תקציר: למרות ההילה שנקשרה במשה במותו, הרי שבמהלך חייו ניסה המקרא בכל דרך אפשרית להמעיט בדמותו, ולא להציגו כאדם עליון. גם הניסים שעשה, והדיבור האולטימטיבי עם ה', תמיד גוררו לאחר מכן הגבלה כזאת או אחרת, שלא נטעה ונטשטש בין התחום האלוהי לאנושי. 

[לאוסף המאמרים על פרשת האזינו, לחצו כאן]

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים.

בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

באפילוג של שירת האזינו מסופר על מותו של משה. הדברים שנאמרים שם הם בעצם סיכום הדברים שנאמרו בספר במדבר [1], המתארים את גזרת ה', זמן קצר קודם ביצועה, כדלקמן:

"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר. עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ, וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה. וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל"[2].

הגזרה עצמה מתקיימת במלואה רק בפרשת 'וזאת הברכה', שם מסופר כיצד משה מבצע הלכה למעשה את ההוראה שמצויה בפרשתנו, ובכך מקיים את גזרתו של ה'. גזרה זו מובאת גם בתחילתו של ספר דברים בזו הלשון: "וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה. עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה"[3].

מההקשר של הדברים האחרונים עולה כי גזרה זו היא בעצם תגובה אלוהית לבקשתו של משה שביקש לעבר את הירדן ולהיכנס לארץ כנען. מנגד, האפשרות שנותן ה' למשה לראות את ארץ כנען מרחוק, היא סוג של פשרה אלוהית, היות וה' מתרצה לתת למשה פיצוי מסוים על אי כנסתו לארץ כנען. האם משה רואה בראייה זו פשרה אלוהית? ספק רב, היות והפיצוי על אי כניסתו לארץ, הוא לעג לרש למנהיג שרוצה לסיים את פועלו, אך הוא לא זוכה לכך.

בתיאור מותו של משה מתרוצצות שתי מגמות מנוגדות [4]

• מצד אחד יש ניסיון להראות את משה כאדם החורג מהנורמה האנושית הרגילה;
• ומצד שני, ניכרת המגמה להציגו על חולשותיו ולהבליט את חטאו ואת עונשו, כמו שהיה כאחד האדם.

כך או אחרת המגמה השנייה דחקה את המגמה הראשונה, והמספר המקראי הותיר מהמגמה הראשונה שיירים בלבד. הדבר מוסבר על נקלה היות ואם המגמה הראשונה הייתה עיקר, קרי שמשה הינו דמות של אדם על, הייתה זו קריאת תיגר לתפיסת הייחוד הטהורה, וממעטת את דמותו של האל עצמו. אשר על כן נעשה מאמץ מכוון לגמד את אישיותו של משה, כמו גם לטשטש מסורות קדומות בדבר מעלתו העל אנושית.

אמנם משה נחשב כגדול הנביאים בעם ישראל, אולם מועטים הם הכתובים הקושרים את משה לנבואה או מכנים אותו כנביא [5]. על מיעוט הפסוקים הקושרים את משה לנבואה נמנים לדוגמא שני הפסוקים, השייכים למסורת הנבואית של אוהל מועד הנמצא מחוץ למחנה ישראל:" וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ. וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ" [6].

על הסוג השני, בו הפסוקים ממעטים לקשור למשה כתר של נבואה, נמנים למשל הפסוקים הבאים: "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן"; " וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה פָּנִים אֶל פָּנִים"[7].

לפי המצוי במקרא, הזיקה בין משה לה' מצויה בעיקר במסורת הקדומה, אולם בחוגי הנבואה הוגדר יחס זה בהגדרה תיאולוגית מודעת, כדוגמת המקור הבא: "וְדִבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל"[8]. הגדרה שכזאת יצרה התנגדות תאולוגית כפי שמוכח מהמשך הפסוקים, כדלקמן:" וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. וַיֹּאמֶר יְהוָה הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר. וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי. וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ"[9], רוצה לומר שלא הייתה אפשרות ממשית למשה לדבר עם ה' פנים אל פנים, אלא בדרך עקיפה.

כינויו של משה כנביא, מוסבר גם דרך דימוי היחס בין משה ואהרון. כלומר, כמו שמשה דיבר אל אהרון כדבר איש לרעהו, האומר לו דברים ברורים, והדורש ממנו שימסרם באותה מידה של בהירות לאחרים, כך דיבר ה' אל משה:" וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ. אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ, וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל פַּרְעֹה וְשִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ"[10].

