תקציר: פרשת שמות פותחת תקופה חדשה בעם ישאל, בה הנהגת העם עוברת מאבות האומה לידי משה ואהרון. בפרשתנו מסופר כי משה נאלץ לברוח למדיין לאחר שניסה להתערב בסכסוך בין שני ישראלים. אחד מהם מטיח במשה דברים קשים, שמשתמע מהם שאין הם רואים את משה כחלק אינטגרלי מהם, היות והוא בילה את רוב שנותיו בבית פרעה... 

[לסדרת מאמרי פסח ויציאת מצרים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על פרשת שמות, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, לחצו כאן]

עודכן ב- 4 בינואר 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

* * *

פרשת שמות פותחת פרק חדש בהיסטוריה של עם ישראל. אבות האומה כבר אינם, וההנהגה עוברת לידי משה ואהרון אחיו.

דרכו של משה להנהגת העם לא הייתה קלה כלל ועיקר. בילדותו הוא גדל בבית פרעה, לאחר שבת פרעה מצאה אותו שט על היאור. בכך משה היה מנותק מהמציאות של אחיו במצרים, שסבלו מרורים בעבדות קשה.

לאחר שגדל מספר המקרא כי הוא יצא לראות את אחיו ורואה לראשונה את סבלם. כאשר הוא מבחין באיש מצרי מכה איש עברי הוא איננו מהסס והורג את המצרי במקום:

בצאתו בפעם השנייה הוא רואה שני אנשים עברים רבים, או אז הוא פונה אל האחד ושואל אותו את הדבר הבא: "וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים, וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ"[1]. אותו אדם מחזיר לו תשובה בה אנו מבינים שהוא לא רואה במשה אח, כדלקמן:" וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי  וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר"[2]. לאחר דברי התרעומת הללו, משה מבין כי חייו בסכנה והוא מחליט להימלט למדיין.

היחסים של משה עם מדיין בפרט, ומעמדם של מדיין ומואב בכלל, מקבלים הסבר מענין בספר הזוהר, ביחידה הספרותית הידועה בשם דרשות הינוקא. יחידה זו היא אחת היחידות הבודדות בין החיבורים המרכיבים את ספר הזוהר וכינוייה מיוסד על המסגרת הסיפורית שנקבעה לה, ובכך היא קרובה ליחידה ספרותית נוספת  - סבא דמשפטים. אולם בניגוד ליחידה אחרונה זו, אין בדרשות הינוקא ייחודיות רעיונית.

כך סיכם תשבי אודות דרשות הינוקא: "מחרוזת של דרשות ועניינים שונים במסגרת של סיפור על ילד, בנו של רב המנונא סבא, שהחכמים פוגשים אותו בבית אימו בבואם להתאכסן שם, ולתמהונם הוא מתגלה כבעל סוד, העולה עליהם בחוכמתו..."[3]. דמותו של הינוקא נידון בהרחבה במחקרה של מיכל אורון שחקרה את מקורותיו ואת אופיו הספרותי של דרשות אלה[4].

נתחיל בדרשה העוסקת במעמדם של מדיין ומואב, כאשר לעניינינו הדרשה על מדיין יותר רלוונטית היות והיא אשר קשורה לבריחתו של משה בפרשתנו: "יום אחד היו החברים יושבים ומתנגחים אלו באלו(הכוונה שעסקו בדברי תורה)... אמרו הנה כתוב אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, בגלל רות ונעמה שהיו עתידות לצאת מהם. צפורה אשת משה, שהייתה ממדיין, ויתרו ובניו שיצאו ממדיין, שהיו כולם צדיקי אמת, על אחת כמה וכמה שגידלו את משה במדיין, (ולמרות זאת) אמר לו הקדוש ברוך הוא (למשה), נקום נקמת ישראל מאת המדיינים... מדיין היו ראויים להצלה יותר ממואב? אמר לו רבי שמעון, אינו דומה מי שעתיד ללקט תאנים (רות ונעמה שיצאו ממואב), למי שכבר ליקט אותם (ציפורה יתרו ובניו כבר יצאו ממדיין)..."[5].

השאלה הנידונה בקטע האמור היא מדוע קיימת אפליה אלוהית לכאורה, למואב על פני מדיין, כאשר משה מצווה על ידי ה', שלא לפגוע במואב אך לנקום צבאית במדיין. הרי שני עמים אלה יש זכויות – ממואב עתידות לצאת רות ונעמה, שהם הגרעין לבית דוד, ואילו מדיין הוא העם של יתרו וציפורה, חותנו ואשתו של משה? התשובה על כך פשוטה. בעוד שממואב טרם יצאו רות ונעמה, הרי מדיין השלימו את התפקיד הפוזיטיבי כאשר צפורה ויתרו יצאו כבר ממדיין.

