תקציר: הטבח ביישובי עוטף עזה בשביעי לאוקטובר 2023, העלה לסדר היום הרג אוכלוסייה אזרחית יהודית חפה מפשע לאורך ההיסטוריה. בסקירה האמורה, הבאתי בקיצור נמרץ הרג יהודים בפוגרומים מרכזיים החל משנת 1033.

[לאוסף, המאמרים בנושא מלחמת שמחת תורה 2023 – 'מבצע חרבות ברזל', לחצו כאן]

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים.

בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

הטבח ביישובי עוטף עזה בשביעי לאוקטובר 2023, העלה לסדר היום הרג אוכלוסייה אזרחית יהודית חפה מפשע לאורך ההיסטוריה. בסקירה האמורה, הבאתי בקיצור נמרץ הרג יהודים בפוגרומים מרכזיים החל משנת 1033.

טבח אחד, הנקרא גזירות הרועים, שהתרחש בשנת 1320, בספרד ובצרפת ובמהלכו הוחרבו 120 קהילות לא נזכר במאמר, היות ולא מצאתי עבורו תימוכין במחקר.

לציין כי המילה פוגרום (רוסית) , משמעותה המילולית היא השמדה והרס. במונח נעשה שימוש נרחב לתיאור התנכלויות המוניות רחבות היקף כלפי יהודים כקבוצת מיעוט שונה וזרה במזרח אירופה, על ידי קבוצות מאורגנות או ספונטניות. פעולות אלו נבעו מעידוד ציבורי של רעיונות אנטישמיים, וזכו לעיתים קרובות לעידוד השלטונות.

1033: טבח יהודי פאס

בעקבות דעיכתה של השושלת האידריסית ששלטה במרוקו בשנים 788–974 התערערה היציבות האזורית בשטח שמהווה את מרוקו המודרנית, והחלו מלחמות במגרב בין שבטים שנלחמו מטעם השושלת הפאטמית ממצרים לבין שבטים שנלחמו מטעם אמירות קורדובה מאל-אנדלוס. אי היציבות האזורית פגעה בביטחון יהודי פאס, קהילה שהייתה מרכז אינטלקטואלי חשוב של היהדות בתחילת המאה ה-10 והוציאה ממנה מלומדים חשובים כגון רבי דונש בן לברט ורבי יהודה חיוג.

בעת המאבק שהתרחש בעיר בערך בשנת 997 בין האוּמַויים מקורדובה ושבט הברברי של הזנאטה כבר התרחש מאורע של טבח ביהודי פאס בעקבות היציבות המעורערת באזור.

בשנת 1033 העיר פאס נכבשה על ידי כוחות מוסלמיים בני שבט הבנו-איפרן (המשתייכים לשבטי הזנאטה), בהובלת המנהיג אבו כמאל תמים, שהנהיג מדיניות אנטי-יהודית בשם האסלאם ברחבי הטריטוריה של השבט.[1]

1066: פוגרום גרָנָדָה 

פוגרום גרָנָדָה הוא טבח שנערך בתאריך, 30 בדצמבר, 1066 כנגד הקהילה היהודית של העיר גרנדה באנדלוסיה על ידי האוכלוסייה המוסלמית של העיר. הפוגרום החל כשהמונים מוסלמים הסתערו על הטירה של שליט גרנדה ורצחו את יועצו היהודי (רבי יהוסף הנגיד (בנו של רבי שמואל הנגיד) והמשיך בטבח של כלל האוכלוסייה היהודית של העיר[2].

1096: גזירות תתנ"ו 

גזירות תתנ"ו או מאורעות תתנ"ו הם סדרת פרעות, שהתרחשו בשנת 1096 באירופה במסע הצלב הראשון, וכללו טבח המוני של יהודים על ידי הנוצרים.

רוב היהודים סירבו להמיר את דתם והעדיפו למות על קידוש השם ולא להתנצר, ובמקרים רבים הרגו יהודים את בני משפחתם והתאבדו כדי שלא להיטבל לנצרות בכוח.

המאורעות נצרבו כטראומה בתודעה של עם ישראל, בייחוד במסורת האשכנזית. מהגזירות נשתמרו קינות שחוברו לזכר הקהילות שחרבו, ובייחוד מרכזי התורה של גרמניה שבשלוש הערים שכונו בפי היהודים "קהילות שו"ם" - שפירא, ורמייזא ומגנצא ,כיום שפייר, וורמס ומיינץ. חלק מהקינות נאמרות בתשעה באב בבתי הכנסת של קהילות האשכנזים. כמו כן נשתמרו בספרות הנוצרית תיאורים ואיורים בהם נראה הטבח במהלך מסע הצלב, הן באירופה, והן לאורך מסעם במזרח התיכון ובייחוד בארץ ישראל.[3]

1190: הטבח ביהודי יורק 

הטבח ביהודי יורק היה אירוע מוות על קידוש השם שהתרחש ב ,16 במרץ 1190 בעיר יורק שבאנגליה, כשהמון צר על חלק מיהודי העיר ודרש שימירו את דתם. בתגובה, העדיפו היהודים למות על קידוש השם מלהתנצר. בפוגרום נספתה קהילת היהודים בעיר, בהם כ-150 יהודים שהתבצרו במצודת קליפורד וביניהם רבי יום טוב בן יצחק מיואני ורבי אליהו מיורק מבעלי התוספות.

