תקציר: שתי סוגיות עיקריות בפרשת דְּבָרִים: סקירת המסע מיציאת מצרים עד לכניסה לארץ; והחובה לשפוט. ספר דברים הוא האחרון בחומשי התורה. בחומש זה ארבעה סוגים של נאומים: א) דברי תוכחה של משה, ב) נאומים על חוקים ומשפטים שניתנו לעם ישראל מצאתו ממצרים עד שהגיע לשערי הארץ, ג) נאומים על התנהגות חברתית. מוסר ואזהרות ולסיום ד) – נאומו האחרון של משה לפני מותו.

עודכן ב- 7 באוגוסט 2024

דוד א' פרנקל (ראו תמונה משמאל) הוא ד"ר למשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ופרופ' אמריטוס בפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון בנגב.

מחבר הספר "תובנות מנהיגות וניהול - הגיגים והרהורים לאור פרשות השבוע וחגי ישראל" בהוצאת ראובן מס, ירושלים (ראו תמונת כריכה בסוף המאמר למטה).

*  *  *

ספר דברים הוא האחרון בחומשי התורה. בחומש זה ארבעה סוגים של נאומים: א) דברי תוכחה של משה, ב) נאומים על חוקים ומשפטים שניתנו לעם ישראל מצאתו ממצרים עד שהגיע לשערי הארץ, ג) נאומים על התנהגות חברתית. מוסר ואזהרות ולסיום ד) – נאומו האחרון של משה לפני מותו.

בחומש זה מטיל משה על מי שייבחר למלך חובה לכתוב את "משנה התורה הזאת" – שהיא דברי התורה והחוקים שניתנו בתורה, וזאת כדי שיקרא בה כל ימי חייו וכך ילמד לשמור את כל הכתוב בה (יז, יח). מתרגמי התורה ליוונית – תרגום השבעים – נתנו לחומש זה את השם Δευτερονόμιον (דאוטרונומיון), שמשמעותו הספר שבו נשנים חוקי התורה.

בפרק א' בפרשת דברים, שהיא הפרשה הראשונה בספר, מכונסים נאומיו של משה אותם נשא מראש חודש שבט בשנת הארבעים ליציאת מצרים – "וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי־עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ אֲלֵהֶם" (א, ג) עד ליום פטירתו באותה שנה. בעוד שתאריך פטירתו של אהרן הכהן – א' באב בשנת הארבעים לצאת בני ישראל ממצרים כשהוא בן מאה עשרים ושלוש שנים, נכתב במפורש (במדבר לג, לח) – תאריך פטירתו של משה לא ניתן. כל מה שנכתב בספר דברים לעניין גילו של משה בעת פטירתו הוא שמשה נפטר ביום בו מלאו לו מאה ועשרים שנה. לפי מסורת חז"ל משה נפטר ביום ז' באדר, שהיה גם יום הולדתו. לפי אותה מסורת, כל הכתוב בספר דברים מתייחסים לתקופה של חודש ושבוע בלבד. לפי מסורת חז"ל דוד המלך נפטר בתאריך הולדתו – ביום הביכורים, חג השבועות.

סקירת המסע מיציאת מצרים עד לכניסה לארץ

פרשת דברים גם מציינת את המקום בו חנו בני ישראל כאשר משה נאם בפניהם: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל־כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה, מוֹל סוּף בֵּין־פָּארָן וּבֵין־תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב. אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר־שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ" (א, א-ב).

בנאומיו אלה, ערב הכניסה לארץ, מזכיר משה את חטא המרגלים אך אינו מזכיר את חטא עגל הזהב ואף לא את חטאי המתלוננים במהלך כל השנים. חטא המרגלים היה חמור מכל החטאים האחרים, אף חמור מחטא עגל הזהב ומשה מבהיר זאת באפן ברור.

בתחילת נאומו, מספר משה על ארגון המסע ממצרים, קביעת ראשי השבטים, השופטים, החלוקה המנהלית ועל תכנון ההמשך. בכל אלה, אלוהים סייע, הדריך והגן כפי שמשה מציין: "וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים, וָאֶתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם: שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם. וָאֲצַוֶּה אֶת־שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין־אִישׁ וּבֵין־אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. לֹא־תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט. כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן. לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי־אִישׁ, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא, וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם, תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו. וָאֲצַוֶּה אֶתְכֶם, בָּעֵת הַהִוא, אֵת כָּל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן" (א, טו-יח).

