תקציר: כשחושבים על רוצחים סדרתיים, לעתים קרובות אנו מדמיינים אותם כזרים, לא מתאימים ודחויים חברתית. אבל מה עם אלה שמסתובבים בינינו, חבויים לעין, מקובלים ומהימנים על ידי החברה? מה עם רופאים? בעוד שהרוב המכריע של אנשי המקצוע הרפואיים לוקחים את השבועה שלהם ברצינות ומחויבים לעזור לאנשים, חלקם משתמשים בעמדת הכוח שלהם כדי להזיק במקום לרפא. תופעה זו של רופאים כרוצחים סדרתיים היא מציאות מצמררת, וחשוב לשפוך אור על הנושא הזה לטובת המטופלים, מקצוע הרפואה והחברה כולה.

על הכותבים:

• ד"ר אבי ברוכמן (בתמונה למטה משמאל): מרצה בכיר במחלקה לקרימינולוגיה המכללה האקדמית אשקלון. שירת במשטרת ישראל בתפקידי פיקוד מטה והדרכה. בתפקידו האחרון שימש כראש המחלקה לשיטור קהילתי, בדרגת ניצב משנה. הוא עוסק במחקר ייעוץ והוראה בתחומי קרימינולוגיה ומערכת אכיפת החוק.
• פרופ' יעקב ברג (בתמונה למטה במרכז) עוסק בתחום ההתמכרויות לסמים, על כל ההיבטים, מעל 40 שנה. השלים לימודי רפואה בבית ספר לרפואה של אוניברסיטת תל אביב. בוגר, ומוסמך בפסיכיאטריה בבית ספר ללימודי המשך ברפואה באוניברסיטת תל אביב. דוקטורט נוסף בתחום השפעת סמים על מערכת העצבים ממכון וייצמן למדע ברחובות, ועוסק בתחום של ההשפעות הניורוביולוגיות של הסמים על מערכות הגוף, ההתנהגות והיבטים טיפוליים. משפטן ועורך דין פעיל, עוסק בהיבטים הנוגעים לנזקי גוף, זכויות חולה ורפואה משפטית. כיום מרצה בתחום רפואה ומשפט, והתמכרויות לסמים במסגרת החוג לקרימינולוגיה המכללה האקדמית אשקלון ומשמש כיושב ראש בית הדין המשמעתי של הועד האולימפי הישראלי.
• ד"ר אבי זלבה (בתמונה למטה מימין) הוא חוקר תרבויות ופשיעה, סופר ומרצה.

כשחושבים על רוצחים סדרתיים, לעתים קרובות אנו מדמיינים אותם כזרים, לא מתאימים ודחויים חברתית. אבל מה עם אלה שמסתובבים בינינו, חבויים לעין, מקובלים ומהימנים על ידי החברה? מה עם רופאים? בעוד שהרוב המכריע של אנשי המקצוע הרפואיים לוקחים את השבועה שלהם ברצינות ומחויבים לעזור לאנשים, חלקם משתמשים בעמדת הכוח שלהם כדי להזיק במקום לרפא. תופעה זו של רופאים כרוצחים סדרתיים היא מציאות מצמררת, וחשוב לשפוך אור על הנושא הזה לטובת המטופלים, מקצוע הרפואה והחברה כולה.

הפסיכולוגיה של רופאים שהורגים היא מורכבת ורבת פנים. חלק מהרופאים סובלים מתסמונת מינכהאוזן, הפרעה פסיכולוגית המניעה אותם להמציא תסמינים כדי לבקש תשומת לב והערצה מאחרים. אחרים הם נרקיסיסטים ונהנים מתהליך של שינוי כוחני של להיות איש מקצוע רפואי, היכולת לשלוט בחיים ובמוות שמזין את הערכתם העצמית המוגזמת. יש גם רופאים שנאבקים שחשים ורואים את עצמם מעל לחוק, מה שמוביל אותם לנצל לרעה את עמדת הכוח שלהם ולפגוע בחיי הזולת.

רופאים, כמו כל אנשי מקצוע אחרים, כפופים לאמות מידה אתיות ומשפטיות האוסרות על פגיעה מכוונת במטופליהם. אמנם היו כמה מקרים בהיסטוריה של רופאים שפעלו כרוצחים סדרתיים, אבל חשוב לציין שמקרים אלו הם נדירים ואינם מייצגים את הרוב המכריע של הרופאים שנשבעים את שבועתם שלא לגרום נזק למטופליהם.

חובות שהרופאים נטלו על עצמם

חשוב לזכור כי העובדים במקצוע הרפואה ובעיקר הרופאים נטלו על עצמם חובות מוסריות כבדות משקל שקיבלו גם ביטוי חברתי נרחב ובפרט החובות הבאות:

1. Primum Non Nocere

מה שמכונה הצו ההיפוקריטי לא לעשות נזק היה והינה הנחה בסיסית שאין לה הוכחה ושמתייחסים אליה כמובנת מאליה היא מרכזית ברפואה, בפרמקולוגיה קלינית ובחינוך של סטודנטים לרפואה. 

הבחינה המחודשת, לאחרונה, של אופי הביטוי הביאה לגילוי מקורו של הביטוי הלטיני הייחודי הזה. דווח כי המחבר לא היה היפוקרטס ולא גאלן. חיפושים בכתבים מתקופת ימי הביניים חשפה את הופעתה של הנחה בסיסית זו כפי שבאה לידי ביטוי באנגלית, יחד עם הלטינית הייחודית שלה. בשנת 1860, ייחסו שימושה לרופא האנגלי, תומס סידנהם. שימוש נפוץ בביטוי, הלכה למעשה, בא לידי ביטוי מהעשורים המוקדמים של המאה ה-19 ועד סוף המאות ה-19, והמאה ה-20. היא הועברה כמעט באופן בלעדי כתורה שבעל פה, רק לעתים נדירות הופיע בדפוס. רק בתחילת תחולתה ומגבלותיה, כמדריך לעשייה האתית של רפואה ומחקר תרופתי נדונו רבות בקרב העוסקים ברפואה. למרות העדר הספיקות, היא נשארה תזכורת רבת עוצמה לכך שכל החלטה רפואית ותרופתית טומנת בחובה אפשרות, ויכולת לגרימת נזק.

מספר היבטים תורמים להתמשכות התנהגות בלתי הולמת הפוגעים בגישה Primum non nocere  וכוללים:

• טיפול ומחקר הקשורים בחולים מונעים יותר ויותר על ידי גופים מסחריים.
• ניגודי עניינים הנמצאים בסביבת העבודה הרפואית.
• חשיפה לסיכונים עלולה להיות באופן חלקי כך שתשומת הלב לסיכוני פגיעה בחולים, קטנה.
• הפרות אמצעי הגנה מערכתיות.
• פיקוח רופף של ועדות ביקורת מוסדיות נכשל במניעת הפרות אתיות.

