תקציר: פרשות מטות ומסעי הן פרשות מחוברות, שבשנה שאינה מעוברת מסיימות את ספר במדבר. יש בהן יותר מאשר סקירה לקראת סיום ובסיומה אנו מבחינים בתחילת הליך חדש.

עודכן ב- 31 ביולי 2024

דוד א' פרנקל (ראו תמונה משמאל) הוא ד"ר למשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ופרופ' אמריטוס בפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון בנגב.

מחבר הספר "תובנות מנהיגות וניהול - הגיגים והרהורים לאור פרשות השבוע וחגי ישראל" בהוצאת ראובן מס, ירושלים (ראו תמונת כריכה בסוף המאמר למטה).

*  *  *

פרשות מטות ומסעי הן פרשות מחוברות שבשנה שאינה מעוברת מסיימות את ספר במדבר. יש בהן יותר מאשר סקירה לקראת סיום ובסיומה אנו מבחינים בתחילת הליך חדש.

.

.

שלושה נושאים עיקריים בפרשות מַטּוֹת–מַסְעֵי: מלחמת נקמה במדיינים; בדלנותם של שבטי ראובן, גד ומחצית שבט מנשה; וגבולות הארץ המובטחת – ערי מקלט.

מלחמת נקמה במדיינים

לאחר הפתיחה, אנו קוראים על מלחמת בני ישראל במדיינים. המדיינים לא היו עם אחד, אלא קבוצת עמים. אלהים מצווה על משה להילחם במדיינים כדי לנקום בהם, ובכך יתקרב משה לסיום שליחותו שאחריה ייאסף אל עמיו.

השאלה היא מי הם אותם מדיינים. יתרו אף הוא היה כהן מדיין. בלעם לא רק שלא סייע לבלק לצאת למלחמה נגד ישראל, אלא אך שכנע אותו שלא יצא למלחמה כזאת. מהכתוב בפרשת מטות עולה, כי היו לפחות חמישה מלכי מדיין, כלומר לפחות חמישה עמים מדיינים, שביניהם היתה ברית. על אלה אמר אלהים למשה: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל־עַמֶּיךָ. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל־הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת־יְהוָה בְּמִדְיָן" (לא, ב-ג). סמיכות הסיפור לפרשת פינחס מביאה למחשבה שזו היתה הנקמה על המגפה שפרצה לאחר שבני ישראל החלו לזנות עם בנות מואב.

אבל מי היו המסיתים והמדיחים? ההשערה שלי, שיתכן שאינה טובה מהשערות אחרות אך יתכן אף שאינה גרועה מהרבה השערות אחרות, היא, כי אותן בנות מואב נימנו על המואבים שחברו לאותם מדיינים. מכיוון שלפי פרשת בלק, בני ישראל לא יזמו כל מלחמה נגד מואב – נותרו אותם מדיינים כמסיתים לאחר שבלק ובלעם נפרדו. בסיפור המלחמה בפרשה זו אנו קוראים על נצחונם הגדול של בני ישראל על עמיהם של חמשת מלכי מדיין: "אֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל־חַלְלֵיהֶם, אֶת־אֱוִי וְאֶת־רֶקֶם וְאֶת־צוּר וְאֶת־חוּר וְאֶת־רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן, וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב" (לא, ח). את הסיבה שבלעם נהרג, מסביר המקרא בדבריו של משה: "הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר־מַעַל בַּיהוָה עַל־דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת יְהוָה" (לא, טז).

מסיפור זה אני למד שהאשמה הוטלה על בני ישראל. האם כדי לנקותם מאחריות היה צורך למצוא את מי שהדיחם לדבר עבירה, כאשר הכוונה היתה לקבוע כי המדיח לא היה מבין בני ישראל? כפי שלמדנו מפרשת בלק, ולאור עצות בלעם, המואבים חזרו בהם מכוונתם להילחם בישראל. האם יכלו להיות מטרה להפיכתם לאשמים ולהתקיפם בפגיעת פתע בטענה שהם היו המדיחים? יתכן שהמדיינים הם אלה שהיו אשמים, אך לא מצאתי בפרשה ראיות לכך. מן הראוי לציין כי ישנה גם אי התאמה בין תיאור האירוע בפרשה זו לבין תיאור מקביל בספר יהושע (יג, כא).

