תקציר: הדילמה של המשטרה במחאות ציבוריות היא דילמה של שופט כדורגל. תפקידו לאפשר למשחק הדמוקרטי 'לזרום' ולא להפוך לשחקן הראשי. שיטת הפעולה שנדרשה מניצב עמי אשד הייתה הופכת אותו לשחקן הראשי במגרש. הוא נמנע ממנה, ואז הפכה אותו תנועת המחאה לשחקן ראשי. התוצאות בהתאם...

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

לאחר שהודיע ניצב עמי אשד על פרישה בשידור מתוקשר (ראו הסרטון למטה), התבטא השר בן גביר: "שיהיה לו בהצלחה בבחירות הקרובות"...

יתכן שעמי אשד אכן יממש את המוניטין שיצא לו כיקיר המחאה ויצטרף לאחת ממפלגות גוש השמאל, אבל האמת היא, שיותר מאשר קציני המשטרה מפתחים אוריינטציה פוליטית, עושים הפוליטיקאים הכל לגרור את אותם לשם...

כך או כך, גם הפוליטיקאים וגם בחירי המשטרה, כדאי שיזכרו שלושה עקרונות חשובים ביחסי משטרה והפוליטיקה:

• האחד, כל עוד הם במדים, בכירי המשטרה רק משתמשים בפוליטיקאים לצורכי קידום בתוך המשטרה. זו תרבותם הארגונית.
• השני, השימוש במשטרה ככלי להשגת מטרותיהם מסוכן לפוליטיקאים. ביצוע הנחיה פוליטית ולא מקצועית ע"י המשטרה, עלולה להשיג לפוליטיקאים את ההיפך הגמור;
• והשלישי: איש משטרה נמצא תמיד במצב של 'אוי לי מייצרי ואוי לי מיוצרי'. בין אם ימשכן את המקצועיות שלו עבור החלטה פוליטית ובין אם יימנע מכך, הוא עלול למצוא את עצמו, בערבו של יום, 'מוטל בצד הדרך'.

יותר משעמי אשד פוליטי הוא 'נצבע' ככזה, מימין ומשמאל

את המשטרה כולם מטביעים בפוליטיקה. אשד הוא רק הסימפטום! לטעמי, אשד סומן, שלא באשמתו, כדמון גדול. כאחת הסיבות לחוסר ההצלחה של הממשלה לתפקד כיאות בחצי שנה האחרונה.

השר לא מבין במשטרה. הוא כן מבין במיקרופונים. אחרי שורה של התבטאויות נגד אשד, הוא ביזה אותו קשות והדיחו אותו בשידור חי, ותייג אותו ברגע כקצין משטרה פוליטי, לשמחת אנשי המחאה. בכך, הוא פגע קשות במשטרה שעליה הופקד.

המחאה מצידה לא טמנה ידה בצלחת ושמחה לציירו כקצין פוליטי. 'חיבוק הדב' שאשד קיבל ממועדון המפכ"לים והניצבים הפוליטי מאוד, רק חיזק את התיוג ואת הפגיעה.

כל עוד הם במדים, בכירי המשטרה רק משתמשים בפוליטיקאים

הם אינם בוחרים צד פוליטי ופועלים על בסיס אמונתם, אלא מנסים להשתמש בפוליטיקאים לצורכי הפוליטיקה הפנימית במשטרה. אבל כשהם פורשים, לפעמים הם כבר 'צבועים' פוליטית.

אבל בעולם של דימויים, המשטרה נתפסת פוליטית מאוד. הכל התחיל כשהתיר רוני אלשיך את הרסן, והטביע את המשטרה בביצה העמוקה והמסריחה של הפוליטיקה. כדי 'לאתרג' את עצמו, הוא תייג את עצמו, לכאורה, כראש חוקרי נתניהו. כך ב'הפוך על הפוך' לקח אחריות על האופן ההזוי שבו התנהלה החקירה, כפי שהיא נחשפת במשפט, שגם אם יסתים בהרשעת נתניהו במרמה והפרת אמונים, יהיה קשה מאוד להסביר את חריגות החקירה הקשות של הפרת זכויות אדם בסיסיות, וזכויות נחקרים ועדים, בדרך אחרת מאשר מעורבות פוליטית.

