תקציר: היה זה ברוך קימרלינג שנתן לאליטה המייסדת של ישראל את שמה - אחוס"לים: אשכנזים, חילוניים, ותיקים, סוציאליסטים, לאומיים-ציוניים ומזרחיים, שעברו את כור ההיתוך, קיבלו את התרבות האחוס"לית על עצמם (כמו הורי וכמוני) ו'השתכנזו'. האחוס"לים בנו מראש את מוקדי הכוח שלהם בתבונה רבה, בתחומי הרווחה והבריאות (ההסתדרות הכללית); הביטחון, בחינוך, בתרבות, בהסתדרות, במשפט, באקדמיה וכמובן בתקשורת. הם הנהיגו את ישראל ביד רמה, מראשית שנות המדינה, והם שאחראים לניצחון במלחמת השחרור, במערכת קדש ובמלחמת ששת הימים.

עודכן ב- 11 באוקטובר 2024

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

זהו מאמר ראשון באתר על האחוס"לים. למאמר האחר:

• משה כהן אליה: קץ שלטון האחוס"לים

*  *  *

היה זה ברוך קימרלינג שנתן לאליטה המייסדת של ישראל את שמה - אחוס"לים, בספר הנושא את השם "קץ שלטון האחוס"לים", שראה אור בהוצאת כתר בשנת 2001. ע"פ קימרלינג, אחוס"ל הוא: אשכנזי, חילוני, ותיק, סוציאליסט, לאומי-ציוני ומזרחיים, שעברו את כור ההיתוך, קיבלו את התרבות האחוס"לית על עצמם (כמו הורי וכמוני) ו'השתכנזו'. הם הנהיגו את ישראל ביד רמה, מראשית שנות המדינה, והם שאחראים לניצחון במלחמת השחרור, במערכת קדש ובמלחמת ששת הימים.

האחוס"לים אופיינו על ידי שני ערכים מובילים:

• התיישבות (למרות שרבים מבניה גרו בערים).
• והתנדבות לצה"ל: הם היו אמם רק 4% מהאוכלוסיה, אבל 60% מהצבא, ובעלי משקל מכריע בשכבת הבכירים שלו (לימים תירש מהם הציונות הדתית את שני הערכים הללו, בדרכה להפוך לאליטה מובילה).

האחוס"לים בנו מראש את מוקדי הכוח שלהם בתבונה רבה, בנוסח מזרח אירופה. הם הבינו ששליטה במדינה לאורך זמן מחייבת שליטה, לא רק במוקדי הכוח הפוליטיים; אלא גם בתחומי הרווחה והבריאות (ההסתדרות הכללית); הביטחון, החינוך, התרבות, המשפט, האקדמיה וכמובן התקשורת. 

שכתוב של ההיסטוריה לדורות

המחשה לחשיבות ההחזקה של עמדות הכוח באקדמיה ובתרבות למשל, ניתן להביא במה שמכונה "תעשיית ההיסטוריה" של מפא"י, שביצעה שכתוב היסטורי של המאבק לתקומת המדינה, הן של ההעפלה והן של המרד בגטאות. 

כך למשל, מצוטט הוויכוח המפורסם בין מפקד ההגנה, אליהו גולומב, למפקד לח"י, נתן ילין מור על מלחמת המחתרות. כשהגיע הדיון הלוהט למקום סתום, וילין מור אמר: "ההיסטוריה תשפוט בינינו", השיב גולומב: "אני כבר יכול לומר לך מה תשפוט ההיסטוריה, כי אנחנו אלה שכותבים אותה"... דוגמאות ל'תעשיית ההיסטוריה' יש בשפע (סג"ל, 2020):

