תקציר: בפרשת בא מגיע סדרת עשרת המכות לסיומה, ובעיצומה של מכת בכורות מצווים בני ישראל על קורבן פסח, שהוא פסח מצרים, וממנו נוצר הבסיס לחג פסח לדורותיו. השם פסח במקרא משמעותו ברוב הפעמים שהוא מוזכר לקורבן פסח, אבל המושג פסח כשלעצמו סובל פירושים רבים. בקבלה, איסור חמץ ומצה מוסבר על דרך הסוד. השחרור מהחמץ הוא בעצם שחרור מכוח הטומאה...

[לאוסף המאמרים על פרשת בא, לחצו כאן] [לסדרת מאמרי פסח ויציאת מצרים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, לחצו כאן]

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

זהו מאמר שני מתוך שניים על 'מכת הבכורות'. למאמר האחר:

• גרשון הכהן: מכת בכורות – מתי מקדשת המטרה את האמצעים?

* * *

בפרשת בא בפרק י"ב נזכרת לראשונה מצוות הפסח, המשולבת בתיאור עשרת המכות. ליתר דיוק היא נזכרת במהלך תיאור מכת בכורות, בין ההתראה על מכה זו ובין התרחשותה בפועל. אנו לא נעסוק בקשר המעניין בין זבח הפסח לעשרת המכות, ובעיקר למכה העשירית.

מה שניתן לומר בקצרה הוא שנראה שזבח זה היה ביסודו טקס אפוטרופיאי – טקס המעניק הגנה, קדום של רועי צאן, שנערך מידי שנה להסיר את סכנת המשחית שהיה על פי האמונה אז פעיל בלילה בתוך המחנה[1].

השם פסח במקרא מכוון בדרך כלל אך ורק לקורבן המוקרב ביום ארבע עשר לחודש הראשון (ניסן), בעונת האביב של השנה. פירוש המושג פסח שנוי במחלוקת. בגרסאות הקדומות של תרגומי המקרא לארמית יוונית ולטינית כמו גם אצל חז"ל, משתקפות שלוש מסורות בסיסיות. לפי המסורת הקדומה ביותר, מתפרש המושג במובן של הגנה. מסורת אחרת מדברת על משמעות של רחמים, ואילו המסורת הידועה ביותר, מפרשת את המושג פסח במובן של דלג. פירוש אחרון זה היה נפוץ בימי הביניים, והוא המקור לשמו האנגלי של החג -   Passover.

איסור אכילת חמץ ומצוות אכילת מצה בפסח בספר הזוהר, מוסברים כסמל השחרור של עם ישראל ממצרים על דרך הסוד[2]. החמץ מסמל את כוחות הטומאה, שישראל היו משועבדים להם במצרים, והמצה היא כנגד (ספירת) שכינה(מלכות), שבני ישראל נכנסו תחת כנפיה בשעת גאולתם[3], כדלקמן:" וזו ההתחלה שהתחילו ישראל להיכנס בחלק הקדוש של הקב"ה ולבער מהם חמץ, שהוא גילולים זרים הממונים על עמים עובדי עבודה זרה, הנקראים אלוהים אחרים... ולהיכנס במצה, החלק הקדוש של הקב"ה" ; " אמר הקדוש ברוך הוא, כל השנים הללו עמדתם ברשות זרה, עבדים לעם זר, מכאן והלאה אתם בני חורין, אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם... ומשום כך שומרים כל שנה ושנה את הימים שעלו בהם לכבוד זה ויצאו מרשות זרה ונכנסו ברשות קדושה, ועל זה כתוב שבעת ימים מצות תאכלו"[4].

לפי רעיא מהימנא[5] חמץ ומצה הם בבחינת שבעת כוכבי הלכת, שיש בהם טוב ורע, בחינת – האור שבפנים – מצה, והקליפה מבחוץ – חמץ. יתרה מזאת. האור הפנימי הם שבע נערות השכינה, כדלקמן:" וציווה להעביר מהם חמץ ומחמצת שהם עננים חשוכים המכסים על האורות של שבעת כוכבי הלכת"[6].