מאותו רגע, הפכה המשטרה בעיני התקשורת והציבור לפוליטית, והמחסומים נפלו.

משטרה פוליטית עלולה להשיג לפוליטיקאים את ההיפך הגמור

מוטי כהן - שהחליף את אלשיך בתקופה קשה למשטרה והתרחק מהפוליטיקה כמו מאש (אולי בשל כך לא זכה לדרגת רב ניצב ונשאר בלעדיה קדנציה כמעט שלמה כממלא מקום) - כבר 'טבע' בפוליטיקה בעל כורחו. הוא אותגר על ידי השר החדש דאז, אמיר אוחנה ועל ידי מפקד מחוז ירושלים דאז דורון ידיד, שסבר כי 'מדיניות הכסאח' אותה השליט בירושלים (נגד ערבים, חרדים ומפגיני בלפור), תביא אותו לכס המפכ"ל: "נאלצתי להתמודד עם ניסיונות התערבות בעבודת המשטרה" אמר כהן בסגנונו השקט, וצדק.

דורון ידיד הוא גם הדוגמה, מדוע כדאי לפוליטיקאים להזהר בניסיונותיהם לרתום את המשטרה לצורכיהם. שכן, אין כמו תגובה קשה של משטרה נגד מפגינים, כדי לשלהב הפגנות, לעודד מפגינים נוספים להצטרף ולהפוך את ההפגנות לתופעה משנה מציאות פוליטית.

עד שידיד 'טיפל' במפגיני בלפור היו של 40 פנסיונרים של הצבא שעמדו בשקט כל שבוע על המדרכה שליד משכן רוה"מ. אבל המשטרה 'נכנסה' בהם בכוח, עצרה במעצר מתוקשר את תא"ל בדימוס, אמיר השכל, והשפילה אותו לעיני המצלמות כשהוא כפות באזיקים. הפיאסקו הזה נגמר בבית המשפט, בשחרור ללא תנאים מגבילים, אבל השד כבר יצא מהבקבוק...

המעצר הציתה את מחאת בלפור ה'אמיתית' (כן כן. יוצרי מחאת בלפור היו השוטרים של מחוז ירושלים...). ב- 14 ביולי רעדה ירושלים באחת ההפגנות הקשות והאלימות שידעה הבירה בעת האחרונה. זו לא הייתה שעתה היפה ביותר של משטרת ישראל; שהופתעה על ידי הקבוצה האנרכיסטית (אנרכיסטים 'אמיתיים'. לא כינויי גנאי...) שהצטרפה להפגנה; ודרדרה אותה לכאוס.

זה הלקח הראשון לפוליטיקאים מעירוב המשטרה בפוליטיקה: פוליטיקאים היזהרו במשאלותיכם...

מה קרה לניצב שנלחם לשמור את כביש ואדי ערה פתוח?

בתחילת המילניום, חי הממסד הביטחוני בישראל תחת טראומת מלחמת יום הכיפורים; וכהרגלו, נערך למלחמה הקודמת, שבה היה צורך לנייד כוחות בין חזיתות הדרום והצפון. במצב כזה, ציר ואדי ערה הוא כביש אורך חיוני. דובר אז, שבמלחמה, ינסו גורמים בתוך ערביי ישראל לחסום את הציר; ואז, בלית ברירה ואם לא יהיה מנוס מכך, יהיה צורך לפתוח את הציר בכוח, אפילו באש.

רק שכביש ואדי ערב הוא כביש רוחב ארוך, הנשלט ע"י ישובים ערביים. הסיכוי של משטרה לשמור אותו פתוח מול מפגינים נחושים היה חסר סיכוי מלכתחילה. לכן, מבחנה מקצועית, היה המפקד המשטרתי צריך לסגור את הציר לתנועה, ולתת למפגינים להשתולל כרצונם, כל עוד לא יסכנו חייהם של יהודים.

