תקציר: קשה להיות מדינה דמוקרטית בג'ונגל. לאחר שהתבררו ממדי הטבח ואזרחי ישראל רבים - שטרם הבינו עד כה - נחשפו לגודל הזוועה, הם גילו לתדהמתם שמחבלים פצועים מתאשפזים בבתי חולים ליד קורבנותיהם, ואחרים מובאים לבתי המשפט להארכת מעצר. התגובה הציבורית בשני המקרים הייתה קשה. אבל מה האלטרנטיבות?

[לאוסף, המאמרים בנושא מלחמת שמחת תורה 2023 – 'מבצע חרבות ברזל', לחצו כאן]

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

*  *  *

קשה להיות מדינה דמוקרטית בתוך ג'ונגל. לאחר שהתבררו ממדי הטבח ואזרחי ישראל רבים - שטרם הבינו עד כה - נחשפו לגודל הזוועה, הם גילו לתדהמתם שמחבלים פצועים מתאשפזים בבתי חולים ליד קורבנותיהם, ואחרים מובאים לבתי המשפט להארכת מעצר. התגובה הציבורית בשני המקרים הייתה קשה.

היו שניסו 'לגזור קופון' במאבק בין הגושים, שאצל הקיצוניים שבשני הצדדים עדיין לא שכח, ולהאשים בכך (לשווא, ראו בהמשך) את היועמ"ש והפרקליטות.

אבל מה האלטרנטיבות? 

חוקי הג'ונגל...

לטעמי מי שרוצה לגור בג'ונגל (ונרצה או לא, אנחנו שכונה בג'ונגל) חייב להקרין לפחות, שהוא מבין את חוקי הג'ונגל, ונוהג לפיהם.

היום, כשאופיו הרצחני של העם הפלסטיני גלוי לעין כל, ראוי להבין למשל, למה הם בזים לנו על פרשת אלאור עזריה. בחלק זה של העולם אין כבוד למי שאינו חי ע"פ החוקים הללו. לא בכדי הפעיל דוד בן גוריון חוליה של ההגנה שסירסה אנסים ערבים ועצרה את תופעת אונס היהודיות על ידם.

עזריה איננו צדיק הדור, והוא תוצר של רמתו המידרדרת של פיקוד צה"ל. אבל הפיכתו לאייקון של המלחמה על ערכים, מול עולם ערבי מתגלגל מצחוק, היה טעות חמורה, שהקרינה גם על התנהגות חיילי צה"ל וגם על התנהגות הפלסטינים כלפיהם.

כשרפול היה רמטכ"ל...

אחת התגובות הפופולריות - בשיח ברשתות החברתיות על האופן שבו יש לנהוג במחבלים - בא לידי ביטוי בפרסום הבא, שהועלה ע"י חדשות ישראל בטלגרם, ושותף הרבה (ראו למטה):

 "פעם כשרפול היה רמטכ"ל, נתקבלה הודעה על חדירת חוליית מחבלים לרמת הגולן. החוליה חוסלה, והרמטכ"ל הגיע לשיחה. קם אחד הקצינים והתלונן ששני המחבלים חוסלו לאחר שהרימו ידיים. הרמטכ"ל פנה למ"פ בכעס ואמר: "איך נתתם להם זמן להרים ידיים?"... 

אבל יש מצבים שבהם לא נעשית העבודה עד הסוף - או שמחבל נדרש חי לצורכי תחקור ומודיעין. מה אז?

אז צריך להאריך מעצר למחבלים?

ב- 11 באוקטובר 2023, פרסם אתר 'הידברות' כתבה, בה ציטט קצין משטרה מתוסכל שאמר: "איך אני יכול להביא להארכת מעצר, כשמחבל שמספר איך הוא הוציא אנשים מהבתים וטבח בהם? אנחנו צריכים לדאוג לו לאוכל ולטפל בו? זה ביזיון, המדינה פשטה את הרגל". בכתבה אחרת צוטטו סנגורים מהסנגוריה הציבורית, שסירבו להגן על המחבלים.

אז "המדינה פשטה את הרגל"? ללא ספק, ממיליון סיבות אחרות. אבל מה האלטרנטיבות? האמריקנים יצרו סוג של הליך מנהלי נגד חשודים ש'טופלו' ע"פ 'חוק הפטריוט' ונשלחו לגואנטנמו. התוצאה הייתה התהפכות של דעת הקהל אחרי זמן וביטול הנוהל. אז מה כן?

ואגב, הכתבות הללו הן במידה מסוימת 'ספין', כי המחבלים לא מגיעים בדרך כלל לבית המשפט. בעתות מלחמה כמו עתה, בטח לא בליווי משטרתי. הם מגיעים לחדר בשב״ס, משם יש ויעוד חזותי לשופט בביהמ"ש. לעיתים, המחבל רואה אפילו את הסנגור שלו דרך וידאו. 

