תקציר: תרבות האשמה אינה רק תגובה רגשית ספונטנית, אלא תוצר של דיסוננס קוגניטיבי בקרב האליטות. היא משמשת מנגנון לפתרון הסתירה המובנית, בין אורחות חייהם האמידים לבין הסבל המתפשט שחווים אחרים. רק שמטבע הדברים היא אינה מופנית כלפי אלה המסכנים אותם, ועלולים לתפוס את מקומם.

עודכן ב- 29 בספטמבר 2024

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

*  *  *

שימו לב לסרטון למטה: אשה לבנה מהמעמד הגבוה, כורעת על ברכיה במדרכות אירופה, ומנשקת את רגליהם של מהגרים, בטקס שאמור להביע סוג של חרטה, ומחווה של השפלה עצמית.

אירועים כאלה מתרחשים לעיתים במהלך הפגנות או פעילויות מחאה בתגובה למתחים גזעיים, בעיקר בארצות הברית ובאירופה, כחלק מתנועות המודעות למה שמכונה שם "צדק חברתי". הם נובעים מתחושת הצורך בהתנצלות קולקטיבית על אי-צדק גזעי או קולוניאלי, ומהזדהות עם מאבקים של קבוצות מיעוט...

בזירה הפוליטית, אירועים כאלה מתפרשים בהתאם לאג'נדה של הצדדים המעורבים. למשל, הימין הפוליטי עשוי לראות בכך דוגמה לכניעה לתרבות השמאל והפוליטיקה של הזהויות, בעוד השמאל עשוי לראות בכך ביטוי להזדהות ופיוס.

אנחנו מפרשים אותם במילה אחת: אידיוטים!

אראל סג"ל על פרשת כנופיות האונס האסלאמיות בבריטניה: 'על הכחשה ועיוורון מכוון'

בינואר 2024 'התפוצצה' בבריטניה פרשה המוכרת כפרשת כנופיות האונס האסלאמיות ("Grooming Gangs). פרשות אלה כוללות ניצול מיני שיטתי של נערות צעירות, שבוצע על ידי קבוצות גברים, בעיקר ממוצא פקיסטני או דרום-אסיאתי. מקרי הניצול התרכזו בערים כמו רות'רהאם (Rotherham), טלפורד (Telford), רוצ'דייל (Rochdale) וערים נוספות, והיקפם זעזע את החברה הבריטית. הן התאפיינו בהכחשה, בעצימת עיניים וסילוף דו"חות ובהאשמת הקרבנות ע"י הרשויות, מחשש שתתויגנה כ'אסלאמופובים'.

"המערב מתאבד לא בירייה אחת לרקה, אלא באלף חתכים קטנים של אשמה. בכל פעם שבה תרבות מתחילה לשנוא את עצמה, היא מזמינה את מחליפיה. זה התחיל בשנות ה־60, כשילדי הפרחים החליטו שאשמה קולוניאלית היא יותר חשובה מהישרדות. האינטלקטואלים של השמאל החדש, יושבי בתי הקפה בסן ז'רמן ובסוהו, המציאו דת חדשה: פולחן ההתנצלות הנצחית. כל פשע הותר, כל עוול נסלח, כל עוד המבצע השתייך לקטגוריה הנכונה של "המדוכאים". באוניברסיטאות לימדו דור אחר דור לתעב את שורשיו, את תרבותו, את עצם קיומו. את עצמו. באוניברסיטאות המהוללות של אירופה, פרופסורים במשכורות שמנות לימדו שהגנה על ילדות מפני אונס קבוצתי היא "פריבילגיה לבנה".

כבר היו תקדימים בהיסטוריה של חברות שהקריבו את צאצאיהן. בספרטה הפקירו תינוקות "פגומים" למוות בהרים, בשם ההישרדות. בגיא בן הינום היבוסים הקריבו למולך, וגם הכמרים האצטקים הקריבו ילדים לאלים בטקסים המוניים. בבריה"מ פאבל מורוזוב הלשין על הוריו, ובקמבודיה של פול פוט חינכו בכיתה ילדים להסגיר את הוריהם. אבל בריטניה של המאה ה־21 המציאה משהו חדש: הקרבה וולונטרית, מתוך אידיאולוגיה ליברלית. לא היה צורך בכוח. לא היה צורך בטקסים דתיים. מספיק היה לצעוק "גזען!" כדי שפקידים, שוטרים ועובדים סוציאליים יעצמו עיניים מול אונס שיטתי של ילדות. האליטות האינטלקטואליות של בריטניה העדיפו להקריב אלף ילדות ממעמד הפועלים על פני להיות מואשמות באסלאמופוביה."

