגב, בג"צ, אויב ההתנחלויות לכאורה, אישר וממשיך לאשר את "אדמת המדינה".

צורכי הביטחון באיו"ש הולכים וגדלים כל הזמן. רוב המאמצים והשקעת כוחות של צה"ל הם באיו"ש. יש דעה, שאני מסכים איתה, כי השקעת הכוחות באיו"ש היא על חשבון התכוננות צה"ל למלחמות ומערכות אחרות במרחב. נלווים לאלה סרבנות ועד התחמקות משרות מילואים באיו"ש. זאת, גם ע"י פרישה משרות מילואים בכלל.

תהליך צבאי וחברתי חמור עד מאד – מרחב איו"ש משמש פלטפורמה להפרת החוק הישראלי והחוק הצבאי ע"י קבוצות מתנחלים ולא רק נוער הגבעות. התהליך הזה נשלל, או מוכחש, ע"י הממשלות ונתמך לא-פורמלית ע"י שרים ולעיתים גם ראשי ממשלה. נוצרה מציאות בה הממשלה וצה"ל, האמונים על שמירת החוק הם המפירים אותו. באשר לצה"ל, מאז סוף שנות ה-70 הוא נמצא בתהליך פרדוקסלי מתמשך; הוא אחראי על הביטחון ומגן כל הזמן על מפירי חוק, אם הם נוער הגבעות ואם הם שרי ממשלה. בספרות הילדים מסופר על הוצאת השד מהבקבוק הסגור. אצלנו הממשלה היא הפותחת אותו.

צה"ל נמצא בלימבו, מצב ביניים בלתי ברור; מצב של הזנחה ושכחה; אי יכולת להגיע להכרעה, מבוי סתום. במבט היסטורי, צבאות קרסו לתוך עצמם עם מציאות מתמשכת כזו, במיוחד "צבא העם".         

ירושלים

בירת ישראל; ב-1967 איחוד ירושלים הישראלית והירדנית כלל בעיר המאוחדת 28 כפרים פלסטינים. הפלסטינים בעיר הם אזרחי ישראל. האיחוד הביא לשנאה, חיכוך מתמיד, גם טרור, ושלילת זכויות אזרחיות זהות מהירושלמים הפלסטינים. ירושלים, מכל ערי ישראל, היא חממה לחיכוך עם הפלסטינים, לתופעות שנאה ואלימות בין יהודים לערבים ובין יהודים ליהודים. מכל ערי ישראל רק בירושלים שורפים לעיתים ערבי למוות (רצח הנער מוחמד אבו חְ'דֵיר ב-2 ביולי 2014).

למרות משקלה התודעתי וההיסטורי של ירושלים - היא עיר בירה שאין להתגאות בה.

השפעת המציאות המתמשכת באיו"ש על אופייה וחייה של מדינת ישראל

חלק מהווית החיים בישראל של היום יובא פנימה מהחיכוך עם הפלסטינים באיו"ש:

- חלק ניכר מבעלי המקצוע הכחולים בישראל, עובדי בניין במיוחד, הם פלסטינים. מעט פועלים יהודים עוסקים בבניין. המסורת הישראלית "נבנה את הארץ" עברה לפלסטינים.

- מדינת ישראל על ממשלותיה, חיברו פוליטית, חברתית ותרבותית את האוכלוסייה האזרחית הערבית הישראלית עם החברה הפלסטינית באיו"ש, תופעה שתחילתה מיד אחרי מלחמת ששת הימים, והולכת ומעמיקה כל הזמן. אזרח ערבי ישראלי, גם אם הוא שומר חוק, רואה עצמו קשור לאומית, קהילתית, משפחתית וחברתית לפלסטינים הנמצאים תחת כיבוש ישראלי. לתופעה הזו יש פוטנציאל שלילי כיום ולעתיד.  