אבל, כשפרץ המרד של ערביי ישראל באוקטובר 2000, ניסה מפקד המחוז הצפוני, ניצב אליק רון למנוע את סגירת הציר בכל מחיר. הכוח שהפעילה המשטרה עלה ועלה ולבסוף היא ירתה אש חיה מבוקרת של צלפים. ואז גילה אליק רון שהוא לבד. הפוליטיקאים ברחו ומכרו אותו לוועדת אור, שניסתה במסקנותיה להרוויח עוד כמה שנים של שקט, על חשבון המשטרה.

זו הדילמה של מפקד משטרה: דילמה של שופט כדורגל. תפקידו לאפשר למשחק הדמוקרטי לזרום ולא להפוך לשחקן הראשי. שיטת הפעולה שנדרשה מאליק רון הפכה אותו לשחקן הראשי במגרש. התוצאות בהתאם, ואליק רון תאר אותם במילותיו: מפקד משטרה, שאיננו יודע שבערבו של יום יוותר לבדו לצד הדרך, או שהוא רפה שכל, או שהוא משקר לעצמו!". 

הגענו לדרישה להשאיר את האיילון פתוח

הוויכוח סביב ניצב עמי אשד, שסרב למנוע מהמפגינים לגלוש לאיילון, מזכיר לי את השימוש המניפולטיבי בסיסמה "תנו לצה"ל לנצח"... ציר האיילון הוא כביש אורך החוצה את תל אביב רבתי. הוא נמצא בתוך שטח נמוך יחסית, בתוואי נחל. קל לרדת אליו ובלתי אפשרי ל'כסות' את כל הירידות אליו. מרגע שהגיעו המפגינים אליו, נדרשים שוטרים רבים והפעלת כוח קשה כדי לדחוק אותם לעלות ממנו.

עמי אשד החליט החלטה מקצועית: שלא ניתן לחסום את האיילון מול כמות המפגינים ויכולת הארגון שלהם. אני סבור שזו ההחלטה המקצועית הנכונה בנסיבות הללו. אם המפכ"ל היה סבור שהוא טועה, יכול היה ליטול את הפיקוד ולהראות לאשד, ולכולנו, איך עושים את זה. אם לא עשה כן, סביר להניח שאו שחשב כמו אשד, אבל אמר מסיבותיו אחרת; או שאין לו שום מושג ירוק איך עושים את זה.

איך אמר המלך החכם מהנסיך הקטן: "יש לדרוש מכל אחד רק דברים שביכולתו לבצע. יש בכוחי לתבוע צייתנות משום שפקודותיי מתקבלות על הדעת!" (ראו את הפרק המלא של מפגש הנסיך הקטן והמשלך בנספח למטה) ... 
ציר האיילון ארוך, אפשר להיכנס אליו מכל כיוון. רמת הגמישות של המפגינים טובה משל המשטרה. מה הסיכוי להצליח? 
בסוף המשטרה גם תאכל את הדגים המסריחים גם חטוף מלקות וגם תגורש מהעיר...

ויש גם את שאלת הלגיטימציה: משטרה אינה שייכת לשלטון. היא שייכת לעם ומהווה ביטוי מוחשי לאמנה החברתית לפיה מפקיד האזרח את החופש שלו בידיה כד שתשמור עבורו על סדר החיים התקין. מחוז תל אביב שייך לתושבי תל אביב, ובניגוד לירושלים או לנגב, האוכלוסייה בו הומוגנית. מה היה סדר החיים אותו ביקשו תושבי תל אביב בחודשי המחאה? כמה הם רטנו לסבלו והפכו עולמות למען פתיחת האיילון לתנועה? ממש לא.