בתאריך האמור החל המון, בהנהגת כמרים ואצילים, לפרוע בבתי היהודים וברכושם, ולפגוע בגופם. רבים מיהודי העיר ובראשם אחד מתלמידיו של רבינו תם - רבנו יום טוב בר יצחק מיואני - נמלטו והתבצרו במצודת קליפורד שבעיר. היהודים ביקשו את עזרתו של מפקד המחוז, והפקיד האחראי מטעמו הסכים ליטול אחריות על היהודים - אך לזמן מועט בלבד; מפקד המחוז נכנע ללחץ הנוצרי, ולאחר שהסתיימה ביזת הרכוש התכנס ההמון סביב המצודה, וצר עליה. ליהודים ניתנה הברירה להתנצר או למות. כאמור היהודים החליטו למות על קידוש השם ולא להתנצר [4].

1391: גזירות קנ"א 

גזירות קנ"א הן כינוי לפרעות שביצעו נוצרים קתולים נגד יהודים בספרד בשנת ה'קנ"א (1391). רבים מהיהודים לא עמדו בכפייה להתנצר, ונטשו את אמונתם. עם שוך הפרעות מינתה הממשלה ועדות חקירה, אך לא נקטה פעולות של ממש נגד הפורעים, שחלקם נמנו עם השכבות הנכבדות. גזירות 1391 פתחו תקופה של לחץ כבד על יהדות ספרד להתנצר, ועד ויכוח טורטוסה ב-1414 ואחריו התנצרו בין 33% ל-60% מתוכה, כשהם יוצרים אוכלוסיית אנוסים עצומה. המומרים נותרו כיחידה חברתית מובחנת שהוסיפה לעורר את חשדם וקנאתם של  הנוצרים הישנים [5].

1465: הטבח ביהודי פאס

הטבח ביהודי פאס של שנת 1465 התרחש במרוקו תחת שלטון השושלת המרינית, ובמסגרתו חוסלה כליל הקהילה היהודית של העיר פאס בפרעות שערך המון מוסלמי מוסת מקרב תושבי העיר. הטבח אירע על רקע הסתה אנטי-יהודית של אימאם מקומי וסברת ההמונים בפאס שהסולטאן המריני מאפשר ליהודים לחרוג ממעמדם הנחות כבני מעמד הד'ימי ולהחזיק בכוח וסמכויות שלטוניות. בעקבות ההסתה פרץ מרד כנגד השלטון המריני, במסגרתו ההמונים המוסלמים פרצו למלאח (הרובע היהודי) בעיר פאס שנבנה זה מכבר, וטבחו בקהילה היהודית הגדולה של העיר. לפי מטייל ארצות מצרי בן התקופה, מהקהילה היהודית בעיר, שמנתה כנראה מספר אלפי נפשות, שרדו 11 יהודים בלבד (6 נשים ו-5 גברים). פרעות אנטי-יהודיות דומות התרחשו בהמשך בערים ברחבי מרוקו. המרד הוביל לנפילת השושלת המרינית ששלטה אז במרוקו [6].

1648: גזֵרות תַ"ח–תָ"ט 

גזֵרות תַ"ח–תָ"ט או פרעות ת"ח–ת"ט הוא הכינוי המקובל במסורת היהודית לפרעות שנערכו ביהדות פולין, בשטחי אוקראינה של ימינו, לרבות באזור קייב ובחבלים ההיסטוריים גליציה, ווהלין ופודוליה בשנת 1648 במהלך התקוממות הקוזאקים והצמיתים שהנהיג בוגדן חמלניצקי, או חמיל הרשע בפי היהודים, נגד האיחוד הפולני-ליטאי. מעשי טבח ביהודי פולין, בלארוס ואוקראינה, התחוללו במשך כל תקופת המרד, שנמשך עוד שנים, וגם אחריו, במהלך המלחמה הצפונית הקטנה עם האימפריה השוודית שהביא להצתתן.

