תקציר: מאמר זה סוקר את אבן הדרך השנייה בהתפתחות הפשע המאורגן בישראל: ממלחמת ששת הימים ב- 1967 ועד הקמת ועדת שמרון ב- 1978, שהכירה לראשונה בקיומו של פשע מאורגן "נוסח ישראל". תקופה זו אופיינה בתמימות מסוימת, התעלמות, הדחקה והכחשה.

[בחזרה לתוכן העניינים של עברייני ישראל] [לאוסף המאמרים על על שחיתות שלטונית ואחרת, באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'הכל על הפשע המאורגן', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על קריסת הבנק למסחר, לחצו כאן]

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

זהו מאמר שני בסדרת מאמרים, הסוקרת את התפתחות הפשע המאורגן בישראל. למאמרים האחרים, לחצו כאן:

1. פנחס יחזקאלי: ההיסטוריה של הפשע המאורגן בישראל, חלק ראשון – ילדות. תקופת הצנע;
2. פנחס יחזקאלי: ההיסטוריה של הפשע המאורגן בישראל, חלק שלישי – הפשע המאורגן מתבגר. המשטרה עוד בהכחשה;
3. פנחס יחזקאלי: ההיסטוריה של הפשע המאורגן בישראל, חלק רביעי - המשטרה מתאפסת;
4. פנחס יחזקאלי: ההיסטוריה של הפשע המאורגן בישראל, חלק חמישי - עידן התחכום והמהפך בפשיעה הערבית.

*  *  *

ניתן למנות חמש 'קפיצות מדרגה' בהיסטוריה של הפשע המאורגן בישראל

1. 1959-1949: ילדות - תקופת הצנע;
2. 1978-1967: עידן התמימות וההכחשה - מלחמת ששת הימים  והשלכותיה;
3. 2003-1978: תקופת פער הרלוונטיות המשטרתי: כולם מבינים, חוץ מהמשטרה;
4. 2012-2003: המשטרה מתאפסת;
5. מ- 2012 ואילך: עידן התחכום והמהפך בפשיעה הערבית.

התקופה השנייה: עידן התמימות וההכחשה, מלחמת ששת הימים  והשלכותיה, היא נושאו של מאמר זה.

1967 ואילך: מלחמת ששת הימים

עד מלחמת ששת הימים היו הגבולות 'חמים' וסגורים. המלחמה יצרה לראשונה אפשרויות פשיעה חדשות: הברחת סמים (קודם חשיש ואחר כך הירואין) וקשר בין עבריינים יהודים לערבים. הקשר הזה הצטלב עם אינטרס הצבא במודיעין, והצורך במידע היווה אליבי ל'עצימת עיניים' בתחומי ההברחה הפלילית במקרה הטוב; ולקבלת נתח מהשלל במקרה הרע.

בדומה לחסינות שהעניק המודיעין המשטרתי לעבריינים מסוימים בתמורה לידיעות מודיעיניות; נהג גם המודיעין הצבאי באופן דומה במבריחים, ש'גנבו' את הגבול כשהם מקבלים זיכיון מונופולי לייבוא סמים תמורת מידע. הקשרים הללו הניבו פירות באושים, ושמות של קציני צבא בכירים החלו להתחבר לשמות עבריינים בכירים; כשאת כל זה הזין כסף רב, שהתקבל ממכירת הסמים.

ב- 1972 כבר נמכר הירואין לכל דורש על השלכותיו הקשות: מתמכרים, ריבוי פשיעת בודדים לצורכי השגת סם וכדומה. הכסף הגדול יצר חלוקה של טריטוריות מכירה בין עבריינים בכירים. הפשיעה עברה את שלבי הילדות שלה, והשינוי הזה הורגש היטב אצל העוסקים בכך, וגם אצל כתבי הפלילים, שנתנו לכך ביטוי (ראו בהמשך).