מקוצר היריעה לא נדון בפרטי ההבדלים הנוספים בין מדיין למואב, ונעבור לדברי הינוקא אודות היחסים של משה עם מדיין ומואב: "פתח הוא ואמר: ויאמר מואב אל זקני מדיין, ויאמרו זקני מואב אל זקני מדיין לא כתוב, אלא ויאמר מואב, הצעירים נטלו עצה מהזקנים והזקנים נמשכו אחריהם ונתנו להם עצה. מה עצה נתנו להם? עצה רעה נטלו לעצמם. אמרו להם למואב: גידול רע גידלנו בינינו, ומי הוא? משה רבם. בגלל כומר אחד שהיה בינינו (יתרו), שטיפחו, גידלו בביתו ונתן לו את בתו לאישה, ולא עוד אלא נתן לו ממון ושלח אותו למצרים להחריב את כל הארץ, והוא וכל בני ביתו נמשכו אחריו. אם את רבם נוכל לעקור מן העולם, כל עמו יעקר מייד מן העולם, וכל העצה הרעה על דבר פעור ממדיין הייתה..."[6].

דרשה זו הינה סממן מובהק של דרשה זוהרית, המספרת מחדש סיפור מקראי ידוע. היסוד הבולט בדרשה זו, כמו גם בדרשות אחרות אודות מדיין, היא האיבה והעוינות כנגד האומה המדיינית, זאת חרף שהותו של משה אצל יתרו.

עוינות זו למדיין נמצאת גם בקטע הבא: "... בוא וראה אף על פי כן רשעי מדיין לא נחו מכל הרעות שלהם. לאחר דורות, כשראו שמת יהושע וכל אותם זקנים שהיו ראויים לעשות נס על ידם, אמרו: עכשיו השעה עומדת לנו, מה עשו? באו אל עמלק, אמרו: עליכם לזכור מה עשו לכם בני ישראל ומשה רבם ויהושע תלמידו, שהשמידו אתכם מן העולם , עכשיו הגיע השעה שאין בהם מי שיגן עליהם, ואני עמכם, שכתוב: מדיין ועמלק ובני קדם... לא היה בעולם מי שיעשה רע בכל מדיין, ואם תרצה לומר כעמלק, משום קנאת הברית, שקרבו אל הברית, ועל כן קינא הקדוש ברוך הוא קנאת עולם שלא תשכח"[7].

הדרשה אמנם מהדהדת מספר מדרשי חז"ל, אבל ככלל היא דרשה מקורית. אין כאן גוון קבלי מובהק, אך יש כאן שנאה תהומית לאסלאם ולנצרות, המופיעים כאן בדמותם של עמלק ובני עשיו. עוד עולה ממדרש זה, לפי דבריו של יוסף דן, כי אלמלא היו עמלק עושים את מעשיהם הקשים כנגד בני ישראל, הייתה האומה המדיינית נחשבת לאויב הגדול ביותר של עם ישראל, זאת עוד מימי משה שברח למדיין אל יתרו, ועד תקופת השופטים, זאת בעקבות מזימת האומה המדיינית, להשמיד את ישראל[8]. 

היחס של ר' משה די ליאון, מחבר הזוהר לאסלאם מחייב התייחסות נפרדת, ולשם כך נביא קטע מייצג בעברית, מספר שקל הקודש הממחיש זאת בעוצמה רבה, כדלקמן: "שצריך האדם שלא יפגום סוד המדרגה, כפי אשר אמרנו והתעוררנו, וצריך לשמור חותמו של המקום ברוך הוא, כאשר אמרנו, כי בהיותו בועל ארמית כבר אמרו ז"ל: כל הבועל ארמית קנאים פוגעים בו(משנה סנהדרין, פרק ט', משנה ו'), כי על עניין זה צריך האדם לקנא לשמו של מקום. ויש אנשים החושבים בנפשותם ואומרים כי הישמעאלית אינה גויה ואין לה חומר גויה, כי שמעתי אומרים והלא ישמעאלית אינה כעניין גוייה כי הישמעאלים מאמינים בשם יתעלה אחד ומייחדים בייחודו. ועוד כי הם נימולים, מה שאין כן הגויים שהם ערלים ומשקרים אמונתם, ואין להם אמונה ודת. ועוד כי הישמעאלים שומרים בנפשותם מאותם מאכלות הגויים, והרבה מהם שלא ישתו יין נסיכם... יש לדעת כי חומר האיסור שאסרה התורה בעניינים אלה, כאשר אמרנו... הם בשווה לישמעאלית ולגוייה"[9].

