תקציר: בסופה של פרשת וישלח מצויה רשימה של מלכי אדום קודם מלוך מלך מבני ישראל. כוונת המספר המקראי לא ברורה די צורכה, וניתן להבין את הדברים או שהמדובר לפני התקופה שבה הומלך מלך בישראל, או יתכן כי כוונת הדברים היא שהמדובר בתקופה שלפני מלוך מלך מישראל בארץ אדום ומינה בתוכה את נציגיו.

[לאוסף המאמרים על פרשת וישלח, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הרמב”ם באתר ‘ייצור ידע’, לחצו כאן]

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

זהו מאמר שני מתוך שניים על העם האדומי ויחסיו עם ישראל. למאמר האחר:

• אבי הראל: מפגשים לאורך ההיסטוריה בין ישראל לאדום;

* * *

בסופה של פרשת וישלח מופיעה רשימה של שמונת מלכי אדום כדלקמן:

"וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּמְלֹךְ בֶּאֱדוֹם בֶּלַע בֶּן בְּעוֹר וְשֵׁם עִירוֹ דִּנְהָבָה. וַיָּמָת בָּלַע וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו יוֹבָב בֶּן זֶרַח מִבָּצְרָה. וַיָּמָת יוֹבָב וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו חֻשָׁם מֵאֶרֶץ הַתֵּימָנִי. וַיָּמָת חֻשָׁם וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַד בֶּן בְּדַד הַמַּכֶּה אֶת מִדְיָן בִּשְׂדֵה מוֹאָב וְשֵׁם עִירוֹ עֲוִית. וַיָּמָת הֲדָד וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו שַׂמְלָה מִמַּשְׂרֵקָה. וַיָּמָת שַׂמְלָה וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו שָׁאוּל מֵרְחֹבוֹת הַנָּהָר. וַיָּמָת שָׁאוּל וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו בַּעַל חָנָן בֶּן עַכְבּוֹר. וַיָּמָת בַּעַל חָנָן בֶּן עַכְבּוֹר וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַר וְשֵׁם עִירוֹ פָּעוּ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת מַטְרֵד בַּת מֵי זָהָב"[1].

על פי פשט הפסוקים דנה הרשימה במלכים שמלכו באדום לפני מלוך מלך מבני ישראל. אפשר שכ

וונת המספר המקראי לומר שכוונת הדברים היא לפני שהומלך מלך בישראל, אבל יתכן כי הכוונה בתקופה שלפני מלוך מלך מישראל בארץ אדום ומינה בתוכה את נציגיו כדוגמת הנאמר בפסוק הבא:" וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִבִים בְּכָל אֱדוֹם שָׂם נְצִבִים וַיְהִי כָל אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִד וַיּוֹשַׁע יְהוָה אֶת דָּוִד בְּכֹל אֲשֶׁר הָלָךְ"[2]. הדבר המייחד את הרשימה של מלכי אדום היא העובדה שאין קשר ביולוגי או גיאוגרפי בין המלכים הללו, ומכאן יש אולי ללמוד כי העיקרון של השושלת נעדר במוסד המלוכה האדומי בתקופה של המזרח הקדום. ככול הנראה המדובר במנהיגים שבטיים, בדומה לתקופת השופטים הישראלים בני זמנם[3].    