היות והחמץ הוא כנגד אלהים אחרים, אכילתו חמורה לפי הזוהר כעבודה זרה: "מי שאוכל חמץ בפסח, כמי שעובד עבודה זרה הוא"[7], שעונשה הוא כרת, זאת בגין ההסבר הקבלי הבא:" ומשום כך מי שאוכל חמץ בפסח היא (הכוונה ללילית) מקדימה לו מוות, וידע שמת הוא בעולם הזה, ובעולם הבא, שכתוב – ונכרתה הנפש ההיא"[8].

על פי האגדה המדרשית שהצאן הוא אלוהיהם של מצרים, מבסס הזוהר את תפישתו שאכילת קורבן פסח הוא בין השאר מורה על ביזוי אלוהי מצרים: "אמר הקב"ה מהעשור לחודש קחו יראתם של המצרים ותפסו אותה ותהא אסורה ותפוסה בתפיסה שלכם יום אחד ושניים ושלושה, וביום הרביעי הוציאו אותה לדין והתכנסו עליה. ובשעה שהמצרים היו שומעים קול יראתם, התפוסה בתפיסה של ישראל, ולא יכלו להצילה, היו בוכים והיה קשה להם כאילו עצמם נעקדו להרגה... וזו קשה להם מכל המכות שעשה להם הקב"ה"[9].

בליל הסדר עצמו, צריך להראות האדם בישראל שהוא בן חורין, ולפי חז"ל ארבע הכוסות באותו לילה הן כנגד ארבע לשונות גאולה שנאמרו במקרא[10], אבל בזוהר הן נדרשות על דרך הקבלה התיאוסופית, והן כנגד ארבע ספירות, הפועלות בזיווג האלוהי, כדלקמן: "כשזיווג זה מצוי ניעורים אנו בשמחתם... ועל כן נשתנה לילה זה מכל שאר הלילות, וצריכים אנו לעשות שינויים בכל ולשמוח בלילה זה, משום ששמחה היא למעלה ולמטה (בעולם הספירות)"[11], וזאת כאמור המשמעות המיסטית של ארבע לשונות הגאולה המקראיות.

ר' יוסף ג'יקטיליה מתייחס בספרו שערי אורה למכת בכורות, בדיון על הספירה העשירית(מלכות), בזו הלשון:"וכשעשתה מכת בכורות לא בא עמה לא מלאך ולא שר ולא דבר אחר, והיינו דכתיב: ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים אני ה', ודרשו רבותינו ז"ל, ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך, והכתי כל בכור, אני ולא שרף, ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים אני ולא השליח, אני ה' אני הוא ולא אחר (ראה הגדה של פסח. העולה מכאן כי אני הוא כינוי של ספירת מלכות). ולפיכך מזהיר את ישראל ואומר במידה זו גאלתי אתכם, במידה זו אני דן אתכם, והיינו דכתיב אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, וחזר ואמר בסוף הפסוק אני ה' אלהיכם, הלא תראה פסוק זה ראשו וסופו, אני ה', אחד לרחמים ואחד לדין. ולפי שהמידה הזאת מושלת על כל הנבראים בעולם, והוא הפרנס הגדול שכל היצורים צריכים לו, נקראת בתורה בלשון מלכות... שכל ענייני המלך ה' וכל מעשיו כולן נעשים על ידי מידה זו"[12], כלומר העשייה האלוהית המתוארת במקרא, אודות מכת בכורות, נעשתה באמצעות הכוח האלוהי המיוצג על ידי הספירה העשירית, ספירת מלכות, וזו גם משמעות הנאמר במקרא שמכה זו נעשה רק על ידי ה', והכוונה כאמור לספירת מלכות. לפי הנאמר כאן גם יש הכרח לפי ג'יקטיליה שמכה זו תעשה על ידי ספירת מלכות היות והיא הגורם האלוהי שיש לו ממשק ישיר לעולמינו.

