תקציר: הציפייה ישראלית מכוחות הביטחון - לשליטה כירורגית במצבי לחימה גם כשהם כאוטיים במלוא הממדים - היא מופרכת. היגיון חירום שונה במהותו מהיגיון שגרה, היכולת לגישור שיפוטי בין הגיון השיגרה - הכפוף לתקדימים מוכרים - לבין הגיון החירום, שכרוך מיסודו בנסיבות חסרות תקדים בעליל... האלוף גרשון הכהן על פרשת תא"ל ברק חירם.
[מאמר זה ראה אור לראשונה באתר ישראל היום. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר] [לאוסף, המאמרים בנושא מלחמת שמחת תורה 2023 – 'מבצע חרבות ברזל', לחצו כאן]
אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות.
בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.
זהו מאמר שלישי מתוך שניים על ההבדלים שבין היגיון שגרה להיגיון חירום. המאמר האחר:
- גרשון הכהן: אין ממשל אפקטיבי בלי היכולת לפעול בתודעת חירום!
- גרשון הכהן: המדינה המודרנית למול משבר הקורונה – הפער בין שגרה לחירום.
* * *
המאמץ האזרחי לתביעת חקירה על קבלת ההחלטות של תא"ל ברק חירם בלחימה הקשה בשבעה באוקטובר בקיבוץ בארי, ראויה לעיון במה שהיא מבטאת על החברה הישראלית.
ביטוי דומה לביקורת על לחימת צה"ל באותו יום קשה הופיע ביום שישי בכותרת ראשית בעיתון הארץ: "ניצול מהמסיבה ברעים הסתתר בבית בעלומים, זוהה בטעות כמחבל ונורה למוות".
ביטויים אלה מייצגים ציפייה ישראלית מכוחות הביטחון לשליטה כירורגית במצבי לחימה גם כשהם כאוטיים במלוא הממדים. ביטויים אלה מייצגים מגמה לכפות גם על מצבי חירום את אמות המידה הערכיות והנוהליות של מצבי השיגרה. גישה זו מושתתת ביסודה על כפירה בהבחנה הקטגורית שראויה להתקיים, בין הגיון השיגרה לבין היגיון החירום. חוסר התקדימיות של מצב החירום, חוסם למעשה את היכולת לגישור שיפוטי בין הגיון השיגרה הכפוף לתקדימים מוכרים, לבין הגיון החירום שכרוך מיסודו בנסיבות חסרות תקדים בעליל.
התנאים הקשים בהם הגיע תא"ל ברק חירם ללחימה בבארי היו חסרי תקדים בכל אמת מידה מקצועית. הוא בוודאי ראוי להוקרה והערכה לאומית על המהירות בה התייצב מיוזמתו במרחב הלחימה ועל האופן היעיל בו תפס פיקוד על הכוחות בלחימה כה סבוכה. כל ניסיון לשפוט את החלטותיו בנסיבות הקיצוניות בהן פעל, מבלי ללמוד לעומק את תנאי החירום שכוננו את המצב כחסר תקדים, חוטא בהתעלמות מציווי חז"ל: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". את "המקום" והנסיבות הכל כך ייחודיות בהן התרחשה שם הלחימה, קשה לתפוס גם בלמידה והקשבה מעמיקה.
יש מה ללמוד ממורשת עמים אחרים
על טבעו של מצב חירום כחסר תקדים, ניתן ללמוד לדוגמה מאסון צ'רנוביל בבריה"מ. אל"מ מיל' ד"ר אפרים לאור שחקר אסון זה בעבודת הדוקטורט, הצביע על האופן בו מערכות מוסדיות מדינתיות קורסות דווקא מתוך הצמדות יתר לנהלים המוכרים. במקרים כאלה, הנהלים הקיימים, לא זו בלבד שאינם מתאימים למאפיני היסוד חסרי התקדים של האירוע, אלא אף מעצימים את הנזק.
אסונות חסרי תקדים כמו צונמי תאילנד, מלמדים על מהותו של מצב חירום כבלתי ניתן לשיפוט בהיגיון השיגרה. מספרים על אם לילד שבעיצומו של השיטפון הגדול, מצאה עצמה אוחזת בידה האחת בענף עץ במאמץ לא להיסחף בזרם, ובידה השנייה אוחזת בילד במאמץ להציל אותו יחד עמה. בשלב מסוים מתוך צורך ליד נוספת באחיזה בענף העץ היא עוזבת את הילד שנסחף בזרם. אירוע כזה לא ניתן לשיפוט ולהבנה מתוך היגיון השיגרה, בטח לא בחדר דיונים ממוזג.
כך מתארת וירגיניה וולף החלטות קשות ואכזריות של ימאים כשאוניה טובעת, ובסירות ההצלה אין מקום לכולם.
במורשת הזו פעל צ'רצ'יל בקרב על בריטניה, בהחלטתו הקשה למניעת מתן התרעה על ההפצצה הגרמנית על העיר קובנטרי. יחד עם אנשיו, הבין שמתן ההתרעה לעיר, יחשוף את יכולת הפיענוח שהשיג המודיעין הבריטי על מכונת הצופן הגרמנית. בהחלטתו הקשה שלא להעביר התרעה לתושבי העיר, היה אחראי לאובדן חיים של אזרחים רבים באותו לילה. מי יכול לשפוט את ההחלטה?
העניין כאן אינו מתמצה רק בטענה שמלחמה היא ענין קשה ואכזרי, אלא גם בטענה המשמעותית לא פחות שהחלטות במצב חירום ובהיגיון החירום, אינן יכולות להישפט מנקודת מבט חיצונית של הגיון השגרה וערכי השיגרה.
לעם ישראל שכמעט אלפיים שנים לא חווה ריבונות ולא עסק בסוגיות של החלטות קשות במלחמה, יש בסוגיה זו מה ללמוד ממורשת עמים אחרים.
[לאוסף, המאמרים בנושא מלחמת שמחת תורה 2023 – 'מבצע חרבות ברזל', לחצו כאן]
מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!
אם לא נדע לתת גיבוי למפקדים בשדה הקרב וננסה לשפוט החלטות קשות במיזוג האוויר של בתי המשפט, אין לנו תקומה פה.