בקטע זה שולל ר' משה די ליאון את הדעה שרווחה בציבור היהודי, שיש להבדיל בין האסלאם לבין הנצרות, והוא מתפלמס עם אלה שרוצים לטעון כי קיים הבדל שכזה. ר' משה די ליאון רואה במוסלמים גויים ערלים וטמאים בדיוק כמו הנוצרים. המעניין כאן שאין הוא מביא טיעונים היסטוריים של רדיפות המוסלמים כנגד היהודים, אלא טיעונים הלכתיים בלבד[10].

בפנים אחרות נדרש מסעו של משה אל מדיין, והפעם הוא בהקשר של סוד גלגול נשמות [11]

גרשום שלום דן במוטיב השולשלת של הגלגולים, לצד המוטיב המוצא בגלגול תשובה לבעיית הצדק האלוהי בעולם. מעבר לכך, ניתן להבין באמצעות הגלגול חלק מסיפורי המקרא ואת ההקשרים הסמויים בהם. המקובלים לפי שלום, התבוננו באופן מדויק במספר אנשי מפתח מקראיים, וחיפשו ביניהם תכונות ומעשים דומים, תוך הסבר הקשרים של דמויות אלה באמצעות סוד הגלגול[12].

הסיפור הראשון בהם דנו המקובלים, היה סיפור קין והבל, שרב הנסתר מהגלוי בו, היות והמספר המקראי חסך בפרטים חיוניים להבנתו. השאלה ששאלו המקובלים, היא שאלה פרשנית טהורה, מדוע רצח קין את הבל? התשובה המדרשית שהם רבו על אחותו התאומה של הבל, לא נתן מענה הולם למעשה הרצח החמור. מנגד, המקובלים דרשו כי הבל בזמן הקרבת קורבנו, לא שמר על הגבולות המותרים, קרי הוא הציץ בשכינה שלא כראוי[13], ובשל כך יחסו לה', היה מעוות. לכן התחייב הבל להיענש בגלגול, ונשמתו נגלגלה במשה רבינו, שהיה בעצמו רועה צאן במדיין, חזה פעם נוספת בשכינה בסנה. ברם, בחזיון הסנה חזה משה באופן ראוי, שכפי המסופר הוא מסתיר את עיניו כי ירא מלהביט, משמע שהוא מתבייש מהראייה הקודמת שבה נכשל[14]. לשון אחר – באותו רגע מכונן ליד הסנה, מבין משה את סוד הקשר של שורשי נשמתו, ואז הוא ניסה לתקן את מה שקלקל  בפעם הקודמת.

מנגד, כשם שהבל מצא את מקומו במשה, כך קין מצא את מקומו ביתרו חותן משה. בתו של יתרו ציפורה, ניתנה למשה היא בעצם אחותו התאומה של הבל שהייתה ראויה לו לכתחילה, ושקין מנע זאת מהבל בגין שרצחו נפש. רוצה לומר, שמי שהייתה סיבת המחלוקת בין האחים מההיבט הדרשני, הפכה לפי פרשנות המקובלים לסיבה המקרבת והמאחדת ביניהם.

אחרית דבר

פרשת שמות פותחת תקופה חדשה בעם ישאל, בה הנהגת העם עוברת מאבות האומה לידי משה ואהרון. בפרשתנו מסופר כי משה נאלץ לברוח למדיין לאחר שניסה להתערב בסכסוך בין שני ישראלים. אחד מהם מטיח במשה דברים קשים ועיונים, שמשמע מהם שאין הם רואים את משה כחלק אינטגרלי מהם, היות והוא בילה את רוב שנותיו בבית פרעה. משה נאלץ לברוח והוא מגיע למדיין, שם הוא מתחבר לבסוף עם יתרו. זה האחרון נותן למשה את בתו, ציפורה לאישה, ומאותו רגע הפך יתרו להיות חותנו של משה.

המקובלים ראו בניגוד לקו המחשבה הרגיל במדיינים אויב מר, ורוב ההתייחסויות אודות מדיין נמצא בחטיבה הספרותית הנקראת הינוקא. במקביל, רבי משה די ליאון, בספרו העברי שקל הקודש, מתפלמס קשות אם אלה החושבים שיש הבדל הלכתי בין הבועל נוכרית, לביו הבועל ישמעאלית. לטענתו, חרף העובדה שהישמעאלים מייחדים את האל, עושים ברית מילה, ולא אוכלים חזיר, אינה מעלה דבר, והם נחשבים לדעתו כמו נוכרים נוצריים לכל דבר ועניין.