גרסת הרמב"ם

הרמב"ם במורה נבוכים, חלק ג', פרק נ', מדבר על סיפורי התורה שלכאורה אין תועלת בהזכרתם. אחד מסיפורים אלה הוא תיאור מלכי האדום המוזכר בפרשתנו[4]. להלן דברי הרמב"ם מהמקור האמור, בעניין רשימת מלכי אדום(מהדורת שוורץ):" הטעם לכך שתיאר את המלכים אשר מלכו בארץ אדום, שבכלל המצוות נצטווינו, לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא, ומלכים אלה שהזכיר אין הם אחד מאדום, הרי רואה אתה שהוא מייחס אותם ומייחס את ארצותיהם... הסביר ביותר בעיניי שתולדות חייהם והמסורות על אודותם ידועות, כלומר, תולדות חייהם של אותם מלכי אדום, ושהם נהגו בעזות כלפי בני עשיו והשפילו אותם ולכן קרא האל בשמם. כמוהו כאומר למדו לקח מאחיכם בני עשיו, אשר מלכיהם היו פלוני ופלוני. מעשיהם של אלה היו מפורסמים מפני שאין מנהיג של אומה בעל ייחוס שונה משלה שלא פגע בה פגיעה גדולה או קטנה", כלומר – היות ושמונה מלכים אלו הכניעו את בני עשיו והשפילום מכיוון שמוצאם לא היה מהם, ילמדו מכאן בני ישראל להעמיד מלך רק מקרב אחיהם. מסקנה זו אמנם רחוקה מפשט הפסוקים אבל היא משתלבת בתפיסתו של הרמב"ם אודות סיפורי המקרא שקשה להבינם.

בנוסף על דבריו אלה מתייחס הרמב"ם במורה נבוכים ישירות לאפשרות שהיו קיימים עולמות לפני העולם הנוכחי בזו הלשון: "מה שאתה מוצא מפורש בדבריהם של כמה חכמים שקבעו שהיה זמן נמצא לפני בריאת העולם – זה מוקשה מאוד... ומה שגרם למחזיקים בדעה זאת – מה שמצאו( נאמר בפרשת הבריאה בבראשית) יום אחד, ויום שני. המחזיק בדעה זאת פירש את הדבר כפשוטו וטען: אם אין גלגל סובב ואין שמש, על פי איזה דבר נמדד יום ראשון? לכן אמרו(בפרקי ר' אליעזר, פרק ג') בלשון הזה: יום ראשון, אמר ר' יהודה בן רבי סימון מכאן שהיה סדר זמנים קודם לכן. אמר ר' אבהו מכאן שהיה הקב"ה בורא עולמות ומחריבן"[5].

הרמב"ם איננו אומר כאן שהנחת מציאות זמן קודם בריאת העולם גוררת את דעת קדמותו על פי שיטתו של אריסטו, כלומר שהעולם שלנו קיים מאז ומעולם, אלא רק את הדעה האריסטוטלית שהזמן הוא אינסופי[6], אולם בהקשר טיבה של הבריאה רבו המחלוקת בפירוש דבריו ואין כאן המקום להאריך במחלוקת כיצד פירש הרמב"ם את בריאת העולם, חידושו או קדמותו, אולם פטור בלא כלום לא אפשרי בסוגיה זו ולכן נאמר סיכום קצר אודות המחלוקת בדבר תפיסתו של הרמב"ם אודות בריאת העולם.

בחלק הראשון של מורה נבוכים הוכיח הרמב"ם את קיום האל וזיהה אותו כמניע הראשון. זיהוי זה מתבסס על הפיזיקה האריסטוטלית המבוססת על קדמות העולם ולא על חידושו. יתרה מזאת. עמדת הרמב"ם היא שהאל אין בו כל שינוי, ולמרות הביקורת שלו על הפיזיקה של אריסטו, הרי הוא היה ונשאר פילוסוף אריסטוטלי. לכן בדומה למפרשי מורה נבוכים הראשונים, ניסה הרמב"ם להוכיח בכל כוחו את חידוש העולם, אולם לא הייתה לו הוכחה מוחלטת על עובדה זו. אשר על כן, על פי מפרשיו הקלאסיים ועל פי הפרשנות המאוחרת של חוקרים רבים, נטה הרמב"ם לדעה של קדמות העולם. לפי דעה זו, הרמב"ם העדיף להבליט את חידוש העולם כדי לא לערער את יסודות הדת, שהיא ערובה לשיטתו לחיי חברה תקינים. למרות דברים אלה ראוי לזכור כי גם קדמות העולם לא הוכחה באופן מוחלט ודעה זו יוחסה לרמב"ם על פי דברי מפרשיו. לכן, בהיות הרמב"ם לא רק פילוסוף אלא גם מנהיג דתי ומחנך, הרי הוא מציג את הדיון במכלול הסוגיה של חידוש מול קדמות באופן כזה שכול אחד יוכל להכריע בדבר כהבנתו האישית[7].