הדילמה התעוררה ביתר שאת עם פרוץ מגפת הקורונה. כיצד מתמודדים עם חיסונים נגד COVID-19 , שחלקם משתמשים בטכנולוגיה חדשה ומהפכנית לחלוטין. חומרת המגיפה הביאה לכך שהאישור לשימוש חירום בחיסונים אלה, במספר מדינות, נעשה תחת לחץ פוליטי חזק. מסעות פרסום למניעת חיסון המוני של אנשים בריאים התבססו על העדר נתוני בטיחות מוצקים מאוד של השפעות החיסון. הבטיחות ארוכת הטווח של חיסוני הCOVID-19  אינה ודאית, ואין ערובה ובדבר השפעתם לטווח הבינוני מבחינת הבטיחות.

עם זאת, רופאים, אמונים על העיקרון primum non nocere (ראשית, אל תזיק). לכן הדילמה האם להמליץ לתת חיסון חדש עם פרופיל בטיחות ארוך טווח, לא ברור, למספר עצום של אנשים בריאים היווה אתגר לתודעת הרופאים המעזים לעשות שימוש טיפולי בחיסון. אין ספק כי השאלות שהוזכרו מעלה לא קיימות כאשר מדובר ברצח חולה, קל וחומר כאשר מדובר ברצח סידרתי של חולים (1).

2. הצהרת ארגון הבריאות העולמי בז'נבה (2)

אומצה על ידי האספה הכללית השנייה של האיגוד הרפואי העולמי, ז'נבה, שוויץ, ספטמבר 1948, ותוקנה על ידי האספה הרפואית העולמית ה-22, סידני, אוסטרליה, אוגוסט 1968, והאספה הרפואית העולמית ה-35, ונציה, איטליה, אוקטובר 1983, והאספה הכללית ה-46 של ארגון הבריאות העולמי, שטוקהולם, שבדיה, ספטמבר 1994. העריכה תוקנה שוב על ידי מושב מועצת ארגון הבריאות העולמי ה-170, Divonne-les-Bains, צרפת, מאי 2005, ומושב מועצת ארגון הבריאות העולמי ה-173, Divonne-les-Bains, צרפת, מאי 2006. היא תוקנה שוב על ידי האספה הכללית ה-68 של ארגון הבריאות העולמי, שיקגו, ארצות הברית, אוקטובר 2017.

הזכות לבריאות מוכרות במשפט הבינלאומי. הזכות הוכרה לראשונה במסגרת זכויות האדם משנת 1948. ארגון הבריאות העולמי הכיר בה כזכות יסוד.

הזכות לבריאות הינה שם לאוסף זכויות הקשורות לבריאות האדם, בנוסף, זכויות אלו כוללת, את הזכות לשמירה על פרטיות המטופל, הגנה על אוטונומיית, היעדר אפליה בגישה לטיפול רפואי. יתרה מזו, חלה חובה להבטיח תנאים מרביים הנוגעים לבריאותם של האזרחים והתושבים, וחובה להבטיח לכולם את המירב האיכותי והכמותי של טיפול הרפואי הנדרש. גישה זו אומנם מאוד חיובית אך קשה להגשימה נוכח מגבלות משאבים הכלכליים של מרבית מדינות העולם. בנוסף יש לזכור כי ברפואה המודרנית חלות התפתחויות מהירות המייקרות את הטיפול והאבחנה הרפואית בחולים. בפועל השאיפה היא הבטחת בריאות האזרחים בשווי משקל העדין שבין החובה המרבית למשאבים. חובה על הרשות השלטונית לפעול ברוח זו ולא לגרום להיווצרות מצב שאזורים שונים תחת מערכת שלטונית אחת יקבלו רמות שונות של הרפואה.

3. הבטחת הרופא כחבר במקצוע הרפואה (3):

אני מתחייב באופן חגיגי להקדיש את חיי לשירות האנושות, הבריאות והרווחה של המטופל שלי יהיו השיקול הראשון שלי.

אני אכבד את האוטונומיה והכבוד של המטופל שלי.

אני אשמור על כבוד מירבי לחיי אדם.

לא אאפשר לשיקולים של גיל, מחלה או מוגבלות, אמונה, מוצא אתני, מגדר, לאום, השתייכות פוליטית, גזע, נטייה מינית, מעמד חברתי או כל גורם אחר להתערב בין חובתי לבין המטופל שלי.

אני אכבד את הסודות שנמסרו לי, גם לאחר שהמטופל ימות.

אעסוק במקצועי במצפון ובכבוד ובהתאם לנוהג רפואי טוב.

אני אטפח את הכבוד והמסורות האצילות של מקצוע הרפואה.

אני אתן למורים, לעמיתיי ולתלמידים שלי את הכבוד והתודה המגיעים להם.

אני אחלוק את הידע הרפואי שלי לטובת המטופל וקידום שירותי הבריאות.

אדאג לבריאות, לרווחה וליכולות שלי על מנת לספק טיפול ברמה הגבוהה ביותר.

לא אשתמש בידע הרפואי שלי כדי להפר את זכויות האדם וחירויות האזרח, אפילו תחת איום.

אני מבטיח את ההבטחות הללו בחגיגיות, בחופשיות ובכבודי.

מטבע הדברים בכל האמור מעלה הרפואה חייבת לשמור על שלום המטופלים קל וחומר שלא יפגעו על ידי הרופא בו הם שמים את מבטחם ואמונם. ברור שברגע בו מתרחשת פגיעה במערכת היחסים שבין רופא למטופל ולדבר הד ציבורי רחב.

הפרת אמון וההלם הציבורי (4)

לרופאים עמדה ייחודית ומוערכת בחברה כשומרי החיים. הם מופקדים באחריות לריפוי ושימור חיי אדם, ומקצועם בנוי על בסיס של אמון וכבוד. רופאים תופסים מקום קדוש בחברה, המסמלים תקווה, ריפוי ומאבק האנושות במחלות ובסבל. באמצעות הידע והמומחיות הרפואית הנרחבת שלהם, יש להם את הכוח לאבחן, לטפל ולהציע נחמה למטופלים. ככאלה, הם הופכים לעתים קרובות לדמויות אבהיות בעיני החברה, המספקות ביטחון, בטיחות ונוחות.

תפקידם מרכזי, במיוחד כשהם מנווטים החלטות על חיים ומוות, מה שהופך את הבגידה שלהם בצורה של הרג סדרתי להרסנית עוד יותר. ההשפעה הפסיכולוגית על החברה כאשר חבר בולט במקצוע הרפואה מפר את אמון הציבור, ההלם הפסיכולוגי הנובע מכך מהדהד בחברה. בדומה לזעזוע שחווים כאשר קציני צבא בכירים או מנהיגים פוליטיים מכובדים מבצעים בגידה, הטראומה החברתית שנגרמה על ידי רופאים כרוצחים סדרתיים מושרשת עמוק, טראומה זו נובעת מהצביעות הנתפסת של הדמות האמינה, מהניגוד המוחלט בין משימת הריפוי שלהם למעשים הרצחניים.

