תקציר: "וְהַסֶּלַע אֶל עַל מִתַּמֵּר, נוֹשֵׂא רֹאשׁ, וְזוֹעֵק: "אֱלוֹהַי, עַד מָתַי?", וְהַגַּל שֶׁנָסוֹג, חוֹזֵר לְהַכּוֹת וּמֵשִׁיב: "לְעוֹלָם, בְּמִצְוַת אֵל שַׁדַּי!"... שיר של פרופ' דוד א' פרנקל.

דוד א' פרנקל [ראו תמונה משמאל] הוא ד"ר למשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים ופרופ' אמריטוס בפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון בנגב. עורך כתב עת משפטי, מחבר עשרות מאמרים וספרים רבים, ביניהם הספרים: "תובנות מנהיגות וניהול – הגיגים והרהורים לאור פרשות השבוע וחגי ישראל" בהוצאת ראובן מס, ירושלים (2022), דיני עמותות בישראל מהדורה שלישית (2021) ודיני השותפות בישראל מהדורה שלישית (2020) בהוצאת פרלשטיין-גינוסר, תל אביב.

*  *  *

עַד מַָתַי? / דוד א' פרנקל

יְרֻקָּה הִיא הַתְּכֵלֶת שֶׁל מַיִם קְסוּמִים

הָרוֹגְשִׁים בְּקִצְפָּם הַבּוֹהֵק כַּסּוּמִים,

מִשְׁתַּלְחִים וּמְנַגְּחִים אֶת הַצּוּק הָאֵיתָן

מוּל חוֹף יָם – הַנֶּחֱזֶה כְּמַעֲשֶׂה שֶׁל שָׂטָן.

*

וְהַסֶּלַע אֶל עַל מִתַּמֵּר, נוֹשֵׂא רֹאשׁ

וְזוֹעֵק: "אֱלוֹהַי, עַד מָתַי?"

וְהַגַּל שֶׁנָסוֹג, חוֹזֵר לְהַכּוֹת

וּמֵשִׁיב: "לְעוֹלָם, בְּמִצְוַת אֵל שַׁדַּי!"

הערות המחבר

לפני מספר שנים הציג פרופ' דוד א' פרנקל את השיר בכנס מורים ואנשי רוח. לבקשתם, אף העלה את הדברים על הכתב. דומני שמתאים ונכון לצרף את הדברים, והנה הם לפניכם:

וכך כתב המחבר: "השיר הוא התרסה כלפי אלוהים, התרסה תוך יאוש. במילות השיר נעשה שימוש בדרך של האנשתם של איתני הטבע.

בתחילתו של השיר לא ניכרת רוח הנכאים שבו. הוא נראה כשיר טבע המתאר נוף ומראה עיניים. אך תיאור הטבע ישמש כאמצעי להבעת רגשי כעס, רגשות ההופכים לייאוש באוירת נכאים.

מיד בתחילת השיר מובאת הצביעות המקובלת: "ירוקה היא התכלת"... למושג "קסומים" יש גם משמעות של "מכושפים" המרתקים את המביטים בהם. המלה "קסם" כרוכה גם בכזב. כך ביחזקאל יג, ט: "הנביאים החוזים שוא והקוסמים כזב" והמילה "קסם" מרמזת למשהו שעומד להתרחש, משהו שיש לנחשו – "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל" (במדבר כג, כד) ו"יקסמו קסמים וינחשו" (מלכים ב יז, יז).

משמעותו של הביטוי "רוגשים" היא רועשים ומסעירים: "למה רגשו גויים ולאומים יהגו ריק" (תהלים ב, א), "רעות המתרגשות לבוא לעולם" (ברכות יז), ו"קול צרות מרגשות ואפלה עולה" (איכה רבתי ב, טו).

לכאן מתקשרת המילה "בקצפם" לה שלוש משמעויות:

• כעס, רוגז ומריבה – "ויקציפו על מי מריבה" (תהלים קו, לב), כי "קצף לה' על כל הגויים וחמה על כל צבאם" (ישעיהו לד, ב), "והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו" (ישעיהו ו, כא) וכן "האיש האחד יחטא וכל כל העדה תקצף?" (במדבר טז, כב).
• חסר קיום ומתנדף – "קצף על פני מים" (הושע י, ז).
• קללה – "שם גפני לשמה ותאנתי לקצפה" (יואל א, ז).

ואכן המים רועשים מאחר שהם "משתלחים" – כלומר, נשלחו ולא יצאו מיוזמתם, כמו ה"שעיר המשתלח" ביום הכיפורים (יומא ד ב) ו"מעשה באחד שנשתלח לגבות מס מבני טבריא" (בראשית רבה מט). המים נשתלחו לנגח את הצוק האיתן, המצוי בלב ים, מול החוף, לא על חוף מבטחים, אלא בים, וכל המראה נחזה "כמעשה של שטן".

מכיוון שהסבל אותו סובל הצוק נראה כמעשה של שטן, כאילו השטן הוא זה המשלח את המים לנגח את הסלע, פונה הסלע לאלוהים וזועק: "אלוהי, עד מתי?" כקריאה נואשת לעזרה. לרגע נדמה כאילו הפנייה לאלוהים הרתיעה את המים והגל נסוג, אך הייתה זו רק צפיית שווא, כי "הגל שנסוג, חזר להכות". אך כאן ממתינה לנו ההפתעה, הניחוש, הגדת עתידות וחשיפתו של המשלח: אל שדי. לא יוזמה עצמית של המים, לא רשעותו של שטן, אלא – החלטתו של הקדוש ברוך הוא עצמו ומעשיו.

גם מעמדו של הצוק נשתנה. בתחילה היה זה "הצוק האיתן", אך לאחר מכן הפך הוא לסלע בלבד, סלע זועק. הצוק הוא מקום גבוה, זקוף ומוצק. לעומתו הסלע יכול להיות כל גוש, בתוך האדמה או מעליה "כצל סלע כבד בארץ עיפה" (ישעיהו לב, ב). הסלע הוא גם מקום מסתור ומקלט – "סלעים מחסה לשפנים" (תהלים קד, 18), ו"יונתי בחגוי הסלע" (שיר השירים ב, יד), אך אין בכך כדי לסייע. זעקתו אף לא נענית במישרין. הגלים משתלחים לנגח הם אלה המשמשים כמעבירי דברו של האל, וכאילו כדי לתת להם משנה תוקף ומשמעות – התשובה באה עם המכה.

השיר מסתיים בהרגשת חוסר אונים ובכורח להכיר במציאות האכזרית המביאה אותנו לכלל יאוש, אך אינו מבטל את קיומו של הקב"ה. אדרבה, השיר מניח כעובדה את קיומו. השאלה הנשאלת ומהדהדת שלא ניתנת לה תשובה היא: לָמָה?

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!