בפנים אחרות נדרשת הרשימה של מלכי אדום בקבלה

במרכזו של החלק השני של האידרא זוטא בזוהר, מוצג מות המלכים המתוארת בספר בראשית(פרק ל"ו), כמקור קדמון של כוחות הרע, ובעצם המדובר היה בעולמות לא מאוזנים מההיבט של כוחות אלה ולכן אותם עולמות אלה נחרבו.

ספרות האידרות שבמרכזה תיאור הכינוסים של רבי שמעון בר יוחאי ותלמידיו, הינה חטיבה מובחנת בספר הזוהר, ויש בה ייחודיות מההיבט הספרותי, הרעיוני והמינוחי המצוי בה[8]. האידרות מכילות בין השאר את החיבורים הבאים:

• ספרא דצניעותא – חיבור עיוני דרשני ללא פיתוח ספרותי.
• אידרא זוטא - סדרת דרשות הסובבת סביב נושא אחד והוא שעותיו האחרונות של ר' שמעון בר יוחאי ומותו.
• אידרא רבא – חיבור נרחב שמוצגת בו תחרות של דרשות בחבורתו של רשב"י.

ספרות האידרות נחשבת כמסכת הסבוכה העמוקה והקשה בתולדותיה של ספרות הקבלה, ולכן קצרה היריעה להציגה על כל גווניה במאמר זה. אולם יש לה קשר לעומד במושא המחקר הכולל שלנו, ר' יוסף ג'יקטיליה כדלקמן. ספרות האידרות הינה שלב חשוב ורב משמעות במתח שהיה קיים בין תורת עשר הספירות לבין תורת שלוש עשרה המידות, בימי הביניים. מתח זה ניכר היטב בספרות חוג העיון עד דור הזוהר. אחד המאפיינים של ספר הבהיר הוא מתן משמעות אלוהית מאנישה לתורת עשר הספירות של ספר יצירה.

בספרות האידרות מוצאים אנו תהליך מורכב של השינוי של תורת י"ג המידות למערכת מאנישה. אחד הביטויים המובהקים לתהליך זה מצוי בפירוש י"ג מידות של ר' יוסף ג'יקטיליה, פירוש שיש בו נקודות השקה רבות לספר הזוהר[9]. לספרות האידרות נועדת גם חשיבות רבה, היות ומערכת המונחים שלה אומצה בקבלת האר"י, ומכאן השפעתה הרבה על תורת הסוד בתקופת השיא שלה במאה ה-16.   

נחזור לדיוננו...

תשבי כותב אודות אותם מלכים/ אצילויות  את הדברים הבאים: "העולמות שנחרבו לפני בריאת העולם הם אצילויות קדומות שנאצלו לפני הקמת מערכת הספירות ולא היו בנות קיום, משום שלא היו מאוזנות במתכונת של חסד – דין – רחמים, אלו היו דינים קשים בלבד. על אצילויות בלתי מוצלחות אלו, הנמשלות לניצוצות הניתזים מקורנס הנפח ודועכים מייד, נדרשת פרשת מלכי אדום שבתורה... רק לאחר התרחשות זו הותקן ה"מתקלא", איזון הכוחות בתחום האלוהות ואז נאצלו הספירות הקיימות"[10].

משל הנפח האמור מופיע באידרא זוטא בו עומדים כאמור מלכי אדום במרכז הבמה. הר שפי במאמרו מתייחס לכך בפירוט רב[11], ואף מביא את דבריו של תשבי. לדעת הר שפי, תשבי הניח כי הסיבה למותם של המלכים היא היותם דינים קשים בלבד, ללא הרמוניה כלשהיא, והתיקון המתחייב מכך היה המצאת גורם שיאזן את הכוחות האלוהיים. זאת ועוד. לפי הר שפי, תשבי רואה בדברים אלה אודות מות המלכים באידרות את זיכוך המחשבה האלוהית משורשי הרע מחד, ומקור הסטרא אחרא מאידך, כדלקמן:" נמצא שברעיון חורבן העולמות צפונים גרעיני מיתוס נועז על טיהור האלוהות משורשי הרע שבתוכה לפני הקמת מערכת הספירות"[12].