אלפים נטבחו או מתו ברעב ובמגפות, ורבים אחרים נמלטו, נמכרו לעבדות או המירו את דתם. מספר ההרוגים היהודים מידי הקוזאקים המורדים ב-1648 נאמד בין כמה אלפים ל-20,000. בכלל הסכסוכים שעברו על פולין וליטא מ-1648 ועד השבת השלום בהסכם אנדרוסובו ב-1667, מוערך שנהרגו בין 40,000 ל-50,000 יהודים בסך הכול, שנטבחו בידי הקוזאקים, הרוסים, השוודים, בעלי-בריתם, וגם בידי הפולנים, שטבחו ביהודים בחשד לשיתוף פעולה עם הפולשים. [7]

1679: גירוש מַוְזַע 

גירוש מַוְזַע היה אחד האסונות הגדולים בהיסטוריה של יהדות תימן, אשר התרחש בשנת 1679. בשנה זו גורשו יהודי תימן אל דרום תימן לאזור שפלה מלוח וצחיח בשם תהאמה שבמחוז תעז, בו נמצאת העיר מוזע  - موزع. המגיפות, המחלות והחום שיכול להגיע עד 50 מעלות צלזיוס, ההתמודדות עם חיות טרף ועם סופות חול גבו את מחירם, ורק רבע עד שליש מהגולים נותרו בחיים וזכו לשוב מגלות זו לאחר כשנה.

פרטים רבים על גלות זו מצאו את רישומם בפיוטים וקינות שכתבו הגולים אשר נותרו בחיים וצאצאיהם. בין המגורשים היה גדול משוררי יהדות תימן, הרב שלום שבזי, אשר נתן ביטוי לסבלות התקופה בשירתו. בנוסף לאובדן חייהם של רבים מיהודי תימן, לגירוש מוזע היו גם השפעות ארוכות טווח בתחומי התרבות, היצירה, מסורת ההלכה והמנהג בתימן.[8]

1768: טבח אומן

בשנת 1768 פרץ בעיר אומן מרד ההידמקים בפיקודו של מקסים ז'לזניאק. אלפי יהודים ופולנים מהערים הסמוכות מצאו באומן מקלט. מפקד המבצר מלדנוביץ שלח את איוואן גונטה נגד ז'לזניאק, אך זה עבר לצדו של האחרון. צבאם המשותף של ז'לזניאק וגונטה פנו כעת לכיבוש המבצר. המפקד פתח את שערי המבצר בתקווה כי איוון גונטה יחוס על תושבי העיר, אך הוא העדיף ללכת יד ביד עם ז'לזניאק עד הסוף וטבח את כל היושבים במבצר, כולל מלדנוביץ עצמו. מספר ההרוגים בטבח הגיע לכ-30,000 יהודים.[9]

1819: פרעות הֶפּ-הֶפּ 

פרעות הֶפּ-הֶפּ (Hep-Hep) הן כינוי לפרעות שנערכו ביהודי גרמניה בשנת 1819. הפרעות החלו ב-2 באוגוסט 1819 בעיר וירצבורג והתפשטו משם לכל שטח הקונפדרציה הגרמנית. הפרעות נמשכו עד חודש אוקטובר של אותה שנה.

בפרעות נפגעו ונבזזו בתים פרטיים, בתי עסק ומוסדות דת ותרבות יהודיים. לפי חלק מהמקורות, היו גם אבדות בנפש אך מספר הקרבנות לא ידוע. בחלק ממדינות גרמניה נשלחו כוחות צבא לדכא את הפרעות.

1834: מרד הפלאחים 

מרד הפלאחים מרד הפלאחים היה מרד עממי כנגד שלטונו של הואלי מוחמד עלי שפרץ בשנת 1834 במקביל בגזרה העלאווית בצפון לבנון בארץ ישראל, בעבר הירדן, בהר הלבנון ובחורן. הגורם העיקרי לפרוץ המרד היה התמרמרות על חובת גיוס לצבא המצרי שהחיל עלי כחלק ממדיניות המודרניזציה שלו, וזאת במקום צבא של שכירי חרב אשר הגיעו מקרב חברי הקאסטה הצבאית. חובת הגיוס עוררה מרד בארץ ישראל, שבראשו עמדו ראשי חמולות משכם, חברון והאזור שבין ירושלים ליפו. במהלך המרד ערכו המורדים פרעות באוכלוסייה היהודית בארץ שכללו מעשי רצח, שוד ואונס. [11]

1882-1881: הסופות בנגב 

הסופות בנגב הוא כינוי לפוגרומים שנערכו מאפריל 1881 ועד מאי 1882 נגד יהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית (בעיקר בחבלי הארץ של אוקראינה של ימינו). הפרעות פרצו לאחר רצח הצאר אלכסנדר השני על ידי התנועה המהפכנית נרודניה ווליה, ולובו על ידי עיתונים אנטישמיים ונציגי השלטון. בשנה שבין רצח הצאר ועד להתגבשותה של מדיניות חדשה התחולל גל פרעות, אשר הגביר את גל ההגירה של היהודים מהאימפריה הרוסית (בעיקר לארצות הברית) וחיזק בקרב אחרים את ההכרה בצורך לתנועה יהודית לאומית [12].

1903: פרעות קישינב 

פרעות קישינב פרעות קישינב , היו פרעות נגד יהודי קישינב בעיר זו שבבסרביה אז חלק מהאימפריה הרוסית, כיום במולדובה, שהתרחשו בפסחא 1903 בסוף חג הפסח  ונמשכו שלשה ימים. הפרעות היו על רקע הסתה אנטישמית מטעם עיתונות רוסית בתמיכת ממשלת רוסיה. בפרעות נרצחו יותר מחמישים יהודים, עוד עשרות נפצעו באופן קשה, מעל 500 נפצעו קל ומעל ל-700 בתים ועסקים רבים נבזזו ונהרסו.

