תקציר: המושג “כאן ועכשיו” הוא רעיון מרכזי בפילוסופיה ובפסיכולוגיה, המתמקד ברגע הנוכחי, במקום בו אנחנו נמצאים ובזמן שבו אנחנו חיים. רק שהרגע הנוכחי הזה אינו יכול להיות מודע לעצמו, מבלי להיות מושפע מהעבר או מהעתיד. האם ניתן לטעום מן ה'כאן ועכשיו' כדי להרגיש את תחושת הקיים? ואם כן איך? המאמר מביא שלושה ערוצי מחשבה בהקשר זה, של אפִּיקוּרוֹס, סֶרְן אוֹבִּי קִירְקֶגוֹר, וגסטון באצ'לארד

רוני אקריש הוא ‏מייסד ומנהל‏ האוניברסיטה העממית - חינמית "קפה דעת"‏.

זהו מאמר שני מתוך שלושה העוסק במילה עכשיו, במשמעויותיה ובשימושיה השונים. למאמרים האחרים:

• פנחס יחזקאלי: עלייתה ונפילתה של המילה 'עכשיו';
• רוני אקריש: "עכשיו! עכשיו!" – עכשוויות ילדותיות שמחיריה קשים.

*  *  *

המושג “כאן ועכשיו” הוא רעיון מרכזי בפילוסופיה ובפסיכולוגיה, המתמקד ברגע הנוכחי, במקום בו אנחנו נמצאים ובזמן שבו אנחנו חיים. הוא משמש כבסיס לתיאוריות רבות של התודעה והמודעות. משמעותו היא, שבעולם דינאמי, משתנה במהירות, הרגע העכשווי אינו מסוגל לעולם להבין או לחוות את ההוויה שלו, כיוון שלכך נדרשת תודעה או מודעות, שמגיעה ממקום שאינו הרגע הנוכחי.

במילים אחרות, הרגע הנוכחי אינו יכול להיות מודע לעצמו מבלי להיות מושפע מהעבר או מהעתיד.

האם ניתן לטעום מן ה'כאן ועכשיו' כדי להרגיש את תחושת הקיים? ואם כן איך? אביא במאמר שלושה ערוצי מחשבה בהקשר זה: את "אפִּיקוּרוֹס"; את "סֶרְן אוֹבִּי קִירְקֶגוֹר", ואת "גסטון באצ'לארד":

הערוץ הראשון: אפיקורוס והחיפוש אחר האושר

ערוץ המחשבה הראשון מציג פשטות מירבית ביחסינו לעולם. הוא ממוקד בפילוסוף היווני אפיקורוס, שייסד את אסכולת הפילוסופיה המכונה אפיקוריאניזם. אפיקורוס ראה ב'הנאה' ובהימנעות מכאב את המטרה העליונה של החיים. לטענתו, אדם יכול להגיע לאושר דרך שלוות הנפש, שהיא מצב של חופש מפחדים ומכאבים. אותה שלוות נפש מתאפשרת רק כאשר האדם מתמקד בחוויה הנוכחית, דרך חיים פשוטים וממוקדים, תוך שמירה על בריאות הגוף והנפש. 
עם זאת, הבנתו את ההנאה הייתה יותר ניואנסית מאשר נהנתנות פשוטה; הוא האמין בחשיבותה של שלווה ובהיעדר הפרעה בהשגת הנאה אמיתית. הוא עודד אנשים להתמקד בהנאות הנוכחיות המובילות לרווחה ארוכת טווח, כגון חברות, מתינות והנאה מהנאות פשוטות. 

זה בדיוק מה שממליצים האפיקוריאנים - אנשי האסכולה הזו - במושג המפורסם "קַרְפֶּה־דִיֶים" (carpe diem). זהו ביטוי, הלקוח מתוך שיר של המשורר הרומי המפורסם הורטיוס (65 לפנה"ס - 8 לפנה"ס), שפירושו המקובל הוא "נצל את היום". הביטוי מהווה מעין מוטו, הקורא לבני האדם למצות היטב כל יום ויום.