עם זאת, כאשר רופאים בוגדים באמון זה על ידי עיסוק במעשי רצח, זה לא רק מנפץ את חייהם של קורבנותיהם אלא גם משפיע עמוקות על החברה כולה. מקרים של רופאים כרוצחים סדרתיים מעוררים עניין ציבורי ומציתים טירוף תקשורתי בשל ההפרה המזעזעת של החובה הקדושה שהם מחזיקים.

"התגלית מפתיעה ומרעישה" ועניין ציבורי מקנים לתקשורת תפקיד משמעותי בעיצוב דעת הקהל ובהפצת מידע. הגילוי של רופא שהפך לרוצח סדרתי לוכד את תשומת לבם של עיתונאים, מעורר סיקור מרעיש ומעורר סקרנות ציבורית. השילוב בין מעמדו הנערץ של מקצוע הרפואה, התככים הטבועים בפעילות פלילית, והאופי האינטימי של שיטות הבריאות, מגבירים את "הטירוף" התקשורתי. יתרה מזאת, התקשורת חוקרת את כשלי המערכת ומערערת על אמצעי ההגנה הקיימים למניעת זוועות מסוג זה.

ההגדרה המדויקת של רצח סדרתי נותרה עניין של ויכוח. יחד עם האמור ישנה תפיסה נפוצה ביותר של המושג רוצח סדרתי. מקובל לחשוב על רוצח סדרתי כאשר מדובר על אירוע בו בדרך כלל אדם הרוצח שלושה אנשים או יותר, כאשר הרציחות מתרחשות על פני יותר מחודש וכוללות פרק זמן משמעותי ביניהם. ניתן להוסיף על האמור: רצח סדרתי מתרחש כאשר אחד או יותר אינדיבידואלים מבצעים רצח שני ו/או רצח שלאחר מכן, חסר מערכות יחסים עם הנפגעים, הקורבן והתוקפים הם זרים, לרוב האירוע מתרחש בזמן אחר ואין לו קשר לרצח הראשוני והבא אחריו, והוא מחויב לעתים קרובות במיקום גיאוגרפי אחר. ניתן להתייחס לרופאים כרוצחים סידרתים עם מאפיינים ייחודיים שמועסקים בדרך כלל כרופא ופוגעים או הורגים בכוונה אנשים תחת השגחתם במסגרת הרפואית.

הגדרה רחבה יותר מתייחסת למספר היבטים שעיקרן מובא להלן: רצח רפואי מוגדר כמוות לא טבעי של מספר מטופלים במהלך טיפול על ידי רופא. יש להבחין בין רצח רפואי להמתת חסד בכך שחולים אינם מבקשים את הפסקת חייהם. כמו כן, יש להבדיל בין מוות הנובע מטעות רפואית או מסיבות השפעות בריאותיות שליליות הנגרמות כתוצאה מטיפול רפואי, שכן אלה חסרות הן כוונה להרוג והן מחשבה זדונית. מקובל לחלק את התופעה לשלוש קטגוריות:

1. רוצחים סדרתיים רפואיים.
2. רוצחים טיפוליים.
3. רוצחי המונים פוליטיים.

רוצחים סדרתיים רפואיים מפיקים הנאה פתולוגית וסדיסטית ממעשה נטילת החיים.

הבנת המניעים (5, 6, 7)

חקר המניעים מאחורי הפיכתו של רופא לרוצח סדרתי היא משימה מורכבת. מספר גורמים תורמים לסטייה המדאיגה הזו מההתנהגויות הצפויות הקשורות למקצועם. בחינת נוכחות הפסיכופתולוגיה, ההשפעות של רשלנות רפואית והרצון לכוח ושליטה, נכללות בין שאר השפעות אפשריות, ויכולה לשפוך אור על הלך הרוח של רופאים הפונים לרצח.

רציחות סדרתיות בתחום הבריאות חולקות מאפיינים משותפים של סביבה, נסיבות ופסיכופתולוגיה המבדילות אותם מרציחות אחרות או רציחות סדרתיות, כוללות האמור מטה, כדלקמן:

1. הרציחות, או ניסיונות הרצח, הם של חולים במסגרת שירותי בריאות.
2. מבצע הפשע מועסק במתקן הרפואי בו מתרחש האירוע.
3. שני חולים או יותר נפגעים באירועים נפרדים המתפרשים על פרק זמן שכמעט תמיד ארוך מ-30 יום.
4. מעשי הזדון מתרחשים בעקבות חובותיו של עובד הבריאות.
5. לתוקף יכולת פסיכולוגית לבצע פעולות זדון נוספות הפוגעות במטופלים, כפי שנקבע בדרך כלל במהלך חקירת אירוע חשוד.

נעשו ניסיונות לאפיין את הפרופיל של רוצח סדרתי ופורסמו מספר תיאורים. נקבע שרוב הרוצחים הסדרתיים הם גברים לבנים שהם בדרך כלל בשנות העשרים או השלושים לחייהם. לעתים קרובות הם פועלים באופן מכוון כנגד זרים בסביבתם ו/או במקומות העבודה שלהם. ממצאים העלו כי גברים מהווים 88% מהרוצחים הסדרתיים, קווקזים 85%, וכי הגיל הממוצע של תביעת הקורבן הראשון הוא כ-28 שנה.

הרבה מחקרים שמטרתם לקבוע את הפרופיל הפסיכולוגי של רוצחים סדרתיים לא הצליחו לגבש פרופיל מוצק של הרוצחים. תיאוריות רבות הובאו, אך מההצהרות המגוונות של רוצחים סדרתיים שונים, נדרש מאמץ רב כדי להגיע ל אחדות דעים וההסכמה לגבי מהו הכוח המניע מאחורי רצח סדרתי. רוצחים מוקדמים הצהירו שהם עינו את קורבנותיהם אך ורק להנאתם האישית, הגופנית, ולא עשו זאת למען מטרה או כוונה אחרת.

נקבות גם הן רוצחות סדרתיות, והן מהוות רק כ 16% מאוכלוסיית הרוצחים הסדרתיים לאורך השנים. לסיכום, ישנן דעות הסבורות כי כל אחד מסוגל להפוך לרוצח סדרתי בתנאים הנכונים. בהתבסס על מידע מפסיכולוג פלילי, ראיונות וסטטיסטיקות, רוצחים סדרתיים נתפסים יותר, ורובם גברים לבנים.