• העלמת חלקו של הארגון הצבאי היהודי (האצ"י) במרד גטו ורשה. הנרטיב השליט לא רק שהעלים את העובדה שאת עיקר הקרב עשה האצ"י, הוא העלים אותם מההיסטוריה. רק ספרו של פרופ' משה ארנס ז"ל "דגלים מעל הגטו" חשף את חלקם האמיתי של ארגוני הימין במרד.
• ב־4 במאי 1947 התרחשה הפריצה לכלא עכו. כוחות אצ"ל פוצצו את הקיר הדרומי של חומות הכלא ובעזרת אסירי אצ"ל ולח"י, וכוח הפריצה הפנימי בפיקודו של איתן לבני (אביה של ציפי לבני), הצליחו לברוח 41 אסירי מחתרות. שכתוב ההיסטוריה בנוגע לפריצה לכלא עכו. זו הייתה פעולת פשיטה של הארגון הצבאי לאומי, שנערכה ב־4 במאי 1947, ובמהלכה כוח אצ"ל שהתחזה לפלוגת הנדסה בריטית פרץ את חומות כלא עכו ואסירים רבים שהיו כלואים נמלטו. בנמלטים נמנו 41 אסירי אצ"ל ולח"י, שישה מתוכם נהרגו בנסיגת הכוח ושמונה נוספים נתפסו והוחזרו לכלא. אבל מייד עם הקמת המדינה, עכו לא הפכה לסמל גבורת העם היהודי אלא לבית חולים לחולי נפש. בן־גוריון היה מחויב לעמעם את הזיכרון והאתוס של הימין. רק לאחר עליית בגין לשלטון פונה בית החולים והפך למוזיאון. אפילו סרטו האייקוני של אוטו פרמינגר, ע"פ ספרו של ליאון יוריס, שונה. 'אקסודוס' בסרט כלולה הפריצה לכלא עכו אלא שתכנונה והובלתה נלקחו מהאצ"ל ומדב כהן וניתנו לאיש ההגנה ארי בן כנען, פול נוימן שמפקד על הפריצה. בתחקיר לקראת הספר שערך ליאון יוריס, בישראל של אמצע שנות ה־50, הוצמד לו פוליטרוק מטעם המפלגה, טדי קולק, מי שהיה אז מנהל משרדו של ראש הממשלה בן־גוריון. בספר, פעולות האצ"ל והלח"י נשדדו ושוכתבו כפעולות "ההגנה" והפלמ"ח. מנחם בגין יצא למסע ברחבי הקהילות היהודיות באמריקה כדי לספר את האמת, לא היה לו סיכוי. הספר כבר תורגם ל־50 שפות.  

אין גיבוש קבוצתי ללא יריב דמוני: הרוויזיוניסטים

דרכה של כל אליטה לשליטה על עמדות כוח ולהגנה עליהם עוברת במאבקי עוצמה. גם דרכם של האחוס"לים לשליטה ביישוב עברה דרך מאבקי כוח רבים ביריב הדמוני שלה - הרוויזיוניסטים.

צריך לומר: השנאה ליריב הייתה תמיד מרכיב חשוב אצל האחוס"לים והם ידעו לשנוא: יצחק בן אהרן היה אחד ממנהיגיה החשובים והדומיננטיים של תנועת הפועלים בישראל ומהוגי הדעות שלה, חבר הכנסת, שר ומזכ"ל ההסתדרות. מספרים שכשעבר את גיל 90, שאל אותו חיים חפר: "מה מחזיק אותך?". "השנאה חיים" השיב בן אהרן, "השנאה!"... (ראו הכרזה למטה):

דורון ניר צבי מונה את אבני הדרך לאורך השנים בשנאת הרוויזיוניסטים, בכתבה מצויינת לטעמי, ב'מקור ראשון' (ראו למטה):

