תקציר: העניין התיאולוגי המרכזי המסופר בפרשת בשלח היא יציאת מצרים – אירוע מקראי מכונן, הנוגע לעיצוב דמותו ותורתו של עם ישראל לאחר מכן. ההרג באומה המצרית מוסבר במדרש תנחומא כך, שאין ה' נפרע מאומה עד שנפרע קודם לכן בשר הממונה עליה.

[לקובץ המאמרים על 'פרשת בשלח', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, לחצו כאן]

עודכן ב- 26 בינואר 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים.

בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

* * *

העניין המרכזי בפרשת בשלח הוא יציאת מצרים ומעבר ים סוף של בני ישראל ושירת הים שבאה בעקבותיו. תיאור המאורע המכונן בים סוף, נשתמר בשני נוסחים, נוסח פרוזאי^[1] ונוסח שירי^[2]. דבר דומה אנו מוצאים גם בתיאור מלחמת דבורה וברק בן אבינועם במלך סיסרא^[3].

סיפור יציאת מצרים מסופר כאירוע עם סדר כרונולוגי הגיוני. מצרים רודפים אחרי בני ישראל, קריעת ים סוף, מעבר בני ישראל בו וטביעתם של המצרים הרודפים בים. ואילו שירת הים שבאה לאחר מכן, מקדימה את המאוחר – היא פותחת בטביעתם של הרודפים המצריים בים: "יְהוָה אִישׁ מִלְחָמָה יְהוָה שְׁמוֹ. מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם וּמִבְחַר שָלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם סוּף. תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן"^[4], ורק אחר כך היא מזכירה את רדיפתם אחרי בני ישראל: "אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי"^[5], ושוב חוזרת לטביעת המצרים שבה פתחה: "נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם צָלְלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים"^[6]. 

ההסבר לשינוי זה נובע מאופייה של השירה בכלל, אופי ספונטני המציין את המאורע המרכזי ואת שיא האירוע המתואר בראשונה. מלבד התיאור השונה של האירוע בפרוזה ובשירה, יש גם הבדלים ענייניים ביניהם. בסיפור משה תופס מקום מרכזי במהלך המאורעות – חציית ים סוף נעשית על ידי מטהו, ואילו בשירת הים אין זכר למשה כלל. בסיפור תופס מעברם של בני ישראל בים סוף מקום מרכזי, ואילו בשירה הדגש המרכזי הוא בטביעת המצרים ואין זכר למעבר בני ישראל בים. יתכן מאוד שהבדלים אלו מצביעים על מגמות תיאולוגיות שונות בין מחבר הסיפור המקראי לבין כותב שירת הים, בהנחה שהמדובר בכותבים שונים מתקופות שונות, ואין כאן המקום להאריך בזה.

שבעים אומות העולם

מדרש תנחומא[7] מביא זווית התייחסות נוספת על אירוע יציאת מצרים ואומר שאין ה' נפרע מאומה עד שנפרע מהשר הממונה עליה, הנמצא בפמליא של מעלה, כדלקמן: "דָּבָר אַחֵר, רָמָה, שֶׁרָאוּ שָׂרָהּ שֶׁל מִצְרַיִם נוֹפֵל. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא, שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִפְרָע מִן הָאֻמּוֹת לֶעָתִיד לָבֹא עַד שֶׁנִּפְרַע מִשָּׂרֵיהֶם תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וְעַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה עַל הָאֲדָמָה. וְכֵן אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן שָׁחַר, וְאַחַר כָּךְ נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם. וְכֵן כִּי רִוְּתָה בַשָּׁמַיִם חַרְבִּי, וְאַחַר כָּךְ הִנֵּה עַל אֱדוֹם תֵּרֵד"[8].