תקציר תופעת הרצח הסדרתי הייתה מזעזעת ומרתקת כאחד, למרות תשומת הלב שהיא זוכה לה, מעט יחסית ידוע על המניעים והמקורות הבסיסיים של האנשים. מה מניע רוצחים סדרתיים לבצע מעשים מפחידים שכאלה, האם זה גנטיקה, סביבה או שילוב של השניים? האם רוצחים סדרתיים מקודדים בלידה או מדובר בתשוקות שלמדו? השאלה האם האדם מקודד בלידתו כדי לנהל חיי פשע או לא היא שאלה שנדונה כבר עשרות שנים. האם רוצחים סדרתיים נולדו עם כמיהה לרצח או שמא התשוקה שלהם מתפתחת במהלך שנים של התעללות? רבים מאמינים שלא ניתן, ואף מעלים ספק באשר לשאלה האם ילד חף מפשע ייוולד עם יכולת לבצע מעשה מתועב כמו רצח.

יחד עם האמור מעלה, ה FBI, בהתבסס על מחקר של שלושים ושישה עבריינים כלואים, רשמו עשר תכונות התכונות  ו/או סמנים כ"מאפיינים כלליים" של רוצחים סדרתיים:

1. רובם זכרים לבנים בודדים.
2. הם נוטים להיות חכמים, עם מנת משכל ממוצעת של "נורמלי מבריק".
3. למרות האינטליגנציה שלהם, הם לא מצליחים או מתפקדים גרוע בבית הספר, יש להם רישומי תעסוקה נקודתיים, ובדרך כלל מסתיימים כעובדים לא מיומנים.
4. הם מגיעים ממשפחות במצוקה עמוקה. בדרך כלל, הם ננטשו בגיל צעיר על ידי אבותיהם וגדלים בבתים שבורים שנשלטים על ידי אמותיהם.
5. יש להם היסטוריה ארוכה של בעיות פסיכיאטריות, התנהגות פלילית ואלכוהוליזם במשפחותיהם.
6. כילדים, הם סובלים מהתעללות משמעותית, לעיתים פסיכולוגית, לעיתים גופנית, לעיתים מינית. התעללות אכזרית כזו משרה עליהם רגשות עמוקים של השפלה ואזלת יד.
7. בגלל הטינה שלהם כלפי אביהם הרחוקים, הנעדרים או המתעללים, יש להם הרבה מאוד צרות עם דמויות סמכות גבריות. מכיוון שהם נשלטו על ידי האימהות שלהם, יש להם עוינות חזקה כלפי נשים.
8. הם מתבטאים בבעיות פסיכיאטריות בגיל צעיר ולרוב מבלים במוסדות בילדותם.
9. בגלל הבידוד החברתי הקיצוני שלהם והשנאה הכללית לעולם ולכל מי שנמצא בו, כולל לעצמם, הם מגלים לעתים קרובות דחפים להתאבדות כבני נוער.
10. הם מגלים עניין מוקדם ומתמשך במיניות סוטה והם כפייתיים לפטישיזם, מציצנות ופורנוגרפיה אלימה.

עם זאת, חשוב לזכור שתכונות ו/או הסמנים אלו הוסקו על בסיס מדגם קטן של שלושים ושישה רוצחי-תאווה סדיסטים, כולם גברים ורובם לבנים. ישנם רוצחים סדרתיים רבים אחרים בעלי מאפיינים שונים.

גורמים התורמים לתופעת רופאים כרוצחים סדרתיים (8, 9)

הבנת הגורמים הבסיסיים שמובילים לכך שחלק מהרופאים עלולים להפוך לרוצחים סדרתיים דורשת התייחסות למספר רב של יסודות מורכבים. בעיות בריאות הנפש, כגון פסיכופתיה, יכולות להיות גורם תורם, שכן לאנשים אלו מאפיינים של חוסר אמפתיה ומפגינים רצון מהותי לכוח ושליטה. בנוסף, מרכיבים כמו שחיקה, מתח מקצועי וחוסר יכולת להתמודד עם הדרישות הרגשיות של העשייה הרפואית יכולים לדחוף אנשים אלה למעשי אלימות. אחד הגורמים המרכזיים התורמים לתופעת רופאים כרוצחים סדרתיים הוא נוכחות של בעיות נפשיות, במיוחד פסיכופתיה. אנשים פסיכופטים לרוב חסרים אמפתיה ויש להם יכולת מופחתת של חרטה או אשמה. חוסר האמפתיה הזה יכול להוביל אותם לראות במטופליהם כפריטים בלבד, נטולי רגשות אנושיים וערך. השאיפה לכוח ולשליטה באחרים, האופיינית לרוב לפסיכופתיה, יכולה להתבטא במעשי אלימות ורצח. ניתן לחלק את מאפיינים מרכזיים הנוגעים לתופעת רופאים כרוצחים סדרתיים עלפי שלושה עקרונות מרכזיים הכוללים: תכונות אישיות, רקע עבודה ומאפיינים עלפי עמיתים לעבודה.

1. תכונות אישיות

• היסטוריה של שימוש לרעה בסמים או שימוש פעיל.
• קשים ביחסים אישיים או יחסים אישיים סודיים.
• היסטוריה של חוסר יציבות נפשית או דיכאון, במיוחד אבחנה של הפרעת אישיות.
• השתוקקות לתשומת לב או התלהבות מוגזמת מכישוריו.
• היסטוריה של פעילות פלילית, במיוחד זיוף של אישורים או תיעוד עבודה.

היסטוריית עבודה

• חוסר יציבות בעבודה, נע מאתר אחד לאחר.
• היסטוריה של בעיות משמעת.
• העדפה לעבודה במשמרות כאשר יש פחות עמיתים לעבודה סביב.
• היסטוריה של אירועים במתקנים רפואיים אחרים.

מאפיינים שצוינו על ידי עמיתים לעבודה או צוות אחר

• עמיתים מביעים חרדה או חשדנות, במיוחד כשהאדם מסוים אחראי ומשגיח על חולים בין משמרות.
• כינויים כגון "מלאך המוות" או "המתנקש" באים לידי ביטוי בקרב הצוות הרפואי.
• עושה תחזיות לגבי מי עלול למות ומתי חולים ימותו.
• נמצא במקומות בסביבת העבודה בהם אינם אמורים להיות.
• שכיחות גבוהה יותר של מוות במשמרת שלהם.
• משמיעים הצהרות לא עקביות כאשר ערערו עליהם אנשים שנפטרו.

דוגמאות לרופאים כרוצחים סדרתיים

כדי להמחיש את תופעת רופאים כרוצחים סדרתיים מובאות שתי דוגמאות  של רופאים שהורשעו ברצח סידרתי. אחת הסיבות ששתי דוגמאות אילו נבחרו היא מספרם הגדול של הקורבנות.