• עוד ב־1917, אנשי השומר, בני העלייה השנייה הסוציאליסטית, הלשינו לטורקים על אנשי מחתרת ניל"י שהורכבה מבני המושבות, כלומר בני העלייה הראשונה הבורגנית.
• חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, נרצח ביוני 1933, כאשר היה נדמה שמתגבש במוסדות הציוניים רוב לימין בהובלת התנועה הרוויזיוניסטית בראשותו של זאב ז'בוטינסקי. השמאל, בהובלת תנועת הפועלים בראשותו של בן־גוריון, ניצל את הרצח כדי להעליל על הימין ולהטיל עליו את האחריות למעשה, ודחף בכל עוזו להרשעת יהודים רוויזיוניסטים, אף שלא היו ראיות נגדם. לימים התברר שכנראה ערבים רצחו את ארלוזורוב.
• בקונגרס הציוני ה־18, בספטמבר 1933, בעת נאומיהם של נציגי הרוויזיוניסטים, קמו כל נציגי סיעות הפועלים ועזבו את האולם בהפגנתיות. הצעות החלטה של הרוויזיוניסטים לא הובאו להצבעה, ולפיכך ז'בוטינסקי סירב לנאום. בסופו של דבר אישרה נשיאות הקונגרס להקים ועדת חקירה שתפקידה לבדוק ו"לעקור נטיות העומדות בסתירה לעקרונות היסודיים של המוסר היהודי", כלומר רעיונות רוויזיוניסטיים.
• הרוויזיוניסטים הוצגו כפשיסטים וכמוקצים מחמת מיאוס. בן־גוריון כינה את ז'בוטינסקי לא אחת בשם "ולדימיר היטלר", ובכל מערכת בחירות עד 1977 הוזהר הציבור לבל יבחר בתנועת החירות (לימים הליכוד) הפשיסטית.
• אפילו בימי האימה והצלמוות של מרד גטו ורשה לא הסכים אי"ל (ארגון יהודי לוחם), שהנהיגו אנשי תנועות הפועלים כמו מרדכי אנילביץ, להתאחד עם אצ"י (ארגון צבאי יהודי), שהורכב מבית"רים בהנהגת פאבל פרנקל וליאון רודל, אף שאצ"י היה מאורגן היטב והיה בידיו מקלע שחסר מאוד לאנשי אי"ל.
• בסוף 1944, במשך יותר מחודשיים ניהלה הנהגת היישוב באמצעות אנשי ההגנה והפלמ"ח "סזון" (עונת ציד) נגד אנשי אצ"ל. ההגנה והפלמ"ח ופלוגות הפועל עצרו אנשי אצ"ל, הכו אותם, חקרו אותם בעינויים והסגירו אותם לידי הבריטים.
• ביוני 1948 הורה בן־גוריון להטביע את אלטלנה, אוניית אצ"ל שעל סיפונה היו כאלף עולים חדשים, וכן נשק רב וציוד רפואי שהיו חיוניים במלחמת העצמאות. הירי על האונייה בוצע בפיקודו של מפקד חטיבת הראל יצחק רבין, והביא למותם של 16 אנשי אצ"ל, שחלקם קפצו למים ונופפו בבדים לבנים לאות כניעה. בן־גוריון כינה את התותח שירה על האונייה "התותח הקדוש". מנחם בגין, שהיה על האונייה, פקד לא לירות בחזרה, והכריז ברדיו: "מלחמת אחים – לעולם לא". הימין נהג, עד היום, כמבוגר אחראי שחורק שיניים ומונע מלחמת אחים, חרף חרחורי המלחמה בשורות השמאל.
• מחלוקת קשה שאיימה להצית מלחמת אחים ניטשה בין ימין לשמאל ב־1952 בסוגיית ההסכם לקבלת כספי השילומים מגרמניה.
• זכור היחס המבזה שבו נהג דוד בן גוריון כלפי יריביו הפוליטיים ("בלי חירות ומק"י") כשנמנע, למשל, לכנות את מנחם בגין בשמו, וכינה אותו האיש היושב ליד חבר הכנסת (יוחנן) בדר.

הבוז למזרחיים, שלא עברו את 'כור ההיתוך'

בניגוד מוחלט ליחס השמאל לערבים - שנתפסים על ידם כ'פרא האציל' - מלווים הגזענות, הבוז, הזלזול והשנאה ליהודי המזרח שלא עברו כור היתוך ונטמעו בתוכם - את כל קורות ימי המדינה והעליה אליה. 

דוגמה מוכרת לכך היא מה שמכונה "תימני כנרת": קבוצת עולים יהודים מתימן, שעלו לארץ ישראל והתיישבו על שטח אדמה לחופי הכנרת בשנת 1912, במקום בו שכנה חוות כנרת, שנה לפני שהתיישבו שם אנשי קבוצת כנרת. אחרי כ-20 שנות התיישבות במקום, שלוו בהתנכלויות חוזרות ונשנות מצד חברי קבוצת כנרת, אולצו התימנים להעתיק את מקום מגוריהם למקום אחר, על-אף יתרונם המספרי ואף על פי שהגיעו למקום.