אבל בואו נפרט:

מדינת ישראל, כדמוקרטיה מתגוננת, יצרה שני מסלולים לטיפול במחבלים:

• האחד משפטי-פלילי: מחבלים שיש נגדם ראיות מובאים לדין, בסוג של פליליזציה של הטרור, אותה ירשנו מהשיטה המנדטורית הבריטית. ביהודה ושומרון הם נשפטים בבית דין צבאי. אחרי פינוי עזה עברו סמכויות בית הדין הצבאי שפעם שם לבית המשפט המחוזי בבאר שבע.
• האחר מינהלי, ע"פ חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, תשס"ב-2002 - לב״חים: זהו מסלול שננקט כאשר אין די ראיות להעמיד לדין, או שיש לשב"כ אינטרס בכך, והוא דומה במידת מה למעצר מינהלי: ביקורת שיפוטית מנהלית אחרי 14 יום (מדובר עכשיו בשינוי, שזה יהיה אחרי 30 או 45 ימים) וביקורת שיפוטית חוזרת, מידי כל חצי שנה. זהו הליך שהוא במידה רבה 'אוטומטי', כי נטל ההוכחה שהמדינה שגתה אינו מוטל על המדינה אלא על המחבל. לעיתים האדם שמואשם אף אינו יודע מה יש לשירות הביטחון הכללי נגדו.

הבעיה עם המסלול המנהלי כפולה:

• האחת היא הטרטור הבלתי פוסק של מערכת האכיפה. פמים רבות עדיף כבר להשיג גזר דין של מאסר עולם או מאסר ממושך 'ולעבור הלאה'.
• השנייה היא התדמית של ישראל בעולם כדמוקרטיה, שאיננה עוצרת אנשים ע"פ ראיות, שאיש אינו יודע מהן.

יתרונות ההליך המשפטי ברורים:

• הראיות פרוסות לעין כל.
• השנייה היא סיוע משמעותי למאבק התדמיתי: כך למשל, מכינים היום נגד המחבלים כתבי אישום על אונס ורצח. נקל להבין, כמה חשוב שמשפט כזה יתנהל, כשכל העולם שומע ורואה!

דומה שלמרות יחסי הציבור הרעים של האלטרנטיבה הזו, זה המסלול שהוא גם האפקטיבי ביותר וגם היעיל ביותר למערכת.

צריך לאשפז מחבלים פצועים?

נתחיל בעובדות: במספר בתי חולים בארץ, אושפזו מחבלים פצועים מאושפזים לצד פצועים מהקרבות והטבח, מצב שיצר תסיסה, הן בקרב הפצועים והמשפחות, והן בקרב הסגל. היו עובדי בתי חולים שהצהירו שימנעו זאת, תוך שהם יחסמו את השערים בגופם. יש שאיימו להשבית את בית החולים אם "ינקטו בתחבולות כדי לממש את המהלך". גם 'לה פמיליה' ניסתה 'לגזור קופון' וליצור מהומה בבתי החולים.

זוהי סוגייה בעייתית הרבה יותר מסוגיית הארכת המעצר, כי אין לה אלטרנטיבה טובה: רופאים אמורים לטפל בפצועים ע"פ סדר עדיפות של חומרה, ולא להפלות לטובה ישראלים. זה בהכרח, יוצר מצב שהטיפול בפצועים הישראלים משתבש. גם הצורך להקצות למחבלים חדרים מבודדים תחת שמירה מהווה 'סמרטוט אדום' בעיני הקורבנות ומשפחותיהם.

נראה שבלתי אפשרי למצוא לכך פתרון מוסדי מספק. ככלל ניתן לומר שמקומם של מחבלים הוא בבית הקברות, ובלית ברירה, בבית החולים של השב"ס, גם אם אין בו את כל מה שנדרש להענקת טיפול מירבי. זאת, בוודאי במצב שבו נהג נוהג חמאס כלפי השבויים הישראלים. אבל, במקרים קשים ויש הרבה כאלה, הדילמה נשארת מוחשית וללא פתרון מספק!

[לאוסף, המאמרים בנושא מלחמת שמחת תורה 2023 – 'מבצע חרבות ברזל', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים בנושא מלחמת שמחת תורה 2023 – 'מבצע חרבות ברזל'.
• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2023), אוסף המאמרים בנושא מלחמת שמחת תורה 2023 – 'מבצע חרבות ברזל', ייצור ידע, 8/10/23.
• חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, תשס"ב-2002.