תקציר: ספר ויקרא מדבר רובו ככולו אודות פולחן הקורבנות. למרות שהוא לא היה רלוונטי בימי הביניים, הוא עמד במוקד של מחלוקת חריפה ביו דעת הרמב"ם, שטען כי לקורבנות יש טעם פדגוגי בלבד, לבין הרמב"ן שטען מנגד שדבריו של הרמב"ם אינם נכונים, היות וקורבנות כבר מופיעים בספר בראשית. הדעה המרכזית בקבלה אודות עבודת הקורבנות מתמקדת בקירוב שהוא יוצר בעולם הספירות, תוך דגש על קירובם של ספירות חסד ודין.

[לאוסף המאמרים על פרשת ויקרא, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הרמב”ם באתר ‘ייצור ידע’, לחצו כאן]

עודכן ב- 20 במרץ 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

* * *

ספר ויקרא בכלל ופרשת ויקרא בפרט, עוסקים במספר סוגי קרבנות אותם על האדם להקריב בגלל חטאיו. ריטואל הקורבנות שימש כר של מחלוקת חריפה בפרשנות בימי הביניים, למרות שהריטואל עצמו היה לא רלוונטי באופן מעשי באותם ימים.

עילת המחלוקת הייתה דעתו של הרמב"ם שטען כי לקורבנות יש טעם חינוכי גרידא. היות ולא ניתן להפוך את דעת האדם מהקצה אל הקצה, אדם שהיה מורגל במשך שנים רבות לריטואל מסוים אין אפשרות לעקור אותו ממנו. מה שניתן לעשות במצב שכזה, הוא  לתת טעם ומשמעות אחרת לריטואל אותו הוא עושה כל ימיו.

היות ובני ישראל היו מורגלים מאוד בעבודת הקרבנות, עוד במהלך שהותם במצרים, ולא היה ניתן להניא  אותם ממנה, קיבל הקורבן בפרשת ויקרא משמעות חינוכית של כפרה על מעשיו של האדם: "... כי אי-אפשר לצאת מניגוד לניגוד בבת-אחת. לכן אין אפשרות בטבע האדם שיעזוב את כל אשר הסכין אליו בבת-אחת. לכן, כאשר שלח האל את משה רבנו לעשׂות אותנו ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות י"ט, ו') על-ידי שנדע אותו יתעלה... והדרך המפורסמת בעולם כולו, שהסכינו אליה באותם ימים, והפולחן הכללי שגדלנו עִמו, לא היה אלא להקריב מיני בעלי-חיים באותם מקדשים שהציבו בהן הצורות, ולהשתחוות להן, ולהקטיר קטורת לפניהן - היראים והסגפנים היו באותם ימים דווקא האנשים המתמסרים כליל לשֵרוּת אותם מקדשים העשׂויים לכוכבים, כפי שהסברנו - לא הצריכו חוכמתו יתעלה ועורמת-חסדו, הנראית בבירור בכל מה שברא, שיצווה עלינו לדחות את מיני דרכי פולחן אלה, לעזוב אותם ולבטלם, כי זה היה באותם ימים דבר שאין להעלות על הדעת לקבלו בהתאם לטבע האדם אשר לעולם נוח לו במה שהסכּין אליו. הדבר היה דומה באותם ימים כאילו בימינו היה בא נביא הקורא לעבוד את האל והיה אומר: האל ציווה עליכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תשוועו אליו בעת צרה. עבודתכם תהיה רק מחשבה בלי מעשׂה כלל.