עם קום המדינה עשו האחוס"לים בתנועה הקיבוצית ובהתיישבות העובדת, כל מאמץ למנוע את הבאת יהדות המזרח ארצה. הם נלחמו על כך עם דוד בן גוריון, שהבין היטב את החשיבות של צירוף מיליון יהודי מדינות ערב למדינה הצעירה, הנלחמת על נפשה. הם גם הצליחו לדחות ולשבש את העלאת יהדות מרוקו לארץ, בין היתר בעזרת קמפיין מתוקשר של עיתון 'הארץ' (אראל סג"ל, הדו"ח, ערוץ 14, 23/8/23). יהדות מזרח אפריקה כונתה אז, ב- 1949, "יהדות המערות":

אריה גלדבלום כתב ב'הארץ' על יהדות המזרח שבמעברות, כך: "לפנינו עם, שהפרימיטיביות שלו היא שיא. דרגת השכלתם גובלת בבורות מוחלטת, וחמור עוד יותר חוסר הכישרון לקלוט כל דבר רוחני. בדרך כלל, הם עולים רק במשהו על הדרגה הכללית של התושבים הערבים, הכושים והברברים שבמקומותיהם. על כל פנים, הם נחותים מערביי ארץ ישראל שהתרגלנו אליהם. ומעל לכל אלה - עצלנותם הכרונית וסלידתם מעבודה..." (אראל סג"ל, הדו"ח, ערוץ 14, 23/8/23):

העורך והבעלים של עיתון 'הארץ' גרשום שוקן, שלח את עמוס איילון לצפון אפריקה, לדווח על קהילות היהודים שם. הוא כתב כך: "מי שרואה את הרקע שלהם כאן, את הגטו ואת סימטאותיו, את ה"מלמדים", את ה"בתים", המיטות, את החברה המסורתית הזאת, המתפוררת במגעה עם הטכניקה המערבית, אינו רשאי להתפלא על כך, שמרוקאים מופיעים בכל מקום מכובד ביומני תחנות המשטרה בישראל" (אראל סג"ל, הדו"ח, ערוץ 14, 23/8/23).

על הגטו היהודי בקזבלנקה כתב: "זהו ריכוז של לכלוך, סירחון, עוני, ניוון, עוני ופרווארסיות, שקשה למצוא כמותו ב'מדינה' הערבית - הקסבה של המרוקנים המוסלמים. אך עוברים את מחיצת העץ הגבוהה, המסתירה את הגטו, ואנו נתקלים בגל של סירחון שקשה להגדירו, כאילו מרקיבים, לא רק בצלים, סוליות, בגדים ושאריות בשר, אלא גם בני אדם חיים"! (אראל סג"ל, הדו"ח, ערוץ 14, 23/8/23).

השורה התחתונה של המאמר הייתה ההמלצה שלא להעלות את יהודי מרוקו, וזה מה שקרה: עברו שנים עד שיהדות זו הועלתה לארץ.

כתוצאה מכך, בשנת 1950 הופסקה העליה ההמונית מעדות המזרח לישראל והפכה לעליה סלקטיבית. עולים ממרוקו נאלצו לעבור השפלות ובדיקות גופניות כדי לעלות [למאמרו של אבי פיקאר: "ראשיתה של העלייה הסלקטיבית בשנות החמישים", לחצו כאן]. 

התיאור הזה צורם במיוחד כשמשווים אותו לתיאוריו של איילון את הערבים, 'הפרא האציל' של האחוס"לים: "זקופי קומה הם עומדים, ובהם אתה מוצא טיפוסים יפי מראה עד מאוד - גבוהים, מחוסרי זקן לחיים, לעיתים בהירי שיער אך תמיד נוצצות - מתחת למצחים נוקשים - עיניים שחורות כפחם, וחדות כלהב חרבותיהם...".

הקיבוצים נמנעו מלסייע לקלוט את עלייה הזו, למרות ששוכנו על ידם בעיירות הפיתוח. בהיעדר 'כור היתוך' הם שמרו על זהותם המקורית. חלקם עבדו במפעלי הקיבוצים וצברו, עם השנים, תחושות קיפוח, בשל היחס שלו זכו. המציאות הזו תועדה בחדות ע"י אפרים קישון ז"ל, בסרטו: סאלח שבתי...

דוד בן גוריון היה הקול המרכזי שיצא נגד התופעה הזו: "התנועה הדוגלת בחלוציות" - כך אמר - "לא הכזיבה מעולם, כשם שהכזיבה בשטח זה (קליטת העליה, פ"י). אלפי החלוצים שעשו גדולות במשקיהם ובקיבוציהם, מה עשו בשביל העלייה? לביתם? כן. אבל מה עשו בשביל 300,000 יהודים? עוד לא היה כישלון כזה ואני בוש ונכלם"...