בדרך כלל, משמעות המילה 'carpe' היא 'הרם' או 'לקט', ועל כן יש המפרשים את הביטוי כ: 'קטוף את היום', וזהו היבט שונה במקצת מ'תהנה' או 'נצל את…'. בשירו של הורטיוס הביטוי הוא חלק מהמשפט: "Carpe diem quam minimum credula postero" - "נצל את היום וסמוך כמה שפחות על העתיד". השיר ממליץ להפיק את המרב מן היום הנוכחי, ולנצל את ההזדמנויות כעת ולא לדחות זאת למועד מאוחר יותר.

בעוד אפלטון דרש חניכה ארוכה כדי להיות מסוגל להיכנס לאקדמיה, בית הספר שייסד אפיקורוס מתחילת "מכתבו למנוסאוס" (תחילת המאה ה-3 לפני הספירה) אומר לנו: "אל תשהה את עצמך מלעסוק בפילוסופיה." איך? על ידי ביטול הפחדים שלנו (בזמנו, היה זה הפחד מהאלים ומהמוות), ומיקוד רצונותינו במה שטבעי והכרחי. זוהי ערובה לבריאות גופנית ונפשית, המאפשרת לנו לחיות ללא כאב, ולהשיג אושר. זאת, כי רק נפש שלווה יכולה לטעום את ההנאה הקיימת בכל רגע בחיינו.

על העקרונות הללו מבוססת, למשל, "מדיטציית מיינדפולנס" (Mindfulness), או בעברית 'מודעות קשובה': התרגול המאפשר לנו למקד את תשומת הלב ברגע הנוכחי, מבלי לשפוט את החוויה הנוכחית. תרגול זה מבוסס על הפניית תשומת לב מודעת ומכוונת לרגע הנוכחי, מתוך גישה של פתיחות, קבלה והיעדר שיפוטיות.

הדלאי לאמה תאר זאת כך: "יש יומיים בשנה שבהם אי אפשר לעשות כלום. אחד מהם נקרא אתמול והשני נקרא מחר. היום הוא היום הנכון לאהוב, להאמין, לעשות ובעיקר לחיות".

הערוץ השני: כל רגע ממצה בתוכו את המיטב שהעולם יכול להציע

אם הפילוסופיה הזו נראית לכם מחמירה מדי, תוכלו להעדיף דרך שנייה, אנרגטית יותר, הדורשת רוח חסרת דאגות, של הפילוסוף הדני בן המאה ה- 19, סרן קירקגור (ראו תמונה למטה).

בעוד אפיקורוס מתמקד בהנאות המיידיות של ה'כאן ועכשיו', התורמות לרווחה ארוכת טווח, קירקגור שם דגש על החוויה הסובייקטיבית, האינדיבידואלית והחשיבות של בחירות אותנטיות. הוא אמנם לא דן במפורש ב"כאן ועכשיו" באותו אופן שעשה אפיקורוס, אך ניתן לראות בהתמקדות שלו בחוויה הסובייקטיבית של הפרט ובחשיבות הבחירה האותנטית, כמתייחסת לרגע הנוכחי. 
הדגש של קירקגור על האופי הסובייקטיבי והאישי של הקיום עשוי להוביל אדם לשקול את ה"כאן ועכשיו" במונחים של בחירות וחוויות אינדיבידואליות. אנחנו בוחרים ליהנות מכל רגע, כי הוא ממצה את המיטב, שהעולם יכול להציע. אם תרצו, נעורים נצחיים, אשר הופכים את מה שכל יום מציע לנו כמחדש, וכמשמח את סקרנותנו.

קירקגור היה דמות מרכזי בפיתוח האקזיסטנציאליזם: זרם פילוסופי שמתמקד בחוויה האישית והייחודית של האינדיבידואל. במרכז הגותו עומדת ההנחה, שלאדם יש את היכולת לבחור את דרך חייו. הוא עוסק בחשיבות הבחירה האישית, החופש והאותנטיות מול אי הוודאות של החיים, מתמקד בחוויה האישית של האינדיבידואל, ומעלה את ההתמקדות בהוויה כדרך להשגת האושר והשלווה. קירקגור מציין שלוש דרכים כאלה, המכונות 'מעגלי קיום': האסתטי, האתי והדתי, כשכל אחד מהמעגלים האלה מתמקד בחוויה האישית של ה'כאן ועכשיו':

• המעגל האסתטי מתמקד בחוויות הרגע, בתחושות וברגשות שהחיים מציעים.
• המעגל האתי מתמקד באחריות האישית ובחיים מוסריים. 
• והמעגל הדתי - שהוא המעגל הגבוה ביותר לפי קירקגור - מתמקד בקיום של מערכת יחסים אישית עם האלוהים.