העיתונות הרוסית התעלמה מן הפרעות. לעומת זאת היו מספר סופרים רוסים שגינו את הפרעות והאשימו בהן את ממשלת רוסיה - ביניהם ולדימיר קורולנקו, לב טולסטוי ומקסים גורקי. העיתון הניו יורק טיימס התייחס מיד לפוגרום, וטען כי המשטרה המקומית לא ניסתה לעצור אותו. הדיווחים תפסו את תשומת הלב של הקהילה העולמית וגררו גינויים שונים במערב.

הפרעות השפיעו על הציונים הראשונים - בין היתר הן עודדו את בנימין זאב הרצל להציע את תוכנית אוגנדה והיוו השראה לרעיון ההגנה העצמית של זאב ז'בוטינסקי. הם גם הובילו לקרבה גדולה יותר בין יהדות ארצות הברית לבין יהדות רוסיה. מספר אמנים יהודים כתבו יצירות על הפרעות, הידועות בהן הן פואמה בְּעִיר הַהֲרֵגָה והשיר עַל הַשְּׁחִיטָה מאת חיים נחמן ביאליק.

התקפה נוספת על יהודי קישינב נערכה שנתיים אחר כך, במשך יומיים, הפעם בסוכות 1905, בעקבות הכרזת הצאר במנשר אוקטובר על מלוכה חוקתית. התקפה שנייה זו נערכה כחלק מפרעות ארגון המאות השחורות שתקפו למעלה מ-600 קהילות יהודיות ברחבי רוסיה, אך בקישינב תוצאות התקפה זו היו מצומצמות יותר מקודמתה, בין היתר גם בגלל התארגנות היהודים להגנה עצמית [13].

1905: פרעות המאות השחורות 

המאות השחורות הוא שם כללי לארגוני הימין הקיצוני הריאקציוני בתחילת המאה ה-20 ובעיקר אחרי 1905, שפעלו באימפריה הרוסית וזכו לתמיכת שלטון הצאר, התאפיינו בארגון קרבות רחוב נגד דמוקרטים וסוציאליסטים ופוגרומים ביהודים. לתנועה השתייכו מספר ארגוני הימין הקיצוני: המפלגה המונרכיסטית הרוסית, ברית העם הרוסי, ברית מלאך מיכאיל ועוד. באוקטובר 1906  נערכה במוסקבה ועידה שמטרתה הייתה איחוד התנועות השונות לארגון אחד. הארגון אכן הוקם, אך תוך שנה התפרק.

המספר הגדול ביותר של פוגרומים נרשם במחוז צ'רניגוב בצפון אוקראינה. הפוגרומים שם באוקטובר 1905 גבו את חייהם של 800 יהודים, עם נזקים לרכוש המוערכים ב-70,000,000 רובל. פוגרום אודסה היה הקשה ביותר, במסגרתו נרצחו 400 יהודים. מעל 150 יהודים נרצחו ברוסטוב על הדון, 67 ביקטרינוסלב, 54 במינסק, 30 בסימפרופול ומעל 30 באורשה. הפוגרומים המשיכו בשנת 1906, בינואר - בהומל, ביוני – פוגרום גדול בביאליסטוק (מעל ל-80 הרוגים), ובאוגוסט - בשדלץ (כ-30 הרוגים), כשאנשי המשטרה ואנשי הצבא היו בין המבצעים [14].

1905: פרעות אודסה 

פרעות אודסה היו סדרה של פוגרומים כנגד יהודים בעיר אודסה שהייתה שייכת לאימפריה הרוסית (מאז קבלת העצמאות באוקראינה). אירועים אלה התרחשו בשנים 1821, 1859, 1871, 1881, 1886. הפוגרום האחרון והגדול ביותר בהיקפו התרחש בשנת 1905.

הפוגרום באודסה ב-1905 היה כאמור החמור ביותר בהיסטוריה של אודסה וברחבי האימפריה הרוסית כולה. המשטרה דיווחה כי לפחות 400 יהודים ו-100 לא יהודים, נהרגו בפוגרום וכ-300 איש, רובם יהודים, נפצעו. יותר מ-1,600 בתי יהודים, דירות וחנויות ניזוקו. נתונים רשמיים אלו המעיטו ללא ספק בהיקף האמיתי של הנזק, ומקורות אחרים העידו על מספרים גבוהים משמעותית של הרוגים ופצועים. למשל, העיתון היהודי Voskhod דיווח כי יותר מ-800 יהודים נהרגו וכאלף נפצעו. לא הייתה עיר אחרת באימפריה הרוסית באותה העת שבה נראו רמות הרס ואלימות כה גבוהות [15].

