תקציר: העם היהודי בארץ ישראל אינו יכול להכריע בשאלות היסוד ואף מוטב לו שלא לחתור לכך. בימים אלה של חרדה לעתיד מדינת ישראל, החברה הישראלית זקוקה מחדש להנהגה לאומית, ברוח דרך האמצע המכילה והמסנכרנת של בן גוריון.

[מאמר זה ראה אור לראשונה בכתב העת: 'האומה'. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר] [לאוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית', לחצו כאן]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

* * *

המשבר שמטלטל את מדינת ישראל מונע, מכוח מחלוקת מהותית, עמוקה ורחבה בהרבה, מסוגיית הרפורמה המשפטית. 

במבנה העומק של מדינת ישראל כמו במעבה כדור הארץ, רוחשת לבה רותחת של מאבק בשאלת היסוד מהי מדינת ישראל כמדינה יהודית? מה זהותה, ייעודה ותכליתה?

שתי מגמות שונות מכוננות את המפעל הציוני מראשית ימיו:

• האחת רואה את מדינת ישראל במושגי חזון לאומי-דתי, בשאיפה העוברת מדור לדור לגאולת ישראל.  
• המגמה השנייה מבקשת לא יותר ממקלט בטוח, במדינה נורמלית, דמוקרטית ליברלית מתוקנת ומשגשגת.

בין שתי המגמות, קיימים מתח ומאבק על הסיפור הציוני ועל דרכי הובלתו. עד לעשורים האחרונים - ניתן אולי לראות בהסכם אוסלו כנקודת תפנית - המתח הזה הוכל בשילוב מנהיגותי מאזן. הדרך המשלבת הייתה, במידה רבה, דרכו של בן גוריון. הוא   אחז בתוקף בחזון הגאולה היהודי, אבל הותיר מקום רחב גם לשאיפות המגמה השנייה למדינה נורמלית באמות מידה אוניברסליות. בינתיים בחילופי הדורות, משהו השתבש ביכולתה של החברה הישראלית להמשיך לאזן את דרכה בעומס המתחים המצטבר בשאלת זהותה ותכליתה. למציאות הזו פרצו בחצי השנה האחרונה כוחות המחאה, והעמידו את החברה וההנהגה הישראלית בפני משבר תקדימי, שאיש לא צפה את עוצמתו, ואיש אינו יודע כיצד יסתיים. במתחים שהועצמו, שתי המגמות מובלות אל התנגשות מסוכנת הנראית לפי שעה כבלתי נמנעת.

מה שיכול למנוע את ההתנגשות, מצוי בשיבה אל דרך האמצע הבן גוריונית במאמץ, לא רק לדחות הכרעה במאבק לכאן או לכאן, אלא אף להכיר במעלה הגדולה של היכולת להימנע מהכרעה. בתוך כך להכיר במתח הבלתי פתור כנקודת מוצא לתודעת הזהות והייחוד הישראלית.

בין מדינה נורמלית לשאיפת גאולה

במאבקה לשימור מעמדה ההגמוני, המגמה החילונית ליברלית מספרת, שהציונות בייסודה הייתה תנועה חילונית, וכך צריכה מדינת ישראל להמשיך ולהתנהל במרחב הציבורי הממלכתי. כך לדוגמה טוען אריק כרמון: "הציונות הייתה ביסודה תנועה מהפכנית חילונית אשר ביקשה לסלק את מרכזיותה של הדת מאורחות חייה של האומה היהודית..." (הערה 1). בשאלה הזו ממוקדת בימים אלה גם סדרת הטלוויזיה בכאן 11 - "חילוניות", במסע סביב הטענה, כי בנקודת המוצא הייתה הציונות רעיון חילוני. אלא שטענה זו רחוקה מביסוס היסטורי ושנויה במחלוקת גדולה על יסודות הסיפור הציוני. טענה זו התעלמה וממשיכה להתעלם מראשית העליות לארץ ישראל במאה ה-19, בהן עליית תלמידי הגר"א ועליית קהילת הרב ביבאס ממרוקו, שחוללו תפנית במאמץ מעשי לגאולה ויצרו בארץ תשתית לקליטת העלייה הראשונה והשנייה.    