בעוד שבפרשת בלק הובהר שהדיון בין בלק לבלעם והמחלוקת שביניהם היו לאחר מלחמת ישראל נגד סיחון ושחרור מואב מידי האמורי, הרי בספר יהושע מובא שחמשת נשיאי מדין נהרגו במלחמה נגד סיחון מלך האמורי וכי באותה מלחמה נהרג גם בלעם. בכתובים מאוחרים יותר, לא בתנ"ך, הועלתה הטענה שהיה זה בלעם ששכנע את בלק שישלח את בנות מואב שתפתינה את בני ישראל ואפילו להינשא להם כדי להעבירם על דתם, מה שגרם למגפה גדולה. אך זוהי פרשנות המסתמכת על השערה ולא על עובדות. אם בלעם נהרג במלחמת בני ישראל נגד סיחון האמורי, כפי שמסופר בספר יהושע, הרי ודאי שלא הוא היה זה ששכנע את בלק, לאחר אותה מלחמה, לשלוח את בנות מואב כדי להעביר את בני ישראל על דתם. גם אם הכתוב בספר יהושע אינו מדויק, אין ללמוד ממנו שהיה זה בלעם שהסית את בלק לשלוח את בנות מואב שתפתינה את בני ישראל.

בדלנותם של שבטי ראובן וגד ומחצית שבט מנשה

לקראת סוף פרשת מטות, מתחילים בני ישראל בהתארגנות מרגשת לעליה לארץ. כאן אנו לומדים על פרשיה, הנראית תמימה, אך מצביעה על נקודת תורפה לאומית רצינית שחוזרת ומלווה את עם ישראל במהלך הדורות וגם בימינו.

בני ישראל חצו את המדבר והחלו לראות את הארץ הנושבת והפורחת המובטחת בצידו המערבי של הירדן, אותו עליהם לחצות. החלום עומד להתגשם. אלא שבאותם ימים נפלאים, לאחר שבני ישראל התגברו על כל מכשולי הדרך וכבר עומדים להיכנס לארץ הבחירה, נזרעים זרעי הבדלנות. בעוד הם מעבר לירדן, באים נציגים של כ-100,000 גברים מעל גיל עשרים, בני שבטי ראובן וגד, ואליהם הצטרפו מחצית מבני שבט מנשה – צאצאיו של מכיר בן מנשה, ואומרים למשה: "אִם־מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל־תַּעֲבִרֵנוּ אֶת־הַיַּרְדֵּן" (לב, ה).

הם אינם רוצים לחצות את הירדן ולהתיישב בארץ המובטחת. הם מעדיפים להישאר במקום בו הם נמצאים – מזרחית לירדן. האידיאולוגיה אינה חשובה בעיניהם. הם עבדיה של המציאות החומרנית. הם משופעים ברכוש, ובהיותם בעלי מקנה רב  – טוב להם במקום אליו הגיעו. סכנת מלחמה מיידית אינה אורבת להם כי הרי כבר כבשו את האזור, ועוד ירחיבו את כיבושיהם אם יהיה צורך. הם הגיעו לארץ פורייה ורחבת ידיים ואינם רוצים לעקור ממנה. 

תחושת קיפוח ותגובה מיידית...

הפנייה המקורית למשה היתה ממנהיגי שבטי ראובן וגד – שני שבטים שהרגישו מקופחים: הבכורה ניטלה מראובן וניתנה ליוסף (ראו בדה"א,  ה, א), גד נפגע מאחר שלא זכה למעמד מיוחד על אף היותו בנו הראשון של יעקב מזלפה, שפחת לאה. לשניהם הצטרפו צאצאיו של מכיר בן מנשה. מנשה הרגיש מקופח, כי יעקב הסיט את הבכורה בבני יוסף ממנשה לאפרים.

עם זאת, יתכן שמכיוון ששבט מנשה היה שבט גדול במיוחד שמנה 52,000 גברים מבני עשרים ומעלה, היתה זו הסיבה שהשבט נחלק לשנים – מחציתו לצאצאי מכיר – שהיה הבכור ומחציתו לצאצאי אחיו אביעזר, חלק, אשריאל, שכם, חפר ושמידע (יהושע יז, א-ג), כי באופן זה יקבל השבט, נוסף על נחלה בארץ, גם נחלה נוספת בעבר הירדן. יתכן גם שצאצאי מכיר בן מנשה נפרדו מבני שבטם, כי מכיר,  בכורו של מנשה נולד לו מפילגשו שמוצאה היה בארם כמתואר בספר דברי הימים א (ז, יד), וילדיו האחרים של מנשה נולדו מאשתו וכן מפילגשו.

כך או כך, התוצאה היתה שבני שני שבטים, שהרגישו "מקופחים", אליהם חברו מחצית של אנשי שבט שלישי, החליטו להיבדל מבני ישראל ואף לא לחלוק את הארץ המובטחת עם רובם של בני ישראל שיעברו את הירדן שיתנחלו בה. 