1912: פרעות התריתל

התריתל היו סדרת פרעות אנטי-יהודיות בעיר פאס שבמרוקו, שהתרחשו בין  17 ל-19 באפריל 1912, שבוע לאחר חג פסח וחגיגות המימונה, בעקבות כישלונם של מורדים מוסלמים מתנגדי הסכם פאס, לפגוע בנכסים צרפתיים שונים בעיר. במהלך הפרעות פרצו אלפי חיילים מוסלמים והמונים מתושבי העיר פאס למלאח (הרובע היהודי) של העיר, בזזו אותו ותקפו את תושביו היהודים. בפרעות נהרגו 51 יהודים, הועלו באש חלקים גדולים מהמלאח, ו-12,000 תושביו נאלצו להימלט ונותרו ללא קורת גג למשך שבועות ארוכים [16].

1920-1917: פרעות פֶּטְליוּרָה 

פרעות פֶּטְליוּרָה הוא הכינוי הנפוץ בספרות העברית לפוגרומים רחבי-ההיקף שהתחוללו כנגד היהודים בשטח אוקראינה בין 1917 ל-1920, ובייחוד בשנת 1919, במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה. בלמעלה מ-1,500 פוגרומים נפרדים שהתקיימו ב-1,300 מקומות יישוב שונים, נטבחו לפחות 50,000 יהודים, וההערכות המקסימליות מגיעות אף ל-200,000 הרוגים (אך נטען כי אומדן זה כולל גם את הפצועים). רבבות נפצעו, עונו ונאנסו.

הפרעות נערכו על ידי כוחות צבא סדירים ובלתי-סדירים שהשתייכו, גם אם פעלו בחוסר-משמעת, לכל הצדדים הלוחמים בעימות: צבא הרפובליקה העממית של אוקראינה, הצבא הלבן של אנטון דניקין, הצבא האדום הסובייטי, צבא פולין ועוד. חלקן נערכו ביוזמת האוכלוסייה האוקראינית המקומית.

המאורעות זוהו יותר מכל עם הרפובליקה העממית האוקראינית, שאנשיה היו אחראים למספר הגדול ביותר של פוגרומים והרוגים, וכינוים העברי נגזר משמו של מנהיגהּ, סימון פטליורה. ממשלת פטליורה הורתה בשעתו לעצור את הפרעות ולהעניש את מבצעיהן, אך הואשמה שבפועל עצמה עין לנוכח האנטישמיות הפרועה בצבאה. מידת אחריותה לטבח שנויה במחלוקת. הפוגרומים באוקראינה היו הקשים ומרובי-הקורבנות מכל הפרעות ביהודים שנערכו בעת מלחמת האזרחים בשטחי האימפריה הרוסית לשעבר [17].

1934: הפוגרום בעיר קונסטנטין באלג'ריה

פוגרום זה, המכונה: פרעות קונסטנטין, אלג'יריה, התרחש ב- 05/08/1934 במשך שלושה ימים תמימים (3–5 באוגוסט 1934) בעיר קונסטנטין שבאלג'יריה ובהן רצחו המוסלמים 25 משכניהם היהודים, פצעו יהודים רבים נוספים והרסו את חנויותיהם ובתיהם [ויקיפדיה: פרעות קונסטנטין, אלג'יריה (1934)].

המון מוסלמי זועם פרץ אל תוך הרובע היהודי, והשתלט על כל הדרכים בו. כלי רכב ואוטובוסים נעצרו ונבדקו למציאת יהודים בתוכם והיהודים שנמצאו הוצאו מהם ונשחטו. חנויות היהודים ובתיהם נבזזו ונשרפו. עד שעות הצהרים עלה מספר היהודים שנרצחו ל-25 וכ-130 יהודים נוספים נפצעו. חמישה בניינים הועלו באש וכ-200 חנויות נבזזו וחלקן הוצתו. גל הפרעות הגיע גם אל הכפרים סביב קונסטנטין. בשני מקומות נרצחו יהודים נוספים: חאמה ומילה ומכפר שלישי, עין באיידה גורשו / ברחו כ-300 היהודים תושבי המקום. רק אז הואילה המשטרה הצרפתית להתערב בנעשה ופיזרה את ההמון [ויקיפדיה: פרעות קונסטנטין, אלג'יריה (1934)].

1938: ליל הבדולח 

ליל הבדולח הוא הכינוי ללילה שבין 9 ל-10 בנובמבר 1938 , שבו נערך בכל רחבי הרייך השלישי בגרמניה ואוסטריה פוגרום ביהודים. האירוע כונה כך בשל רסיסי הזכוכית הרבים שהצטברו על הארץ כתוצאה מניפוץ הזגוגיות של בתי מגורים, בתי כנסת, מוסדות ציבור ובתי עסק רבים של יהודים תושבי גרמניה.