עניין שבעים אומות העולם כבר מוכר לנו מפרשת נח. בסופה עוסקת פרשת נח בבניית מגדל בבל, ובכך שלאחר מכן משפחתו של נח נפוצה והתחלקה לאומות ולשונות רבות. בפרשה נמנו שבעים שמות של בני נח, וחז"ל למדו מכך ששבעים בנים אלו יסדו כל אחד אומה נפרדת, והם שבעים אומות העולם. כאמור לפי המדרש לכל אומה שכזאת יש שר בפמליא של מעלה, ועל כך אומר ר' יוסף ג'יקטיליה את הדברים הבאים:" דע כי השרים העליונים יש להם למטה ב' חלקים, חלק אחד בארץ, באותו מקום שאותו השר מושל, וחלק אחד מן האומות, אותה האומה השוכנת באותו המקום. נמצא כל שר משבעים שרים יש לו חלק ידוע באומות. זהו סוד שבעים משפחות בני נח שכתוב בסוף הפרשה, אלה משפחות בני נח לתולדותם בגוייהם ומאלה נפרדו הגויים בארץ אחר המבול... ובאותו הזמן של הפלגה נתייחדה כל אומה ואומה לשר שלה..."[9].

באופן מפתיע כולל ג'יקטיליה את הדיון אודות שבעים שרי אומות העולם בספרו שערי אורה, בפרק החמישי בו הוא דן אודות הספירה השישית (מלמטה בעולם הספירות), ספירת תפארת. הפרק האמור, הוא הנרחב והמפורט ביותר בספרו זה, היות וג'יקטיליה רואה בתחומה של ספירת תפארת את מוקד הפעילות הדינמית של מארג הספירות האלוהי, והן את תחום פעילותה הארצי[10]. רוצה לומר שתפקידיה של ספירת תפארת שזורים בכל התחומים כדוגמת – חסד ודין, שכר ועונש, והנהגתו של העולם לכל רבדיו. ספירה זו מיוצגת על ידי השם הקדוש ביותר – שם הוויה, שיש לו מעמד מיוחד בעולם התיאוסופי, כדלקמן:" השם החמישי משמות הקודש על דרך מעלות הוא השם הנקרא הוויה יתברך. דע והאמן כי שם הוויה הוא העמוד שכל הספירות עליונות ותחתונות נתאחזות בו, מתאחדות בו מלמטה למעלה ובו הם נשפעות מלמעלה למטה. וזהו השם העומד כדמיון גוף האילן וכל שאר שמות הקודש הם כדמיון ענפי האילן, וכולם מתאחדים בו למעלה ולמטה ולשאר כל הצדדים, והוא המייחד כל הספירות באותיותיו, וכן כל הנבראים כולם קיימים וכל המרכבה שבעולם, עליונות ותחתונות, בו נסמכות ואליו צופות, וכל סדרי עולם ויסודותיו ובנייניו עליו תלויים. ואין דבר בכל העולמות כולם שאינו תלוי ומשוכלל בשם הוויה יתברך"[11].

ג'יקטיליה מציג את משנתו בהקשרה של תורות האלוהות שלו עם הטענה הפרשנית הנועזת כי פסוקי המקרא גם אם לא כולם, לא יכולים להיות מובנים ללא היסוד והפירוש של הרובד הקבלי, המהווה להם הסבר ותשתית. כמו כן לדעתו בשמותיו השונים של האל גלומה המשמעות הנסתרת וסודם של התהליכים השונים בעולם האלוהי. יתרה מזאת. ספירת תפארת לפי ג'יקטיליה ממזגת בתוכה את אברהם ויצחק לכלל יעקב, ואת ספירות חסד ודין לכלל מידת הרחמים המשפט והאמת. זאת למרות שהמיזוג האמור איננו מאוזן לחלוטין ואיננו מייצג שילוב מלא של הכוחות המנוגדים שהוזכרו[12].

למרות שלכאורה שבעים שרי אומות העולם נמצאים בתוך העולם האלוהי, הרי יש הבדל איכותי בינם לבין הקשר האלוהי בין עם ישראל לה', המגולם בספירת תפארת, הקרויה כאמור בשם הוויה. מעמדם של שרים אלה מפורט בקטע הבא: "והסוד הגדול יהושע גילהו כשהרגו אנשי העי בישראל, ריבון העולמים הרי שמך יהווה מיוחד לישראל לבד, ואם יכריתו האומות שם ישראל, מה תעשה לשמך הגדול, וזהו סוד כי שמך נקרא על עירך ועל עמך. ואם תשאל מהו זה שאמר על עירך ועל עמך? דע כי השרים העליונים יש להם למטה ב' חלקים: חלק אחד בארץ, באותו מקום שאותו השר מושל, וחלק אחד מן האומות, אותה האומה השוכנת באותו המקום... ולפי היות חלק שם יהווה מן הארץ ירושלים וחלקו מן האומות ישראל, נקרא שם יהווה על ירושלים ועל ישראל, וזהו סוד כי שמך נקרא על עירך ועל עמך..."[13].