לעמי אשד פשוט לא הייתה לגיטימציה להשתמש בכוח, והוא נמנע מכך בתבונה. לאחר ההפגנה הראשונה שבה המשטרה 'הכילה' את האירועים, טעו המפגינים לחשוב שנכון להרים את מפלס האלימות כדי להרוויח נקודות בתקשורת (תופעת המפגינות שנשכו שוטרים, זוכרים?). הגישה הזו הביאה להפסד נקודות בתקשורת והשוטרים היו תקיפים הרבה יותר במוצ"ש שלאחר מכן. אז 'התיישרו' המפגינים והחלו לחבק את השוטרים.

כשאיתמר בן גביר הפך לשר לביטחון לאומי, החיבוק הזה - עבור משטרת תל אביב בכלל ועמי אשד בפרט - הפך ל'חיבוק דב'... (ראו הכרזה למטה):

אפילו בנאום הפרידה של אשד אין לטעמי פגם

משטרת מחוז תל אביב אינה שייכת לשלטון. היא שייכת לתושבי תל אביב ומפקדה מחויב בשקיפות כלפיהם. אם עובד ציבור חש שנעשה שימוש לרעה בכוח השלטון חובתו להתריע על כך. אבל, אם יצא נגד הממונים עליו חובתו גם להתפטר. אשד עשה את שניהם.

אגב, זו אינו נאום הפרידה הראשון בנוסח זה של עובד ציבור במדים: גם עוזי דיין נהג כך, כשהורחק מהמטה הכללי ולא מונה כרמטכ"ל.

והיה עוד מקרה של 'כמעט': ניצב אורי בר לב כמפקד המחוז הדרומי יצר צוות חשיבה שיבחן את מצבה של משטרת ישראל ואת נקודות התורפה שלה (גילוי נאות, אני עמדתי בראש הצוות). כשקיבל את המסקנות הקשות שקל לעשות מסיבת עיתונאים, לגלות לציבור מה מצב המשטרה וכמה היא חולה, ולפרוש בשידור חי. הוא לא עשה את זה בסוף, כי חשש שהתגובות למעשה תתפרשנה לא נכון, ובמקום שיתעורר דיון ציבורי בממצאים, הוא יוסט אליו.

אבל אשד טעה

ניצב עמי אשד נקט באסטרטגיה לגיטימית של 'הכלה' אבל שכח שאין הכלה אפקטיבית ללא אכיפה תקיפה בצידה (שלימות ניגודית, זוכרים?).

אמנם חוסר היכולת לעצור כמות גדולה של מפגינים באיילון היא מצב אובייקטיבי, אך לא תמיד כמות המפגינים גדולה (מאז ה- 27 במרץ 2023 היא הולכת ומתמעטת); והעובדה שלא ננקטו צעדים נגד השחתה וונדליזם של רכוש ציבורי צורמת מאוד.

התוצאה היא התקבעות ההבנה בציבור כי משטרת תל אביב נוקטת באכיפה בררנית ומפרה את אחד משלושת החובות הבסיסיים בחובותיה של משטרה לאזרחיה: הוגנות באכיפה (שני החובות האחרים הם: הפעלת שיקול דעת באכיפה, ושקיפות ואחריותיות).

נספח - כרזת היום: עמי אשד הוא רק הסימפטום!

נספח: פרק 10 של הספר "הנסיך הקטן", לאנטואן דה סנט-אכזופרי

... והכוכבים נשמעים לציווּייך?" "וודאי." אמר המלך, " הם מצייתים לי מיד. אינני מתיר התרופפות במשמעת." 
עוצמה כזו מילאה את הנסיך השתאות. אילו היה הוא בעל סמכות שכזאת, היה יכול לִצפות בשקיעה לא ארבעים וארבע פעמים ביום, אלא שבעים ושתיים, או מאה, או מאתיים פעמים ביום אחד, בלי להעתיק כלל את כסאו. 
ובגלל שנזכר בפלנטה הקטנה שלו אשר נטש, הרגיש עצוב, ואזר אומץ לבקש דבר מה מהמלך: "הייתי רוצה לראות את השקיעה...אנא...צווה על השמש לשקוע..."
"אילו הייתי מצווה על גנרל לעופף מפרח לפרח כמו פרפר, או לכתוב טרגדיה, או להפוך לציפור ימית, והגנרל היה ממרה את פי, במי מאיתנו האשמה?" שאל המלך, "בגנרל, או בי עצמי?"
"בך", ענה הנסיך הקטן נחרצות.
"מדויק. יש לדרוש מכל אחד רק דברים שביכולתו לבצע.", המשיך המלך, "סמכות טמונה קודם כל בהגיון. אילו הייתי מצווה על אנשים להשליך עצמם למי הים, הם יתמרדו נגדי. יש בכוחי לתבוע צייתנות משום שפקודותיי מתקבלות על הדעת!" (הנסיך הקטן, פרק 10)