- החיכוך האלים המתקיים באיו"ש הביא לתופעות קשות בחיי יום-יום בישראל. למשל, תופעת הסכינאות בישראל: אין יום בלי שימוש בסכין, חלק מבני הנוער יוצאים לבלות בסוף השבוע עם סכין. התופעה זלגה מאיו"ש.

- האוכלוסייה הישראלית הערבית בערים המעורבות שואבת את מחאתה, האלימה לפעמים, מהחיכוך האלים באיו"ש.   

ביטחון פנים

ביטחון פנים בישראל, דהיינו – בתוך מרחב הקו הירוק הוא הנמוך ביותר מאז נוסדה מדינת ישראל. ללא פרוט – העדר משילות בדרום, המרחב בו חיים הבדואים, ובצפון ישראל בו החקלאות והחקלאים סובלים מפשיעה קשה. למשטרה אין כיום יכולת ממשית להתמודד עם הפשיעה.     

דת ואמונה דתית

החברה הישראלית עוברת הדתה במשמעותה הפוליטית והחברתית. הפרט, אזרח ישראלי, רשאי ויכול לקיים את אמונתו, יהודית וערבית כאחד. היהדות במובנה הפרקטי הוגדרה במפלגות פוליטיות ולהן ייצוג הולם בכנסת ובממשלות. המפלגות הדתיות יצרו מציאות מפלה בחברה הישראלית. אין אף מדינה בעולם בה אזרח אינו חייב בשרות צבאי מהיותו בעל אמונה דתית, רק בישראל. מדינה בה החוק מחייב "אזרח-חייל", לשרת שרות חובה ושרות חובה במילואים, ומשחרר ציבור גדול מאד ולו מעמד פוליטי מבוסס הנמנע משרות צבאי וגם משרות אזרחי – ספק אם לאורך ימים תוכל לקיים צבא. "צבא מתנדבים מקצועי" – זו אשליה מסוכנת.

המפלגות הדתיות חייבות לדאוג לפרט הרוצה לקיים את מצוות דתו כהלכה. אבל הן הולכות ולוחצות, בעיקר באמצעות השתתפותן בממשלות – לכפות חיים דתיים על האזרחים שאינם בוחרים בכך.      

קשר עם העם היהודי

מראשיתה, מדינת ישראל ראתה עצמה חלק מהעם היהודי באשר הוא, ואחראית לגורל היהודים בכל מקום בעולם. הקשר הזה פנים רבות לו. יהדות ארה"ב השתתפה בהקמת מדינת ישראל, השפיעה על החלטת האו"ם ב29 בנוב' 47', תמכה בכספים גדולים בבנייתה של ישראל והייתה למנוע שקשר את הממשל האמריקאי למדינת ישראל, בהיבטים המדיניים והצבאיים כאחד.

בעשרים השנים האחרונות בערך, ממשלות ישראל הביאו לפער ההולך וגדל בין מדינת ישראל ליהדות ארה"ב. זאת, ממניעים של פוליטיקה דתית ושל פוליטיקה ישראלית פנימית. יהדות ארה"ב מתרחקת מישראל גם מסיבות אמריקניות פנימיות. כיום, המדיניות הישראלית אודות היחסים עם הפלסטינים היא אבן נגף ביחסים עם הממשל בארה"ב. זה מקרין גם על יחסי יהדות ארה"ב עם ישראל. 
זה פער ההולך ומתרחב, והפוטנציאל השלילי שבו הולך וגדל.

הממשלות בישראל חסרות יכולת משילות

מה המשמעות של האמירה "הרוב קובע"? הרוב לא קובע! הרוב בוחר קבוצה קטנה מאד, מבחינה מספרית כמעט אפסית, את הנהגת המפלגה שהתהוותה בחיים הפוליטיים שכמעט ואין בהם נורמות ערכיות של שליחות עבור הרוב, אלא לדברים אחרים, חיוביים ושליליים כאחד:

"הצבעתם בשבילנו, תודה מעמק הלב (הפוליטי) ועכשיו נעשה לא מה שהבטחנו אלא מה שנוצר מפשרות קואליציוניות", לעיתים פשרות מעוותות מאד.