הר שפי לא מקבל את טיעונו זה של תשבי ואומר כך: " ... בניגוד לפירושו זה של תשבי, שהפך לפירושו המקובל של משל הנפח... או רואה בו מיתוס על בריאת הרע, במשל עצמו ובהקשר בו הוא נתון אין כל בסיס מוצק לשיוכים אלו"[13].

הר שפי מחלק את משל הנפח לשלושה חלקים שונים שהם:

• פתיחה בפרפרזה לספרא דצניעותא;
• הבאת תמונת הנפח;
• והחלק השלישי, שמסיים בהבאת מתניתא דילן, להלן הקטע הזוהרי מהאידרא זוטא, בתרגומו של הר שפי: "עד שלא נברא העולם לא היו מתבוננים פנים בפנים, ומשום כך העולמות הקדומים נחרבו והעולמות הקדומים בלא תיקון נעשו, וזה שלא נמצא בתיקון נקרא זיקין נוצצין, כאותו אומן הקורנס(הנפח), כאשר מכה אומן הברזל מוציא זיקים לכל עבר, ואלו זיקים היוצאים יוצאים לוהטים ומאירים ודועכים מייד. ואלו קרואים עולמות קדומים ומשום כך נחרבו ולא התקיימו, עד שנתקן העתיק הקדוש ויצא האומן לאומנותו. ועל זה שנינו במשנה שלנו שהניצוץ מוציא זיקים בזיקים לשלוש מאות ועשרים עבר, ואלו הזיקים עולמות קדומים נקראו ומתו מייד, לאחר מכן יצא האומן לאומנותו ונתקן בכר ונקבה, ואלו הזיקים שדעכו ומתו עכשיו התקיים הכל"[14].

לדעת הר שפי, על מנת להבין את משמעותו של משל הנפח, יש להתייחס ולעיין במשמעות של אותם זיקין ניצוצין הנזכרים בו, היות והם מהווים את חוליית הקישור ואת הסיבה להבאתו של משל הנפח בהקשר של מיתוס מיתת המלכים.

לדעת גוטליב, ניצוצות אלה מתארים את כוחו של הדין[15], ברם האם פרשנות זו מתאימה גם למשל המובא באידרא זוטא? לאחר שקלא ותרייא מעמיקים, עם הבאת דוגמאות ממקומות נוספים והשוואתם לכאן, מגיע הר שפי למסקנה נועזת כי הזיקין שייכים לתהליך האצילות ללא כל קשר אל מידת הדין הקשה. ולכן אם נחזור למשל הנפח, הניצוצות הללו מתארים את תהליכי האצילות, זאת בהתאם לקטע הזוהרי הבא:" מי יכול למנות את מעשיו של הקב"ה, שהרי כמה חיילות ומחנות משונים זה מזה, שאין להם חשבון וכולם בפעם אחת כקורנס המוציא זיקים לכל צד בפעם אחת, כך הקב"ה הוציא כמה מינים ומחנות משונים זה מזה שאין להם חשבון וכולם בפעם אחת"[16]. לשון אחר – משל הנפח יש בו תמונה המשואה אותו לבריאת העולם, במהלכו מוציא האל ברואים אין ספור בנקודת זמן אחת, כלומר הניצוצות מהווים כאן חיקוי ודימוי למעשה הבריאה ואין להם קשר למידת הדין.