יתרה מכך, לפי הנאמר אחר כך, ספירת מלכות הייתה גם אחראית לכלל עשר המכות במצרים, היות וכוח אלוהי זה אחראי לעשיית אותות ומופתים בארץ: "והמידה הזאת (ספירת מלכות), היא המחדשת אותות ומופתים בעולם ועשתה במצרים עשר מכות"[13].

ספירת מלכות שואבת את כוחה לפי ג'יקטיליה הן ממידת החסד והן ממידת הדין, לפי המעשים של האדם עלי אדמות, ויש בה את שני הכוחות הללו (ספירות חסד ודין), ולכן מכת בכורות נעשתה על ידי ספירה זו (מלכות), כדלקמן: "והנה שבא משה רבינו עליו השלום להודיע מכת בכורות, רמז כי היא במידת כ"ה ואמר: כה אמר יהוה כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור, וזהו שאמרו חז"ל, ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך"[14], כפי שאמרנו קודם לכן – ספירת מלכות היא אשר ביצעה את עשר המכות בכלל ואת מכת בכורות בפרט, היות והיא ניזונה מספירת חסד או מספירת דין, והדומיננטיות של חסד או דין קשורות באופן ישיר למעשיו של  האדם או האומה באותו זמן:" לפי שהיא מקבלת כוחות(חסד או דין) המעלות העליונות אשר עליה מתהפכת לכמה גוונים להחיות ולהמית להעלות ולהוריד להכות ולרפא, והכול כפי כוח הנמשך לה מן המעלות שעליה, וכפי כוח מה שהיא מקבלת כך היא פועלת בנבראים כולם, והכול על פי הדין הישר במשפט אמת, אין שם עוולה ולא שכחה ולא משוא פנים"[15].  

ג'יקטיליה אמנם מייחס לספירת מלכות את הפעילות בעולם החוץ אלוהי, אולם בהמשך דבריו בספר שערי אורה הוא מדגיש כי כוחה של ספירת מלכות לא בא רק מספירות חסד ודין אלא בעיקר מהספירה השלישית, ספירת בינה: "...דע והאמן כי ספירת הבינה וספירת המלכות שתיהן מכוונות זו אצל זו, וכשמידת המלכות מתוקנת בתיקון ישראל בקיום התורה והמצוות, אז ספירת בינה הופיעה להריק מכל מיני שפע וברכה דרך הספירות עד שספירת מלכות מתברכת ומתמלאת, ואז נמצאים בני העולם בהשקט ובביטחה, והברכה משתלחת בכל מיני מזונות, ונמצאת הברכה דבוקה לארץ... ואם חס ושלום קלקלו ישראל את השורה ועברו תורות וחלפו חוק והפרו ברית, אז ספירת בינה אינה משפעת ברכה וכביכול נמצאו הספירות בחסרון, שהרי המקור נפסק. לפיכך חוזרת ספירת יסוד להתאסף לעלות אל מקור תשוקתה אל הבינה, ונשארת ספירת מלכות לבדה יבשה אין כל, ואז נמצא העולם בכל מיני קללה"[16]. סוד הקשר ביו ספירת בינה וספירת מלכות נחשף בהמשך הדברים:" ואחר שידעת זה, התבונן בכל מקום בתורה שתמצא כתוב יהוה אדני, שניהם סמוכים זה לזה, ותדע ותשכיל כי אלו שתי הספירות – האחת ספירת בינה הנכתבת יהוה ונקראת אלהים, והשני ספירת מלכות הנקראת אדני".

זה גם פירושו של ג'יקטיליה לגאולת בני ישראל ממצרים. שעלתה שעוותם של בני ישראל (ספירת מלכות), אל האלוהים (ספירת בינה) וצעקתם עלתה עד ספירת חכמה ועד לספירת כתר, או אז פעלה ספירת בינה מכוח שלוש הספירות העליונות וכך ניצחה את שרו של מצרים (הנקרא מלך הגויים), והוציאה את בני ישראל משם:" באיזו ספירה נענו ויצאו? ענני במרחב יה, ויוצא למרחב אותי יחלצני כי חפץ בי, ותעל שעוותם אל האלוהים מן העבודה, ומחמושים עלו בני ישראל, עלתה מידת המלכות ונתאחדה בספירת הבינה"[17].