משה זועם. הוא חושש לעתיד האומה שמא תתפרק. הפעם, שלא כדרכו, הוא משיב להם ישירות ומיד. יתכן שעקב הכעס, הרוגז והספונטניות בתשובתו, לא שקל היטב את הדרך להצגת תגובותיו. הוא פותח מיד בתגובה קצרה, בדבר חוסר הנאמנות של שבטים אלה לשאר השבטים ושואל: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?" (לב, ו) ולא השגיח שזו היתה צריכה להיות, מניסיונו בוויכוחים קודמים, תגובה משנית. רק לאחר מכן הוא ממשיך במה שהיתה צריכה להיות התגובה הראשית – בה הוא משווה את שני השבטים ומחצית מבני השבט השלישי, למרגלים שהניאו "אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי־בֹא אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם יְהוָה" (לב, ט) ומוסיף "וַיִּחַר־אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד־תֹּם כָּל־הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה. הִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף־יְהוָה אֶל־יִשְׂרָאֵל כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל־הָעָם הַזֶּה" (לב, יג-טו).

כלומר, אזהרתו של משה מהעונש הצפוי להם ומבהיר שבכך יוכל להגיע קיצו של העם, לא הובאה כנימוק העיקרי, אלא רק כנימוק משני. "המתבדלים" נאחזו בנימוקו הראשון של משה ומיד ענו לו "נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד־אֲשֶׁר אִם־הֲבִיאֹנֻם אֶל־מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. לֹא נָשׁוּב אֶל־בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ" (לב, יז-יח). כנגד זה לא היה למשה מענה, כי הרי זה היה הנימוק הראשון שהעלה, ובלית ברירה הודיע: "אִם־תַּעֲשׂוּן אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה אִם־תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְהוָה לַמִּלְחָמָה וְעָבַר לָכֶם כָּל־חָלוּץ אֶת־הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי יְהוָה עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת־אֹיְבָיו מִפָּנָיו וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְהוָה וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵיְהוָה וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי יְהוָה וְאִם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לַיהוָה וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם" (לב, כ-כג).

מה השתנה?

משה הבין שהשבטים הפורשים היו מוכנים ל"קורבן" זה ובלבד שיוכלו לחזור לעבר הירדן ולהשתקע שם, ומשיב להם במעין סרקזם – כשהם באו למשה אמרו לו: "גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ" (לב, טז), אך כשנפרדו אמר להם משה: "בְּנוּ־לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם" (לב,כד). למרות שעבורם הרכוש היה הדבר העיקרי,  העמיד משה את טפם לפני הרכוש. מתשובתם עולה כי לא היו מרוצים מהתוצאה אך נאלצו להסכים לה בעל כורחם, כי הרי זו היתה התחייבותם, ולכן הגיבו במלים: "עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה" (לב, כה), כלומר – בלית ברירה.

במהלך הדורות וגם בימינו, אנו מכירים את התופעה של יהודים שאינם מוכנים לעלות לישראל ולבנות אותה אלא מסתפקים בתרומות כדי לנקות את מצפונם. רק במקרי מצוקה קיצונים – במלחמת העצמאות או במלחמת יום הכיפורים, הגיעו קבוצות כמתנדבים וגם אז לתקופות קצובות כדי שיוכלו לחזור לחו"ל מיד בתום הקרבות הקשים או אף קודם לכן, למען יוכלו לחזור להמשיך לטפל ברכושם שבחו"ל. בד בבד ימשיכו את הקשר לישראל בדרך של מתיחת ביקורת והשאת עצות מבלי לשאת באחריות כלשהי.

בני שבטי ראובן, גד וחצי שבט המנשה אמנם עמדו בהבטחתם בעת כיבוש הארץ ושחרורה (יהושע ד, ב-יד), אך כשחזרו לביתם מעבר לירדן פרשו והתנהלו כעם נפרד "וַיִּמְעֲלוּ בֵּאלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם". (דבה"י א, ה, כה). הם אף הוגלו לאחר מכן כמדינה נפרדת: "וַיָּעַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־רוּחַ פּוּל מֶלֶךְ־אַשּׁוּר וְאֶת־רוּחַ תִּלְּגַת פִּלְנֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיַּגְלֵם לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה, וַיְבִיאֵם לַחְלַח וְחָבוֹר וְהָרָא וּנְהַר גּוֹזָן, עַד הַיּוֹם הַזֶּה." (דבה"י א, ה, כו).  

פרשת מסעי צמודה לפרשת מטות ואף ממשיכה אותה. בפרשת מסעי מפורטים כל המקומות בהם עברו בני ישראל מאז חנו בסוכות ערב קריעת ים סוף, עד הגיעם אל עַרְבֹת מוֹאָב, עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ. אלהים מורה למשה לדבר אל בני ישראל ולומר להם: "אַתֶּם עֹבְרִים אֶת־הַיַּרְדֵּן אֶל־אֶרֶץ כְּנָעַן, וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת־כָּל־יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם, וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל־מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל־צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ, וְאֵת כָּל־בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת־הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם־בָּהּ, כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת־הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ. וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת־הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם – לָרַב תַּרְבּוּ אֶת־נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת־נַחֲלָתוֹ. אֶל אֲשֶׁר־יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל, לוֹ יִהְיֶה. לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם תִּתְנֶחָלוּ" והוא מוסיף אזהרה לעתיד שלא נגרע ממשמעותה במהלך של הדורות: "וְאִם־לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת־יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם – וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרְרוּ אֶתְכֶם עַל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם – אֶעֱשֶׂה לָכֶם" (לג, נא- נו).