'כאן ועכשיו' היא גישתו של דון ג'ובאני באופרה של מוצרט שקירקגור העריץ. דון ג’ובאני, הדמות המרכזית בעלילה, הוא אציל צעיר, שרודף אחר הנאות חולפות, ממוקד בהנאות הרגע הנוכחי, מחפש את ההנאה המיידית, ואינו מתייחס לעתיד או לעבר, תוך התעלמות מהתוצאות הארוכות הטווח של מעשיו. יחד עם זאת, מוצארט מלמד אותנו שאין ארוחות חינם, ומזמין אותנו לשקול מחדש את התפיסה של 'כאן ועכשיו', ואת תוצאותיהם של חיים חסרי חשיבה על העתיד או העבר, כאשר בסוף האופרה, דון ג’ובאני נאלץ להתמודד עם תוצאות מעשיו, במפגש עם דמות מהעבר שהוא הזיק לה.

כמו מוצרט, גם קירקגור ביצירתו הגדולה "או-או" (1843), מתמקד בשני מעגלי הקיום שהוא מציין: האסתטי והאתי:

• המעגל האסתטי מתמקד בקיום המאפשר מערכת יחסים חושנית גרידא עם העולם. בחוויה האישית של ה'כאן ועכשיו', בחיפוש אחר הנאה ותחושות חולפות. דון ג'ובאני של מוצרט, מגלם בצורה מדהימה את השלב הזה מכיוון שהוא מכיר אך ורק את הרגע. חייו הם "אוסף של רגעים" בלבד. מעיד על כך הלחן השני של עוזרו "לפורלו", המתעד - באמצעות מספר רב של תווים מוזיקליים - את רשימת הנשים שפותו על ידי אדונו. דון ג'ובאני לא מתחבר לאף אחת מהן, זה מפני שכל אחת ואחת מסמלת עבורו "כל הנשיות כולה".
• המעגל האתי, המנוגד לו, מתמקד באחריות האישית, בחיים מוסריים, ובהתמקדות בעתיד.

קירקגור מתאר ב"או-או" את המעבר מהמעגל האסתטי למעגל האתי, כמעבר שדורש בחירה אישית ומודעת, מול אי הוודאות של החיים.

הערוץ השלישי מורכב יותר, נשען על התבונה ועל 'דייקנות הזמן'

נותרה דרך שלישית שנשענת יותר על התבונה בתפיסתנו ובאהבתנו את דייקנות הזמן. את הדרך הזו תיאר גסטון באצ'לארד (Gaston Bachelard) ב"האינטואיציה של הרגע" ("The Intuition of the Instant" - 1932), כנגד הפילוסוף הצרפתי הנרי ברגסון (Henri Bergson), שרואה ברגע "הפסקה מלאכותית" של זמן ואשר מוכיח שאין תודעה ללא המשכיות (הזמן).

שני הפילוסופים, הנרי ברגסון וגסטון באצ’לארד, דחו הבנה מכניסטית וכמותית גרידא של זמן, בדרכים שונות: באצ'לארד התמקד יותר בעושר האיכותי של רגעים בודדים, בעוד שברגסון התעמק במושג הרחב יותר של משך וזרימה מתמשכת של הזמן.

החקירה של באצ'לארד היא יותר פנומנולוגית ופסיכולוגית, תוך שימת דגש על עומק החוויה בתוך רגעים ספציפיים. הוא התמקד בחוויה האישית של ההוויה הנוכחית, כדרך להשגת האושר והשלווה. עבור באצ'לארד, ה"כאן ועכשיו" הוא חוויה מורכבת ומרובדת שמתעלה מעבר לזמן כרונולוגי בלבד, וכרוך בהבנה אינטואיטיבית של הרגע הנוכחי והתכונות הייחודיות שיש בו. באצ'לארד חקר את מושג הרגע, תוך שימת דגש על עושרו האיכותי ועומק החוויה בתוך רגע אחד. הגישה של באצ'לארד כוללת חקירה פנומנולוגית של הרגע, תוך התמקדות בתהודה הפסיכולוגית והרגשית שניתן למצוא ברגעים חולפים לכאורה. הוא התעניין כיצד רגעים אלה יכולים להיות להבשיל למשמעות שתאתגר ראייה לינארית או כמותית גרידא של זמן. יצירתו, “האינטואיציה של הרגע”, מתמקדת בחשיבות הרגע הנוכחי והחוויה המיידית. הוא מתאר את הרגעים המיוחדים בחיים, אותם "רגעים של נוכחות מלאה", שבהם אנחנו מרגישים את החיים באופן מלא, מבלי להתמקד בעתיד או בעבר.