ה.ה. הולמס, H. H. Holmes (10, 11, 12)

בשנת 1861, הרמן וובסטר מודג'ט (להלן: הולמס; ראו תמונה למטה) נולד בניו המפשייר. אומרים שבגיל צעיר הוא היה מוקסם משלדים ועד מהרה הפך לתופעה כפייתית לכל הקשור למוות. ייתכן שהעניין הזה הוא שהוביל אותו לעסוק ברפואה. לאחר שסיים את לימודיו בתיכון בגיל 16, מודגט שינה את שמו להנרי הווארד הולמס, ובהמשך חייו היה ידוע בשם ,H.H. Holmes הולמס למד רפואה בבית ספר קטן בוורמונט לפני שהתקבל לבית הספר לרפואה של אוניברסיטת מישיגן. בזמן שנרשם ללימודי רפואה, הולמס גנב גופות מהמעבדה, שרף או השחית אותן, והיסווה את הגופות כך שיראו כאילו נהרגו בתאונה. השערורייה מאחורי זה הייתה שהולמס הוציא פוליסות ביטוח על האנשים האלה, וגבה כסף ברגע שהגופות התגלו.

בשנת 1884 עבר הולמס את הבחינות הרפואיות שלו ובשנת 1885 עבר לשיקגו שם התקבל לעבודה בבית מרקחת תחת הכינוי ד"ר הנרי ה. הולמס. כשבעל בית המרקחת נפטר, אשתו לקחה על עצמה את אחריות על החנות, עם זאת, הולמס שכנע את האלמנה לתת לו לקנות את החנות. האלמנה נעלמה במהרה ולא נראתה שוב. הולמס טען שהיא עברה לקליפורניה, אך מעולם לא ניתן היה לאמת זאת.

לאחר שהולמס הפך לבעלים של בית המרקחת, הוא רכש מגרש ריק ממול. הוא תכנן ובנה מלון בן 3 קומות, שכונה "הטירה". במהלך בנייתו ב-1889, הולמס שכר ופיטר כמה צוותי בנייה כדי שלאף אחד לא היה מושג ברור מה הוא עושה, הוא תכנן "טירת רצח". לאחר השלמת הבנייה ב-1891, הולמס פרסם מודעות בעיתונים המציעות עבודה לנשים צעירות ופרסם את הטירה כמקום לינה. הוא גם פרסם מודעות המציגות את עצמו כאדם עשיר שמחפש אישה.

כל עובדיו, אורחי המלון, ארוסותיו ונשותיו של הולמס נדרשו להחזיק בפוליסות ביטוח חיים. הולמס שילם את הפרמיות כל עוד ציינו אותו כמוטב. רוב ארוסותיו ונשותיו היו נעלמות לפתע, וכך גם רבים מעובדיו ואורחיו. אנשים בשכונה דיווחו בסופו של דבר שהם ראו נשים רבות נכנסות לטירה, אך לעולם לא יראו אותן יוצאות.

בשנת 1893, קיבלה שיקגו את הכבוד לארח את היריד העולמי, אירוע תרבותי וחברתי לחגוג את יום השנה ה-400 לגילוי אמריקה על ידי קולומבוס. האירוע תוכנן להתרחש ממאי עד אוקטובר, ומשך אליו מיליוני אנשים מכל רחבי העולם. כשהולמס שמע שהתערוכה העולמית מגיעה לשיקגו, הוא הסתכל על זה כהזדמנות. הוא ידע שמבקרים רבים יחפשו מקום לינה ליד היריד והאמין שרבות מהן יהיו נשים שאותן יוכל בקלות לפתות להתארח במלון שלו. לאחר פיתוי למלון, רבים מהמבקרים האלה שהגיעו מחוץ לעיר לעולם לא נראו שוב.

בקומה הראשונה של הטירה היו כמה חנויות, שני המפלסים העליונים הכילו את משרדו של הולמס ולמעלה מ-100 חדרים ששימשו למגורים. חלק מהחדרים הללו היו אטומים לרעש והכילו קווי גז כך שהולמס יוכל לחנוק את אורחיו בכל פעם שמתחשק לו. ברחבי הבניין היו דלתות מלכודות, חורי הצצה, מדרגות שלא הובילו לשום מקום ומדרגות שהובילו למרתף. המרתף תוכנן כמעבדה של הולמס, היה לו שולחן ניתוחים, מתלה מתיחה, ומשרפה. לפעמים היה  מנתח את הגופות, מפשיט מהן את הבשר ומוכר אותן כשלד אנושי לבתי ספר לרפואה. במקרים אחרים, הוא בחר לשרוף או להכניס את הגופות לתוך בורות של חומצות.

הולמס טייל ברחבי ארה"ב וביצע הונאות ביטוח עם שותפו, בנג'מין פיצל. לאחר שהתערוכה העולמית הסתיימה, כלכלת שיקגו הייתה בשפל, לכן, הולמס נטש את הטירה והתמקד בהונאות ביטוח, תוך ביצוע רציחות אקראיות. במהלך הזמן הזה, הולמס גנב סוסים בטקסס, שלח אותם לסנט לואיס ומכר אותם. הוא נתפס, נעצר הואשם בהונאה, ונשלח לכלא.

בזמן שהיה בכלא, הוא תכנן תרמית ביטוח חדשה עם חברתו לתא, מריון הדג'פת. הולמס אמר שהוא ייקח פוליסת ביטוח בסך 10,000 דולר, יזייף את מותו שלו, ואז ייתן להדג'פת 500 דולר בעבור שכר טרחה לעורך דין שיוכל לעזור לו אם יתעוררו בעיות. לאחר שהולמס שוחרר מהכלא בערבות, הוא ניסה להגשים את תוכניתו, אך חברת הביטוח חשדה בו ולא שילמה לו. הולמס החליט אז לנסות תוכנית דומה בפילדלפיה. הפעם הוא ידאג לפיצל לזייף את מותו שלו, עם זאת, במהלך ההונאה הזו הולמס למעשה הרג את פיצל ואסף את הכסף לעצמו.

בשנת 1894, מריון הדג'פת, שכעסה על כך שלא קיבלה כסף בהונאה הראשונה, סיפרה למשטרה על ההונאה שהולמס תכנן. המשטרה עקבה אחר הולמס, ולבסוף השיגה אותו בבוסטון, שם עצרו אותו והחזיקו אותו בצו חריג בגין הונאה של סוסים בטקסס. בזמן מעצרו, המשטרה חשדה בו שהוא מתכנן לברוח מהמדינה. במקביל משטרת שיקגו חקרה את טירת הולמס שם גילתה את השיטות המוזרות והיעילות שלו לביצוע רציחות, רבות מהגופות שהם איתרו היו מבותרות ומפורקות כל כך עד שקשה היה להן לקבוע בדיוק כמה גופות באמת היו.

חקירות המשטרה התנהלו בשיקגו, אינדיאנפוליס וטורונטו. במהלך חקירתה בטורונטו, המשטרה גילתה את גופות ילדי פיצל, שנעלמו במהלך מסע הונאות הביטוח של הולמס. המשטרה הצליחה להוכיח את הקשר של הולמס לרציחות שלהם, המשטרה עצרה אותו והוא הורשע בגין הרציחות שלהם. הוא גם הודה ב-28 מקרי רצח נוספים, עם זאת, באמצעות חקירות ודיווחים של נעדרים, מאמינים כי הולמס אחראי לעד 200 רציחות.