תמונת המכה בפטיש והוצאת ניצוצות ממנו קיימת גם בספרות התנאית, לדוגמא: "רבי יהושע אומר כאדם שהוא מכה על הסדן והניצוצות מתיזות לכאן או לכאן, ורבי יוסי בר חנינא אומר כאדם שהוא מכה בפטיש על האבן, והצרורות ניתזות לכאן ולכאן, כך המבשרות צבא רב, שהיה הקב"ה מוציא הדיבור בפיו, והוא נחלק לכמה מאורות שנאמר ה' יתן אומר המבשרות צבא רב"[17]. סוף דבר, אליבא הר שפי, משל הנפח באידרא זוטא, איננו מתאר את מקורו של הרע בעולם, אלא הוא מתאר את תהליך היצירה עצמו,  ובתיקוניו של האומן עד הגעתו ליצירה מוגמרת וראויה.

תשבי כאמור חושב אחרת, ומתאר את עניין הניצוצות במשל הנפח כהיטהרות של הרע מתוך האלוהות. מלבד תשבי, חוקרים רבים מסכימים לדעתו, ובהם: גוטליב[18], אידל[19], ליבס[20] מרוז[21] ואחרים נוספים.

נחזור לדון בשיטתו של תשבי. בעצם הרעיון שלפני הקמת עולם האצילות המאוזן נכשל המאציל בהאצלת ישויות שלא היו יכולות לעמוד בפני עצמן נשמעת נימה מיסטית. כלומר המלכים שמתו או העולמות שקרסו ונחרבו לא היו ישויות של ממש שנאצלו ונמוגו, אלא היו אפשרויות ההוויה שעלו במחשבה ולא יצאו מהכוח אל הפועל משום שלא היו ראויות לקיום, כך גם טוען המקובל ר' משה קורדובירו. באידרא זוטא נאמר שהעולמות שנחרבו הם ש"כ ניצוצות, שיצאו משביב הקדרות(בוצינא דקרדינותא), והיו לוהטים ומאירים ודועכים מייד. לדעת תשבי, על ניצוצות אלו נאמר במקום אחר[22], ללא הזכרת חורבנן של העולמות, שבהם נבררה הפסולת מהמחשבה האלוהית. פירוש הדבר שבתחילה הייתה במחשבה אלוהית סיג של פסולת לכאורה, והכוונה שסיג זה יצג באלוהות את שורש הרע אשר הצמיח עולמות פגומים. רק לאחר שעולמות אלה נחרבו ונעלמו, שורש הרע נעקר מהמחשבה האלוהית, ורק אז ניתן היה לבנות עולמות מאוזנים וברי קיימא[23].

תשבי מביא בספרו משנת הזוהר טקסט ארוך ומתורגם מספר הזוהר/ אידרא רבא, אודות המיתוס של מיתת המלכים, כדלקמן: "שנוי בספרא דצניעותא, עתיקא דעתיקין (הכוונה לספירת כתר), בטרם הכין את תיקוניו(בטרם תיקן איזון של חסד דין ורחמים), בנה מלכים(ניסה להקים את בניין האצילות), גלף מלכים ושיער(עלה במחשבה) מלכים, ולא היו מתקיימים(היו ללא איזון של דין ורחמים) עד שהניחם וגנז אותם לאחר זמן. זהו שכתוב: ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום(ארץ אדום משמעו הדין הקשה). בארץ אדום במקום שכל הדינים קיימים שם. וכל המלכים לא נתקיימו עד שהראש הלבן(ספירת כתר שצבעה לבן גמור, קרי רחמים גמורים ללא דין), עתיקא דעתיקין הותקן. משהוא הותקן, התקין כל התיקונים שלמטה, התקין כל התיקונים של עליונים ותחתונים. מכאן למדנו, כל ראש עם שלא נתקן בתחילה, אין עמו מתוקן, ואם הוא נתקן(בעל איזון) כולם מתוקנים. ואם הוא אינו נתקן בתחילה אין העם יכול להתקן. מניין לנו? מעתיק יומין, שעד שלא הותקן הוא בתיקוניו לא נתקנו כל אלו שהיו צריכים להתקן, וכל העולמות נחרבו(העולמות הללו היו לא מאוזנים ולכן נחרבו. הד לכך אנו מוצאים בדברי חז"ל – הקב"ה בורא עולמות ומחריבן עד שברא את אלו – בראשית רבה, ג', ט'). זהו שכתוב: וימלוך באדום בלע בן בעור. וימלוך באדום סוד נכבד הוא, מקום שכל הדינים נקשרים שם ותלויים שם. בלע בן בעור (בלע פירושו השחתה וחורבן, ומזכיר בקונוטציה את בלעם בן בעור שהיה מצד הסטרא אחרא), שנוי הוא גזר דין, תקיף התקיפים, שעל ידו מתקשרים אלף אלפי בעלי יבבה ויללה. ושם עירו דנהבה, מה דנהבה? כלומר דין הבה(מבקש להשליט את הדין הקשה) כמו שנאמר(במשלי, פרק ל', פסוק ט"ו),לעלוקה שתי בנות הב הב. כיוון שעלה (מלך בלע) להתיישב בה, לא עמד ולא היה יכול לעמוד. וכל העולמות נחרבו, מה הטעם? משום שאדם לא הותקן (הכוונה למערכת האצילות בדמותו של אדם עליון, שמשמעותה מבנה הרמוני באיזון עם חסד דין ורחמים), שתיקון האדם בדמותו כולל הכל..."[24].