לסיכום חלק זה של המסע אומר משה: "וַנִּסַּע מֵחֹרֵב, וַנֵּלֶךְ אֵת כָּל־הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא הַהוּא, אֲשֶׁר רְאִיתֶם דֶּרֶךְ הַר הָאֱמֹרִי, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֹתָנוּ, וַנָּבֹא עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵע, וָאֹמַר אֲלֵכֶם: בָּאתֶם עַד הַר הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר־יְהוָה אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ, רְאֵה נָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת־הָאָרֶץ. עֲלֵה רֵשׁ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ, אַל־תִּירָא וְאַל־תֵּחָת" (א, יט-כא).

כאן עוצר משה לדקה את נשימתו ומיד ממשיך ומסביר כיצד במעמד מרומם זה, עשו בני ישראל מעשה נורא – הפשע הלאומי החמור ביותר: הסתה נגד עלייה לארץ והעדפתם את חיי גלות על פני העצמאות. פשע זה דחה את הגאולה, ועיכב את הכניסה לארץ בשלושים ושמונה שנים, שהיו שנות נדודים וסבל. בני דור שלם נענשו – כל יוצאי מצרים שהיו אותה עת בני עשרים ומעלה לא זכו לעלות ארצה, למעט שניים שיזכו לעלות לארץ – כלב בן יפונה ויהושע בן נון. משה מבהיר "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ־לָנוּ אֶת־הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה־בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן [...]" (א, כב), אך משחזרו המרגלים "לֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת יְהוָה אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ" (א, כו-כז). מניתוח התוצאות של חטא המרגלים וגם מניסוח דבריו של משה עולה, שכל אדם אחראי לא רק לחטאיו הוא, אלא אף לחטאיו של הציבור כולו, כל עוד לא יצא נגדו. מי שאינו יוצא נגד חטאי הציבור נראה כמשלים עימם, ולכן נחשב אף הוא לחוטא.

משה תאר את המצב לפני חטא המרגלים כשאמר לבני ישראל: "רַב־לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה. פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי [...]" (א, ו-ז). לעומת זאת, התיאור שנותן משה למצב שלאחר חטא המרגלים שונה: "תֵּשְׁבוּ בְקָדֵשׁ יָמִים רַבִּים כַּיָּמִים אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם, וַנֵּפֶן וַנִּסַּע הַמִּדְבָּרָה דֶּרֶךְ יַם־סוּף כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֵלָי וַנָּסָב אֶת־הַר־שֵׂעִיר יָמִים רַבִּים" (א, מו - ב, א). על המצב כעת, לאחר ריצוי העונש, בתום ארבעים שנה של נדודים, אומר להם משה: "רַב־לָכֶם סֹב אֶת־הָהָר הַזֶּה. פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה" (ב, ג). 

כעת עומדים בני ישראל בפני מבחן חדש בכניסה לארץ – כיבוש הארץ. משה מזכיר את שבטי ראובן וגד וחצי שבט המנשה, שסירבו לעלות לארץ ולהתיישב בה, אלא דרשו להתיישב מערבית לירדן, מעבר לגבולותיה, ולא עם שאר שבטי ישראל. לפי דרישת משה הם אמנם התחייבו לסייע בכיבוש הארץ: "וָאֲצַו אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם נָתַן לָכֶם אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ. חֲלוּצִים תַּעַבְרוּ לִפְנֵי אֲחֵיכֶם בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל, כָּל־בְּנֵי־חָיִל. רַק נְשֵׁיכֶם וְטַפְּכֶם וּמִקְנֵכֶם, יָדַעְתִּי כִּי־מִקְנֶה רַב לָכֶם, יֵשְׁבוּ בְּעָרֵיכֶם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם, עַד אֲשֶׁר יָנִיחַ יְהוָה לַאֲחֵיכֶם כָּכֶם וְיָרְשׁוּ גַם הֵם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָהֶם בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְשַׁבְתֶּם אִישׁ לִירֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם" (ג, יח-כ). משה מציין שאמנם בני שבטי ראובן, גד חצי שבט המנשה לא רצו להיכנס לארץ והבטיחו לסייע לעולים אליה, אך לא ביקשו לחזור למצרים לחיי עבדים.

