תקציר: המצב שהתפתח בגבול לבנון מאז תחילת המלחמה באוקטובר, לכד את מדינת ישראל במבוכה קשה. איומי חיזבאללה הולכים ומתעצמים ותהליכי הסחיטה מול ישראל הולכים ומשתכללים. אין זו חולשה להכיר במבוכה כנקודת מוצא לברור אסטרטגי.
[מאמר זה ראה אור לראשונה באתר ישראל היום. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר] [לאוסף, המאמרים בנושא מלחמת שמחת תורה 2023 – 'מבצע חרבות ברזל', לחצו כאן]
אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.
* * *
המצב שהתפתח בגבול לבנון מאז תחילת המלחמה באוקטובר, לכד את מדינת ישראל במבוכה קשה. אין זו חולשה להכיר בה כנקודת מוצא לברור אסטרטגי.
במאמץ לחימה מוגבל בהיקפו, נפל בידי חיזבאללה הישג אסטרטגי חסר תקדים: כל יישובי קו העימות. פונו מתושביהם והמרחב הפך לזירת מלחמה. להגיע כיום לחניתה או מנרה, מסוכן לא פחות מהגעה למוצבי רצועת הביטחון כמו דלעת בופור. כפר גלעדי כמו חניתה היו מאז הקמתם סמל לכוח העמידה של ההתיישבות החלוצית בספר, עכשיו הם נטושים.
בחורף 1920 בימי המאבק על תל חי, המליץ זאב ז'בוטינסקי במאמר בעיתון הארץ, לנטוש את יישובי אצבע הגליל למען הגנת חיי החלוצים. ברל כצנלסון הגיב בביקורת נוקבת: "לא מפקדים שולחים אותנו ואבדת חבר אינה קלה בעיננו... אנו רוצים בחיים ויודעים את הצפוי לנו בלכתנו...והולכים אנו מפני שאת שליחותנו אנו ממלאים. כי בכבוד היישוב ובנפשו הוא הדבר. כי לא שאלה של חלקת אדמה וקצת רכוש יהודי כאן, כי אם שאלת ארץ ישראל. כי העזיבה והנסיגה הן המופת החותך של רפיוננו ואפסותנו. וכי ההוכחה היחידה של זכותנו על ארצנו, על אחדות ראש פינה ומטולה, היא בעמידה קשת עורף, מבלי הביט אחורנית." (אדר תר"פ)
![[בתמונה: אנדרטת "האריה השואג" בבית הקברות בכפר גלעדי... כפר גלעדי כמו חניתה היו מאז הקמתם סמל לכוח העמידה של ההתיישבות החלוצית בספר, עכשיו הם נטושי... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי אדם לא ידוע. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 2.5]](https://www.xn--7dbl2a.com/wp-content/uploads/2022/03/אנדרטת-תל-חי-2.jpg)
ובימים אלה, מתוך דאגה לחומרת המצב, ולא מתוך ביקורת על התושבים שהתפנו, ראוי לתאר את עומק הבעיה
כאשר בתים ביישובי קו העימות, סופגים מידי יום אש נ"ט ישירה, גם אם ישתרר שקט, לא קל יהיה להשיב את התושבים לביתם. גם אם יושג הסכם מדיני, לא תוכל להינתן לתושבים הבטחה לביטחון מוחלט. גם אם ישתלט צה"ל על דרום לבנון עד הליטני, בפעולת לחימה מוצלחת, ימשיכו להתקיים בידי חיזבאללה יכולות לתקיפה באש לכל מרחב הצפון וגם למרכז הארץ. גם אם יושג הסדר מדיני כלשהוא למרחב הגבול, חיזבאללה ככוח צבאי ימשיך להיות פרוס בכל מרחב לבנון וגם בסוריה ועיראק. הוא ימשיך להתפתח לאיום אסטרטגי על מדינת ישראל שחובה להתכונן למלחמה נגדו.
חסן נאסרללה, היה וממשיך להיות רב-אומן בניהול מאבק ולחימה בהליכה על הסף, במאמץ להימנע מהתדרדרות למלחמה כוללת. כך הוא התנהל גם השבת בתגובת האש הרחבה לגליל. הוא ממוקד בעיקר בפגיעה מורלית במדינת ישראל, בהשפלת כבודה. להישג הזה חתר בספטמבר 2022, בהבאת הסכם הגבול הימי למקום המציג את ההסכמה הישראלית כסוג של תשלום דמי חסות, מתוך העדפתה להימנע מאיום המלחמה. לזה הוא חותר בימים אלה, בתביעותיו לתיקוני גבול, מ"חוות שבעא" שהם בפועל כל מרחב הר דב, ועד לתביעה לשבעת הכפרים. המתווך האמריקאי עמוס הוכשטיין, שמבקש ליישב את נקודות המחלוקת, רחוק מהבנת הדינאמיקה של סחיטה מתמשכת. בתהליך הזה, ישראל נתבעת לוויתור בנכסים ממשיים וקבועים - שטחי אדמה, תמורת הישגים נזילים חסרי ממשות קבועה, כמו הסכמות מדיניות, או הרחקה זמנית של כוחות חיזבאללה מקו הגבול.