בתום המאורעות נמנו, על פי דו"ח נאצי, 91 הרוגים יהודים, אך על פי הערכות מאוחרות יותר המספרים גבוהים משמעותית: לפחות 400 הרוגים ישירים, לפחות 400 נוספים שמצאו את מותם בהמשך במחנות הריכוז בהם נכלאו, ועוד רבים שהתאבדו כתוצאת הפרעות.

בפוגרום נהרסו כמעט כל בתי הכנסת בגרמניה, בתי קברות יהודיים רבים, אלפי חנויות בבעלות יהודים ו-29 בתי כל-בו. יותר משלושים אלף יהודים נעצרו, לעיתים על-פי רשימות מוכנות מראש, ונשלחו למחנות ריכוז. בליל הפרעות נרצחו כ-400 נפש. בימים שלאחר הפרעות איבדו 400 איש נוספים את חייהם. במחנה הריכוז בוכנוואלד נרצחו 207 יהודים; בדכאו כ-185 נפש; מספר הנרצחים במחנה הריכוז זקסנהאוזן אינו ידוע. לא ניתן, אפוא, לקבוע את מספרם המדויק של קורבנות ליל הפרעות. לפי מחקרים נוספים, ההשערה היא שמספרם נע כאמור בין 1,400 ל-1,500. [18]

1941: פרעות יאשי 

פרעות יאשי היו פוגרומים שהתרחשו בעיר יאשי שברומניה בימים האחרונים של יוני 1941. הפרעות היו מהפוגרומים האכזריים ביותר בהיסטוריה של יהודי מזרח אירופה. מבחינות רבות מהווים אירועים אלה את תחילת ההשמדה ההמונית של יהדות אירופה והם קדמו לרציחות ההמוניות שבוצעו על ידי הנאצים לאחר פלישתם לברית המועצות. הפוגרום התרחש כשבוע לאחר תחילת מבצע ברברוסה – הפלישה הגרמנית לברית המועצות – כאשר כוחות רבים של הצבא הגרמני נערכו באזור יאשי, בקרבת הגבול הסובייטי. מה שהצית את הפרעות הייתה הוראת ביצוע מפורשת של מנהיג רומניה, המרשל יון אנטונסקו, והפוגרום תוכנן ובוצע על ידי השלטונות הפשיסטים הרומניים בשיתוף פעולה עם הגרמנים הנאצים.

ב 28 ביוני 1941 הורה שליט רומניה, יון אנטונסקו, לפנות את כל האוכלוסייה היהודית מהעיר. באותו יום יצאו למבצע הפינוי כוחות צבא ומשטרה רומניים יחד עם פורעים רומנים אנטישמיים, בסיוע כוחות צבא גרמניים ששהו באותה תקופה ביאשי  . במהלך הפעולה היהודים נשדדו, בתיהם, עסקיהם ומוסדותיהם נבזזו, ויהודים רבים נרצחו. כך, על פי ספירת השלטונות הרומניים, מספר קורבנות היהודים עמד על 13,266, ולפי רשימה שמית שערכה הקהילה היהודית לפחות 14,850 יהודים נרצחו. בנוסף למספרים אלה, נרצחו יהודים נוספים שלא היו רשומים בפנקסי הקהילה. לכן המספר הכולל המדויק אינו ידוע, וישנן הערכות שונות המגיעות עד ל-20,000 נרצחים[19].

1941: הפַרְהוּד

פַרְהוּד (الفرهو) הוא כינוי לפוגרום שנעשה ביהודי בגדאד בחג השבועות 1–2 ביוני .1941 במהלך הפרעות נרצחו לפחות 179 יהודים, 2,118 נפצעו, 242 ילדים היו ליתומים, ורכוש רב נבזז.

חוזר מודיעין של הסתדרות הפועל המזרחי בא"י מ-17 ביולי 1941 העריך כי למעלה מ-1,000 יהודים נרצחו, ומציין כי 120 חולים יהודים נרצחו בזריקות רעל בבית החולים. הנרצחים נקברו בקבר אחים בבית הקברות היהודי בבגדאד [20].

1941: הפוגרומים בלבוב 

הפוגרומים בלבוב היו שני מעשי טבח פוגרומים ביהודי העיר לבוב וסביבתה שבפולין הכבושה כיום בשטחה של אוקראינה, אשר התרחשו בין 30 ביוני ל-2 ביולי ובין 25 ביולי ל-29 ביולי, 1941 בתקופת הכיבוש הנאצי בפולין בהשניא והלפת נתוני יד ושם,  6,000  יהודים נרצחו בפוגרומים על ידי יחידות האיינזצגרופן, לאומנים אוקראינים וחברי המיליציה האוקראינית. ערב מלחמת העולם השנייה, הייתה קהילת יהודי לבוב הקהילה השלישית בגודלה בפולין, ובזמן המלחמה, עקב נהירה של פליטים יהודים שברחו אליה מאימת הנאצים, גדלה הקהילה לכדי 200,000 נפש.