הגדרה נוספת לייחודו של משה כנביא נאמרת במקור הבא: "לְכָל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ. וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל"[11]. משה כמחולל ניסים בארץ נחשב כאיש האלוהים, או כנביא ייחודי העושה ניסים מופלאים. מעשי ניסים אלה, מקרבים את משה לאל באופן מיוחד וחריג משאר בני התמותה הרגילים.

הניסים הללו של משה, קשורים בדרך כלל למטהו, כאשר הנס המרכזי שנעשה במטהו הוא נס קריעת ים סוף. נס יוצא דופן זה זיכה את משה לשם עולם כדברי הנביא ישעיה: "מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ בּוֹקֵעַ מַיִם מִפְּנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם"[12]. ברם חרף כל זאת, קיימת כידוע מסורת נוספת על קריעת ים סוף, על ידי רוח קדים עזה מאת ה', ומסורת זו היא העיקרית במקרא, משמע שהמקרא התנגד באופן נחרץ לטשטוש בין האלוהי והאנושי, גם במקרה זה.

ככלל, סיפורי ההתגלות בהר סיני מתארים את משה כמתווך בין בני ישראל לה', כלומר משה מסר לעם את דברי ה', ואת תשובת העם לה'. במקום אחד מרכזי, אין תיווך של משה, בעשרת הדברות בהן הודיע ה' לכלל ישראל באופן ישיר:" פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְהוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ"[13].

לפי סיפורי המקרא העם נהה אחר משה, אבל מעת לעת, חזרו בהם בני ישראל והתחרטו על כך, בעיקר שהליכתם אחרי משה גרמה להם סבל או מחסור. או אז הם התלוננו נגדו ואף מרדו בו. אחת התלונות המכוננות של העם כנגד משה, שובצה דווקא בנס קריעת ים סוף, כדלקמן:" וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר"[14].

אחרית דבר

באפילוג של פרשת האזינו מסופר על מותו של משה. הוא מת על הר נבו בערבות מואב, כפסע מכניסה לארץ כנען. לפי המספר המקראי משה היה בן מאה ועשרים שנה, ואם נתעלם לרגע ממספר טיפולוגי זה, הנחת היסוד היא שמשה מת בגיל מופלג.

כפי שאמרנו במקומות אחרים, תיאור מותו של משה אפוף מסתורין, היות ולא ידוע מקום מותו או קבורתו, כי לפי הסיפור המקראי ה' קבר אותו, ובכך סתם את הגולל על האפשרות למצוא את מקום מנוחתו האחרון. למרות ההילה שנקשרה במשה במותו, הרי שבמהלך חייו ניסה המקרא בכל דרך אפשרית להמעיט בדמותו, ולא להציגו כאדם עליון. גם הניסים שעשה, והדיבור האולטימטיבי עם ה', תמיד גוררו לאחר מכן הגבלה כזאת או אחרת, שלא נטעה ונטשטש בין התחום האלוהי לאנושי. 

[לאוסף המאמרים על פרשת האזינו, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת האזינו.
• הרחבה על פרשת 'וזאת הברכה'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2016), פרשת האזינו באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 6/10/16.
• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת וזאת הברכה באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 12/10/19.

[1] במדבר, פרק כ"ז, פסוקים: י"ב – כ"ג.

[2] דברים, פרק ל"ב, פסוקים: מ"ח – נ"ב.

[3] שם, פרק ג', פסוקים: כ"ו – כ"ז.

[4] עולם התנ"ך, דברים, דודזון – עתי, 1999, ת"א, עמוד 265.

[5] אנציקלופדיה מקראית, כרך ה', מוסד ביאליק, ירושלים, 1968, עמוד 487.

[6] במדבר, פרק י"א, פסוקים: ט"ז – י"ז.

[7] דברים, פרק י"ח, פסוק ט"ו, שם, פרק ל"ד, פסוק י', בהתאמה.

[8] שמות, פרק ל"ג, פסוק י"א.

[9] שם, פסוקים: כ' – כ"ג.

[10] שם, פרק ז', פסוקים: א' – ב'.

[11] דברים, פרק ל"ד, פסוקים: י"א – י"ב.

[12] ישעיהו, פרק ס"ג, פסוק י"ב.

[13] דברים, פרק ה', פסוק ד'.

[14] שמות, פרק י"ד, פסוקים: י"א – י"ב.