התקופה הזו מתוארת היטב ברומן הבדיוני לכאורה של אבי ולנטין, 'אמת אבודה':

1971: סדרת המאמרים הראשונה של רן כסלו

בניגוד לתקופה הראשונה, שסבלה מתת-כיסוי בתחום זה, הרי ששנות ה- 70 של המאה הקודמת 'מכוסים' היטב על ידי עבודת המסטר של הקרימינולוג, ניצב משנה בגמלאות, אבי דוידוביץ' (ראו בהמשך).

העיתונאי רן כסלו (ראו תמונה למטה) היה כתב לענייני משטרה בעיתון "הארץ" בסוף שנות ה- 60 ותחילת שנות ה- 70 של המאה הקודמת. עיסוקו של כסלו בפשע המאורגן החל, כאשר פנה אליו אחד מעורכי הדין "החשובים" באותה תקופה, ומסר לו מידע בנושא פשע מאורגן בישראל. מידע זה נראה לו חמור ומצריך כתיבת כתבות מחד גיסא, והמשך איסוף חומר מאידך גיסא (דוידוביץ, 1993, ע' 28).  

כתוצאה מכך, הוא פרסם בעיתונו סידרה בת שלוש-עשרה הכתבות בעיתון "הארץ", אשר ראתה אור בין התאריכים 15.4.1971 - 4.6.1971, תחת הכותרת: "פשע מאורגן בישראל". הכתבות פרטו את התבססותו של פשע מאורגן בישראל, תוך כדי פירוט התחומים בהם עסקו המעורבים, ובהם הימורים בלתי חוקיים, גביית דמי חסות וגביית חובות (דוידוביץ, 1993, ע' 28). 

הכתבות מתארות מצב אשר לפיו, פועל בישראל בכלל, ובתל-אביב בפרט, פשע מאורגן המאגד פעילויות עברייניות כמעט בכל סוגי הפשיעה. בראשו עומדים אנשים, אשר להם קשרים ענפים עם אישים במפלגת השלטון (מפא"י - לימים: "המערך") וברשויות השלטון למיניהם (עירייה, משטרה וכד'). כאשר לנוכח כל אלו עומדת משטרה לא יעילה, הכוללת שוטרים וקצינים מושחתים (דוידוביץ, 1993, עמ' 29-28).

על פי דוידוביץ, אנשי השלטון בישראל דחו כל תוקף את טיעוניו של כסלו, כי בארץ פועל פשע מאורגן. הם עשו-כן, לא רק בגלל העובדה שהודאה בקיום התופעה הייתה מכתימה אותם בשחיתות ובאוזלת יד שאפשרה את צמיחת התופעה החמורה; אלא גם בגלל האוריינטציה הסוציאליסטית המוצהרת של מפלגת השלטון (דוידוביץ, 1993, עמ' 32-31). 

לטיעונים הללו של דוידוביץ צריך להוסיף את בסוגיית הקשרים הענפים בין בכירי המשטרה לגורמים אינטרסנטים, שממש לא חפצו בהתמקדות משטרתית בפשע המאורגן.

בשל כל הסיבות הללו, המשטרה דחתה את הטיעונים הללו מכל וכל, גם כיוון שקבלת ההגדרה של כסלו כי בארץ קיים פשע מאורגן הייתה יכול להתפרש, מבחינתה של המשטרה, כהסכמה עם כל תוכן כתבותיו לרבות הודאה באוזלת ידה של המשטרה בלחימה בפשיעה ובשחיתות אשר פשתה בקרב אנשיה (דוידוביץ, 1993, עמ' 32-31).  

[להורדת עבודתו של דוידוביץ, לחצו כאן: פשע מאורגן בארץ ובעולם: תאוריות ומציאות]

1971: ועדת שמגר

למרות הכחשות המשטרה לקיומו של פשע מאורגן בישראל, הטיל שר המשפטים על היועץ המשפטי לממשלה דאז, לימים נשיא בית המשפט העליון, מאיר שמגר (ראו תמונה למטה) לבדוק את הטענות אשר הועלו הסדרת הכתבות  (דוידוביץ, 1993, ע' 32). 