סוד קבלי נוסף שחושף בפנינו ג'יקטיליה היא העובדה שההתחברות של ספירת מלכות עם ספירת בינה, מאפשר לספירת כתר להיגלות וזו סיבת הגאולה והשפע בעולם החוץ אלוהי: "נמצאת למד כי אלו שתי הספירות, שהם בינה ומלכות, הם סיבת התגלות (ספירת) כתר עליון וסיבת השפע העליון מן המקור לשבע הספירות מתחתיה, עד שמתמלאת מידת(ספירת) המלכות מכל מיני שפע וברכה, וספירת מלכות מושכת מכל מיני ברכה ושפע מן הספירות שעליה, ואז היא מפרנסת את כל הנמצאים למעלה ולמטה, לפי שספירת מלכות היא סוד הפרנס הגדול המפרנס את כל הנבראים...אם כן שתי הספירות, שהם בינה ומלכות, הן מכוונות זו אצל זו, וממידת הבינה יבואו כל הברכות למידת המלכות, והסוד – ונהר יוצא מעדן, הוא סוד בינה היוצא ממקום(ספירת) כתר, על ידי (ספירת) החכמה הנקרא רצון, והבינה היא נקראת רחובות הנהר. להשקות את הגן, זוהי ספירת המלכות המקבלת כל מיני שפע וברכה הנובעים על ידי ספירת הבינה, ומשם יפרד, כלומר מספירת המלכות ולמטה יתפרדו מיני השפע לפרנס כל הנבראים כפי הדין הראוי... וממידת(ספירת) מלכות ולמטה הוא סוד עולם הפירוד"[18]. לשון אחר – החל מספירת מלכות ולמטה ממנה, מתחילים העולמות הנפרדים מעולם האצילות האלוהי. עולמות נפרדים אלה מתחלקים לארבעה לפי המשך הדברים של ג'יקטיליה והם: ארבעה מחנות מלאכים, ארבע התקופות התלויות בגלגלי השמיים, וארבעה היסודות, שממנו נוצר העולם החומרי, לפי אמונת הקדמונים והפילוסופים של ימי הביניים[19].

אחרית דבר

בפרשת בא מגיע סדרת עשרת המכות לסיומה, ובעיצומה של מכת בכורות מצווים בני ישראל על קורבן פסח, שהוא פסח מצרים, וממנו נוצר הבסיס לחג פסח לדורותיו. השם פסח במקרא משמעותו ברוב הפעמים שהוא מוזכר לקורבן פסח, אבל המושג פסח כשלעצמו סובל פירושים רבים. בקבלה, איסור חמץ ומצה מוסבר על דרך הסוד. השחרור מהחמץ הוא בעצם שחרור מכוח הטומאה. לפי הזוהר היות והחמץ מייצג את אלוהי עבודה זרה, הרי מי שאוכל חמץ כאילו עובד עבדת אלילים, ודינו כרת. המצה לפי הזוהר היא כנגד ספירת מלכות. ג'יקטיליה אמנם מדבר על ספירת מלכות, אבל בעיקר בהקשרה למכת בכורות, ואומר כי ספירת מלכות, מעצם טיבה, מקבלת את כוחה מספירות חסד ודין שמעליה. ספירות אלה פועלות בעולם החוץ אלוהי באמצעותה של ספירת מלכות, בהתאמה למעשי האדם עלי אדמות. ולכן כאשר הגיע מכת בכורות והמכות בכללם, מידת הדין עשתה זאת דרך ספירת מלכות כנגד האומה המצרית.