נכון שבאמות המידה של בני ברק ההלכתית, בן גוריון נראה לגמרי חילוני. אולם עיון עומק בכתביו הרבים, מעלה אפשרות למבט אחר: יותר משהמהפכה הציונית מבטאת בהשקפת עולמו מעבר מהתנהלות בדפוסי הגיון דתי, להתנהלות בדפוסי היגיון חילוני, היא מבטאת שינוי במסגרת ההתייחסות המכוננת את עצם המעשה הדתי והלאומי. במקומות רבים הוא מתאר את המעשה הציוני במונחים יהודיים טעונים.

וכך למשל הבהיר בן גוריון: "הקונספציה המדינית הציונית היא קודם כל השתחררות מהתפיסה התיאולוגית ששלטה בעם היהודי במשך כל דורות הגלות, ולא רק בקרב אלה שקוראים אותם יהדות חרדית, אלא גם בקרב חילונים ומשכילים...תפיסה תיאולוגית זו אינה תפיסה דתית, ודבר אין לה עם היהדות של רבי עקיבא, המכבים, עזרא ונחמיה, יהושוע בן נון, משה רבנו." (הערה 2)

במילים פשוטות: בן גוריון מסמן בדבריו, את זהותו היהודית, כדרך אמצע. מצד אחד, למול החרדים המבקרים את מגמתה החילונית של הציונות, הוא מסמן את דרכו כדרך יהודית החוזרת אל הנתיב של רבי עקיבא, המכבים, עזרא ונחמיה. מצד שני, למול אלה החילונים המבקשים למתג אותו בחילוניות צרופה, הוא מבהיר את מקור זיקתו וחובתו למורשת הקדומים היהודית במלוא מטעניה הדתיים.

את התכלית הייחודית של חזונו, חזר ותיאר בשפה יהודית נבואית, כפי שהגדיר בפברואר 1937, את מטרת הציונות: "המטרה הסופית של הציונות, אינה אלא הגאולה המלאה והשלמה של עם ישראל בארצו, קיבוץ גלויות, קוממיות לאומית". (הערה 3) הממד הזה מוצא את ביטויו במגילת העצמאות, גם במשפטי הפתיחה וגם לקראת סיומה בקריאה ליהודי התפוצות, "להתלכד סביב היישוב בעלייה ובבניין, ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל."

עם השנים, השפה היהודית הזו הלכה ונעלמה ממרחבי השיח הישראלי. הדיבור במושגי גאולה הורחק מהשיח הציבורי של פוליטיקאים ושל בכירי מערכות הביטחון והשירות הציבורי.

בקיץ 2005, בימי המאבק על תכנית ההתנתקות מגוש קטיף וצפון השומרון כתבה  אבירמה גולן: "אכזבת הדתיים הלאומיים מהמדינה היא הזדמנות לרוב הדומם להגדיר מחדש את עיקרון ישיבתו בארץ על פי הציונות: המדינה אינה ראשית צמיחת גאולתו של איש. היא מעין 'ועד בית', גוף ארגוני מוסכם." (הערה 4)

המאבק באותו קיץ, נגע בשורשו בשאלות יסוד של הציונות שמקיפות הרבה מעבר לסוגיות הביטחוניות וביטא שאיפה לקידום הכרעה ישראלית נגד דרכו של ציבור המתנחלים האוחז בעיני מתנגדיו, באחיזת יתר בחזון הגאולה.

בעשורים האחרונים, בתנועת המטולטלת בין מדינת ישראל בשאיפת גאולה, לבין הציפיות ללא יותר ממדינה נורמלית, מתוקנת, יציבה ומשגשגת - סוג של "דנמרק" על שפת הים התיכון - הלך והופר השילוב המאזן שיצר בן גוריון.  

ה"פשרה המפא"יניקית" כדרך האמצע

בהשוואה למובילי המחאה, הנראים כתובעים הכרעה בין המגמות, עד כדי דרישה לכניעה ללא תנאי של מחצית העם, בן גוריון פעל ממש להיפך. הוא פעל וחשב במודעות להכרח להימנע מהכרעה בסוגיות יסוד שמוטב לא להכריע בהן.  כך הסביר לאחר הקמת המדינה:  "יש במדינה ניגודים רוחניים וחברתיים כלכליים...לא הגיעה עדין שעת ההכרעה בשאלות הגדולות השנויות במחלוקת.  וכל הרוצה באמת ובלב תמים בקיבוץ גלויות הלכה למעשה...חייב להטות שכם - נרכז קודם את העם בציון, נבטיח קיומו ושלומו, ובבוא הזמן יכריע במה שיש להכריע". (הערה 5) מתוך הבנה זו נמנע מגיבוש חוקה.