לכן השאיר יתעלה את מיני העבודות האלה והעבירן מהיותן לנבראים ולדברים דמיוניים שאין להם מהות אמיתית, להיות לשמו יתעלה, וציוונו לעשׂותם לו יתעלה. לכן ציווה לנו לבנות לו מקדש: ועשֹו לי מקדש (שמות כ"ה, ז'), ושיהיה המזבח לשמו: מזבח אדמה תעשֹה לי (שם, כ', כ"א), ושהקורבן יהיה לו: אדם כי יקריב מכם קרבן לה' (ויקרא א', ב'), וההשתחוויה תהיה לו, וההקטרה תהיה לפניו. הוא אסר שייעשׂה דבר ממעשׂים אלה לזולתו: זֹבח לָאֱלֹהים יָחֳרָם [בלתי לה' לבדו] (שמות כ"ב, י"ט); כי לא תִשתחוֶה לאל אחר (שם, ל"ד, י"ד). הוא ייחד כהנים לשֵרוּת המקדש ואמר: וכִהנו לי (שם, כ"ח, מ"א). התחייב בהכרח שתיקבענה להם זכויות שתגמולנה להם על התעסקותם בבית ובקורבנותיו. אלה זכויות הלויים והכהנים..."^[1].

לשון אחר - הרמב"ם בדעה שהאל ציווה את עם ישראל להקים משכן ולהקריב בו קרבנות, משום שבעולם העתיק בו חי עם ישראל לפני מתן התורה, כולם הקריבו קרבנות לעבודה זרה. האל איפשר אפיק חלופי במקום הקרבת קורבנות לעבודה זרה, היות ולא היה ניתן לעקור פולחן זה מידי העם.  אשר על כן, ציווה האל את בני ישראל לקיים פולחן שיש לו דמיון מסוים לפולחן האלילי, אלא שנשוא הפולחן היה האל עצמו באופן מוחלט בלעדי.

בניגוד לעמדתו זו של הרמב"ם, ישנם אין ספור פרשנים והוגי דעות הרואים בדבריו של הרמב"ם סוג של כפירה בעיקר

אחד הדוברים העיקריים כנגד שיטת הרמב"ם בנושא הקרבנות הוא משה בן נחמן^[2] (להלן הרמב"ן). בפירושו לספר ויקרא, תוקף הרמב"ן את הרמב"ם בחריפות גדולה, בלי שהוא מזכיר את שמו כדלקמן: " והנה הם דברי הבאי ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה יעשו שלחן ה' מגואל שאיננו רק להוציא מלבם של רשעים וטפשי עולם. והכתוב אמר כי הם 'לחם אשה לריח ניחוח... והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלשת בניו, אין בעולם כשדי או מצרי, הקריב קרבן 'ויטב בעיני ה'', ואמר בו 'וירח ה' את ריח הניחוח, וממנו אמר אל לבו 'לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם"^[3]. כלומר בדברים אלה חולק הרמב"ן על הסברו ההיסטורי של הרמב"ם  וטוען כי הקרבת קרבנות החלה כבר בתחילת היות האדם על האדמה, והדוגמא לכך היא הקורבן שמקריב נוח בצאתו מהתיבה.

אם כך מהו הסברו של הרמב"ן לקורבנות? על כך הוא עונה תשובה מפתיעה: "ועל דרך האמת יש בקורבנות סוד נעלם...", כלומר טעמם של הקורבנות טומן בהקרבתם תוכן מיסטי עמוק, שאין להסבירו בשער בת רבים. הרמב"ן כמקובל טען גם במקומות אחרים במקרא כי יש בהקרבת הקרבנות רמז לכוחות מיסטיים , למשל כאשר הוא מפרש את עניין קרבן שעיר המשתלח, שהוא אחד מהקורבנות החשובים בעבודת הכוהן הגדול במהלך יום הכיפורים^[4].

עמדה קבלית דומה לדעת הרמב"ן בנושא הקורבנות, היא דעתו של ר' עזרא מגירונה, כדלקמן: "יש לך לדעת טעם הקורבן שהקריב אדם הראשון ועדיין לא הייתה עבודה זרה בעולם, וטעם זה ידוע בדברי רבותינו זיכרונם לברכה מפוזר בין דבריהם בתלמוד..."[5], כלומר – הבאת סיוע מדרשות חז"ל אודות הקורבן שהקריב אדם הראשון באות לסתור את הטענה מבית מדרשו של הרמב"ם שטעם הקורבנות מקורו בעבודה זרה.