התוויית גבולות הארץ המובטחת

לאחר מכן מתווה אלהים את גבולות הארץ: "זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה – אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ. וְהָיָה לָכֶם פְּאַת־נֶגֶב מִמִּדְבַּר־צִן, עַל־יְדֵי אֱדוֹם, וְהָיָה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב מִקְצֵה יָם־הַמֶּלַח קֵדְמָה, וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים וְעָבַר צִנָה, וְהָיוּ תּוֹצְאֹתָיו מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְיָצָא חֲצַר־אַדָּר וְעָבַר עַצְמֹנָה, וְנָסַב הַגְּבוּל מֵעַצְמוֹן, נַחְלָה מִצְרָיִם וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו הַיָּמָּה וּגְבוּל יָם, וְהָיָה לָכֶם הַיָּם הַגָּדוֹל וּגְבוּל – זֶה־יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל יָם, וְזֶה־יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל צָפוֹן: מִן־הַיָּם הַגָּדֹל, תְּתָאוּ לָכֶם הֹר הָהָר, מֵהֹר הָהָר תְּתָאוּ לְבֹא חֲמָת וְהָיוּ תּוֹצְאֹת הַגְּבֻל צְדָדָה, וְיָצָא הַגְּבֻל זִפְרֹנָה וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו חֲצַר עֵינָן – זֶה־יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל צָפוֹן, וְהִתְאַוִּיתֶם לָכֶם לִגְבוּל קֵדְמָה מֵחֲצַר עֵינָן שְׁפָמָה, וְיָרַד הַגְּבֻל מִשְּׁפָם הָרִבְלָה מִקֶּדֶם לָעָיִן, וְיָרַד הַגְּבֻל וּמָחָה עַל־כֶּתֶף יָם־כִּנֶּרֶת קֵדְמָה, וְיָרַד הַגְּבוּל הַיַּרְדֵּנָה וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו יָם הַמֶּלַח. זֹאת תִּהְיֶה לָכֶם הָאָרֶץ לִגְבֻלֹתֶיהָ סָבִיב. וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּתְנַחֲלוּ אֹתָהּ בְּגוֹרָל, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, לָתֵת לְתִשְׁעַת הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה" (לד, ב-יג). נחלתם של שבטי ראובן וגד וחצי שבט המנשה "מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ, קֵדְמָה מִזְרָחָה" (לד, טו).

כדי להסיר ספקות, מודיע אלהים למשה שאלעזר הכהן ויהושע בן נון יהיו "הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־יִנְחֲלוּ לָכֶם אֶת־הָאָרֶץ" (לד, יז).

הקמת ערי מקלט ושמירת הנחלות

נושאים אחרונים שמשה מסדיר, ובכך מילא את כל הבטחותיו, הם:

     א) הקמת ערי מקלט אליהן יוכל להימלט מנקמת דם מי שרצח בשגגה, כשהוא חוזר על כללי מכה נפש בשגגה, ו-

     ב) שמירת הנחלות במסגרת השבט עד אשר יתיישבו בני ישראל על אדמותיהם לפי סדר הנחלות. לכן הורה משה "לֹא־תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל־מַטֶּה,  כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְכָל־בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו, וְלֹא־תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר,  כִּי־אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". ואכן, "כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה, כֵּן עָשׂוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד. וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה, תִרְצָה, וְחָגְלָה, וּמִלְכָּה וְנֹעָה – בְּנוֹת צְלָפְחָד לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים. מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי־מְנַשֶּׁה בֶן־יוֹסֵף הָיוּ לְנָשִׁים וַתְּהִי נַחֲלָתָן עַל־מַטֵּה מִשְׁפַּחַת אֲבִיהֶן" (לו, ז-יב).   

ספר במדבר מסתיים במילות סיכום של פרשת מסעי:

"אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה בְּיַד־מֹשֶׁה אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב, עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ" (לו, יג).

חזק חזק ונתחזק

[לאוסף המאמרים בנושא 'פרשת מטות', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא 'פרשת מסעי', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים בנושא 'פרשת מטות';
• אוסף המאמרים בנושא 'פרשת מסעי';
• אוסף המאמרים על פרשת פינחס.
• אוסף המאמרים על פרשת בלק.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2018), 'פרשת מטות' באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 10/7/18.
• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת מסעי באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 28/7/23.
• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת פינחס באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 14/7/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת בלק באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 8/7/19.