יכולתו להתנהל במערכת מתחים מבלי להכריע לכאן או לכאן, נבעה מתפיסה כוללת, שנתמכה בהשקפת עולם מטפיזית רחבה. מדינת ישראל זוהתה ואובחנה על ידיו - עוד בשנים שלפני הקמת המדינה - כנתונה במערכת מתחים. מצד אחד, הבליט את תכלית המדינה כמפעל גאולה ייחודי לעם היהודי. מצד שני, לא זנח את חובתו לכינון מדינה מתוקנת באמות מידה אוניברסליות נורמליות.

עוד בטרם הקמת המדינה, בנאום להסתדרות בשנת 1944, הדגיש: "מדינה יהודית אין זו מדינה ששולטים בה רק יהודים... ואין להעלות על הדעת מדינה יהודית שאין בה שוויון גמור ומוחלט, פוליטי אזרחי ולאומי לכל תושביה ואזרחיה".  בדבריו הרחיק  לכת עד כדי האמירה: "במדינה יהודית יתכן שערבי יבחר לראש הממשלה או לנשיא המדינה אם יהיה ראוי לכך." עם זאת, הבהיר היטב: "משמעותה של מדינה יהודית היא לא רק בהיות היהודים רוב במדינה – אלא בתפקיד שיוצג למדינה: זו תהיה מדינה לא רק של תושביה ולמען תושביה, אלא מדינה ייעודה להעלות המוני ישראל מהתפוצות ולרכזם ולהשרישם במולדת." (הערה 6) 

דברים אלה מדגימים שיטה בסיסית להתנהלות במתחים בבחירת דרך משלבת:

• מצד אחד, התחייב לחלוטין למדינה דמוקרטית שוויונית לכלל אזרחיה;
• מצד שני, לא וויתר על היותה של המדינה עצמה יהודית במהותה, ביסוד ייעודה, בלי תלות במספר אזרחיה היהודיים. 

המדינה לכשעצמה תהיה יהודית לתפיסתו, בכוח ייעודה ותכליתה היהודית. במבט לוגי וכמובן במבט חוקתי, מדובר בשתי מגמות תפיסתיות וערכיות בלתי מתיישבות. אולם לבן גוריון לא היה כל קושי להחזיק במקביל בשתיהן, במחויבות מנהיגותית לאחוז בשתיהן ולסנכרן ביניהן בחיי המעשה. 

זו הייתה גם המסגרת המכוונת שקבע לאיזון בהתנהלות במתח המתמיד בין הקמת המדינה כפרויקט מוסדי סדור ומוגדר, באמות מידה אוניברסליות, לבין ראיית המדינה כאמצעי, בתהליך גאולה נבואי שואף לאין סוף. "מדינת ישראל" הסביר בן גוריון, "היא מדינה ככל המדינות, ובאותו זמן שונה מכל המדינות...היא לא מדינה לתושביה - אלא לעם היהודי כולו."  (הערה 7) בכך מוסבר מדוע לשיטת בן גוריון גם לאחר הקמתה, מדינת ישראל כאמצעי למימוש חזון אין סופי, תמשיך תמיד להיות "מדינה שבדרך". 

עם הכלת המתח הישראלי המתמיד שבין חלום יהודי ציוני, המתואר במגילת העצמאות במילים: "שאיפת הדורות לגאולת ישראל", לבין ניהול מדינה מודרנית נורמלית, בן גוריון כונן את תעודת הזהות הרעיונית למדינת ישראל.

מה השתנה?