מי שכאב את כאבה של היהדות המבוזה הזו היה נתן אלתרמן, שכתב על כך את השיר "ריצתו של העולה דנינו": נשוא השיר הוא יהודי מרוקאי בשם דנינו, שנדרש למבחן ריצה כדי לקבל אישור עליה:

כן קטע שכזה,
גם הוא בל יעדר,
גם הוא בל ישכח,
דף אילם ואשם,
דף בזיונו של אב,
אשר ניתר ניתר ורץ
ותינוקיו עומדים דומם.

דף בזיונו של אב,
אשר שיבת ציון צותה עליו - קפוץ!
והוא בעגולו.
אץ, אץ, ובלבבו תפלה לאל עליון
לבל נרגישׁ חלי רגלו.

ואל עליון שמע
וכה אמר לו אל:
רוץ, רוץ, עבדי דנינו
איתך אני!
כי אכסה מומך, אבל לא אכסה עלבון תּחיּת עמי
אשר זיוה נוצץ מדמעך.

השנאה הזו הפכה לבסוף לשנאה שכנגד. זו הצטברה, עד שפרצה למשל במהומות ואדי סאליב: סדרת הפגנות רחוב ומהומות שאירעו בשנת 1959 בשכונת ואדי סאליב בחיפה, שהיו מעין מרד חברתי בשל תחושות קיפוח ואפליה על רקע עדתי, ונגד הממסד של מפא"י. המשכה בהקמת תנועת 'הפנתרים השחורים' בינואר 1971 על ידי צעירים משכונת מוסררה שבירושלים. ב-13 באפריל 1971 פגשה גולדה מאיר חמישה ממנהיגי התנועה בלשכתה, וזכורה התבטאותה לאחר הפגישה: "הם לא נחמדים".

יצויין, שהאחוס"לים בתנועה הקיבוצית ובהתיישבות העובדת, לא בדיוק יצאו מגדרם לסייע לקלוט העלייה הזו (את המחיר על כך הם רק מתחילים לשלם...). עובדה זו עוררה מורת רוח לא מעטה שבאה לידי ביטוי בסרטו של אפרים קישון ז"ל, סאלח שבתי...

דוד בן גוריון היה הקול המרכזי שיצא נגד התופעה הזו: "התנועה הדוגלת בחלוציות" - כך אמר - "לא הכזיבה מעולם, כשם שהכזיבה בשטח זה (קליטת העליה, פ"י). אלפי החלוצים שעשו גדולות במשקיהם ובקיבוציהם, מה עשו בשביל העלייה? לביתם? כן. אבל מה עשו בשביל 300,000 יהודים? עוד לא היה כישלון כזה ואני בוש ונכלם"...

היריבות הזו הצטברה, עד שפרצה למשל במהומות ואדי סאליב: סדרת הפגנות רחוב ומהומות שאירעו בשנת 1959 בשכונת ואדי סאליב בחיפה, שהיו מעין מרד חברתי בשל תחושות קיפוח ואפליה על רקע עדתי, ונגד הממסד של מפא"י. המשכה בהקמת תנועת 'הפנתרים השחורים' בינואר 1971 על ידי צעירים משכונת מוסררה שבירושלים. ב-13 באפריל 1971 פגשה גולדה מאיר חמישה ממנהיגי התנועה בלשכתה, וזכורה התבטאותה לאחר הפגישה: "הם לא נחמדים".

מי שניצל את היריבות הזו היה מנחם בגין, שהשכיל להציע למזרחיים 'בית' בתנועת הליכוד, ולהפוך אותו ל'ברית מקופחים', פגועי הממסד. מאז לבש הקרע צורה של יריבות פוליטית שהולכת ומעמיקה גם היום.

אחת התחנות בדרך להעמקת הקרע היה נאום הצ'חצ'חים של דודו טופז במהלך הבחירות לכנסת העשירית בשנת 1981, שהיה אחת הסיבות החשובות לכישלון מפלגת העבודה באותן בחירות:

השבר...

האירוע שמסמן את ירידתם של האחוס"לים כאליטה מובילה היה מלחמת יום הכיפורים, שבה היא נפגעה בכוחה וברוחה מחד גיסא; ואיבדה את האמון הציבורי בהנהגתה, מאידך גיסא:

• בתוכה, היא איבדה בסערת המלחמה דור בנים שלם. לצורך ההמחשה של גודל השבר, די להזכיר את קיבוץ בית השיטה, שאיבד 11 מבניו במלחמה (ראו התמונה למטה).
• ומחוצה לה, התערער האמון בהנהגתה ובצדקת דרכה.