בספטמבר 1971 הגיש שמגר לשר המשפטים, את ממצאי בדיקתו. הוא קבע, בין היתר, כי אין ראיה לקיומו של פשע מאורגן בישראל; וכי ההאשמות נגד המשטרה חסרות שחר (דוידוביץ, 1993, ע' 32). 

דומה כי המשטרה קיוותה כי לאחר פרסום דוח שמגר ירד הנושא מסדר היום וירווח לה, אך לשווא. נציגי המשטרה מצידם, הקפידו לא לשרבב לטרמינולוגיה שלהם כל מינוח המתקשר עם המושג פשע מאורגן (דוידוביץ, 1993, ע' 33).

1971: סדרת המאמרים השנייה של רן כסלו

סדרת הכתבות השנייה פורסמה בעיתון "הארץ" בין התאריכים 18.8.1972 - 29.9.1972 וכללה תשע כתבות, מפרי עטו של כסלו. על פי דוידוביץ, במציאות של אחרי דו"ח שמגר, טון הכתבות הללו מאופק יותר מסדרת הכתבות הראשונה, ומדגיש את השוני בין גרסת הפשע הישראלי המאורגן לזה האמריקני. הסדרה השנייה גם אינה מקהה את עוצמת הביקורת נגד המשטרה. בעוד בסדרה הראשונה תוארו מקרי שחיתות במשטרה וקשרים של הפשע המאורגן איתה, הרי שהסדרה השנייה מבטאת בעיקר חוסר אונים משטרתי (דוידוביץ, 1993, עמ' 38-37).  

1976: חברי הכנסת אולמרט ושריד מובילים את הטענה לפשע מאורגן בישראל

בכנסת השמינית, שימש חבר הכנסת הצעיר, אהוד אולמרט, אשר נעזר בחבר כנסת צעיר אחר מצידה השני של המפה הפוליטית, יוסי שריד, כנושאי "הדגל" הפרלמנטרי לטענה כי קיים פשע מאורגן בישראל. היה זה כבר אחרי מחאת מלחמת יום הכיפורים, כשביקורת נגד הדרג הפוליטי והמוסדות הלאומיים הפכה 'בון טון'. גם התקשורת נתנה להם כיסוי נרחב ורוח גבית. הבעיה הלכה וצברה לגיטימציה, והתקשורת - בסיוע פוליטיקאים ואחרים - המשיכה במסע הצלב שלה, עד להשגת ההכרה הרשמית בבעיה (דוידוביץ, 1993, עמ' 39-38).

שמן למדורת הוויכוח הציבורי שפך גם סגן-ניצב סמי נחמיאס, אשר גויס למשטרה בשנות ה- 70 לתפקידי מודיעין (שימש כקצין מודיעין ראשי) גרס כי בישראל אכן קיים פשע מאורגן והוא דרש אמצעים רבים על מנת לטפל בתופעה. התקשורת, מטבע הדברים, ראתה בו "שותף" נאמן לרעיון והעניקה לו "כיסוי" נרחב, בייחוד אחרי פרישתו מהמשטרה, בשל מחלוקות בינו ובין פיקוד המשטרה.

'חבורת הכרם'

בשנות ה- 70 של המאה הקודמת, כבר לבשו ההתארגנויות הפליליות הבכירות בישראל מאפיינים של פשע מאורגן: דומיננטיות בעסקים פליליים כמו סמים, הונאות וסחיטות באיומים; כסף רב, המועבר לעסקים חוקיים; החזקת 'חיילים' המקבלים שכר קבוע; וקשרים רבים עם אנשי שלטון. הקבוצה הפלילית שהתאימה מאוד למאפיינים הללו הייתה מה שכונה 'חבורת הכרם', שהונהגה על ידי רחמים אהרוני (גומאדי) וטוביה אושרי.