מאז ימי הנהגת מפא"י, משהו בסיסי השתנה בתנאים התרבותיים והמשפטיים שאפשרו את ניהול המתחים בגישת הפשרה וההכלה.  השינוי נובע במידה רבה מדומיננטיות היתר שקיבלה מערכת החוק והמשפט בהגבלת ובהכתבת פעולות הממשלה ודרכי ההנהגה ברמה הלאומית. חוקה כמסמך משפטי מתקשה להכיל מתחים הנראים כמובילים לכאורה לסתירה הדדית. גם זו אחת הסיבות בגללן בן גוריון נמנע מחוקה. הוא ביקש דרך התנהלות של "גם וגם" באימוץ מגמות ייחודיות לכינון זהות המדינה היהודית. מדובר במגמות שמבחינה לוגית, אינן נראות מתיישבות זו עם זו. חוקה נוטה לבקש הכרעה במתחים בסיסיים ובן גוריון נמנע במודע מחוקה כי ביקש להימנע מהכורח להכריע. כל אדם, בניהול ענייני משפחתו מכיר מצבים בהם הוא מתמודד במתחים בלתי פתורים, שמוטב לאמץ בהם גישה מכילה ולהימנע בהם מהכרעה. 

מתגלה כאן משנה סדורה חברתית ופוליטית, שמגולמת לא רק בפרקטיקה פרגמטית, אלא גם בגישה מטפיזית לראיית הגאולה כנתונה בתהליכי התהוות חומריים הדרגתיים. ממדיה הנורמליים של מדינת ישראל המתפתחת משתלבים זה בזה בתפיסת הגאולה של בן גוריון, וגם של הרב קוק.  בהכרה הזו, טמונה גם תפיסתו התיאורטית והמעשית של בן גוריון את תפקיד ההנהגה הלאומית.  נקודת המוצא שלו הייתה ממש אחרת מזו המוכרת כיום. המתחים לשיטתו, הם נקודת מוצא לקריטריון הזהות, הניווט בסבך המתחים הוא תעודת הזהות של מנהיגות.

במילים פשוטות, מבחנו של המנהיג הישראלי הציוני, מתבטא בחובתו ליצירת נקודת איזון לסנכרון במגמות מתנגשות לכאורה, באופן שמאפשר הימנעות מהכרעה סופית במתחים שלא רק שאינם ברי פתרון, אלא אף מוטב ביסודו של עניין, שלא להביא בהם למצב הכרעה.  מושג הממלכתיות שקבע בן גוריון, משמש בהקשר הזה כתחליף לחוקה, כמצפן לסנכרון ביו חזון גאולה אין סופי, לבין גישה מעשית, דינאמית גמישה ופרגמטית.

סגולת הפשרה המפא"יניקית

מה שהיה למפא"י כסגולה עילאית ונמוג, הוא הרעיון שנקרא ה"פשרה המפא"יניקית".  מדובר בתבונה פרגמטית שהיא הרבה יותר ממזג נוח.  זה היכולת ל"עגל פינות" גם ביחס לעקרונות היסוד, בשעה שהמציאות מחייבת גמישות והסתגלות. בעיניים ביקורתיות, זה מתואר כ"קומבינה" וכבריחה מהכרעה מנהיגותית.

בעשורים האחרונים בהשפעת מודלים אמריקאים למצוינות ניהולית ומנהיגותית, השתנתה הגישה. קיום במערכת מתחים נתפס כמצב שראוי להימנע ממנו, סוג של ניגוד עניינים לא רצוי ומחייב הסדרה. כך מתייחסים גם למתח הכרוך בסכסוך הישראלי פלסטיני, בשאיפה להסדרה במסגרת "הסדר קבע". כך מנסים להיפטר אחת ולתמיד מן המתח בין השאיפה לשליטה במרחבי ארץ ישראל החיוניים בין הים לירדן, לבין החרדה מאובדן הרוב היהודי. המגמה החדשה מבקשת מפלט מן המתח ובוחרת בנסיגות למען היפרדות.

גם בסוגיות מרכזיות נוספות שולטת כיום מגמת הסדרה הכרעתית, שמסתייגת מעמדת "גם וגם" סבוכת מתחים.

