תקציר: פרשת כי תצא עוסקת בין שאר נושאיה באיסור כלאיים. המקרא לא מפרט את הטעם של איסור כלאיים, אבל הוא בא ככול הנראה מתוך חשש לפגיעה בסדרי הטבע, כפי שנקבעו במעשה בראשית. הצירוף של שני מינים, מן הצומח או מין החי, נחשב כמעשה בלתי טבעי, ולכן ככול הנראה נאסר. אשר על כן, איסור כלאיים נכתב במקרא בסמוך לאיסורים מוסריים שנועדו לשמור על קדושתו ומוסריותו של עם ישראל.

עודכן ב- 13 בספטמבר 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים.

בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

בפרשת כי תצא, מופיע איסור כלאיים פעם נוספת לאחר שכבר הופיע קודם לכן בספר ויקרא:

"אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ"[1].

על פי האמור בפסוק זה, איסור כלאיים חל בצומח, בחי ובלבוש. משמעות המילה כלאיים היא שתיים יחדיו, ואנו מוצאים מטבע לשון זו גם בשפה האוגרית, וגם בשפות שמיות אחרות – מטבע לשון שמשמעותה שתי ידיו כלומר שני דברים הכרוכים יחדיו [2].

בספר דברים, בפרשתנו, איסור כלאיים מופיע באופן שונה במקצת, כדלקמן:

"לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם. לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו. לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו"[3].

בעוד שספר ויקרא, המקור הכוהני דורש שדך לא תזרע כלאיים, הרי ספר דברים דורש - לא תזרע כרמך כלאיים. אין המדובר בהבדל סמנטי גרידא. האיסור בפרשתנו לא אוסר להימנע מערבוב כל סוגי הזרעים, כפי שעולה מהאיסור של ספר ויקרא, אלא רק להימנע מלזרוע בתוך הכרם בין הגפנים דגן מסוג כלשהוא.

האיסור בספר דברים לחרוש בשור וחמור יחדיו, יש בו מן הצמצום של החוק המקורי בספר ויקרא, שדיבר על בהמתך לא תרביע כלאיים. כלומר על פי הדרישה של המקור הכוהני בספר ויקרא, חל איסור מוחלט להרביע את כל סוגי הבהמות. ההכלאה הנפוצה ביותר בעולם העתיק הייתה בין חמור לסוסה, ולפי הידוע איסור זה לא נשמר בקפידה בזמן תקופת המקרא, היות והמקרא מזכיר פעמים רבות את השימוש בפרד, שהוא התוצר של הכלאה מעין זו. מהתיאורים במקרא עולה גם שהפרדים והפרדות היו בשימוש יום יומי, ויותר מכך בשימוש לגיטימי גם בחצרות המלוכה:" וַיַּעֲשׂוּ נַעֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לְאַמְנוֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה אַבְשָׁלוֹם וַיָּקֻמוּ כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּרְכְּבוּ אִישׁ עַל פִּרְדּוֹ וַיָּנֻסוּ" ; " וְהֵבִיאוּ אֶת-כָּל אֲחֵיכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם מִנְחָה לַיהוָה בַּסּוּסִים וּבָרֶכֶב וּבַצַּבִּים וּבַפְּרָדִים וּבַכִּרְכָּרוֹת עַל הַר קָדְשִׁי יְרוּשָׁלִַם אָמַר יְהוָה כַּאֲשֶׁר יָבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּנְחָה בִּכְלִי טָהוֹר בֵּית יְהוָה"[4].

איסור כלאיים קיים גם בלבוש, וספר דברים מפרש את המילה שעטנז כצמר ופשתים יחדיו. יתכן שמחבר ספר דברים כבר לא יודע מהי המשמעות של הביטוי שעטנז, והוא מפרשה עבור בני זמנו [5].

טעם איסור הכלאיים לא פורש במקרא

יתכן שערבוב מין שאינו מינו, מהווה סוג של פגיעה בסדרי מעשה בראשית, שבה הכל נברא למינהו, כדלקמן: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן. וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב"[6].

אפשר שגם הערבוב של מינים שונים בצומח ובחי היה סוג של מעשה מאגי, והד לדבר הוא האיסור בספרות החתית האוסר על אדם לחזור ולזרוע את שדהו הזרוע של חברו, זרע על גבי זרע, וגוזר עליו עונש כבד.

הטעם של כלאיים בלבוש הוא ככול הנראה להימנע מחדירה אל תחום הקודש. לפי הידוע תשמשי הקודש כדוגמת הפרוכת, היריעות הפנימיות של המשכן במדבר, בגדי הכוהן עצמו ועוד, היו עשויים שעטנז: "וְאֶת-הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה, עֶשֶׂר יְרִיעֹת:  שֵׁשׁ מָשְׁזָר, וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתֹלַעַת שָׁנִי--כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב, תַּעֲשֶׂה אֹתָם"; "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת-בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי, אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן. וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת. וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי. וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט, וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי. וְהֵם יִקְחוּ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן, וְאֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ"[7]. תשמישי קדושה אלה ונושאיהם היו בחזקת קודש, מכאן ששעטנז מאפיין את תחום הקדושה. מנגד, אדם שלא שייך לרובד זה, אלא שייך לתחום החולין, איננו רשאי ללבוש שעטנז.