ספירת מלכות יש לה קשר בלתי אמצעי נוסף והוא עם הספירה העליונה בינה. כאשר בני ישראל עושים את הנדרש להם, לפי ג'יקטיליה הכוונה לשמירת תורה ומצוות, אזי יש איחוד בין ספירות בינה ומלכות והשפע האלוהי זורם ללא תנאי. כמובן שאם אלה לא פני הדברים, אזי ישראל נמצאים תחת מידת הדין ומצבם רחוק מלהיות מזהיר. כך או אחרת, ג'יקטיליה מסביר את העקרון המקראי שמכת בכורות נעשה בידי האל בכך, שמי שהיה אחראי לכך זה הכוח האלוהי של ספירת מלכות שהיא הכוח המשפיע מחוץ לעולם אלהות התיאוסופי, ומשפיעה בעולם החוץ אלוהי כדוגמת העולם השפל.

[לאוסף המאמרים על פרשת בא, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת בא.
• אוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת בא באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 10/1/19.
• פנחס יחזקאלי (2023), הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 18/10/23.

[1] עולם התנ"ך, שמות, דודזון – עתי, ת"א, 1998, עמוד 76.

[2] ישעיה תשבי, משנת הזוהר, כרך א', מוסד ביאליק, תשמ"ב, עמודים: תקכו – תקכט. (להלן, תשבי, משנת הזוהר).

[3] מעניינת העובדה שבספרו העברי של ר' משה די ליאון הנפש החכמה, יש זיהוי שונה בתכלית לסמלים אלה. חמץ הוא רמז למידת הדין (כאן הכוונה לספירת מלכות), ומצה היא רמז למידת הרחמים (ספירת תפארת). לפי ההסבר, יציאת מצרים הייתה נתונה בין שתי ספירות אלה, כך שספירת תפארת(רחמים), נתנה מכוחה לספירת מלכות, לשם הצלתם של בני ישראל. להרחבה, ראה – תשבי, משנת הזוהר, עמוד תקכו.

על ספר הנפש החכמה ראה - יוסף דן, תולדות תורת הסוד העברית, כרך י, מרכז זלמן שזר, ירושלים, 2014, עמודים: 472 – 488.

[4] זוהר, חלק א', דף רכ"ו, עמוד ב'; שם, חלק ב', דף מ', עמוד א' בהתאמה. נעזרתי בתרגום של תשבי, משנת הזוהר, עמודים" תקכו – תקכז.

[5] רעיא מהימנא הוא חיבור על טעמי המצוות על דרך הסוד. מאמריו מפוזרים בחלקי הזוהר השונים, בסמיכות לפסוקים מתאימים, אבל ככול הנראה בפורמט המקורי היו כל המאמרים מחוברים יחדיו. הדמות המרכזית היא של משה רבינו, שקיבל את התורה והמצווה בהר סיני, ועל שמו נקראת החטיבה האמורה בשמו רעיא מהימנא  - הרועה הנאמן(משה). זה האחרון מתגלה לאנשי הסוד הקבליים ומגלה להם את רזי המצוות הכמוסים. ראה – תשבי, משנת הזוהר, חלק א', עמוד 21.

[6] זוהר, חלק א', דף רנו, עמודים: א' – ב'. תשבי, משנת הזוהר, עמוד תקכז.

[7] תשבי, משנת הזוהר, עמוד תקכז.

[8] זוהר, חלק ג', דף רנא, עמוד א'.

[9] שם, שם.

[10] בראשית רבה, פרשה פ"ח, ד'.

[11] ראה הערה 8.

[12] יוסף ג'יקטיליה, שערי אורה, מהדורת יוסף בן שלמה, מוסד ביאליק, כרך א', ירושלים, תשמ"א, עמוד 74. (להלן, ג'יקטיליה, שערי אורה).

[13] שם, עמוד 79.

[14] שם, עמוד 81.  

[15] שם, עמוד 87.

[16] שם, כרך ב', עמוד 53.

[17] שם, עמוד 50.

[18] שם, עמוד 52.

[19] ראה את הערה מספר 41 של יוסף בן שלמה על אתר, עמוד 52.