היטיב לתאר זאת נחום ברנע, בשנת 1978, בעיתון "דבר": "בצד המארח של המסיבות היו אישים ששמותיהם מוכרים באחרונה בכל בית בישראל גומאדי, אושרי... מכרם התימנים. המתארחים השכיחים ביותר היו כנראה אלוף רחבעם (גנדי) זאבי... מתארחים שכיחים פחות היו משה דיין, שמעון פרס ורבים מאלופי צה"ל, בעבר ובהווה... האלופים תאבי הבידור סברו שכל הטוב הזה ניתן חינם. על פי דוח הוועדה לבחינת הפשע המאורגן הייתה תמורה מלאה לאירוח. לפעמים פסיבית, לפעמים בפועל. בצבא לא עשו דבר נגד ההתרועעות הגדולה של הקצינים עם החבורה התל אביבית... אולי חשבו שאין זה עולם תחתון. אולי חשבו שאם משהו ניתן חינם לאלופי צה"ל הוא נעשה כשר...״

[להרחבה על רחמים אהרוני, לחצו כאן]  [להרחבה על טוביה אושרי, לחצו כאן]

חבורת הכרם הייתה פעילה עד תחילת שנות ה- 80 של המאה הקודמת. היא התפרקה בעקבות הרצח בחברת ברינקס: אושרי ואהרוני גייסו לשורותיהם חייל משוחרר בשם עמוס אוריון, שהתחיל לעבור בחברת ברינקס, חברת בלדרות מאובטחת שמובילה מזומנים מבתי עסק ואליהם. אוריון ושותפיו ניצלו את הנגישות שהייתה לו כדי לפרוץ למשרדי הברינקס במגדל שלום בתל אביב, על מנת לשדוד את הכספות שם. אבל משהו השתבש. בדרכו אל הכספות נתקל אוריון בקב"ט הברינקס דב ליבנה. במהלך העימות ביניהם נורה ליבנה למוות. אוריון נתפס ונידון למאסר עולם. כשקיבל חנינה מפתיעה ויצא מהכלא, ביקש אוריון לנקום באנשים שלטענתו עמדו מאחורי הפשע: שני הבוסים של הכנופיה, רחמים אהרוני, ובעיקר, טוביה אושרי, שגזל ממנו את אהובתו, שרה דנון, בעת שישב בכלא (אריאל-אמיר, 2013) (עובדה, 2015ב').

כשאוריון הגיע, עם אדם נוסף למפעל בר בקר, שם חיכה לו טוביה אושרי עם עוזי עם משתיק קול. השניים נרצחו ביריות. אחרי הרצח גופותיהם בותרו ועברו התעללות קשה, הוכנסו לתוך ארגזים, נלקחו במשאית של המפעל והוטמנו בחולות אשדוד (אדרת, 2016). על כך התבטא אהרוני בראיון ל'עובדה': "בתורה כתוב 'הבא להורגך, השכם בבוקר להורגו'. שאימא שלהם תבכה, לא אימא שלי" (עובדה, 2015).

אושרי נתפס לאחר הרצח, לפני שעמד לברוח לחו"ל. גומדי הצליח לברוח מהארץ, אך אותר, נעצר באיטליה והוסגר לישראל. תחילה הרשיעו בית המשפט המחוזי בתל אביב רק בקשירת קשר לרצח וזיכה אותו מחמת הספק מאשמת רצח. בערעור לעליון הוא הורשע ברצח, ועונשו הוחמר למאסר עולם, אותו החל לרצות ב-1986 כשהיה בן 46 (אדרת, 2016).

1977: אבי ולנטין ו'רשימת ה-11'

בחודש אוגוסט 1977 (החל מהחמישי ועד השישה עשר בו) התפרסמו שמונה כתבות בעיתון "הארץ" פרי עטו של אבי ולנטין בסדרה שכונתה: "הפשע המאורגן: המצב עכשיו". 

