תקציר: פרשת וָאֶתְחַנַן כוללת בתוכה ארבעה נושאים עיקריים: הודעת משה על העונש שנגזר עליו; הבהרה של עשרת הדיברות; חובת העברת המסורת לדורות הבאים, ואזהרה מפני נישואי תערובת.

עודכן ב- 16 באוגוסט 2024

דוד א' פרנקל (ראו תמונה משמאל) הוא ד"ר למשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ופרופ' אמריטוס בפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון בנגב.

מחבר הספר "תובנות מנהיגות וניהול - הגיגים והרהורים לאור פרשות השבוע וחגי ישראל" בהוצאת ראובן מס, ירושלים (ראו תמונת כריכה בסוף המאמר למטה).

*  *  *

פרשת וָאֶתְחַנַן כוללת בתוכה ארבעה נושאים עיקריים: הודעת משה על העונש שנגזר עליו; הבהרה של עשרת הדיברות; חובת העברת המסורת לדורות הבאים, ואזהרה מפני נישואי תערובת.

.

הודעת משה על העונש שנגזר עליו לא להיכנס לארץ – אנטומיה של יושרה פוליטית

קטע קורע לב פותח פרשה זו. משה עומד בפני כל בני ישראל ומסביר מפני מה לא יוכל להיכנס איתם לארצם. עד כה לא גילה לבני ישראל את העונש שנגזר עליו ועל אהרן, שלא יזכו להכניס את בני ישראל לארצם. העונש שנגזר עליהם על שכדי לרצות את בני ישראל הפרו את ההוראות שקבלו מאלוהים בפרשת מי המריבה. משה מסביר שזוהי גזירה שאיננה ניתנת לביטול, למרות שניסה, ומגלה לבני ישראל שאהרן כבר נשא בעונשו במיתתו, וכי הוא, משה, עומד לשאת בו בקרוב.

משה מלמד את בני ישראל יושרה פוליטית מה היא. הוא אינו מתנקם. הוא אף מברך את יהושע, אותו ימנה לממשיך ההנהגה עד אשר יסיים את תהליך ההנחלה. 

ואלו דבריו: "וָאֶתְחַנַּן אֶל־יְהוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: אֲדֹנָי יְהוִה אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת־יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי־אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ. אֶעְבְּרָה־נָּא וְאֶרְאֶה אֶת־הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן. וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי: רַב לָךְ, אַל־תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה. עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה, וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ, כִּי־לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. וְצַו אֶת־יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי־הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה" (ג, כג-כח).

כל המוסיף גורע

לאחר הקדמה כואבת וקורעת לב זאת, משה, המורה והמנהיג, מתגבר על כאבו, מרים ראשו ומישיר עיניו לבני ישראל. פעם נוספת אנו רואים את משה, שרק טובת עמו נגד עיניו, מסביר: "ועַתָּה, יִשְׂרָאֵל, שְׁמַע אֶל־הַחֻקִּים וְאֶל־הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת, לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם" (ד,א). משה מדגיש כי אין זו רק עצה, אלא גם הוראה. ההוראה ברורה והיא בסופה של העצה: "לֹא תֹסִפוּ עַל־הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ, לִשְׁמֹר אֶת מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם" (ד, ב).

החוקים והמשפטים שזורים זה בזה, ויחד הם יצירה מושלמת. לא רק שאין לגרוע מהם, אלא משה מוסיף עליהם אזהרה – אין להוסיף עליהם. משה לא רק מזהיר את אלה שירצו להוסיף, אלא גם מפניהם. 

הם נוהגים כך כדי להיראות כמיוחדים, אך גם רצון אמיתי עלול לגרור להתנהגות פסולה, אף אם להם תיראה התנהגותם כהתרוממות דתית. להתנהגות כזאת תוצאות שליליות – מרוב דבקות בחלק מהמצוות לא ישגיחו בשמירה על מצוות אחרות, ומה שגרוע יותר – הם ירחיקו עצמם מהציבור או ירחיקו אחרים מהציבור תוך כדי זלזול בהם. סכנה זו יכולה להתפשט לקבוצות ולא רק לבודדים - מה שיביא לפירוד בעם ולשנאה. על אלה נאמר "כל המוסיף גורע".

שוו בנפשכם שבתזמורת יהיו נגנים שבעת קונצרט ירצו להתעלות על המלחין ולנגן לפי רצונם. כל תוספת או גריעה מצדו של נגן כזה – תפר את ההרמוניה ותוביל לערבוביה וחלחלה. לצערי, אנו רואים כיצד כל קבוצה המגדירה עצמה כ"דתית", קובעת לעצמה הוראות מחמירות או שונות מההוראות המקוריות. הן מתרצות זאת שבכך חבריה מתקרבים יותר לאלהים, ולכן לדעתן לא רק שמותר להם, אלא אף מוטלת על חבריה חובה לבוז ולזלזל במי שאינו נמנה על קבוצת המיעוט שלהם ואפילו להחרימם. לצערי, קבוצות מיעוט כאלה מתרבות, וכל קבוצה בוררת לעצמה איזה "מצוות" להוסיף על חשבון חשיבותן של מצוות אחרות או אף למחקן, וכן במי לזלזל ואת שמו של מי להכפיש, מה שמביא לפירוד ובסיום לחורבנו של עם.