הצורך לפתור את הדיסוננס הקוגניטיבי

בחברה המערבית הפך המושג: 'אשמה' לרווח, בדיונים על עושר, זכויות יתר ופערים. הדיכוטומיה בין השפע של האליטה למצוקת מה שמכונה בעגה הפרוגרסיבית 'מודרים', מוסברת לעתים קרובות דרך עדשת ה'אשמה'.

תרבות האשמה אינה רק תגובה רגשית ספונטנית אלא תוצר של דיסוננס קוגניטיבי בקרב האליטות. היא משמשת מנגנון לפתרון הסתירה המובנית, בין אורחות חייהם האמידים לבין הסבל המתפשט שחווים אחרים. כדי להקל על אי הנוחות, וליישב את עמדתן המיוחסת עם סבלם של אחרים, אליטות מאמצת לעתים קרובות תרבות של אשמה, המתבטאת באמצעות מנגנונים שונים, כולל פילנתרופיה, אקטיביזם חברתי ופוליטי, וגילויי אמפתיה ראוותניים. על ידי עיסוק במעשי צדקה, הסברה למטרות חברתיות, ונקיטת עמדות פוליטיות התומכות ב'מודרים' (אבל כאלה שאינם מסכנים אותם),

עם זאת, ה'פיוס' שאותו הם לכאורה מבקשים, הוא לעתים קרובות שטחי, ומשמש יותר כאמצעי לשימור עצמי ואימות חברתי במקום אלטרואיזם אמיתי.

[לאוסף המאמרים בנושא 'דיסוננס קוגניטיבי', לחצו כאן]

הדילמה האליטיסטית

בלב תרבות האשמה עומדת הדילמה הבאה: צבירת עושר עצום והתמכרות לאורחות חיים יוקרתיים מתנגשות מטבען עם המציאות הנוקבת של עוני, אי שוויון ואי צדק, שהוא נחלתם של רבים אחרים. הדיסוננס הקוגניטיבי מופיע כאשר האליטה מתמודדת עם הפערים הקשים בין הפריבילגיה שלהם לסבלם של ההמונים המודרים. דיסוננס זה מעורר אי נוחות פסיכולוגית המחייבת פתרון.

כדי לפתור את הפרדוקס, אליטות משתמשות במחוות פומביות של חסד כדי לאותת על צדקתן המוסרית ולפטור את עצמן מאשמה. עם זאת, אלטרואיזם ביצועי זה מחפה על סוגיות מבניות עמוקות יותר, המונצחות על ידי המערכות המעניקות לאליטה את עושרה וכוחה. הפרדוקס טמון בעובדה שאמנם מחוות אלו עשויות להקל באופן זמני על אשמה, אך הן עושות מעט כדי לטפל באמת באותם גורמים שורשיים של אי שוויון ואי צדק.

יתרה מכך, תרבות האשמה משמשת לעתים קרובות להנצחת מערכות קיימות של אי-שוויון במקום לאתגר אותן. עובדה זו מובנת מאליה, שכן שאיפתו של כל גוף במערכת מורכבת הוא למקסם את מיקומו ב'סולם העוצמה' ('סולם הסטטוס') ולא לתרום עוצמה למתחרים פוטנציאלים. זה מהותו של מאבק העוצמה במערכת מורכבת.
על ידי מסגור האליטה כמושיעים נדיבים ולא כמרוויחים שותפים ממערכות לא צודקות, תרבות האשמה מחזקת את דינמיקת הכוח ההיררכית. הנצחה זו של הסטטוס קוו מחזקת עוד יותר את הפער בין האליטה ל'מודרים', ומחמירה ולא משפרת פערים סוציו-אקונומיים.

הדוגמה הקלאסית - של אימוץ 'מודרים' שלתפיסת האליטה אינם מסכנים אותה, ודיכוי 'מודרים' שעלולים להחליפה בבוא היום - היא הפיכת הפלסטינים לפרא האציל של 'אליטת ההון הישראלית' מחד גיסא, בצד דיכוי ומאבק רב שנים ב'יהודים הערבים', יוצאי מדינות ערב, שעלולים להחליפם כאליטה מובילה, שהחל בשנת 1950, בהפסקת העלייה ההמונית מעדות המזרח לישראל, והפיכתה לעליה סלקטיבית, כשעולים ממרוקו נאלצו לעבור השפלות ובדיקות גופניות כדי לעלות [הרחבה על כך ראו במאמר: 'הפרא האציל של השמאל הישראלי'].

לסיכום

תרבות האשמה בקרב האליטה היא ביטוי של דיסוננס קוגניטיבי הנובע מהסתירה בין עושרם לסבלם של אחרים. בעוד שלכאורה מונעת על ידי רצון לביטול מוסרי, תרבות זו משמשת לעתים קרובות להנצחת מערכות קיימות של אי שוויון. התקדמות אמיתית לקראת צדק חברתי מחייבת מעבר מגילויי אשמה שטחיים לעבר רפורמה מבנית משמעותית וחלוקה מחדש של כוח ומשאבים. רק על ידי טיפול בגורמים השורשיים לפערים נוכל לקוות ליצור חברה שוויונית וצודקת יותר לכולם.