במסורת התלמודית נאמר על האיסור של ספר ויקרא, שהוא איסור זריעה ונטיעה של שני מיני תבואה או ירק במקום אחד, ללא קו מפריד ברור ביניהם. אולם היות וחז"ל רצו למנוע פגיעה קשה בחקלאות, הם הוצרכו לקבוע פרטי הלכה מרובים ומורכבים [8]. בעצי מאכל אין ההלכה אוסרת אלא רק את הרכבתם של שני מיני אילנות זה בזה [9]. כן הותרה זריעת תבואה בין עצי המטע [10].

המשנה אמנם אוסרת כל גידול של תבואה או ירק סמוך לגפנים, אבל מדרש ההלכה האמוראי חלוק בנושא, כפי שאנו מוצאים בירושלמי: "כתיב לא תזרע כרמך כלאיים, מלמד שאינו חייב עד שיזרע שני מינים בכרם, דברי ר' יאשיה; ר' יונתן אומר – אפילו מין אחד" [11]. ברם להלכה נפסק כי אסור לגדל בכרם אפילו מין אחד של תבואה, אבל אין אדם מתחייב בעונש עד שיזרע חיטה ושעורה וחרצן ענבים בבת אחת [12].

אחרית דבר

פרשת כי תצא עוסקת בין שאר נושאיה באיסור כלאיים. המקרא לא מפרט את הטעם של איסור כלאיים, אבל הוא בא ככול הנראה מתוך חשש לפגיעה בסדרי הטבע, כפי שנקבעו במעשה בראשית. הצירוף של שני מינים, מן הצומח או מין החי, נחשב כמעשה בלתי טבעי, ולכן ככול הנראה נאסר. אשר על כן, איסור כלאיים נכתב במקרא בסמוך לאיסורים מוסריים שנועדו לשמור על קדושתו ומוסריותו של עם ישראל.

במחשבה הדתית המאוחרת נתפס איסור הכלאיים, כתריס כנגד עבודה זרה. כך חושב הרמב"ם במורה הנבוכים: "מבין הדעות שהיו מפורסמות באותם ימים ושהצאביה(עם של עובדי עבודה זרה) הנציחו אותן, שהם אמרו שכאשר מרכיבים מין של עצים במין אחר ועושים זאת במולד(זמן) מסוים, מקטירים משהו מסוים וקוראים קריאה מסוימת בשעת ההרכבה, יצא מן ההרכבה הזאת דבר מה המביא לטענתם תועלת עצומה. הכישוף הגדול ביותר שהזכירו הוא בדבר הרכבת הזית באתרוג...לכן נאסרו הכלאיים...כדי שנתרחק מן הסיבות לעבודה זרה ומתועבות משגליהם שלא בדרך הטבע..."[13].

לעומת דברים אלה, פרש הרמב"ן את איסור הכלאיים על אתר, כי המרכיב שני מינים שונים, משנה ומכחיש את מעשה בראשית, כאילו שהוא מראה שה' לא השלים את עולמו כפי שצריך.

בנוסף יש איסור כלאיים בבגדים, והטעם כנראה של איסור זה קשור לתחום הקדושה. בגדי הכוהנים וחלק מתשמישי הקודש במשכן, הפרוכת למשל, היו עשויים שעטנז. אשר על כן כל מי שאיננו קשור לעולם הקדושה אסור לו ללבוש או ליצור מוצרים או בגדים שכאלה היות והוא חודר אל תחום שאינו שייך אליו.

[לאוסף המאמרים על פרשת כי תצא, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת כי תצא.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת כי תצא באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 7/9/19.

[1] ויקרא, פרק י"ט, פסוק י"ט.

[2] עולם התנ"ך, ויקרא, דודזון – עתי, ת"א, 1997, עמוד 134.

[3] דברים, פרק כ"ב, פסוקים: ח' – ט'.

[4] שמואל ב', פרק י"ג, פסוק כ"ט, ישעיה, פרק ס"ו, פסוק כ', בהתאמה. ההדגשה שלי.

[5] עולם התנ"ך, דברים, דודזון – עתי, ת"א, 1999, עמוד 169.

[6] בראשית, א', פסוקים: י"א – י"ב, ובעוד מקומות נוספים בתיאור בריאת העולם.

[7] שמות, פרק כ"ו, פסוק א', שם, פרק כ"ח, פסוקים: א' – ה', בהתאמה.

[8] ראה – משנה, כלאיים, בעיקר פרקים א' – ב'.

[9] בבלי, קידושין, דף ל"ט, עמוד א'. להרחבה ראה – אנציקלופדיה מקראית, כרך ד', מוסד ביאליק, ירושלים, 1962, עמוד 103.

[10] רמב"ם, הלכות כלאיים, פרק א', הלכה ו'.

[11] ירושלמי, כלאיים, פרק ח', הלכה א'.

[12] רמב"ם, הלכות כלאיים, פרק ה', הלכה א'.

[13] רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ג', פרק ל"ז, מהדורת שוורץ, אוניברסיטת ת"א, כרך ב', 2002, עמוד 566.