אם ינהגו לפי הוראותיו של משה, יעריכו כל העמים האחרים את חכמתם של בני ישראל. לכן הוא אומר לבני ישראל: "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל־הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם־חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה. כִּי מִי־גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר־לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ בְּכָל־קָרְאֵנוּ אֵלָיו? וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם? רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד, פֶּן־תִּשְׁכַּח אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר־רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן־יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ" (ד, ו-ט).

סקירה כללית

משה מזכיר את מעמד הר סיני, אך אינו מזכיר את חטא העגל כדי לא לגרוע מחגיגיות המעמד של נאומו. הרצאתו אינה נאום נקמה אלא דברי סיכום. 

הוא מזכיר את מעמדם המיוחד של בני ישראל בין שאר העמים. נוסף על הענקת עשרת הדברות לבני ישראל ישירות מפי אלהים, מפי הגבורה – מונח שיכול להוות תרגום הולם למושג "הנורמה הבסיסית" הצמודה לריבונות במשפט העמים – הוא מזכיר את החובה שהוטלה עליו: "וְאֹתִי צִוָּה יְהוָה בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" (ד, יד). הוא מציין שאלהים הוציא את בני ישראל "מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה" (ד,כ), כאן מזכיר משה פעם נוספת, בכאב, כי הוא נענש בגלל התנהגות בני ישראל ותגובותיו: "וַיהוָה הִתְאַנֶּף־בִּי עַל־דִּבְרֵיכֶם וַיִּשָּׁבַע לְבִלְתִּי עָבְרִי אֶת הַיַּרְדֵּן וּלְבִלְתִּי־בֹא אֶל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה, כִּי אָנֹכִי מֵת בָּאָרֶץ הַזֹּאת אֵינֶנִּי עֹבֵר אֶת־הַיַּרְדֵּן וְאַתֶּם עֹבְרִים וִירִשְׁתֶּם אֶת־הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת" (ד, כא-כב).  עם זאת משה מזהיר את בני ישראל שאל להם לשכח את הברית שאלהים כרת אתם, "כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא" (ד, כד).

אם נחזור למה שקראנו בספר שמות, נוכל להבין את פשר הדברים. לאחר כל התלונות של בני ישראל, במיוחד התלונות לגבי חוסר מים, אנו קוראים על פרשיית הוצאת המים מן הסלע. בספר שמות (יז, ב) אנו קוראים "וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה". על כך ענה להם משה: "מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת יְהוָה". משה ואהרן נסחפו לדרישות ההמונים, חששו שדיבורים בלבד אל הסלע לא יביאו מים והיכו פעמיים על הסלע. על כך נענשו עונש כה חמור: "וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת יְהוָה לֵאמֹר הֲיֵשׁ יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן" (יז, ז).

אמונה הבנויה על מבחן התועלת היא מכשלה, כי היא מעוותת את הציות לחוקים ולמשפטים מאחר שמבצעים אותו אך ורק לפי הכדאיות האישית.

משה ממשיך בנאומו ומבהיר, כי החוקים והמשפטים שהעביר לבני ישראל לא נועדו רק לדור המדבר, שהמבוגרים בו כבר נפטרו, אלא לכל בני ישראל בכל הדורות לעתיד והוא אומר: "יהוָה אֱלֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב. לֹא אֶת־אֲבֹתֵינוּ כָּרַת יְהוָה אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת כִּי אִתָּנוּ, אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים" (ה, ב-ג).

הבהרה של עשרת הדברות

משה חוזר על עשרת הדברות אך בשינויים, לשם הדגשים נוספים, בדיבר הרביעי, בדיבר החמישי, בדיבר התשיעי ובדיבר העשירי.

בפרשת יתרו בספר שמות (כ, ח-יא) הדיבר הרביעי הוא: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי, שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי – עַל כֵּן בֵּרַךְ יְהוָה אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ".

לעומתו, נוסח הדיבר בפרשת וָאֶתְחַנַן הוא: "שָׁמוֹר אֶת יוֹם־הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּֿל־מְלַאכְתֶּךָ וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא־תַעֲשֶׂה כָלֲ־מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ־וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ־וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל־בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹך, וְזָכַרְתָּ כִּי־עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה – עַל כֵּן צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת (ה, יב-טו).