כך פעלה הפשרה המפא"יניקית גם במתח בין גישה כלכלית המתמסרת לתחרות שוק חופשי, לבין גישה כלכלית המחייבת מידה לא מבוטלת של מעורבות ממשלתית כלכלית במשק. עם השנים הגישה הזו סולקה. גם בציונות הדתית בהשפעת מגמות קרן 'תקוה' השמרנית אמריקאית, ובהובלת פורום קוהלת,  התמסרו בשנים האחרונות לתורתו הכלכלית של מילטון פרידמן בתביעה גורפת לכלכלת תחרות שוק חופשי. הגישה המפא"יניקית לעומת זאת, החזיקה במתח בין שתי הגישות: בין גישה סוציאליסטית לבין גישת תחרות השוק החופשי, ופעלה לשילובן יחד. רוב חברי מפא"י בשנות הקמת המדינה היו עירונים לא חלוצים ולא פועלים. מפא"י שילבה בין המגמות בסינכרון נבון.

הרעיון המכוון היה לא רק שבעניינים אידיאולוגיים לא הולכים עד הקצה, אלא שבמודע מחזיקים בשיטה משלבת שעל פניה נראית כמכילה סתירות לוגיות. זה אומר שהשאיפה לקוהירנטיות וסגירות לוגית, אינה מתאימה לניהול ענייניה של מדינת ישראל ובמקומה מומלץ לנקוט במאמץ לסינכרון ושילוב בין גישות גם כשהן נראות כמנוגדות.

מרגע שהכרנו בתופעה האנושית והחברתית כמבטאת מתחים בלתי פתורים, נפתח פתח לסיפור אחר:  השאיפה לאיזון מתחים, הייתה. מקור ההיגיון לפשרה המפא"יניקית.

זהות רבת פנים

בגישת הפשרה של מפא"י טמון גם פער בסיסי בתפיסת מושג האמת, בהבדל העקרוני שבין תפיסת האמת הקלאסית המוחלטת בתרבות המערב - מאז ימי אפלטון ואריסטו, לבין מושג אמת אחר, דינאמי, יחסי ומורכב.

סיפור יהודי חסידי ממצה היטב את פער הגישות. מספרים על יהודי חסיד שהיה מגיע בכל בוקר לתפילה אצל רבו האדמו"ר לבוש בבגדי חסיד. אחרי התפילה היה מחליף לבגדי איש עסקים ויוצא לעסקיו. בוקר אחד התעורר מאוחר והגיע לתפילה לבוש בבגדי איש עסקים. שאל אותו הרבי "מה קרה?" ענה החסיד: "נמאס לי להתחפש". ענה לו הרבי: "תמיד ידעתי שאתה מתחפש, רק חשבתי שאתה מתחפש שם, לא אצלי." מנקודת מבט מערבית, השאלה המתבררת בין הרבי לחסיד היא מי הוא "באמת" אותו חסיד?  היכן הוא בתחפושת והיכן הוא בזהותו ה"אמיתית"? בגישה האחרת - הנוטה גם לתרבות אסלאמית - הטעות מתחילה בעצם תיאור המצב כהתחפשות. מדובר על גישה תרבותית בעלת יכולת להכיל זהות אישית והגיון התנהלות המוגדרים מראשיתם במערכת המתחים בתוכה היא מתקיימת.  הזהויות האנושיות והחברתיות אינן מונוליט לוגי חד ממדי.

הדוגמה המוכרת ביותר לכל יהודי היא הלוח העברי. היהודי העברי מבקש פסח שיהיה תמיד בחודש האביב, לכן הוא זקוק ללוח השמש. אבל הוא מבקש גם פסח שיחול תמיד בירח מלא, לכן הוא זקוק ללוח הירח. כך מתקיים הלוח העברי בסנכרון בין שני לוחות. את הפער בין שני הלוחות, למד היהודי לסדר באמצעות הוספת פקטור מסנכרן - הוא חודש העיבור (הערה 8).