נספח: המחאה מציגה: הבן את אויבך כי הוא ממש כמוך. הנה, ה- 7/10 זה בכלל בגללנו!

הנה שחר מור (זהירו): "שחררנו את נועה ארגמני, נכון? הרי בשביל לשחרר אנשים שלנו שנמצאים עכשיו בשבי, בכלא, ועוברים עינויים, אנחנו צריכים לקחת צעדים נואשים. מותר לנו גם להרוג אזרחים בשביל זה, אנחנו מצילים פה את החיים של האזרחים שלנו. אנחנו נלחמים לשחרר פה את השבויים שלנו... אבל תגידו, מהצד השני, כל השביעי לאוקטובר לא היה מן מבצע שכזה? מבצע שנועד לשחרר את האסירים שלהם ובמבצע כזה, אם לצד הישראלי מותר להרוג פי 100, אז זו הנורמה." הבנתם?

זו תרבות האשמה של האליטה, טמבל! היא אינה רק תגובה רגשית ספונטנית, אלא תוצר של דיסוננס קוגניטיבי בקרב האליטה, המשמשת מנגנון לפתרון הסתירה המובנית, בין אורחות חייהם האמידים לבין הסבל המתפשט שחווים אחרים.

אז אם הם מצליחים להבין כל כך טוב את האויב, למה אינם מצליחים להבין אותנו? כי מטבע הדברים, ההבנה המופלגת הזו אינה מופנית כלפי אלה המסכנים אותם, ומבקשים לתפוס את מקומם.

• המאמר הרלוונטי: פנחס יחזקאלי: תרבות האשמה והדיסוננס הקוגניטיבי של האליטות

[לאוסף המאמרים על תרבות האשמה והשלכותיה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו' באתר ייצור ידע, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על אליטות ואליטיזם, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא 'דיסוננס קוגניטיבי', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.
• אוסף מאמרים על תרבות האשמה המערבית והשלכותיה.
• אוסף המאמרים בנושא: רב תרבותיות ותקינות פוליטית.
• אוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו'.
• אוסף המאמרים על אליטות ואליטיזם.
• אוסף המאמרים בנושא 'דיסוננס קוגניטיבי'.
• הרחבת המושג, 'פרדוקס'.
• הרחבת המושג 'מערכת מורכבת'.
• הרחבה בנושא: 'סולם עוצמה' ('סולם סטטוס') ומדידת עוצמה.
• אוסף המאמרים על 'עוצמה'.
• אוסף המאמרים על 'מאבק העוצמה'.
• מאמר: 'הפרא האציל של השמאל הישראלי'.
• הרחבה על 'אליטת ההון' – האליטה הנוכחית של ישראל.
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: אכיפה בררנית גם בבריטניה. פרשת ג'ס פיליפס.
• מאמרו של פרופ' משה כהן אליה: מערכת המשפט בשירות ה-Woke.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2022), תרבות האשמה המערבית והשלכותיה, באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 10/10/22.
• פנחס יחזקאלי (2022), הפרוגרסיביים החדשים ואנחנו באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/1/22.
• פנחס יחזקאלי (2020), רב תרבותיות ותקינות פוליטית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 16/1/20.
• פנחס יחזקאלי (2023), אליטות ואליטיזם באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 13/2/23.
• פנחס יחזקאלי (2017), דיסוננס קוגניטיבי, ייצור ידע, 7/12/17.
• פנחס יחזקאלי (2014), מטרה של מערכת, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), מטרה אסטרטגית, ייצור ידע, 2/5/14.
• יחזקאלי פנחס (2014), פרדוקס - הסתירה שבפנים, ייצור ידע, 23/7/14.
• יחזקאלי פנחס (2014), מערכת מורכבת, ייצור ידע, 12/4/14.
• יחזקאלי ואונגר-משיח (2018), 'סולם עוצמה' ('סולם סטטוס') ומדידת עוצמה, ייצור ידע, 18/8/18.
• יחזקאלי פנחס (2014), עוצמה, ייצור ידע, 14/8/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), מאבק העוצמה במערכת מורכבת, ייצור ידע, 14/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2023), 'הפרא האציל' של השמאל הישראלי, ייצור ידע, 28/8/23.
• פנחס יחזקאלי: 'אליטת ההון' – קווים לדמותה של האליטה הנוכחית של ישראל, חלק 1, ייצור ידע, 1/10/23.
• פנחס יחזקאלי (2025), אכיפה בררנית גם בבריטניה. פרשת ג'ס פיליפס, ייצור ידע, 3/1/25.
• משה כהן אליה (2025), מערכת המשפט בשירות ה- WOKE, ייצור ידע, 7/1/24.