במאי 1896, אחד מהרוצחים הסדרתיים הראשונים באמריקה, ה.ה. הולמס, נתלה. הטירה שופצה כאטרקציה ונקראה "טירת האימה של הולמס" (ראו תמונה למטה); עם זאת, הטירה נשרפה עד היסוד זמן קצר לפני פתיחתה.

מייקל סוונגו, Michael Swango (13, 14)

אביו של סוונגו היה קולונל מארינס שאכף משמעת צבאית קפדנית בפעמים הנדירות שבהן היה בבית. מייקל גדל בלי הרבה רגשות כלפי אביו, אם כי הוא העריך את אביו זמן קצר לאחר מות האב, מייקל גילה ספר אלבום שנשמר על ידי קולונל סוונגו ובו קטעי עיתונים של תאונות דרכים, פשעים אלימים ואסונות אחרים. תגובתו של מייקל "אני מניח שהוא לא היה בחור כל כך רע אחרי הכל" אמר. מייקל, בעצמו היה חובב חדשות מבעיתות על אירועי חיים.

העניין הקיצוני שלו בכל דבר, מפשעי מין פראיים ועד לזוועות הנאצים, היה רק אחד מהמוזרויות של מייקל הצעיר. במהלך שנות ה-60, בזמן שבני גילו לבשו חרוזי אהבה וצעדו נגד מלחמת וייטנאם, מייקל עבד קשה כדי להפוך את עצמו ל"לגבר", צבע את המכונית שלו בירוק צבאי, עסק באופן נמרץ בספורט, נהג לצנוח לרצפה כדי לעשות מאה שכיבות סמיכה, נהנה ממחלוקות ופעולות שמטרתם לעורר כעס. בסופו של דבר, הוא הצטרף לחיל הנחתים, ונשאר לתקופה קצרה בחיל. בשנת 1979, לאחר שחרורו, הוא נרשם לבית הספר לרפואה של אוניברסיטת דרום אילינוי. שם, הוא צבר במהירות מוניטין של התנהגות מוזרה. למרות שהוא לא הבריק במיוחד, והפגין פגמים מוזרים בידע. באחת הפעמים, הוא לא הצליח לאתר את ליבו של המטופל בצילום רנטגן של החזה, והנתיחה של גופה בשיעור אנטומיה הייתה כה מבולבלת עד שהדגימה המעוותת הפכה לבדיחה בכל בית הספר. נרגש מהמראה של תאונות מכוניות ותאונות אחרות, "כמה שיותר נורא יותר טוב". הוא בילה יותר זמן בעבודה כמלווה אמבולנס בהתנדבות מאשר בשיעורים. כתוצאה מכך, כמעט נשללה ממנו התעודה. למרות ביצועיו הגרועים, הוצעה לו התמחות במרכז הרפואי של אוניברסיטת אוהיו, שם שהו חולים בתהליך החלמה, החלו לפתע למות מאי ספיקת לב בכל פעם שד"ר סוואנגו הצעיר עשה את הסיבובים הליליים שלו. בסופו של דבר, הוא נחשד על ידי הצוות הסיעודי, שדיווח על דאגותיו למנהל בית החולים. ההנהלה הייתה להוטה להימנע משערורייה שעלולה לפגוע בבית חולים ולהרוס את המוניטין שלו. באשר לתביעות משפטיות הפקידים ניהלו חקירה שטחית להחריד ששחררה את סוונגו מכל פשע. זה היה מקרה נוסף מני רבים שבהם הממסד הרפואי העלים עין ממעשיו המרושעים של סוונגו הפסיכופט, מה שאפשר לו להמשיך ולספק את יצרו הסדיסטי. לאחר שעזב את אוהיו תחת ענן של חשד, חזר סוונגו לאילינוי, שם הצטרף לשרות אמבולנס. התנהגותו גרמה להרמת גבות בין עמיתיו לעבודה בשל הערכתו העליזה לתאונות מחרידות. תוך זמן קצר, הוא שעשע את עצמו בכך שהרעיל את החטיפים של חבריו הפרמדיקים עם רעל נמלים מבוסס ארסן. הוא נתפס על חם, נעצר, הורשע בשבעה עבירות חמורות ונידון לחמש שנות מאסר. שוחרר בשל התנהגות טובה לאחר שנתיים בלבד, הוא עבר לווירג'יניה ובזמן שהוא מפרנס את עצמו כטכנאי מעבדה, החל לשלוח קורות חיים, בניסיון לחזור לעיסוק רפואי. למרבה הפליאה, הוצעה לו תושבות ועבודה באוניברסיטת דרום דקוטה. המנהלת הרפואית קיבלה בשוויון נפש את ההסבר של סוואנגו על תקופת המאסר שלו. לפי סוונגו, הוא נקלע לקטטה בסלון ובסופו של דבר הפך קורבן, למרות שאחרים היו באמת אשמים.

סוונגו לא החזיק מעמד זמן רב בתפקידו החדש. באקט והיוהרה שלו עם מאפיינים פסיכופתים, הוא הגיש בקשה לחברות באיגוד הרפואי האמריקאי, שגילה את האמת לגבי טענותיו, במהלך בדיקת רקע והעביר את המידע למעסיקיו החדשים, ששחררו את סוונגו במהירות. לאחר מכן הצליח סוונגו בעל התושייה, ללא חשש, להשיג עבודה בבית החולים Veterans Administration בלונג איילנד, ניו יורק, שם, נאמן להתנהגותו הפסיכופתית, הוא החל להרוג חולים בתהליך החלמה. הפעם, כשהעובדות על הרקע של סוונגו התגלו, משרד המשפטים נכנס לעובי הפרשה. כשהבין שרשויות החוק בעקבותיו, סוונגו ברח מהמדינה ופנה לדרום אפריקה, שם הוא מצא עבודה בבית חולים לותרני נידח. העלייה המזעזעת של מקרי מוות פתאומיים ובלתי מוסברים שהתרחשו בכל פעם ש"דוקטור מייק" היה בסבבי ביקור חולים במחלקה שלו, עוררה את חשדם של צוות בית החולים, וסוואנגו שוב היה במהרה בבריחה. לאחר שהסתתר בזימבבואה ובאירופה במשך שנה, הוא חזר לארצות הברית אך נעצר ברגע שירד מהמטוס. הרופא הקטלני, מי שאולי היה אחראי לשישים רציחות ומי שהתוודה ביומנו ששום דבר לא הדליק אותו יותר מ"הריח המתוק, והקרוב של רצח בתוך הבית" הורשע בהרג שלושה חולים ונידון למאסר עולם ללא זכות חנינה. תחושתו כדבריו "שלטתי בחיים של אנשים אחרים, בין אם הם חיו או מתו, היה לי את הכוח הזה לשלוט". חשיבתו הייתה שאם אחרי שלא נתפסתי בחמש עשרה השנים הראשונות, "חשבתי שזו זכותי. מיניתי את עצמי שופט, תובע ומושבעים. אז שיחקתי את אלוהים".