דרך האמצע המשלבת ומסנכרנת במתחים בין גישות מנוגדות, אינה דרך אמצע של סינתיזה. בשונה מהדיאלקטיקה  ההגליאנית שבה המפגש בין תיזה לאנטי-תיזה מוליד את הסינתיזה, שהיא סוג של נקודת הכרעה במאבק ופתרון של המתחים, כאן מדובר בשילוב דיאלוגי שאינו מבקש הכרעה ודווקא להיפך משמר את המתח בין הניגודים. להסבר פשוט נתבונן בצבע האפור הנוצר בערבוב בין לבן ושחור. מרגע שנוצר הערבוב כסינתיזה של שני הצבעים, נוצר האפור כצבע חדש, ואין דרך לחזור ממנו אל הלבן והשחור.  בגישת הסנכרון הדיאלוגי לעומת זאת - בה פעלו חז"ל בחיבור בין לוח השמש ללוח הירח, כמו גם בשיטת בן גוריון לסנכרון והכלה במערכות מתחים - מבקשים לשמר את השחור והלבן כנקודת מוצא מתמדת, ממנה ניגשת ההנהגה בכל יום מחדש, ליצירה של נקודת האיזון ביניהם. ואכן נקודת האיזון חייבת להיבחן ולהיווצר מחדש, בהתאם לנסיבות המשתנות. בכך שונה דרך האמצע המכילה ומסנכרנת של בן גוריון, מדרך אמצע המוכרת, זו שבחרה את המרכז הפוליטי והרעיוני כנקודת מוצא קבועה ולא דינאמית.

כך צריכה להיות הגישה היהודית ישראלית לשאלות היסוד הנוגעות לזהות המדינה היהודית. במגמת שילוב גישות, שלכאורה מנוגדות, ביצירה דינאמית של נקודת הסנכרון לאיזון המתחים.  

למה מאבק הזהות מתפרץ עכשיו?

מערכת משפטית שמבקשת להעמיד עולם ומלואו על הווית החוק אינה יכולה להכיל את הגיון הפשרה המפא"יניקי - כפי שתואר כאן כמושתת על תהליך מנהיגותי דינאמי של סנכרון מתחים. זאת, כי מערכת חוק אינה יכולה להיבנות על תשתית תפיסתית שבבסיסה מתרוצצים מתחים בסיסיים בלתי פתורים, במיוחד כשהם מייצגים מגמות שאינן מתכנסות למערכת לוגית אחת קוהירנטית. לנוכח השתלטות יתר של המערכת משפטית על מכלול רחב של סוגיות יסוד הניצבות בסדר היום של מדינת ישראל ותחת השפעת יתר של שיטות ניהול אמריקאיות, במיוחד במנהל הציבורי, המערכת החברתית הישראלית תובעת בימים אלה מסגרת מכוננת של חוקה. אלא שהעם היהודי בארץ ישראל אינו יכול להכריע בשאלות היסוד ואף מוטב לו שלא לחתור לכך.

בימים אלה של חרדה לעתיד מדינת ישראל, החברה הישראלית זקוקה מחדש להנהגה לאומית ברוח דרך האמצע, המכילה והמסנכרנת, של בן גוריון.

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• הרחבת המושג: 'דינאמיות';

הערות, מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), דינאמיות, ייצור ידע, 11/4/14.
• אריק כרמון, לדבר ציונות- מדינה ודת במאבק קיומי, ידיעות אחרונות, 2018, עמ' 54.
• דוד בן גוריון, במועצת מפא"י, מרץ 1941, במערכה כרך שלישי, הוצאת מפא"י תש"י, עמ' 52
• דוד בן גוריון, במערכה כרך ראשון, הוצאת מפא"י תש"י, עמ' 190
• אבירמה גולן, "סוף זמן הגאולה". הארץ, 19.4.2005
• דוד בן גוריון, חזון ודרך, כרך שלישי, הוצאת מפא"י 1953, עמוד 134
• דוד בן גוריון, במערכה כרך רביעי, הוצאת מפא"י תש"י, תל אביב, עמוד 164
• דוד בן גוריון, נאום בקונגרס הציוני הכ"ג, אוגוסט 1951, בתוך: חזון ודרך, כרך שלישי, הוצאת מפא"י 1953, עמודים 200-201
• הרב יצחק גינזבורג תיאר בהרחבה את ייחודיות שיטת העיבור בלוח השנה כביטוי למתודת הסנכרון בין תפיסות בלתי מתיישבות זו עם זו. בדברי הרב גינזבורג, סוד העיבור, מבטא תפיסה קוסמולוגית כוללת, המתבטאת גם בפיזיקה, בין היתר במושג "קבוע קוסמולוגי" כגורם מסנכרן. דבריו פורסמו בעלון פרשת השבוע שהוא מוציא פרשת תצוה התשע"ט,   יצחק גיזבורג, הרב, "ואביטה", פרשת תצוה, "סוד העיבור" התשע"ט,