אחרית דבר

בסופה של פרשת וישלח מצויה רשימה של מלכי אדום קודם מלוך מלך מבני ישראל. כוונת המספר המקראי לא ברורה די צורכה, וניתן להבין את הדברים או שהמדובר  לפני התקופה שבה הומלך מלך בישראל, או יתכן כי כוונת הדברים היא שהמדובר בתקופה שלפני מלוך מלך מישראל בארץ אדום ומינה בתוכה את נציגיו.

הרמב"ם במורה נבוכים, מתייחס לפסוקים אלה של פרשתנו, ולדעתו המספר המקראי מונה את המלכים אלו, היות והם הכניעו את בני עשיו והשפילום מכיוון שמוצאם לא היה מהם. עובדה זו מלמדת  את בני ישראל להעמיד מלך רק מקרב אחיהם, ולא איש זר. מסקנה זו אמנם רחוקה מפשט הפסוקים אבל היא משתלבת בתפיסתו של הרמב"ם אודות סיפורי המקרא שקשה להבינם.

בקבלה נדרשת רשימה זו בהיבט מיתי, והמקור המרכזי המדבר בה הוא משל הנפח באידרא זוטא. משל זה התפרש על ידי תשבי וחוקרים נוספים, כעדות לכך שהעולמות שנבראו קודם בריאת העולם נחרבו היות ולא היו מאוזנים בחסד דין ורחמים, והכילו רק דין. חורבן זה נקרא מיתת המלכים. מולם הראה הר שפי במחקרו המעמיק, שאין הכוונה במשל הנפח להראות כי האלוהות ניקתה את עצמה מהרע, אלא המדובר בתהליך עולם האצילות המיתי. מחלוקת זו טרם הוכרעה סופית, וכל צד מחזיק בדעתו. נטייתי המחקרית נוטה לדעתו של הר שפי, לאחר קריאה מדוקדקת במחקרו פורץ הדרך אודות מלכי אדום הנזכרים בפרשתנו. כאמור אין בסוגיה זו סוף פסוק מכריע, ומחלוקת זו תלווה את הלומדים והחוקרים עד שתמצא ראייה מוחלטת לאחד מהפרשנויות האמורות. 

[לאוסף המאמרים על פרשת וישלח, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הרמב”ם באתר ‘ייצור ידע’, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת וישלח.
• אוסף המאמרים על 'ספר היובלים'.
• אוסף המאמרים על הרמב”ם.
• אוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), הרמב"ם באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 1/1/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת וישלח באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 7/12/19.
• פנחס יחזקאלי (2022), ספר היובלים באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 25/10/22.
• פנחס יחזקאלי (2023), הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 18/10/23.

[1] בראשית, פרק ל"ו, פסוקים: ל"א – ל"ט.

[2] שמואל ב', פרק ח', פסוק י"ד.