הסדרה עסקה במה שהיא מגדירה כדמויות מפתח ב"פשע המאורגן" ובייחוד בבצלאל מזרחי, טוביה אושרי ורחמים אהרוני, בתיאור פעילויות פליליות חמורות שונות בטענה שהן נעשו על רקע פעילות "הפשע המאורגן", ובמתיחת ביקורת על המשטרה בגין אוזלת ידה במלחמה "בפשע המאורגן" ובטוהר המידות של כמה וכמה מקציניה. אמצעי נוסף להעביר את המסר של הכתבה, בדומה למה שראינו בכתבות של רן כסלו, הוא ההשוואה עם ה"מאפיה" של ארצות-הברית, תוך הקבלה בין תקופת "הצנע" בישראל לתקופת "היובש" בארה"ב המציינת את ראשית צמיחתה של ה"מאפיה" שם (דוידוביץ, 1993, עמ' 41-40).  

במהלך פרסום הסדרה הקימה המשטרה את "ועדת בוכנר" (ראו בהמשך) אשר פרסמה את ממצאיה לאחר סיום פרסום סדרת הכתבות. בכתבה מיום 16.8.77 ציין אבי ולנטין כי לדעתו הוקמה הוועדה כתוצאה מהלחץ של המדיה (דוידוביץ, 1993, ע' 41).  

1977: ועדת בוכנר

בתאריך 7.8.1977 מינה המפכ"ל, רב-ניצב חיים תבורי, צוות לבדיקת תופעת הפשע בישראל. הרקע להקמת הוועדה הייתה הסערה הציבורית בעקבות סדרת המאמרים בעיתון הארץ על הפשע המאורגן, שחיברו רן כסלו ואבי ולנטין.

חברי הוועדה היו:

• ניצב-משנה מיכאל בוכנר - יושב ראש הוועדה. שימש כראש המחלקה לתפקידים מיוחדים במטה הארצי.
• ניצב-משנה ראובן מינקובסקי - חבר הצוות בנושא חקירות. שימש כראש מחלקת החקירות במטה הארצי.
• ניצב-משנה יהושע כספי - רכז הצוות ונושא מודיעין כללי. שימש כקצין מודיעין ראשי של משטרת-ישראל.
• סגן-ניצב יעקב נחמיאס - חבר הצוות בנושא האיסוף המבצעי. שימש כראש צוות מודיעין מיוחד במחלקה לתפקידים מיוחדים לאחר ששירת תקופה ארוכה בחיל המודיעין בצה"ל.
• פקד שמואל נרקיס - חבר הצוות בנושא מחקר מודיעין.

על הצוות הוטל לבחון את הדברים הבאים:

• קווי האופי של התופעה הקרויה בציבור "פשע מאורגן בישראל".
• קווי אופי של פשיעה אחרת.
• תהליך התהוותה של תופעת "הפשע המאורגן".
• שיטות ותחומי הפעולה של העבריינים, כולל עבריינים ישראליים בחו"ל.
• מקורות המימון והתשתית לפעולה של כל סוגי הפשיעה.

הצוות לא נתבקש להגיש המלצות.

הצוות הגיש ממצאיו ב- 31.8.1977. הוא הגיע למסקנה כי: "אין בישראל ארגון-על של פשע השולט על קבוצות פשע רבות ומקיים מערכת שליטה בלעדית (מונופול) על סוג מסוים של פשיעה (דוגמת סינדיקט הפשע בארה"ב)". המפכ"ל ושר הפנים והמשטרה קיבלו את ממצאי הבירור והמסקנות וסמכו ידם עליהם. בוכנר (1990) ציין כי לדוח צורף נספח סודי שכלל, בין היתר, רשימה של 11 עבריינים אשר הוגדרו על-ידי המשטרה כ"עברייני-על" (יעדים משטרתיים). מאוחר יותר הודלפה הרשימה אשר נודעה לימים כ"רשימת ה- 11".