אירועים כאלה משנים מציאות. ואכן, אחרי המלחמה התקיים תהליך הדרגתי שבו הקרינה האליטה עייפות, וויתרה על שליחת בניה לחילות קרביים ולשירות הקבע. אחרוני האחוס"לים שנותרו בהנהגת המדינה היו שמעון פרס ואריאל שרון.

המהפך ב- 1977 והתגובה: להחליף את העם...

קשה שלא לזהות את הדמיון בין תגובות האחוס"לים לאבדן השילטון, ב- 1977 לתגובות הנשמעות מתנועת המחאה, כיום, שהאחוס"לים ממלאים בה תפקיד חשוב.

לאחר השבעת 'ממשלת המהפך' בכנסת ב- 1977, אמר יצחק בן אהרון לטלוויזיה הישראלית: ”עם כל הכבוד שאנו מייחסים להכרעתו של העם, אם אמנם זו ההכרעה, אינני מוכן לכבד אותה.” לפי גרסה אחרת אמר: "אם זה רצון העם אז צריך להחליף את העם":

תוצאות השבר

זכר שליט בלהקת זאבים, אחראי על שרידות הלהקה. בלעדיו, הלהקה על גוריה וזקנייה לא תשרוד. בתמורה הוא מקבל זכויות יתר, כמו הזכות לעבר את כל נקבות הלהקה. אבל כשאחר תופס את מקומו, נעלמות הזכויות והוא ננטש לנפשו.
בדומה, אליטה מקבלת את זכויות היתר שלה עבור נכונותה לשאת בעול ולהוביל. כשהיא מפסיקה לשאת בעול נלקחים ממנה גם טובות ההנאה שלהם זכתה. 

את מחיר הוויתור על ההובלה שילמן האחוס"לים בעיקר ב'משבר הקיבוצים', בתחילת שנות ה- 80 של המאה הקודמת: כיוון שאין ארוחות חינם, ובהיעדר פטרון שידאג להם מבחינה כלכלית, צברו חלק גדול מהקיבוצים בישראל חובות עתק, והתאפיינו בכושר החזר נמוך. למשבר הכלכלי התלוו משברים חברתיים ודמוגרפיים, שהניעו את תהליכי השינוי העוברים על חלק גדול מהקיבוצים החל משנות התשעים. בשנים 1989 ו-1996 חתמו ממשלת ישראל, הבנקים והתנועות הקיבוציות על הסדר הקיבוצים: שני הסדרי חוב שנועדו לסייע בפתרון המשבר. המשבר הכלכלי והדמוגרפי.

האחוס"לים נאלצים לחלק כוחות עם אליטת המרד הז'בוטינסקאית

חלק מדמדומי השקיעה של האחוס"לים לוו בחלוקת העוצמה הפוליטית עם אליטה לעומתית שתפסה את השלטון במוקד הכוח הפוליטי - בני דורם של האחוס"לים ויריביהם הקשים, יוצאי האצ"ל והלח"י, אותם נכנה לצרכינו: 'האליטה הז'בוטינסקאית'. אליטה זו, אולי בשל גילה המבוגר בעת עלותה לשלטון, הייתה חסרה תרבות שלטון, ולא הייתה לה כל אחיזה במוקדי הכוח האחרים: ביטחון, תקשורת, תרבות, חינוך, אקדמיה וכדומה.

לכן, המשיכו האחוס"לים להחזיק בעמדות הכוח שמחוץ לעולם הפוליטי, ואף התחלקו עם 'האליטה הז'בוטנסקאית' בשלטון (משה דיין שרת כשר החוץ של מנחם בגין בקדנציה הראשונה, ואריק שרון כשר הביטחון בקדנציה השניה). בתקופות מסוימות, הם גם חלקו את השלטון הפוליטי בממשלת הליכוד הלאומי. 

אולם הגיל המבוגר של אנשים, וניתוקם ממוקדי הכוח השפיע על הישרדותה של אליטה זו. היא ניסתה להעביר את עמדות הכוח לדור השני, שכונו "נסיכי הליכוד", אולם אלה הודחו ע"י בנימין נתניהו ואליטת ההון (ראו במאמר נפרד). היום הם משתפים פעולה עם אליטה זו בניסיון להיפטר מבנימין נתניהו, שמאיים ליטול ממנה את עמדות הכוח שלה.