הרולד שיפמן, דוקטור מוות של אנגליה (15, 16, 17)

אלה שבדקו את הרקע של ד"ר הרולד שיפמן, את מקורות הפסיכופתולוגיה שלו לא הצליחו להבין את האדם. כן, היה ידוע שהוא היה קשור בצורה יוצאת דופן לאימו ונפגע בצורה עמוקה כשראה את מותה האיטי מסרטן כשהיה בשנות העשרה שלו. לדברי כמה פסיכיאטרים, המראה של רופאת המשפחה נותנת זריקות מורפיום כדי להקל על ייסוריה של אימו הותיר חותם בל יימחה על נפשו, כזה שהניע אותו, בשלב מאוחר יותר, ליצור מחדש את זירת התרחשות הטראומטית הזו שוב ושוב. ובכל זאת, ההסבר הזה כמו כל תיאוריה שמציעים המומחים הוא מקרה ברור של אחיזה בקש. סביר להניח שלעולם לא נדע כיצד או מדוע רופא המשפחה האהוב הזה הפך לרוצח הסדרתי הפורה ביותר של אנגליה ואולי בעולם.

מלבד היותו מתבודד שנראה למורים מסוימים "קצת מוזר", לא היה שום דבר חריג לכאורה בשיפמן המתבגר. רק לאחר שקיבל את התואר הרפואי והצטרף למרפאה בעיירה טודמורדן שבצפון אנגליה, הוא הראה סימנים של קשיים פסיכולוגיים. לאחר שסבל מסדרה של הפסקות חשמל, אמר שיפמן לעמיתיו שהוא חולה אפילפסיה זה ההסבר שקיבלו עד שהתגלה שהוא זייף מרשמים למשכך כאבים דמוי מורפיום בשם פטידין והזריק לעצמו את התרופה על בסיס קבוע. הוא נעצר בגין זיוף וגניבת סמים, שיפמן נפגע נענש והוטל עליו קנס נכבד ונאלץ לצאת לחופשה קצרה מעבודתו. עם זאת, לאחר שעזב את תהליך הגמילה, הוא חזר במהרה לעבודה, ומצא עבודה עם מרפאה אחרת.

ב-1992 הוא נפרד מקבוצת הגמילה והקים לעצמו פרקטיקה פרטית בעיירה הייד. התנהגותו החמה ליד המיטה והזמן והטיפול שהקדיש למטופליו הפכו את הרופא הממושקף ואפור הזקן לחביב מקומי, במיוחד בקרב אוכלוסיית הנשים הקשישות. אף אחד לא שם לב, לפחות בהתחלה, באיזו מהירות אותן נשים זקנות החלו למות. האבחנה הרפואית של שיפמן תמיד הייתה זהה. הוא היה מגיע לביקור בלתי צפוי אחר הצהריים למטופלת בריאה למדי, בכדי להרוג אותה בזריקה של משכך הכאבים דיאמורפין, ואז מיהר להסתלק. מאוחר יותר, לעתים קרובות היה מזומן על ידי קריאה של קרוב משפחה שגילה את הגופה, הוא נהג לחזור ולחתום על תעודת הפטירה, וייחס את המוות הבלתי צפוי לסיבות טבעיות. רק ב-1997 מישהי אישה בשם דבי ברמבופה, בתו של הקברן המקומי, הבינה שמשהו מרושע מתרחש. מופתעת משיעור התמותה הגבוה בצורה יוצאת דופן בקרב המטופלות הקשישות של ד"ר שיפמן ומהעובדה המוזרה שגופותיהן נמצאו תמיד לבושות במלואן וישובות בכיסא הנוח האהוב עליהן או מונחות על ספה. גברת ברמבופה שיתפה את החשדות שלה עם רופא מקומי אחר, ד"ר סוזן בות'. תוך זמן קצר התנהלה חקירה. כשהוא נעשה מודע לכך שהרשויות החלו לבחון את תעודות הפטירה של מטופליו, שיפמן עדיין לא הפסיק להרוג. ואכן, עד אז, התאווה הרצחנית שלו התחזקה עד כדי כך שלפעמים הוא רצח חולים בקצב של אחד ביום. הסיבות הפסיכולוגיות הבסיסיות שהובילו לבסוף למעצרו הן עניין של ויכוח. יש המייחסים את ביטול זהירותו לשחצנות ולתחושת בלתי מנוצחת הגוברת, אחרים למשאלה לא מודעת להיתפס. מה שאין עליו מחלוקת הוא שביוני 1998, שיפמן הרג את גברת קתלין גרונדי-תומן שהייתה בכושר יוצא דופן וראש העיר לשעבר של הייד, ואז זייף בגסות צוואה על שמה שהותירה לו את כל הונה של כמעט 400,000 פאונד. ברגע שבתה של גברת גרונדי הסתכלה על המסמך, היא ראתה שמדובר בזיוף ויצרה קשר עם המשטרה, שעה ששיפמן כבר הייתה על הכוונת. תוך זמן קצר, גופתה של גברת גרונדי הוצאה מהקבר וננתחה. כאשר התגלו כמויות קטלניות של מורפיום, שיפמן נעצר. בתחילה, תושבי העיר הייד סירבו לקבל את העובדה שהשכן והרופא המהימן שלהם עלול להיות מואשם ברצח. בעלי חנויות תלו פוסטרים בחלונות הראווה שלהם שעליהם נכתב "אנחנו לא מאמינים". אולם הם נאלצו להתמודד עם האמת כאשר שיפמן הורשע בחמש עשרה רציחות בינואר 2000. אולם שום דבר לא יכול היה להכין אותם לזעזוע האולטימטיבי הגילוי, לאחר חקירה ממושכת של ממשלת בריטניה, שמספר מקרי מוות חשודים הקשורים לשיפמן הסתכמו לפחות ב-297 ואולי אף 345. מה הניע אותו לעשות זאת? במשפטו, עורך הדין התביעה, ריצ'רד הנריקס, נתן את התשובה האפשרית היחידה: "הוא הפעיל את הכוח האולטימטיבי של שליטה בחיים ובמוות, וחזר על המעשה לעתים קרובות כל כך עד שוודאי מצא את הדרמה של לקיחת חיים לטעמו". בקיצור, ד"ר הרולד שיפמן הרג כמה מאות בני אדם מהסיבה הפשוטה שהוא אהב את זה. הוא נידון למאסר עולם אך לאחר מספר שנות מאסר שם קץ לחייו.

