תקציר: תיאוריית הפרסה (Horseshoe Theory) גורסת כי אידיאולוגיות קיצוניות מתכנסות - ללא קשר להבדלים הנראים ביניהן - ודומות זו לזו במונחים של סמכותיות, חוסר סובלנות ומאפיינים אחרים. זהו מושג, המאתגר את הרעיון הליניארי, שהספקטרום הפוליטי הוא רצף שבצידו האחד שמאל, ובצידו האחר ימין. הטיעון המרכזי שלו הוא שבקצות הפרסה, השמאלי והימני של הספקטרום חולקים יותר קווי דמיון מאשר הבדלים.

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

*  *  *

תיאוריית הפרסה (Horseshoe Theory) היא תיאוריה במדע המדינה, הגורסת כי אידיאולוגיות קיצוניות מתכנסות - ללא קשר להבדלים הנראים ביניהן - ודומות זו לזו במונחים של סמכותיות, חוסר סובלנות ומאפיינים אחרים.

זהו מושג, המאתגר את ההבנה המקובלת, הליניארית, של הקשת הפוליטית, לפיה הספקטרום הפוליטי הוא רצף שבצידו האחד שמאל, ובצידו האחר ימין. הטיעון המרכזי שלו הוא, שבקצות הפרסה, השמאלי והימני של הספקטרום חולקים יותר קווי דמיון מאשר הבדלים.

נסייג ונאמר כבר עתה, כי 'תיאוריית הפרסה' היא מסגרת מושגית ולא חוק קונקרטי, ודוגמאות היסטוריות שלכאורה תומכות בה יכולות להתפרש בדרכים שונות. היא מהווה הכללה, ובוודאי אינה מרמזת, שכל האידיאולוגיות השמאלניות והימניות זהות. עם זאת, יש מקרים היסטוריים לא מעטים המצביעים על הקבלות בין אידיאולוגיות קיצוניות משני קצוות הקשת הפוליטית. 

הקשת הפוליטית איננה ליניארית

במבט ראשון, הקשת הפוליטית המסורתית נתפסת כקו ישר, כאשר השמאל בקצה האחד והימני בקצה הנגדי. תיאוריית הפרסה מאתגרת, כאמור, את המודל הליניארי הזה, וגורסת כי הדמיון בין אידיאולוגיות קיצוניות משני צידי המפה הפוליטית, גובר בתחומים רבים על השוני. ככל שהאידיאולוגיות הפוליטיות הופכות לקיצוניות יותר, הן מתקרבות זו לזו, יוצרות צורת פרסה. וחולקות תכונות דומות, כגון: התעלמות מחירויות הפרט, נטייה לסמכותיות, וזלזול בדעות אחרות.

היבט מרכזי אחד של תיאוריית הפרסה הוא הנטיות האוטוריטריות המשותפות של אידיאולוגיות קיצוניות. בין אם זה השמאל הקיצוני, הדוגל במדינה ריכוזית חזקה כדי לאכוף שוויון; או הימין הקיצוני, המבקש שליטה אוטוריטרית כדי לשמר ערכים מסורתיים, שני קצוות הקשת מראים נכונות לכפות את אמונותיהם על החברה באמצעות כוח וכפייה.

אידיאולוגיות קיצוניות גם מציגות לעתים קרובות חוסר סובלנות דומה לדעות מנוגדות. בעוד שהסיבות לדיכוי ההתנגדות עשויות להיות שונות בין השמאל הקיצוני לימין הקיצוני, התוצאה הסופית היא חנק של מגוון מחשבות, ודחייה של דיאלוג פתוח. חוסר סובלנות זה יכול להתבטא בצנזורה, ב'מחיקה' וברדיפת מתנגדים, בדחייה כוללת של פלורליזם. דוגמה אקוטית בעת הזו בצידה השמאלי של המפה הפוליטית היא תרבות הביטול הפרוגרסיבית [להרחבה בסוגיית תרבות הביטול הפרוגרסיבית (Cancel Culture), לחצו כאן].