האחוס"לים נטמעים ביורשי האליטה הז'בוטינסקאית - 'אליטת ההון'

האליטה שירשה את 'האליטה הז'בוטינסקאית' מתחילת שנות ה- 90 של המאה הקודמת, מורכבת במעגל הראשון שלה משכבה מצומצמת של בעלי ממון, בעלי אוריינטציה אמריקנית מובהקת. מה שהניע את היווצרותה, היו תהליכי ההפרטה שהחלו בשנות ה- 80 של המאה הקודמת. תהליכים אלו התחזקו בעקבות גל הגלובליזציה העולמי.

בשל המאבק ההיסטורי בין יורשי האחוס"לים ל'אליטה הז'בוטינסקית', קל היה לאצולת ההון להכיל את האחוס"לים בתוכה מחד גיסא, אך לנוון את מקורות העוצמה שלה מאידך גיסא (ראו את מצבה של מפלגת העבודה ואת הרכבה האנושי היום כמקרה בוחן).

כך נטמעו האחוסלים באצולת ההון וגם תוגמלו על כך. הקיבוצים הפכו היום לאוצרות נדל"ן עבור ההורים והבנים שחוזרים אליהם:

האחוס"לים בולטים מאוד במאבק על הרפורמה המשפטית / המהפכה המשטרית (תבחרו...): רבים מראשיהם הם אנשי/יוצאי הקיבוצים ומושבי ההתיישבות העובדת: כך למשל, אהוד ברק הוא יוצא קיבוץ משמר השרון; אילן שילוח ממעוז חיים; רם בן ברק מנהלל; שקמה ברסלר מבית שערים; וכדומה.

הזהות הזו בולטת גם בתגובות הנגד לתנועת המחאה: ראו למשל, את השימוש (הבעייתי מאוד!) שנעשה בדמותו של 'ישרוליק' לכרזה בעייתית, המזמינה אנשים להפגנת הימין בקפלן, תחת השם: "די לעריצות המיעוט":

הזהות הזו, שבין תנועת המחאה לאחוס"לים, באה לידי ביטוי גם בתופעה של חסימת הכניסות לקיבוצים כפעולת נגד לחסימות הצירים בערים הגדולות ע"י תנועת המחאה:

[לאוסף המאמרים על אליטות ואליטיזם, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'הכל על אליטת ההון הישראלית', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים: 'הכל על אליטת ההון הישראלית'.
• אוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית';
• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה';
• אוסף המאמרים על אליטות ואליטיזם;
• אוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית';
• סדרת מאמרי עצמאות וזיכרון;
• אוסף המאמרים על מלחמת ששת הימים;
• אוסף המאמרים על מלחמת יום הכיפורים;
• הרחבת המושג: 'אין ארוחות חינם';
• אוסף המאמרים על 'קבוצות';
• אוסף המאמרים על 'מאבק העוצמה';
• אוסף המאמרים אודות שיתוף פעולה לסוגיו;

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2024), הכל על אליטת ההון הישראלית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 4/11/24.
• פנחס יחזקאלי (2023), בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 26/2/23.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• שגיא אלבז. ניוה גולן-נדיר (2018), אליטות אסטרטגיות בישראל, הוצאת כרמל.
• דורון ניר-צבי (2023), מלחמת האחים מתקיימת כבר 100 שנה, עכשיו השמאל נזכר שהוא נגדה, מקור ראשון, 24/7/23.
• פנחס יחזקאלי (2023), אליטות ואליטיזם באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 13/2/23.
• פנחס יחזקאלי (2023), בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 26/2/23.
• פנחס יחזקאלי (2018), עצמאות וזיכרון באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 13/4/18.
• פנחס יחזקאלי (2018), מלחמת ששת הימים באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 5/6/18.
• פנחס יחזקאלי (2018), מלחמת יום הכיפורים באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 18/9/18.
• פנחס יחזקאלי (2014), אין ארוחות חינם, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2020), הכל על קבוצות באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 18/4/20.
• פנחס יחזקאלי (2020), הכל על מאבק העוצמה באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 29/3/20.
• פנחס יחזקאלי (2014), שיתוף פעולה, ייצור ידע, 12/4/14.
• אראל סג"ל (2020), זיכרון במחלוקת, ישראל היום, 23/4/20.