השנאה של רבי משה די ליאון למדיין, מוסברת על רקע שנאתו התהומית שלו לאסלאם, שבזמנו, הפלג הקיצוני שלו רדף את הקהילות היהודיות עד חורמה. גרשום שלום מקשר את בריחת משה למדיין בפן פרשני אחר, הקשור לגלגול נשמות. הוא מביא כי הבל שנרצח על ידי קין, נתגלגלה נשמתו למשה, ואילו נשמתו של קין נתגלגלה ליתרו. ברגע שזה האחרון נתן את בתו למשה לאישה, הרי סיבת הפירוד בין האחים, הפכה להיות סיבת מעורבותם כמשפחה אוהבת ומאוחדת, בניגוד לקין והבל שייצגו את המפריד והשונה איש מרעהו.  

[לסדרת מאמרי פסח ויציאת מצרים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על פרשת שמות, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף מאמרי פסח ויציאת מצרים.
• אוסף המאמרים על פרשת שמות.
• אוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2018), פרשת שמות באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 27/12/18.
• פנחס יחזקאלי (2023), הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 18/10/23.

[1] שמות, פרק ב', פסוק י"ג.

[2] שם, פסוק י"ד.

[3] ישעיה תשבי, משנת הזוהר, כרך א', מוסד ביאליק, ירושלים, תשמ"ב, עמוד 19. (להלן, תשבי, משנת הזוהר).

[4] מיכל אורון, צוהר לסיפורי הזוהר - עיונים בדרכי הדרוש והסיפור בספר הזוהר, לוס אנג'לס, תשע"ג, עמודים 88 – 114.

[5] זוהר, חלק ג', דף קפח, עמוד א'. נעזרתי בתרגומו של תשבי, משנת הזוהר, עמודים עג – עד. (להלן, תשבי משנת הזוהר).

[6] שם, קפט, עמוד ב', תשבי, משנת הזוהר, עמוד פא.

[7] שם, דף קצ, עמוד א', תשבי, משנת הזוהר, עמודים: פא – פב.

[8] יוסף דן, תולדות תורת הסוד העברית, כרך י"א, מרכז זלמן שזר, ירושלים, 2014, עמוד 426.

[9] ספר שקל הקודש, לר' משה די ליאון, מהדיר שרל מופסיק, עם דברי מבוא של משה אידל, לוס אנג'לס, תשנ"ו, עמודים 52 – 53.

ספר שקל הקודש של ר' משה די ליאון, נחשב לאחד החיבורים החשובים ביותר בין כתביו העבריים, הדורש למחקר מפורט אודותיו. ראה – יוסף דן, תולדות תורת הסוד העברית, כרך י', מרכז זלמן שזר, ירושלים, עמודים: 362 – 389.

[10] קיינר השווה את הדברים הללו למקבילות בספר הזוהר, והוא הציע לראות באיבה של ר' משה די ליאון לאסלאם כהשתקפות של גזירות האלמוואחידים באזור אנדלוסיה -  ראה:

Ronald C. Kiener, The Image of Islam in the Zoher, Procecdings of the Theird International Conference on the History Mysticism, Jerusalem, 1989, pp. 56 – 60.

[11] גרשום שלום, לחקר תורת הגלגול בקבלה במאה הי"ג, תרביץ, ירושלים, כרך ט"ז, חוברות: א-ב, תש"ה, עמודים: 135 – 150.

הנ"ל, פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה, מוסד ביאליק, ירושלים, תשמ"א, עמודים: 308 – 357. (להלן, שלום, פרקי יסוד).

יוסף דן, תולדות תורת הסוד העברית, כרך ז', מרכז זלמן שזר, ירושלים, 2014, עמודים: 200 – 229.

אפרים גוטליב, ויכוח הגלגול בקנדיאה, ספונות, כרך י"א, יד בן צבי, ירושלים, תשל"א – תשל"ח, עמודים: מ"ג – סו.

שולמית שחר, הקאתאריזם וראשית הקבלה בלאנגדוק – יסודות משותפים לכתבים הקאתאריים ולספר הבהיר, תרביץ, מ', תשל"א, עמודים: 483 – 507.

[12] שלום, פרקי יסוד, עמודים: 322 – 323.

[13] רבנו בחיי בן אשר מפרש את הדבר שכזה:" כשהקריב הבל קורבן הציץ בשכינה יותר מההשגה, ועל כן נתחייב מיתה". פירושו של הנ"ל לספר שמות, פרק ג', פסוק ו'.

[14] הנ"ל, אומר כך במפורש בהמשך פרשנותו.