החובה לשפוט

לשני סעיפים בסיום החלק הראשון בנאומו של משה לפני שעבר לחטא המרגלים, ישנה משמעות מיוחדת. מסיבה זו העדפתי לחזור אליהם כאן בנפרד ובמפורש. משה מספר: "וָאֲצַוֶּה אֶת־שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: שָׁמֹעַ־בֵּין־אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין־אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט, כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן. לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי־אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא" (א, טז-יז). לכאורה, אין בדברים אלה חידוש או משהו החורג מכללי הדין הרגיל, אך זאת רק לכאורה. 

משה מציין בנאומו את העובדה שהקים מערכת משפט מבלי שייכנס בנאומו זה לפרטי החוקים. עם זאת, הוא מוצא לנכון להדגיש את עיקרו של צו אחד בדרך של הזכרתו כשני ציוויים ובשני נוסחים: הנוסח האחד הוא מצוות עשה, והנוסח השני מצוות אל תעשה. כוונתי לצירוף של "שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם", ו"לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט, כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן". הוראות אלה מזכירות את מה שנקבע בפרשת משפטים בספר שמות: "וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבו";,"לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ" (שמות, כג, ג ; ו), וכן בפרשת קדושים בספר ויקרא: "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט. לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל. בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, טו).

אלא שבעוד שההוראות בספר שמות ובספר ויקרא הן כיצד לשפוט, ההוראה בפרשה שלנו היא הטלת החובה לשפוט: "שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם".

השפיטה אינה רשות בלבד. היא חובה המוטלת על השופט. עליו לשמוע ולשפוט. שופט המסרב לשפוט עובר על הוראת עשה, על כל הנובע מכך. יתכן שמשה נתקל במקרים בהם שופטים סרבו או נמנעו מלשפוט, לרבות מקרים שכתוצאה מסירובו של שופט לשפוט, עבר הדיון למשה – בהתאם להירארכיה שנקבעה בפרשת יתרו. יתכן אף שבכך נפתרו גם סכסוכים קלים, ששופטים נמנעו מלדון בהם מסיבות אלה או אחרות. חששו של משה היה שכאשר יגיע לקץ ימיו, עלולים שופטים לסרב למלא את חובתם, ואז את מקום הפתרונות המשפטיים לסכסוכים יתפסו פתרונות אלימים ובלתי רצויים. תוצאה כזאת – העדר ערכאת שיפוט עליונה אחידה – תזעזע לא רק את מערכת המשפט אלא את מערכת החיים בהעדר ערכאת שיפוט עליונה אחידה. כדי למנוע תוצאה כזאת, או אפילו כדי למנוע אפשרויות של אי הבנות או אי בהירות, מצא משה לנכון לקבוע, כבר בנאומו הראשון בפרשה זו שבספר דברים, בצורה ברורה ובלשון ברורה: "שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם".

 פתרונות לסכסוכים הם בסמכותו של השופט ועליו גם מוטלת החובה לשפוט

עקרון חשוב זה מדגיש משה כבר בנאומו הראשון בסדרת הנאומים שבספר דברים, הסידרה האחרונה של נאומים שנשא לקראת תום חייו.

עד ליומו האחרון, היה משה עסוק בפרטי הפרטים של תכנון המדינה העצמאית וסדרי השלטון והחברה בה, מבלי להתנער מאחריות כלשהי. הוא חזר ואף ביקר את עצמו ואת דבריו, ובלבד שלא להשאיר שאלות שאינן פתורות וכדי למנוע ריבים מיותרים.

עקרון כה חשוב של החובה לשפוט, מנוסח בבירור בשני פסוקים בלבד. הניסוח ברור – אין מקום לפרשנות או להתעלמות.

[לאוסף המאמרים בנושא 'פרשת דברים', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים בנושא 'פרשת דברים'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת דברים באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 3/8/19.