נקודת התכנסות נוספת ב'תיאוריית הפרסה' היא דחיית הערכים הדמוקרטיים הליברליים. הן אידיאולוגיות השמאל הקיצוני והן הימין עשויות להתנגד לעקרונות הדמוקרטיה הליברלית, כגון חירויות הפרט, הפרדת רשויות והגנה על זכויות מיעוטים. במקום זאת, הם עשויים לבחור בצורת ממשל סמכותנית יותר, שתעדיפה את האג'נדה האידיאולוגית שלהם על פני עקרונות דמוקרטיים.

דוגמאות

סמכותיות במשטרים קומוניסטיים ופשיסטים:

ברית המועצות תחת לנין וסטלין: ברית המועצות, תחת לנין וסטלין - וגם אחריהם - הפגינה נטיות אוטוריטריות, שכללו טיהורים פוליטיים, צנזורה וריכוזיות חזקה של הכוח.

התנועה הנאצית אימצה הרבה מהמאפיינים של השמאל הקומוניטי: ממלחמה על הרחוב בעזרת כנופיות חמושות לובשות מדים, 'פיצוץ' הפגנות ורצח מתנגדים לפני העליה לשלטון, ועד מיסוד מנגנוני דיכוי ורדיפה, רדיפת מיעוטים והקמת מדינה טוטליטרית. הנאצים העתיקו גם את דרכי הפרופוגנדה של לנין, ושיכללו אותם.

דיכוי מחלוקות:

מהפכת תרבות בסין: המהפכה התרבותית - בהנהגת מאו דזה-דונג בסין במהלך שנות ה-60 של המאה הקודמת - הייתה תנועת שמאל רדיקלית, שמטרתה לחסל אלמנטים בורגניים אנטי-מהפכנים, בדרך של טיהורים נרחבים, דיכוי התנגדות ואף הרס של חפצים תרבותיים.

השיטות האוטוריטריות שננקטו בתקופה זו דומות לאלה שבהן השתמשו משטרי הימין, למשל, החונטות הצבאיות בדרום אמריקה: במהלך המלחמה הקרה, צמחו דיקטטורות ימניות במספר מדינות בדרום אמריקה, כמו בצ'ילה תחת פינושה, ובארגנטינה תחת וידלה. משטריהן התאפיינו בצנזורה חמורה, בהפרות זכויות אדם ובדיכוי האופוזיציה הפוליטית. זאת, באופן דומה לאלו שנראו בחלק משטרי השמאל.

דחיית ערכים ליברליים דמוקרטיים:

הרפובליקה האסלאמית של איראן תחת האייתוללה חומייני, שהוקמה לאחר מהפכת 1979, היא דוגמה למשטר בעל אלמנטים תיאוקרטיים חזקים. אמנם היא נטועה באידיאולוגיה דתית (רחוקה מקומוניזם או פשיזם חילוני), אולם אופיו הסמכותי של השלטון ודחיית הערכים הדמוקרטיים הליברליים, מתיישבים עם 'תיאוריית הפרסה', במונחים של ממשל.

ביקורת על 'תיאוריית הפרסה'

המבקרים טוענים, שתיאוריית הפרסה מפשטת יתר על המידה את המורכבות של אידיאולוגיות פוליטיות, ואינה מצליחה ללכוד את הניואנסים של מערכות אמונה מגוונות. הם טוענים שהצבת אידיאולוגיות על עקומת פרסה מזניחה את המאפיינים והמניעים הייחודיים המבדילים ביניהן. יתרה מכך, התיאוריה יכולה להיות רדוקציוניסטית, אך אינה מסבירה בצורה מספקת את כל קשת האמונות הפוליטיות.

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.
• הרחבת המושג 'ליניאריות'.
• הרחבה בסוגיית תרבות הביטול הפרוגרסיבית (Cancel Culture).

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• יחזקאלי פנחס (2014), חוסר ליניאריות, ייצור ידע, 12/4/14.
• יחזקאלי פנחס (2014), ליניאריות, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2022), תרבות הביטול הפרוגרסיבית (Cancel Culture), ייצור ידע, 2/10/22.