לאחר הפוגרומים הקימו הנאצים בעיר את גטו לבוב, שאכלס כ-120,000 יהודים אשר גורשו רובם למחנה ההשמדה בלז'ץ או נרצחו בתחומי העיר במהלך השנתיים שלאחר הפוגרומים. קהילת יהודי העיר הושמדה כמעט לחלוטין עקב הפוגרומים, מעשי הרצח של יחידות האיינזצגרופן, התנאים הקשים בגטו והגירושים למחנות הריכוז הנאציים, ביניהם מחנה העבודה ינובסקה שבפאתי העיר. כ-200 עד 300 יהודים בלבד נותרו בעיר עם כניסת הצבא האדום אליה בשנת 1944 [21].

1946: פוגרום קיילצה

ב-1 ביולי 1946 נעלם בקיילצה הנריק בלשצ'יק, ילד בן שמונה. לאחר שהוריו לא מצאו אותו, הם הודיעו על דבר העדרו למשטרה. כעבור יומיים חזר הנריק לביתו וסיפר שיהודים חטפו והחזיקו אותו באחד הבתים בעיר וכי הצליח להימלט בסופו של דבר דרך חלון הבית.

בבוקר 4 ביולי 1946 הלכו הנריק ואביו למסור עדות בתחנת המשטרה. בדרך הצטרף אליהם מכר, וכשחלפו השלושה על פני הבית ברחוב פלנטי 7, הצביע אותו מכר על הבית והורה להנריק לומר שבמרתף הבית הזה הוחזק בניגוד לרצונו. כשנשאל הילד אם יזהה את האיש שנעל אותו במרתף, הצביע הנריק על איש נמוך קומה, שחבש כובע ירוק ועמד באותה שעה ליד הבית.

בתחנת המשטרה, כמאתיים מטר מהבית ברחוב פלנטי, התקבל דיווחו של הילד באמון, ומפקד התחנה הורה לעצור את האיש בעל הכובע הירוק. שישה שוטרים, בלוויית הנריק ואביו, הלכו לחפש את "החשוד". הם עצרו את קלמן זינגר, בחור דתי ניצול מחנות הריכוז, הביאו אותו לתחנת המשטרה והכו אותו. בד בבד החלו השוטרים להפיץ שמועות שיהודים חטפו את הילד וכלאו אותו במרתף.

בהמשך אותו בוקר החל להתאסף בקרבת הבית המון פולני מוסת, שהאמין כי בבניין מוחזקים ילדים נוצרים, שלפי המסורת העתיקה דמם משמש לאפיית מצות, ולפי הגרסה החדשה – לעירויי דם לחיילים רוסים פצועים. לעלילה נוספה שמועה שהילדים הנוצרים המוחזקים בבניין כבר אינם בחיים.

בשעה 11:00 לערך עצרו ליד הבית שני כלי רכב צבאיים, ומתוכם קפצו כמה חיילים מצוידים ברובים אוטומטיים. החיילים ירו על חלונות הבניין. למקום הגיעו גם כוחות משטרה, והם פרצו לבניין והורו ליהודים למסור לידיהם את הנשק, שבו החזיקו לצורכי הגנה. בה בעת החלו שוטרים להרוס את הדירות.

ההמון ששהה בחוץ פרץ אל הבניין. התנהגותם של השוטרים שלהבה את ההמון, שהשליך אבנים לעבר המבנה וצעק שהיהודים רוצחים ילדים פולנים. היהודים שנלכדו בבניין הוכו בקרשים ובמוטות ברזל. אלה שהוצאו מהבניין נגררו לכיכר סמוכה, ושם נרצחו.

למשך זמן קצר עוד הצליחו כוחות המשטרה והצבא להדוף את ההמון מהבניין ולהעביר את ההרוגים והפצועים לבית החולים העירוני. עם זאת המהומות התפשטו לנקודות נוספות בעיר.

סמוך לבית היהודים שכן המפעל ליציקת פלדה "לודביקוב". בסביבות 12:30, השעה שבה יצאו העובדים להפסקת הצוהריים, פרצו כ-500 פועלים את שערי המפעל ויצאו כאיש אחד לכיוון רחוב פלנטי. הפועלים, שהיו מצוידים בסכינים, במקלות עץ, במוטות ברזל, במפתחות ובאומים, הבקיעו מעבר בקלות ופרצו גם הם לבניין.

באותו יום התנפלו פורעים גם על רכבת שהגיעה לעיר מצ'נסטוחובה; נהג הקטר האט בכוונה, וכל היהודים הוצאו בכוח מהקרונות ונרצחו. הפורעים שדדו מהקורבנות שעונים, בגדים, נעליים וכסף.

בשעות אחר הצוהריים הגיעו לקיילצה יחידות צבא מוורשה ופיזרו את האספסוף. ההרוגים והפצועים היהודים הועברו לבית החולים "אלכסנדרה הקדושה", והניצולים נלקחו לאצטדיון המקומי ולמשרדיו של שירות הביטחון.