לעומת זאת, הפילוסופיה של ברגסון היא מטאפיזית יותר, בוחנת את טבעו של הזמן עצמו ואת הקשר שלו לתודעה. ברגסון ידוע בפילוסופיית הזמן שלו כמשך. ביצירות כמו "אבולוציה יצירתית" ("Creative Evolution") ו"זמן ורצון חופשי" ("Time and Free Will"), טען ברגסון נגד הבנה מרחבית ומכומתת של זמן. הוא הבחין בין זמן שעון נמדד (שאליו כינה "זמן שעון" או "כרונוס") לבין זמן סובייקטיבי חי (שאותו כינה "משך" או "קאירוס").

תפיסת המשך של ברגסון עוסקת בזרימה מתמשכת של הזמן, שבה העבר אינו נפרד לחלוטין מההווה, והעתיד אינו קבוע מראש. ברגסון יטען שה"כאן ועכשיו" אינו נקודה סטטית אלא זרימה דינמית של התהוות זמנית. הרגע הנוכחי, עבור ברגסון, אינו מבודד אלא מחובר באופן אינטימי לעבר ולעתיד, ויוצר תהליך מתמשך. הוא הציג את הרעיון שהזמן אינו מדידה מתמטית או מדעית, אלא חוויה אינטואיטיבית של ההוויה: הזמן הוא תנודה או תנודות של התודעה, שהוא מכנה “זמן חי” או "זמן אמיתי". הזמן הוא תנודה או תנודות של התודעה, שהוא מכנה “זמן חי” או "זמן אמיתי", והוא אינו יכול להיות מנותק מהחוויה האישית של ההוויה.

לסיכום, "האינטואיציה של הרגע" של באצ'לארד והפילוסופיה של ברגסון חולקות דחיה של ראייה פשטנית וליניארית של זמן, אך הן נבדלות בהדגשה ובהיקף חקר ה"כאן ועכשיו".

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

הערות

(1) אֶפִּיקוּרוֹס (341 – 270 לפנה"ס) היה פילוסוף יווני, מייסד האסכולה האפיקוראית. גישתו הפילוסופית מתבססת על החתירה המתמדת לעונג ההוויה ולשלוות נפש – אליהם ניתן להגיע לשיטתו דרך לימוד פילוסופיה, טיפוח חברויות, שמירת הבריאות, הימנעות מכאב וצער ובפרט מתוך שליטה בהשתוקקויות וכן באמצעות כל דבר שהפרט מוצא כמהנה בעבורו ובתנאי שהוא לא עתיד להזיק לו או לאדם אחר.
(2) סרן קיקרקגור היה סופר-פילוסוף דני שחי במחצית הראשונה של המאה ה-19. משנתו היוותה מקור לזרם המחשבה האכסיסטנציאליסטי; עיקר משנתו היה הדיון בפער בין אפשרויות הבחירה החופשית של האדם ובין בחירתו. לטענתו, רק כאשר אדם מימש זכות בחירה זו הוא מימש את קיומו.
(3) גסטון בשלאר (בצרפתית: Gaston Bachelard;‏ 27 ביוני 1884 – 16 באוקטובר 1962) היה פילוסוף צרפתי. עיקר תרומתו הייתה בחקר הפואטיקה והפילוסופיה של המדע. בשלאר הניח את היסודות לניתוח הקשיים של תורת ההכרה (Obstacle épistémologique) אותם כינה "השבר ההכרתי" (Rupture épistémologique). בשלאר היה מבכירי האקדמיה הצרפתית למדעים, והשפיע רבות על פילוסופים צרפתיים אחרים כגון מישל פוקו, לואי אלתוסר, ז'אק דרידה …

נושאים להעמקה

• הרחבת המושג: 'דינאמיות';

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), דינאמיות, ייצור ידע, 11/4/14.