רוב שרי הממשלות בישראל חסרי יכולת מקצועית ומעשית בתחום עליו הם מופקדים

המציאות המתמשכת מראה כי עפי"ר לשר שהתמנה למשרד בממשלה אין ניסיון, גם לא סגולות ההולמות את תפקידו. הפוליטיקאים ברובם צמחו מלמטה, הם חפרו את דרכם למעלה באמצעות פעילות מתמדת בסניף המפלגה, באמצעות מקורבים, יצירת קבוצות לחץ אינטרסנטיות, התברגות בתקשורת לסוגיה, הם ראו קומבינות מכל הסוגים והעיקר – הפוליטיקה בישראל נעדרת נורמות מחייבות, הכל אפשרי, עפי"ר לא לחיוב.

נורמות מחייבות הן המעצבות את חיינו הרבה יותר מהחוקים, שכן חברות אנושיות והתנהגותן מתהוות ע"י נורמות ולא ע"י חוקים. החוקים נקבעים אחרי שהנורמות הופכות למנהג מקובל ומוביל. החוקים הקיימים לא מונעים התנהגות פוליטית שאין הדעת סובלת. בישראל קיים פער ההולך וגדל בין החוק לבין נורמות ההתנהגות של הנבחרים.

לרוב הפוליטיקאים אין ניסיון של ניהול וניהוג מקצועי, ולא תפעול מערכות גדולות והתמחות המתאימה לתפקיד שניתן להם כשרים בממשלה. גם שרים שעשו חייל בעסקים, לעיתים בצבא, לא פעם מוצאים עצמם כשרים בתחום שאינו קרוב כלל לתחום בו הצליחו בעבר. למיעוטם יש יכולת למידה והסתגלות לתחום שאינו מוכר להם מהעבר, לרובם אין. ראשי ממשלות בישראל אמנם השפיעו ומשפיעים מי ימונה לשר ועל איזה משרד ימונה, אבל השפעתו של רוה"מ מוגבלת עד מאד. המפלגות המרכיבות את הקואליציה קובעות מי מחבריהן ימונה ולאיזה שר לאור הישגיהן בבחירות ולאור יכולת הלחץ על רוה"מ. יש עדיפות מסוימת לנבחרי מפלגה, אם נבחרו למקום גבוה בבחירות מקדימות (פְּרַיְמֶרִיז) ואלה לא בהכרח עדיפים רצויים ומקובלים על רוה"מ.

במציאות מתמשכת כזו התהווה מושג – "השר קובע, מוביל, מתווה מדיניות". מימוש המדיניות מוטל על מנכ"ל המשרד וצוות עובדי ציבור. עפי"ר המנכ"ל הממונה הוא איש אמונו של השר. זו דרישה הקודמת ליכולתו המקצועית ולניסיונו. אמון בין השר למנכ"ל עדיף בהרבה על יכולתו וכשרונו המקצועי. גם אם מדיניות השר היא חיובית ומקובלת, סיכויי מימושה אינם גבוהים.

מקובל כי הפקיד הממונה מחויב לממש את מדיניות השר שאמורה להיות מדיניות הממשלה. אלא שמדיניות הממשלה היא רצף של פשרות, לעיתים מוזרות, בין המפלגות המרכיבות את הקואליציה וטבען של הפשרות היא מדיניות עמומה ככל האפשר עד למתחים וסתירות פנימיות לא מגושרות. התוצאה – דברים שהמדיניות הורתה לא מתבצעים.