בספר שמות הדיבר מתמקד בצורך לזכור את יום השבת לקדשו, מאחר שבתום מלאכת בריאת העולם בששה ימים נועד היום השביעי למנוחה, ועל כן בֵּרַךְ יְהוָה אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ. בפרשת וָאֶתְחַנַן מודגשות שתי חובות נוספות: החובה של שמירת השבת, כפי שאלהים ציוה - כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, כלומר לא כל אחד רשאי להחליט כיצד ישמור את השבת, והחובה להחיל את ההוראה כשהיא משולבת עם החובה להחילה גם על העבד והאמה כאשר הנימוק ההיסטורי לכך: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם [...]".

הדיבר החמישי בפרשת יתרו בספר שמות (כ, יב) הוא: "כַּבֵּד אֶת־אָבִיךָ וְאֶת־אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ". נוסח הדיבר בפרשת וָאֶתְחַנַן הוא: "כַּבֵּד אֶת־אָבִיךָ וְאֶת־אִמֶּךָ, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָך" (ה, טז)ְ. גם כאן מקפיד משה לציין שדרך ואופן כיבוד הורים אינו נתון לשיקול דעתם המלא של ילדיהם. כיבוד הורים הוא כפי שאלהים ציוה, ולא פחות מזה.

הדיבר התשיעי בפרשת יתרו (כ, יג) הוא: "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר". נוסחו של דיבר זה בפרשת וָאֶתְחַנַן שונה. נוסח זה הוא: "וְלֹא־תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא" (ה, יז). לי נראה שבכך הרחיב משה את חובת העד. בעוד שבפרשת יתרו נאסר על עד לתת עדות שקר, הדיבר בפרשת וָאֶתְחַנַן מרחיב את האיסור על מתן עדות שווא. חל איסור על עד להעיד מיוזמתו עדות שווא – עדות שאינה קשורה לנושא הדיון – שנועדה להשפיע, אף בעקיפין, על השופט בעת גיבוש דעתו על אפיו של הנתבע (או הנאשם).

הדיבר העשירי בפרשת יתרו קובע: "לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ, לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ" (שמות כ, יד). לעומתו בפרשת וָאֶתְחַנַן נוסח הדיבר שונה והורחב: "וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ, שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ, שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ" (ה, יח). כנראה "חמדת אשה" היתה נפוצה יותר באותה תקופה, ועל כן חמדת האשה היא הראשונה ברשימת האיסורים. תוספת האיסור לתאווה של שדהו של האחר מקבלת משמעות חשובה לאור הכניסה הקרובה לארץ, בה לכל אחד תהיה נחלה משלו.

משה מדגיש את אחדותו של העם ואת החובה ללמד את התורה מדור לדור כי בכך ייטב לעם, וכן קובע את החלק הראשון של קריאת שמע, כחובה שיש לאומרה פעמיים ביום כאשר הפסוק הראשון שבה הפך להיות חלק בלתי נפרד מקריאתו ושיחו של כל יהודי, מה שבעתיד ישמש כסימן ההיכר בין יהודי ללא יהודי: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד" (ו, ד).

משה מבהיר כי כאשר יחצו בני ישראל את הירדן ויגיעו אל "עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא־בָנִיתָ וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל־טוּב, אֲשֶׁר לֹא־מִלֵּאתָ, וּבֹרֹת חֲצוּבִים, אֲשֶׁר לֹא־חָצַבְתָ,ּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא־נָטָעְתָּ, וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ" (ו, י-יא), עליהם לדעת ולזכור כי כל זה נפל לידיהם מאלהים שהוציאם מארץ מצרים. אסור להם לסור מדרכם ולחשוב שישנם "אלהים אחרים", שבזכותם קיבלו מכל טוב. כמו כן אל להם לנסות את אלהים, ושוב חוזר להזכיר את פרשת מסה ומריבה - "לֹא תְנַסּוּ אֶת־יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה" (ו, טז).

חובת העברת המסורת לדורות הבאים

על חובת הזכרון הלאומי והעברת המסורת מדור לדור, מדגיש משה באמרו: "כִּי־יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר: מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם, וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ: עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה, וַיִּתֵּן יְהוָה אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל־בֵּיתוֹ לְעֵינֵינו,ּ וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ, וַיְצַוֵּנוּ יְהוָה לַעֲשׂוֹת אֶת־כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים, לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה, וּצְדָקָה תִּהְיֶה־לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת־כָּל־הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, כַּאֲשֶׁר צִוָּנו" (ו, כ-כה).

אזהרה מפני נישואי תערובת      

הפרשה מסתיימת באזהרה: כדי לרשת את הארץ המובטחת יהיה צורך להילחם בעמים רבים שלא יקבלו ברצון את שובם של בני ישראל לארצם. על כן יש לזכור שהמלחמה בהם כוללת גם חובה להיזהר מלהתערב בהם. נישואי תערובת ימיטו אסון ועלולים להביא לקריסתו של עם ישראל. ההתבוללות היא הרס האומה.

[לקובץ המאמרים על פרשת ואתחנן, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת ואתחנן;
• אוסף המאמרים על 'פרשת יתרו'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת ואתחנן באתר 'ייצור ידע', יצור ידע, 12/8/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת יתרו באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 25/1/19.