[3] עולם התנ"ך, בראשית, דודזון – עתי, ת"א, 1998, עמוד 202.

[4] על כך ראה – יונה בן-ששון, משנתו ההיסטורית של הרמב"ם, חברה והיסטוריה, הכינוס השנתי למחשבת היהדות, בעריכת יחזקאל כהן, ירושלים, תש"מ, עמודים: 568 ; 595 – 596 ; 600 – 601.

[5] רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ב', פרק ל', מהדורת שוורץ. התוספת בסוגריים שלי.

[6] שרה קליין – ברסלבי, פירוש הרמב"ם לסיפור בריאת העולם, ראובן מס, ירושלים, תשמ"ח, עמוד 235.

[7] אבי הראל, שלוש נגיעות פילוסופיות, ספרי צמרת, אזור, 2012, עמוד 224. עיין שם בהרחבה בכל פרק הדן בסוגיה האמורה, והכולל ביבליוגרפיה נרחבת, עמודים: 216 – 224. 

[8] יוסף דן, תולדות תורת הסוד העברית, כרך י"א, מרכז זלמן שזר, ירושלים, 2015, עמודים: 443 – 492.

[9] הפירוש האמור של ג'יקטיליה נדפס על ידי גרשום שלום, כתבי יד בקבלה הנמצאים בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, קריית ספר, ירושלים, תר"צ, עמודים: 219 – 225.   

יהודה ליבס, כיצד נתחבר ספר הזוהר, דברי הכנס הבינלאומי השלישי לתולדות המיסטיקה היהודית – ספר הזוהר ודורו, ערך יוסף דן, ירושלים, תשמ"ט, עמודים: 22 – 25.

[10] ישעיה תשבי, נתיבי אמונה ומינות, ת"א, תשכ"ה, עמוד 5.

[11] אבישר הר שפי, ניצוצות הנפח – עיון במשל הנפח שבאידרא זוטא, דעת, 77, תשע"ד, עמודים: 51 – 80. (להלן – הר שפי, ניצוצות הנפח).

הר שפי גם הוציא מחקר מעמיק בנושא המבוסס על עובדת הדוקטורט שלו, ראה - אבישר הר שפי, 'מלכין קדמאין: מיתוס מלכי אדום בספרות הזוהרית', כרוב, לוס אנגלס, 2014.

[12] ישעיה תשבי, משנת הזוהר, כרך א, מוסד ביאליק, ירושלים, תשמ"ב, עמודים: קנ – קנא. (להלן – תשבי משנת הזוהר).

[13] הר שפי, ניצוצות הנפח, עמוד 52.

[14] זוהר, חלק ג', דף רצב עמוד ב', הר שפי, ניצוצות הנפח עמוד 53.

[15] אפרים גוטליב, מחקרים בספרות הקבלה, ת"א, תשל"ז, עמודים: 179 – 180. 

[16] זוהר, חלק א', דף קנו עמוד א', בתרגומו של הר שפי, ניצוצות הנפח עמוד 60.

[17] מדרש תהילים, מהדורת בובר, צ"ב, ד"ה דבר אחר. על ראה גם – יהודה ליבס, תורת היצירה של ספר יצירה, שוקן, ירושלים, תשס"א, עמודים: 222 – 218.

[18] ראה הערה 15.

[19] משה אידל, המחשבה הרעה של האל, תרביץ, מ"ט, חוברות ג -ד, תש"ם, עמודים: 360 – 361.

[20] יהודה ליבס, כיצד נתחבר ספר הזוהר, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, ח', ירושלים, תשמ"ט, נספח א'.

[21] רונית מרוז, גאולה בתורת האר"י, עבודת ד"ר, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשמ"ח, עמודים: 98 – 101.

[22] זוהר, חלק ב', דף רנד, עמוד ב'.

[23] תשבי, משנת הזוהר, עמוד ק"נ.

[24] תשבי, משנת הזוהר, עמודים: קפג – קפד. הקטע לקוח מהזוהר, אידרא רבא, חלק ג', קלה, עמוד א' – ב'.