ג'יקטיליה טוען בדבריו טענה יוצאת מהכלל, המעמידה את ישראל ואלוהיו בסטטוס שלכאורה דומה למעמדם של שבעים שרי אומות העולם. עם ישראל והעיר ירושלים נבחרו על ידי ה' באותה צורה שנבחרו שרי אומות העולם, אך היחס המיוחד שעם ישראל מקבל, מתבטא בקשר שלהם לשם הוויה, צמידות המבטיחה את קיומו הנצחי, ואת נצחיותו של קשר זה. בהמשך הדברים מדמה ג'יקטיליה את האינטימיות והנוכחות של האל בקרב עולם הספירות למלבושיו של מלך. כאשר כלל השרים נוכחים, הוא לובש בגדי מלכות או בגדי מלחמה, בעוד בקרב משפחתו, עם ישראל הוא מסיר מקצת מבגדיו, כדלקמן:" דע כי כשהשם יתברך מתראה בפני האומות הוא כדמיון המלך העומד לפני השרים ולפני כל עבדיו, שהוא עומד מלובש לבושי מלכות או לבושי מלחמה... ואינו נראה לפניהם זולתי במלבושיו וטכסיסיו. ולפיכך אין השם נראה כלל לעובדי כוכבים, לפי שרוב הכינויים והמלבושים מכסים אותו ומעלימים אותו מהם. וכשהשם יתברך עומד עם קהל ישראל הרי הוא עומד עמהם כמלך עם בני ביתו ומסיר ממנו קצת הלבוש..."[14].

אמנם הקשר בין ה' לעם ישראל מיוחד בטיבו, אולם קשר זה אינטימי ממש רק אצל אנשי עלייה ולא בקרב ההמון, גישה אליטיסטית שהייתה רווחת בעיקר בקרב הפילוסופים היהודיים בימי הביניים בכלל, ואצל אצל הרמב"ם במורה נבוכים בפרט: "אף על פי (שבקרב עם ישראל) עדיין הוא לובש קצת המלבושים והכינויים, והטעם לפי שאין כל ההמון ראויים להגיע לאמיתתו של שם יהווה, ואינם יכולים לדעת תכלית עצומו. אבל כה' יתברך מתייחד עם הצדיקים והחסידים, אבות העולם והאיתנים, אז הוא מסיר ממנו כל הכינויים... כמו שהמלך פושט מלבושיו ומתייחד עם אשתו, כך השם יהווה פושט כל כינוייו ומלבושיו ומתייחד עם ישראל, עם חסידיהם הפרושים והטהורים..."[15].

עד כאן דנו במעמד שרי אומות העולם בתקופה ההיסטורית הרגילה, אך מה יעלה בגורל שרים אלה בתקופת הגאולה?

ג'יקטיליה כותב על כך באופן הבא: "ואם תשאל ותאמר וכי מאחר שאמרת שה' יתברך יסיר לעתיד לבוא הכותונת והכנפיים, ואם כן נמצאו השרים העליונים השבעים אובדים מן העולם, ונמצאת צורת המרכבה העליונה פגומה כגוף חסר איברים... דע שאין הדבר כן... והוא שיש לך לדעת כי במרכבה העליונה מסודרים סביב סביב ע' שרים והם כלולים, ליודעי סודות, בסוד סדר הצורה הנקראת אדם. וכשהן כולם מקובצים בשבעים כתריהם, כולם כאחד נקראים אדם, וכולם עיניהם צפויות (כלומר צופות) לשם יתברך לתת להם כוח ומזון וקיום ופרנסה במה שיתקיימו ויוכלו כל אחד מהם לפרנס אומה שלו (שהוא אחראי עליה). וכולם אין להם כוח ולא אור מעצמם כי אם מה' יהוה יתברך, שהוא המקור והמעיין שממנו כולם שואבים ומתפרנסים והוא נותן פרס לכל אחד ואחד מן השרים העליונים, ומאותו הפרס שנותן לכל אחד מהם מפרנס כל שר ושר אומה שלו ומשפיע טובה לאותו חלק שיש לו בארץ ובאומה שנפלה בחלקו"[16].