מעיון בדוח עולה, בין היתר, כי הצוות נשען והסתמך על דוח שמגר, אשר קבע בספטמבר 1971 כי "אין ראיה לקיומו של הפשע המאורגן". כמו כן מתקבל הרושם כי הצוות סבר שעניין הפשע המאורגן לא היה אלא כלי לניגוח המשטרה אשר ביקשה להוריד מסדר היום באמתלות שונות ובעיקר בטיעון כי ויכוח עקר זה מסיט את תשומת הלב מהבעיות "האמתיות" של הפשיעה. כמו-כן מנסה הדוח להסיר מעל המשטרה את אחריותה הבלעדית למצב הקיים, תוך שהוא מציין כי: "הגילויים האחרונים של הפשיעה החמורה זכו לתהודה רבה בכלי התקשורת ויצרו תחושה של חרדה ודאגה בציבור. בעקבות כך הופנו זרקורי ההתעניינות לעבר המשטרה ומידת פעילותה בטיפול בנושא, והדבר גרם לביקורת כלפיה, תוך התעלמות ממגבלות אוביקטיביות של חוסר בכוח אדם ואמצעים ותוך התעלמות מנטל התפקידים הרב המוטל על כתפיה. הביקורת לא התייחסה לאחריות המוטלת גם על הגורמים האחרים במדינה. הוויכוח הציבורי על הפשע המאורגן, מיקד את תשומת הלב לנושא זה והסית את הדעת מהבעיה הכאובה של הפשיעה היום יומית... עבירות שפגיעתן באזרח, בשלומו, בשלוותו ובממונו קשות ביותר".

דרך רטורית נוספת של הצוות להתמודד עם האשמות כלפי המשטרה הייתה ב'גיוס' הסטטיסטיקות הפליליות הרשמיות כראיה לכך ש"במשך כל השנים מאז קום המדינה ועד השנה הנוכחית, נמצאת הפשיעה בארץ בתהליך של עלייה מתמדת". לאמור, כי כל טענה על החרפה והחמרה בפשיעה בשנים האחרונות אין לה על מה לסמוך.

דומה כי הוועדה אף ניסתה ל"גמד" את תופעת הפשע המאורגן כתגובה לתיאורים והדימויים המאיימים שהופצו סביבה, בעיקר על-ידי המדיה: בעולם כולו, מהווה הפשע המאורגן חלק קטן ביותר מכלל הפשיעה".

1977: רשימת ה-11

רשימת ה-11 היא מסמך שהוכן בידי משטרת ישראל בשנת 1977 ובו רשימה של 11 אנשים שנחשדו כראשי הפשע המאורגן בישראל, והוא התפרסם בציבור עקב הדלפתו לעיתון "הארץ".

בתאריך 7.3.1978 פורסם בתקשורת לראשונה מסמך ה- 11. אבי בטלהיים ממעריב דיווח כי מסמך סודי הוגש לבית המשפט השלום בתל-אביב בדיון אזרחי, הכולל שמות 11 אנשים אשר לדעת המשטרה נמנים עם ראשי הפשע המאורגן בישראל. המסמך הוגש על-ידי פרקליטי עיתון הארץ במהלך תביעת לשון הרע שהגיש מוניה שפירא נגד זאב יפת אשר כתב כתבה בעיתון כי שפירא קשור לפשע המאורגן. המסמך הוכן ביחידה המרכזית של מחוז תל-אביב במשטרה, על-ידי הקצין יוסף ענבר וחתם עליו הקצין עמוס עזאני. עותק מהמסמך נשלח גם לנציב מס-הכנסה, מר שילוני, במטרה להגביר את שיתוף הפעולה בין המוסדות בלחימה בליוויתני הפשע.