סיכום

סוגיית הרופאים כרוצחים סדרתיים היא מציאות מורכבת הראויה לתשומת לבנו. חשוב לבחון את הגורמים הפסיכולוגיים המעורבים, את ההשפעה על מקצוע הרפואה, ואת האתגרים המשפטיים והאתיים העולים. באמצעות הליכי מיון טובים יותר, תמיכת בחושפי שחיתויות והתערבויות משפטיות ומנהליות, בנקיטת אמצעים האמורים מעלה, נוכל לפעול למניעת טרגדיות עתידיות (7, 10). רק כך נוכל להתחיל לבנות מחדש את האמון בין המטופלים לקהילה הרפואית, ולהבטיח שהרופאים נאמנים למחויבותם "לא לעשות נזק".

אנשי מקצוע בתחום הבריאות כבר נמצאים ברמה מעל לחשד, כמו גם הסברה של הקהילה הרפואית ל"תרבות ללא אשמה" לטיפול באירועים שבהם ייתכן שהתרחש אירוע שלילי למטופל. בהתחשב במספר העצום של קורבנות של רוצחים סדרתיים בשירותי הבריאות שיכולים לעלות על מאות חולים, ואריכות החיים שבה הם מנהלים את הקריירה שלהם שיכולה להימשך עשרות שנים, די לומר שמאמצי הקהילה הרפואית לתת עדיפות לבטיחות החולה בהקשר זה נכשל שכן הרג סדרתי רפואי הוא עדיין בעיה מודרנית ומתמשכת המחייבת תשומת לב ייחודית להיבטים הבאים (18, 20, 21):

1.  הרג סדרתי של שירותי בריאות כרוך במוות מכוון של מטופל על ידי כל איש מקצוע בתחום הבריאות (אחות, רופא, וכו'), בכל מסגרת בריאותית כמו בית חולים, מרפאה, בית סיעוד.

2.  הרג סדרתי במערכת הבריאות היא בעיה מתמשכת ומודרנית של מערכות הבריאות ברחבי העולם, בכל שירותי בריאות בהן ישנן הזדמנויות למעשה זדון של ביצוע רציחות סדרתיות על יד רופאים

3.  רוצחים סדרתיים בתחום הבריאות לרבות רופאים הם אנשים המתאימים את התנהגותם ודעתם לפי המצב הקיים, ומנצלים כל הזדמנות לרווח אישי. ככל שיהיו להם יותר הזדמנויות להתנהל עם מטופלים פגיעים, במשמרות לילה או סבבי צוות, גדל הסיכוי לרצח. הם גם מסתמכים על שירותי בריאות שמקלים על פעולותיהם על ידי מתן האמצעים כגון תרופות במינונים רעילים כגון אשלגן, אינסולין או התעסקות בציוד הנשמה.

4.  יש צורך בהכשרה ייחודית להגברת המודעות ולקדם את הניהול של מקרים כאלה, כמו גם לספק האמצעים לדווח בצורה בטוחה ותורמת כאשר מתעוררים חשדות נגד רופא, וכן שיתוף פעולה עם רשויות אכיפת החוק.

מקורות

1. Cedric M. Smith,Origin and Uses of Primum Non Nocere-Above All, Do No Harm! J Clin Pharmacol 2005;45:371-377.
2. The Right to Health, Office of the United Nations High Commissioner for Human Rights, World Health Organization. https://www.ohchr.org/sites/default/files/Documents/Publications/Factsheet31.pdf
3. WMA DECLARATION OF GENEVA. https://www.wma.net/policies-post/wma-declaration-of geneva/#:~:text=I%20WILL%20ATTEND%20TO%20my,freely%2C%20and%20upon%20my%20honour.
4. Joshua A. Perper, Stephen J. Cina, When Doctors Kill Who, Why, and How. Springer Science+Business Media 233 Spring Street New York, NY 10013.
5. Chris Frank Health care serial murder  Canadian Family Physician | Le Médecin de famille canadien } Vol 66: OCTOBER | OCTOBRE 2020.
6. Jenny Sutcliffe, Nancy Duin, A history of medicine from prehistory to the year 2020. Published in the United States of America by:Barnes & Noble Inc. 1992 Barnes & Noble Books Copyright © 1992 Morgan Samuel Editions.
7. אבי זלבה, במוחם של רוצחים סדרתיים- תור הזהב, ספרי ניב, 2021.
8. Michael Newton’ The Encyclopedia of Serial Killers, Second Edition Copyright © 2006, 2000. Facts On File, Inc. An imprint of Infobase Publishing 132 West 31st Street New York NY 10001.
9. Jack Rosewood Rebecca Lo, The big book of serial killers 50 serial killer files of the world's worst murderers an encyclopedia of serial killers. Copyright © 2017 by LAK Publishing.
10. אבי זלבה במוחן של רוצחות סדרתיות- הנשים הקטלניות ביותר, ספרי ניב, 2023.
11. Colin Wilson, Serial killer investigations. Copyright © Colin Wilson 2007, Summersdale Publishers Ltd 46 West Street Chichester West Sussex PO19 1RP UK.
12. Yardley E, Wilson D. In search of the ‘angels of death’: conceptualising the contemporary nurse healthcare serial killer. J Invest Psychol Offender Profiling 2016;13(1):39-55.
13. Rahma Menshawey Esraa Menshawey Forensic Science, Medicine and Pathology (2023) 19:452–463.
14. Esmail A. Physician as serial killer — the Shipman case. N Engl J Med 2005;352:1843-4.
15. John Gunn, Dr Harold Frederick Shipman: An enigma. Criminal Behaviour and Mental Health 20: 190–198 (2010).
16. Rahma Menshawey, Esraa Menshawey Brave Clarice-healthcare serial killers, patterns, motives, and solutions Article in Forensic Science Medicine and Pathology · December 2022 DOI: 10.1007/s12024-022-00556-4.
17. Robert Kaplan, The clinicide phenomenon: an exploration of medical murder. Forensic Psychiatry, The Royal Australian and New Zealand College of Psychiatrists doi: 10.1080/10398560701383236 2007.
18. James Alan Fox and Jack Levin, Multiple homicide: patterns of serial and mass murder. Crime and Justice, Vol. 23 (1998), pp. 407-455.
19. Marcel Assael and Jacob Barg, Treatment of Acute Psychotic Stage of Geriatric Patients with High Dosage of Haloperidol. https://www.jstor.org/stable/23480163.
20. Barg, J. The individual in the Internet. In: Decline of Truth, Ed. Carmon, M. page 113-131. Tel Aviv, Msada, 2011.
21. Barg, J. Thoughts on false confessions and plea bargains. In: False convictions, Ed. Peled-Laskov, R. Shoham, E. & Carmon, M. Perlstein-Genosar, The academic college Ashkelon, page 315-330, 2012.