ג'יקטיליה מתאר בדבריו אלה תיאור של מערכת שאיננה אלוהית, כלומר היא איננה כלולה בעולם הספירות, אלא מצויה במסגרת המרכבה האלוהית, למרות שהיא איננה זהה עימה לחלוטין. במרכז של המערכת האמורה מצויים שבעים שרי אומות העולם והם ערוכים בצורת דמות אדם. כך ששרי אומות העולם נמצאים במעמד ביניים – בין עולם האלוהות לבין עולם הסטרא אחרא, והיות שיש להם ערך מוסף חיובי הם לא ייעלמו גם בזמן הגאולה.

ג'יקטיליה לא מעוניין להוציא את אומות העולם ואת שריהם מכלל מערכת ההשגחה, והוא אף איננו קובע להם מעמד נפרד משלהם. ברם ייחודו של עם ישראל לא נפגע מכך, היות ויש לו קירבה מיוחדת לה', המאפשרת לו פנייה ישירה אל רחמיו.

כאן המקום להביא את דבריו של ג'יקטיליה אודות השוויון במערכת העליונה, ואת הקשר המפתיע בין אומות העולם לשם הויה עצמו: "ודע כי מן האות ראשונה של שם הויה יתברך מקבלים כל השרים וכל האומות פרנסה... כי אין לבטוח בתשועת כל השרים הכלולים בשם אדם, שהרי כול הנמצאים שבעולם עליונים ותחתונים אין להם שפע מעצמם זולתי מהמלך הגדול שהוא יהוה יתברך. ולפיכך אמר טוב לחסות ביהוה מבטוח באדם... יש לך לדעת כי שבעים שרים הם עומדים בשורה סביב המרכבה, מהם לימין ומהם לשמאל... אולי תחשוב שיש לו לאדם לבטוח באלו השרים הנדיבים העומדים מצד ימין (שהם נדיבים וטובים, ולא את השרים העומדים בצד שמאל, שהם קשים ולא ותרנים), גם אלו אינם כלום לבטוח בהם, אין להם תשועה זולתי מה שנותן להם השם שהוא יהוה יתברך..."[17].

שאיפה נועזת זו של ג'יקטיליה לתאר מערכת שוויונית שכזאת, הביאה אותו לקביעה מרחיקת לכת לגבי זהות דמות האדם שמתואר במרכבתו של יחזקאל, המחייב דיון נפרד ומעמיק.

אחרית דבר

העניין התיאולוגי המרכזי המסופר בפרשת בשלח היא יציאת מצרים – אירוע מקראי מכונן, הנוגע לעיצוב דמותו ותורתו של עם ישראל לאחר מכן. ההרג באומה המצרית מוסבר במדרש תנחומא כך, שאין ה' נפרע מאומה עד שנפרע קודם לכן בשר הממונה עליה.

ג'יקטיליה בספרו שעיר אורה, עוסק באופן נרחב באותם שבעים שרי אומות העולם, שמופיעים לראשונה בספר בראשית בסוף פרשת נח. ג'יקטיליה טוען כי אותם שבעים שרי אומות העולם מקומם במרכבה האלוהית, אבל לא בעולם הספירות האלוהי/תיאוסופי, קביעה נועזת כשלעצמה. היטיב לסכם את עניין שבעים שרי אומות העולם, יוסף בן שלמה שההדיר את ספר שערי אורה של ג'יקטיליה, כדלקמן:" שבעים השרים שעליהם עוד ידובר הרבה להלן, הם במעמד ביניים – בין עולם האלוהות לבין העולם של סטרא אחרא. מצד אחד קיומם הוא בעל ערך חיובי, ואפילו הכרחי, ולכן לא יושמדו בזמן הגאולה... הם גם בנויים במערכת של דמות אדם, במקביל לעולם הקדושה. מצד שני הם כוחות חיצוניים לעולם האלוהות ומתחרים בכוחות הקדושה, בעיקר בכוחות של ספירת מלכות. הביטוי ההיסטורי למאבק זה הוא היחס שבין אומות העולם לעם ישראל. אומות העולם מצליחות להתגבר על ישראל, כאשר שריהם למעלה מתגברים, ובייחוד כאשר סטרא אחרא, שרו של עשיו מסייע בידם... אבל השרים האלה יכולים להיאחז רק בכינוייו של ה' ולא בשם המפורש, שהוא מיוחד לישראל, ובזה חולשתם"[18].