אבי דווידוביץ' טוען כי למרבה הצער, לא ניתן היה למצוא בפרסומים השונים סביב רשימת ה- 11 מדוע נמנו בה אחד-עשרה אנשים. מכל מקום קשה להשתחרר מהאסוציאציה הנקשרת לאחד-עשרה שחקנים בנבחרת כדורגל, ודי לחכימא ברמיזא.

מקור המסמך

במרס 1977, ביקש קצין המודיעין הראשי במטה הארצי, סמי נחמיאס, מכל היחידות המשטרתיות, להעביר לידיו רשימה של עשרה יעדים מודיעיניים, מתוכם יבחר את אלה שיטופלו על ידי המשטרה באופן שוטף.

מפקד מחוז תל אביב, ניצב משה טיומקין, הנחה את שוטריו להעביר לנחמיאס רשימה של גורמים בעלי כסף ורכוש, שהמידע על מקורות ההון שלהם לוט בערפל. מי שהכין אותה היה קצין המודיעין יוסי ענבר מהיחידה המרכזית בתל אביב.

במקביל נפגש טיומקין עם נציב מס ההכנסה דאז, אליעזר שילוני, והציע לו כי המשטרה תעביר לנציבות מס הכנסה רשימה של חשודים שצברו הון במעשי פשע, כדי להעמידם לדין כחשודים בעבירת מס של העלמת הכנסות. שיטה זו קרויה "FOLLOW THE MONEY" ("פיצוח" עברייני פשע מאורגן דרך מערכת המס), והיא יושמה בהצלחה בארצות הברית נגד אל קפונה, שנכלא בשל עבירות מס.

הרשימה נעצרה אצל מפקד היחידה המרכזית דאז (מפקד המחוז אחר כך) יגאל מרקוס, ולא הועברה לנציבות מס הכנסה, בין היתר, משום שלמפקד היחידה היו השגות על תוכנה. כיוון שכך, הודלף תוכן הרשימה על ידי אחרים במחוז לכתב עיתון "הארץ", אבי ולנטין, והוא פרסם בעיתון סדרת כתבות על הפשע המאורגן בישראל.

קיימת גם גרסה אחרת להיווצרות הרשימה. ראש הוועדה לבדיקת הפשע המאורגן בישראל, מיכאל בוכנר טען כי לדוח הוועדה שלו צורף נספח סודי שכלל, בין היתר, רשימה של 11 עבריינים אשר הוגדרו על-ידי המשטרה כ"עברייני-על" (יעדים משטרתיים), וכי זה היה המקור ל"רשימת ה- 11".

בתוכן הרשימה נכללו הדמויות הבאות (לחצו על השמות להרחבה לגבי כל אחד מהם):

1. מרדכי (מנטש) צרפתי, פעיל במפא"י, בעל קשרים בצמרת השלטון, הצבא והמשטרה, שעסק בעסקי הובלה. חשוד במימון  עסקאות סמים ורכוש.
2. בצלאל מזרחי, קבלן, מלונאי וידיד קרוב של רחבעם זאבי ואלופי צה"ל נוספים. חשוד בארגון הברחות ובמימון עסקאות סמים.
3. רחמים (גומדי) אהרוני, סוחר בשר, ממנהיגי "חבורת הכרם". חשוד בסחר לא חוקי ביהלומים ובסמים;
4. טוביה אושרי, סוחר בשר, ממנהיגי "חבורת הכרם". שותף של אהרוני;
5. אלי טיסונה, שותף של רחמים אהרוני;
6. עזרא טיסונה, אחיו של אלי טיסונה. חשוד בסחר בסמים, ובגביית דמי חסות וחובות;
7. יחזקאל אסלן, מסעדן. חשוד בסחר בסמים, ברכוש ובמכוניות לא חוקיות.
8. מוניה שפירא, איש עסקים, בעל מגרש למכירת מכוניות, שותף של בצלאל מזרחי;
9. רפי שאולי, דמות בולטת בבילויי הלילה בתל אביב. חשוד בעיסוק בסמים, ובהלבנת הון שחור;
10. יעקב אפשטיין, סוחר מכוניות;
11. דוד דזאנשווילי: חשוד בזיוף ובסחיטת דמי חסות.