[לאוסף המאמרים על 'משטרה בחברה דמוקרטית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על משטרה ופוליטיקאים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'אתרוג פוליטי' באתר ייצור ידע, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית';
• אוסף המאמרים על 'משטרה בחברה דמוקרטית';
• אוסף המאמרים על משטרה ופוליטיקאים;
• אוסף המאמרים על 'אתרוג פוליטי';
• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה';
• אוסף המאמרים על תרבות, סטייה ושחיתות שוטרים;
• הרחבת המושג: 'מטרה של מערכת';
• אוסף המאמרים על 'תיוג' ו'מיתוג' לסוגיו, באתר 'ייצור ידע';
• הרחבת המושג: 'כאוס';
• אוסף המאמרים על 'למי שייכת המשטרה' - אמון ולגיטימציה משטרתית;
• הרחבת המושג: 'הכלה';
• הרחבת המושג: 'אכיפה בררנית';
• הרחבת המושג: 'הוגנות באכיפה';
• הרחבת המושג: 'שיקול דעת באכיפה';
• הרחבת המושג: 'שקיפות משטרתית';
• הרחבת המושג: 'אחריותיות משטרתית';
• הרחבת המושג 'אפקטיביות';
• הרחבת המושג: 'שלימות ניגודית'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2023), בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 26/2/23.
• פנחס יחזקאלי (2019), פנחס יחזקאלי: אכיפה בררנית – מושג בחדשות…, ייצור ידע, 28/5/19.
• פנחס יחזקאלי (2015), אחריותיות משטרתית – חובת המשטרה לדין וחשבון ציבורי על מעשיה, ייצור ידע, 15/11/15.
• פנחס יחזקאלי (2018), שקיפות משטרתית – אור השמש מנקה…, ייצור ידע, 11/6/18.
• משה מוריס בלאיש (2021) סמכות ושיקול דעת באכיפה, ייצור ידע, 13/8/21.
• פנחס יחזקאלי (2023), אתרוג ואתרוגים פוליטיים באתר יצור ידע, יצור ידע, 31/1/23.
• פנחס יחזקאלי (2018), הוגנות באכיפה – המשטרה מסמלת את החוק, ייצור ידע, 12/6/18.
• פנחס יחזקאלי (2019), הכל על משטרה בדמוקרטיה באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 6/5/19.
• פנחס יחזקאלי (2020), משטרה ופוליטיקאים באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 15/9/20.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2018), תרבות, סטייה, אלימות ושחיתות שוטרים באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 14/7/18.
• פנחס יחזקאלי (2014), מטרה של מערכת, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2018), 'תיוג' ו'מיתוג' לסוגיו, באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 30/7/18.
• פנחס יחזקאלי (2015), מיתוג, , ייצור ידע, 24/10/15.
• פנחס יחזקאלי (2015), תיוג, ייצור ידע, 16/11/15.
• פנחס יחזקאלי (2019), פנחס יחזקאלי: אסטרטגיית ההכלה – השלמה והתמודדות תגובתית…, ייצור ידע, 31/12/19.
• פנחס יחזקאלי (2014), כאוס, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2021), למי שייכת המשטרה? – אמון ולגיטימציה משטרתית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 24/2/21.
• פנחס יחזקאלי (2014), אפקטיביות, ייצור ידע, 11/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), שלימות ניגודית, ייצור ידע, 12/4/14.