ממשלה רחבה, ממשלת אחדות לאומית - משתקת את עצמה

בישראל רווחת הכמיהה לממשלת אחדות לאומית. למושג אחדות יש קסם בחברה הישראלית אשר כל יום מתברר עד כמה היא מפולגת למחנות גדולים וקטנים כאחד. ממשלת האחדות הלאומית הראשונה קמה בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים במציאות של מצוקה חברתית ולאומית. כאשר הוקמה כולנו נשמנו לרווחה והניצחון במלחמה ההיא העצים את רעיון האחדות. אבל, תוך זמן קצר מאד זו הייתה לממשלת שיתוק לאומית.

היא הייתה משותקת במענה לשאלות, איזו מדינה תהיה ישראל במרחב המזרח-התיכון אחרי שהטריטוריה שבידה גדלה פי שניים ומאות אלפי פלסטינים הפכו לנשלטים, ומדינות שכנות שהפסידו טריטוריות במלחמה עשו כל שאפשר להחזירן במלחמה. בממשלת האחדות היו חילוקי דעות אודות העתיד הקרוב והרחוק והתפתחה התעלמות מסוגיות שאפשר היה לראותן אבל נוח היה להתעלם לטובת ממשלת אחדות רחבה ויציבה. התוצאה הייתה מלחמת יוה"כ ומהפך פוליטי. 

מאז ועד היום, ככל שהממשלה יציבה יותר היא מכילה בתוכה יותר מתחים וניגודים. ממשלות אף שלא היה להן מעל מחצית חברי הכנסת, הצליחו למשול ולפעול במחיר מתן מקום בממשלה למפלגות קטנות אשר כוחן בסחטנותן. התעצמה שיטת המפלגות הקטנות בלעדיהן אין ממשלה עד לפרדוקס ממאיר; הקטן הוא המושל, וכוחו הסקטוריאלי מנוצל עפי"ר למנוע התפתחות ורפורמות שלא עולות בקנה אחד עם האינטרסים שלו. צורת השלטון הקיימת בישראל ויכולתה לממש משילות הגיעה למבוי סתום.

גם מספר השרים בממשלות שנע סביב 30 ויותר, בדרך כלל תורם לשיתוק המשילות. הטענה כי השר המיותר ומשרדו גוררים הוצאה תקציבית ממשית אין בה ממש. אלה סכומים מזעריים מתקציב המדינה. הבעיה מצויה ביחסי הגומלין שבין ריבוי משרדים, רובם עם סמכויות, שלא מטיבים לשתף פעולה זה עם שאר המשרדים. כמעט כל הבעיות שאפשר לכלול אותן תחת האמירה "דרושה משילות" אינן מצויות תחת סמכויות משרד אחד, אלא נדרש שיתוף פעולה מלא של משרדים אחדים.

ביחסים בין משרדי הממשלה, הנורמה השלטת היא – "אני לא אתערב בתחום האחריות שלך ואתה אל תתערב בתחום שלי". זו משילות משתקת. 

ובסוף, כל הכתוב לעיל אינו תמונה מלאה. לא כללתי את חצי השנה האחרונה, את הופעת הרפורמה המשפטית / המהפכה המשטרית, שמשמעותה שינוי דמותה של מדינת ישראל, גם לא את הנפילה הדרמטית של יכולת הממשלה הנוכחית לפעול ולנהל את מדינת ישראל ותושביה.

[לריכוז המאמרים בסוגיית צבא העם' וגיוס החובה, באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על מלחמת ששת הימים;
• אוסף המאמרים על מלחמת ההתשה;
• אוסף המאמרים על מלחמת יום הכיפורים;
• אוסף המאמרים על על מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון;
• אוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית';
• אוסף המאמרים על משילות.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2018), מלחמת ששת הימים באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 5/6/18.
• פנחס יחזקאלי (2019), (כמעט) הכל על מלחמת ההתשה באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 28/5/19.
• פנחס יחזקאלי (2018), מלחמת יום הכיפורים באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 18/9/18.
• פנחס יחזקאלי (2019), מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 30/8/19.
• פנחס יחזקאלי (2018), הכל על ‘משילות’ באתר ייצור ידע, 9/7/18.