ציפיות השווא הישראליות אינן חדשות. הן התבטאו כבר בנסיגה מלבנון במאי 2000, בהנחה הכוזבת שעם הנסיגה מכל אדמת לבנון - בציות ישראלי מלא להחלטת או"ם 425 - חיזבאללה יניח נשקו. מאז, איומי חיזבאללה הולכים ומתעצמים ותהליכי הסחיטה מול ישראל הולכים ומשתכללים. מכאן צומחת מבוכה אסטרטגית הנדרשת בדחיפות למענה בפריצת דרך למבט אסטרטגי ישראלי חדש.
![[בתמונה: אמנות ההליכה על חבל דק... המקור: ציור קיר במשרדי וידיס - המאמן העסקי, דני וידיסלבסקי]](https://www.xn--7dbl2a.com/wp-content/uploads/2020/01/על-חבל-דק.png)
[לאוסף, המאמרים בנושא מלחמת שמחת תורה 2023 – 'מבצע חרבות ברזל', לחצו כאן]
מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!
נושאים להעמקה
- אוסף המאמרים בנושא מלחמת שמחת תורה 2023 – 'מבצע חרבות ברזל'.
- הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.
- הרחבת המושג: 'דינאמיות'.
מצב מורכב ביותר, אין ספק.
דבר אחד ניתן לעשות באופן מיידי – להפסיק להקשיב לאותם אלו שהביאונו הלום:
1. כל מי שתמך בבריחה מלבנון, בהעדפת הטווח הקצר על פני שיקולים אסטרטגיים לטווח הארוך.
2. כל מי שתמך באוסלו, שהביא עלינו את האתגר האדיר שיש לנו ביו"ש ובעזה. בוודאי מי שעדיין חושב שהרשות הפלסטינית היא נכס (יש נטיה אנושית כזו – כשמפסידים אז מוכנים לזרוק עוד כסף כדי "להגן" על ההשקעה המפסידה) ולא רואה את היפוך הקנים (שכבר קרה בעבר) כתסריט ריאלי נוכחי.
3. כל מי שתמך בהתנתקות, שהחריבה עד היסוד את היכולת שלנו לחיות בשקט בדרום ובמרכז.
4. כל מי שהדיסקט שלו הוא של הגנה במקום התקפיות. של צבא קטן וחכם במקום צבא יבשה גדול וחזק. של אש מנגד במקום יכולת תמרון. של קיצוץ ימ"מים כי לא יצטרכו את המילומניקים.
5. כל מי שמנע פגיעה בגרעין האיראני כשעוד היה אפשר בצורה קלה בהרבה.
6. כל מי ששם יהבו רק על חימוש אמריקאי, במקום לבנות יכולות מקומיות עם תלות מוקטנת בהרבה.
7. כל מי שמנע מצה"ל להכניס "שוורים דוהרים" למטכ"ל, והמשיך בשיטת חבר מביא חבר, ויצר קונספציה אחודה של מחשבה הזויה מטורפת, בעוד שהוא מאשים את הצודקים בטרוף, הזיה ובשגעון.
8. כל מי שהכתיב לחיילים הוראות פתיחה באש אבסורדיות, והעדיף את הניראות של "זכויות אדם" של עזתים נאצים על התייחסות לזירה כאל זירת לחימה מסוכנת.
9. כל מי שהכניס פגיעה בצבא ובכלכלה כחלק ממאבק פוליטי פנים ישראלי, כאמצעי סחיטה פוליטי. כל מי שעשה דה-הומניזציה של חלקים מהחברה הישראלית וגרם לאויב להבין שיש פה הזדמנות, שנתן חיזוק לתפישת האויב שאנחנו קורי עכביש, חסרי יכולת עמידה.
10. כל מי שלא נפל לו האסימון – אנחנו במלחמת קיום, וצריך לנהוג בהתאם.
כשמקבלי ההחלטות יהיו האנשים שאינם שותפים לקונצפציות האסוניות הנ"ל, אפשר יהיה לחשוב בצורה פתוחה על אסטרטגיה חדשה.
ההזדמנויות שלנו יבואו. הן כבר באות. הודות לחיילים והמפקדים האמיצים בשטח קודם כל. והודות לדינמיקה של הנסיבות המשתנות, לפעמים גם לטובה.