אחד מהבולטים ברשימה, בצלאל מזרחי, הגיש תביעת דיבה נגד "הארץ" והעיתונאי ולנטין, על שיוחסה לו מנהיגות חבורת פשע מאורגן. במשפט הוכח שמזרחי, אהרוני ואושרי היו שותפים בעסקת סמים אחת. הוכח גם שלמזרחי יש קשרים מפותחים עם צמרת צה"ל ועם אהרוני ואושרי, והוכח שאהרוני ואושרי מנהלים אורח חיים של עבריינים. אולם, מזרחי זכה בתביעתו כי לא הוכח שהוא חבר או מנהיג ארגון פשע.

אגב, להלווייתו של בולט אחר ברשימה, מנטש צרפתי, בשנת 1991, הגיעו השר רחבעם זאבי וגם מפקד מחוז משטרת תל אביב, יגאל מרקוס, שהופיע במדים, ואמר לעיתונות: "למנטש וגם לבצלאל נעשה עוול. מנטש לא היה פושע מעולם ולא הסנדק, לכן הלכתי להלוויה עם הכובע המשטרתי".

[בחזרה לתוכן העניינים של עברייני ישראל] [לאוסף המאמרים על על שחיתות שלטונית ואחרת, באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'הכל על הפשע המאורגן', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על קריסת הבנק למסחר, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• תוכן העניינים של עברייני ישראל.
• אוסף המאמרים על על שחיתות שלטונית ואחרת.
• אוסף המאמרים: 'הכל על הפשע המאורגן'.
• אוסף המאמרים על קריסת הבנק למסחר.
• אוסף המאמרים על מלחמת ששת הימים.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2017), אור לגויים: שורשי הפשע הישראלי, ייצור ידע, 6/7/17.
• הערוץ הראשון (רשות השידור, מחלקת התעודה) (2008), "אור לגויים", שורשי הפשע הישראלי, בהנחיית פולי רשף. הפקה: רוני דבש (דבש הפקות); שמואל אימברמן; עריכה: ניצה גלצנר.
• ויקיפדיה: מדיניות הקיצוב.
• ויקיפדיה: שוק שחור.
• אבי ולנטין (1984), אמת אבודה, תל אביב: כנרת.
• פנחס יחזקאלי (2015), היווצרות הפשע המאורגן בישראל: אבי ולנטין ו"אמת אבודה", ייצור ידע, 13/11/15.
• טל אריאל אמיר (2012), השבת השחורה של ראשי "רשימת ה-11", 23/3/2012, nrg.
• גידי וייץ (2008), מגנדי ועד גומדי: משפט הפשע החשוב ביותר בהיסטוריה הישראלית נפתח מחדש, הארץ, 12/2/08.
• גיא פלג (2016), רחמים אהרוני מכנופיית כרם התימנים נפטר, חדשות 2, 24/01/16.
• יחזקאלי פנחס (2015), היווצרות הפשע המאורגן בישראל: אבי ולנטין ו"אמת אבודה", 13/11/15.
• פלג גיא (2013), הכתבה בעיתון "הארץ" ששינתה את חיי בצלאל מזרחי ז"ל, מאקו, 23/2/13.
• פנחס יחזקאלי (2016), רשימת ה-11, ייצור ידע, 13/1/17.
• אבי דוידוביץ (1993), פשע מאורגן בארץ ובעולם תיאוריות ומציאות, רמת גן: אוניברסיטת בר אילן. להורדה לחץ כאן: פשע מאורגן בארץ ובעולם: תאוריות ומציאות.
• נטשה מוזגוביה (2001), מאפיה רוסית או פרנויה ישראלית?, 21/8/01, ynet.
• פנחס יחזקאלי (2018), מלחמת ששת הימים באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 5/6/18.