[לקובץ המאמרים על 'פרשת בשלח', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'פרשת בשלח';
• הכתבה המלאה של הרב ד"ר שוקי רייס ב- YNET.
• אוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), 'פרשת בשלח' באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 17/1/19.
• פנחס יחזקאלי (2023), הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 18/10/23.

[1] פרוזה היא סגנון כתיבה ודיבור הדומה ביסודו לדיבור היומיומי. פרוזה משמשת לכתיבת סיפורת, מאמרים, כתבות בעיתון וכדומה. לפרוזה אין כללים נוקשים, מלבד כללי הדקדוק והדיבור הבסיסיים. בפרוזה נכתב הטקסט כשהוא מסודר בשורות ארוכות ובפסקאות, בניגוד לשירה, המסודרת בשורות קצרות הנחתכות ללא קשר הכרחי לכללי השפה.

[2] עולם התנ"ך, שמות, דודזון – עתי, ת"א, 1998, עמודים: 94 – 100.

[3] שופטים, פרקים: ד' – ה'.

[4] שמות, פרק ט"ו, פסוקים: ג' – ה'.

[5] שם, פסוק ט'.

[6] שם, פסוק י'.

[7] מדרש תנחומא עוסק בחמשת חומשי התורה, ונקרא על שם האמורא הארצישראלי רבי תנחומא בר אבא, שהרבה מאמרותיו מופיעות במדרש. רובו של המדרש נכתב בעברית, אך בנוסף קיים במדרש שימוש בארמית גלילית, ביוונית ובלטינית. מדרש זה הגיע לכלל גיבוש במחצית הראשונה של המאה ה-9 לספירה. כמדרש שמקורו בארץ ישראל מבוסס מדרש תנחומא על סדר קריאת התורה התלת שנתי שרווח בארץ ישראל. החלוקה המצויה במדרש לפרשות השבוע לפי מחזור הקריאה החד-שנתי שרווח בבבל היא מאוחרת ואיננה מקורית. ראה - מרק,ברמן, ספרות תנחומא־ילמדנו: תיאור נוסחיה ועיונים בדרכי התהוותם, Gorgias Press LLC,‏ 2003.

[8] תנחומא, בשלח, פרק י"ג, ב'.

[9] יוסף ג'יקטיליה, שערי אורה, מהדורת יוסף בן שלמה, מוסד ביאליק, ירושלים, תשמ"א, עמוד 204. (להלן, ג'יקטיליה, שערי אורה).

[10] יוסף דן, תולדות תורת הסוד העברית, כרך י', מרכז זלמן שזר, ירושלים, עמוד: 167. להרחבה ראה הנ"ל, עמודים: 167 – 192.(להלן, דן, תולדות).

[11] ג'יקטיליה, שערי אורה, עמוד 176.

[12] דן, תולדות, עמוד 172.

[13] ג'יקטיליה, שערי אורה, עמוד 204.

[14] שם, עמודים: 205 – 206.

[15] שם, עמודים: 206 – 207. על דעתו של הרמב"ם בנושא ראה  - אליעזר שבייד, הפילוסופים הגדולים שלנו, ידיעות אחרונות, ת"א, 1999, עמודים:189 – 205 ; אבי הראל, שלוש נגיעות פילוסופיות, ספרי צמרת, יהוד, 2012, עמודים:228 – 238 ; על אינטימיות ומיניות בזוהר ראה – ישעיה תשבי,  משנת הזוהר, כרך א', מוסד ביאליק, ירושלים, תשמ"ב, עמודים: ריט – רכא ; דן, תולדות, כרך ז', עמודים: 246 – 264 ; יהודה ליבס, כיוונים חדשים בחקר הקבלה, פעמים, תשנ"ו, עמודים: 150 – 170.

[16] ג'יקטיליה, שערי אורה, עמודים: 208 – 209.

[17] שם, עמוד 210.

[18] שם, עמוד 208, הערה 60.