במוצאי יום הפוגרום נערכה בעיר פגישת הבנה, שבה השתתפו הפלגים הפוליטיים השונים וסגן ראש המחוז. זה גינה את הלשכה הכנסייתית של הבישופים על אדישותה בעת ההתרחשויות. בפגישה הוסכם על נוסח של כרוז שהיה אמור להתפרסם כדי להרגיע את הרוחות. "הוועד המרכזי של יהודי פולין" בוורשה שלח לקיילצה את הד"ר אברהם ברמן ואת יצחק צוקרמן, והם הביאו ליהודי העיר מזון ובגדים. בשעות הערב הכריזו השלטונות על עוצר והמשטרה הכריזה על מצב חירום.

בפוגרום נרצחו 47 מתוך 163 היהודים ניצולי השואה ששהו בעיר, וכ-80 נפצעו[22].

[לאוסף, המאמרים בנושא מלחמת שמחת תורה 2023 – 'מבצע חרבות ברזל', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים בנושא מלחמת שמחת תורה 2023 – 'מבצע חרבות ברזל';

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2023), אוסף המאמרים בנושא מלחמת שמחת תורה 2023 – 'מבצע חרבות ברזל', ייצור ידע, 8/10/23.
• ויקיפדיה: פרעות קונסטנטין, אלג'יריה (1934).

[1] דוד ליטמן ויוסף פנטון, אלף שנות גלות במערב - יהודים תחת שלטון האסלאם: מקורות ומסמכים (997 - 1912), בר-אילן, 2022.

[2]  Lucien Gubbay (1999). Sunlight and Shadow: The Jewish Experience of Islam. New York, pp. 80

[3] שמעון שוורצפוקס, מקומם של מסעי הצלב בדברי ימי ישראל, בתוך: ראובן בונפיל, מנחם בן-ששון ויוסף הקר (עורכים), תרבות וחברה בתולדות ישראל בימי־הביניים, קובץ מאמרים לזכרו של חיים הלל בן־ששון, ירושלים, מרכז זלמן שזר, תשמ"ט, עמודים:251–253.

[4]  אברהם מאיר הברמן ,(עורך), ספר גזירות אשכנז וצרפת, ירושלים, תש"ו.

[5] Teofilo F. Ruiz, The Western Mediterranean and the World: 400 CE to the Present, Wiley, 2017.

[6] חיים זאב הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, התפוצה היהודית בארצות המגרב מימי קדם ועד זמננו, מוסד ביאליק, תשכ"ה, כרך 1, עמודים: 291-298 .

[7] Amelia Glaser, Stories of Khmelnytsky, Competing Literary Legacies of the 1648 Ukrainian Cossack Uprising, Stanford University Press, 2015

[8] משה צדוק, יהודי תימן: תולדותיהם וארחות חייהם, עם עובד, 1983, פרק שביעי, גלות מוזע, עמודים: 54–60

[9] מקור: קינת אומן – ויקיפדיה (wikipedia.org)

[10] יעקב כ"ץ, פרעות הפ-הפ של שנת 1819 בגרמניה על רקען ההיסטורי, ציון ,ל"ח, תשל"ג, עמודים: 62–115.

[11] ברוך קימרלינג ויואל שמואל מגדל, פלסטינים: עם בהיווצרותו, למן המרד נגד מוחמד עלי ועד לכינון הרשות הלאומית, ירושלים, כתר, 1999. חלק ראשון, פרק 1, המרד של 1834 ויצירתה של פלסטין המודרנית, עמודים: 13–20.

[12] צחק משה (איתמר) אלבוגן, דברי ימי ישראל במאה השנים האחרונות, יזרעאל, 1952.

[13] יצחק קורן, יהודי קישינב, תל אביב, תש"י.

[14] מקור: המאות השחורות – ויקיפדיה (wikipedia.org)

[15] Robert Weinberg, Jewish History, Vol. 12, No. 2 (Fall, 1998), pp. 71-92.    

[16] יוסף ינון פנטון, הפרעות בפאס או התריתל: ל' בניסן - ב' באייר התרע"ב, ירושלים, יד בן צבי, 2012 -  ,תשע"ב.

[17] Laura Engelstein, That Scoundrel Petliura, in: The Resistible Rise of Antisemitism: Exemplary ‏ Brandeis University Press, 2020.

[18] מרטין גילברט, ליל הבדולח, כרוניקה של חורבן, תל אביב, ידיעות ספרים, 2007.

[19] ז'אן אנצ'ל, הקדמה לרצח – פרעות יאסי, 29 ביוני 1941, ירושלים, יד ושם, 2003.

[20] Edwin Black, The Farhood: The Arab-Nazi Alliance in the Holocaust. Washington, DC, Dialog Press, 2010

[21] ראה - לבוב (Lwów) | האנציקלופדיה של הגטאות (yadvashem.org)

[22]  שרה בנדר ,בארץ אויב יהודי קלצה והסביבה 1946-1939, יד ושם, ירושלים, 2012.

ראה גם: פוגרום קיילצה – ויקיפדיה (wikipedia.org)