ההסבר הקבלי הראשון למשמעותם של הקורבנות, שנעשה אחר כך לבסיס של הדעה הקבלית בכללותה, נמצא בספר הבהיר: "ומדוע נקרא קורבן, אלא מפני שמקרב הכוחות הקדושות"[6], כלומר, הקורבן הוא סוג של קירוב המורה על סוד הייחוד שמשמעותה הרמוניה בעולם האלוהי על ידי איחודן של הספירות. זהו קיצור סוד הקורבנות בחוג גירונה, קרי איחוד הספירות האלוהיות.

בעקבות ספר הבהיר ומקובלי גירונה, גם ספר הזוהר דורש את המילה קורבן בהקשר של קירוב הספירות: "רבי חזקיה היה מצוי לפני רבי שמעון, אמר לו, זה שנקרא קורבן קירוב צריך להיות או קרבות, מה קורבן? אמר לו, הרי ידוע אצל החברים קורבן, מאותם כתרים קדושים המתקרבים כולם יחד ומתקשרים זה בזה, עד שנעשים כולם אחד בייחוד שלם להתקין את השם הקדוש כראוי"[7]. במאמר זה ובדומים לו המצויים בספר הזוהר, מדובר על איחוד המערכת האלוהית כולה כלומר ביטול הריבוי והפירוד בעולם האצילות.

זאת ועוד, על פי הזוהר, בתהליכי הקירוב האמורים מתאחדים הכוחות של חסד ודין, שברגיל הם כוחות מנוגדים. חיבור שכזה משמעותי לכוחות אלה היות ואם מידת חסד או דין לא יהיו באיזון, תשרור דיסהרמוניה בעולם האלוהי העליון. העצים שעורך הכוהן על המזבח, שהוא נציגה של ספירת חסד, ממתנים את ספירת דין המתגלמת באש הקורבן.

חיבור נוסף בעולם האלוהות שנוצר בעקבות הקרבת הקורבן על פי הזוהר, היא זיווגם של כוחות הזכר והנקבה באלוהות. השכינה מדמה את עצמה לקטורת ואת בעלה לשמן, ולכן ההקטרה בשמן הקטורת היא פעולת הזיווג[8].

קורבן העולה המסמל את השכינה, מתעלה בהקרבתה עם ה': "רבי אלעזר פתח, זאת תורת העולה, פסוק זה פירשנו בכנסת ישראל, שהיא עולה ומתחברת במלך הקדוש בזיווג שלם"[9].

בשאלה מדוע נצטוו בני ישראל להקריב דווקא בעלי חיים משיב ספר הזוהר במקום אחד שכיוון שיצר הרע המחטיא את האדם נמצא בגוף בשר ודם, צריך לכפר על החטא בקורבן של בשר ודם: "כשאדם אוכל בשר מאותו בשר מתענג בשרו ומתערב זה בזה וגדל הגוף ממנו, ומאותו עונג חוטא הגוף בכמה חטאים. אמר הקב"ה, כפרה על הגוף – בשר, ובשר הוא אוכל ובשר גדל ממנו ובו הוא חוטא, לפיכך יכפר על גופו בשר, ובשר שאוכל בשר עושה דם לגוף, לפיכך הדם שנשאר מן הבשר של הקורבן בחוץ מזומן לכפר על הדם שנעשה מבשרו..."[10].

רבי יוסף ג'יקטיליה בספרו שערי אורה, מתייחס לאכילת הבהמה מזווית ראייה שונה בתכלית

לטעמו, שחיטת ואכילת הבהמה, כאוכל או כקורבן, דווקא מיטבה עמה, ומעלה אותה בדרגה למעלה נכבדת יותר: "... מה ראה ה' יתברך לצוות בתורה לשחוט בעלי חיים לאכילת האדם, והלא כתוב טוב ה' לכול ורחמיו על כל מעשיו... ואם הוא מרחם היאך ציווה לשחוט בהמה זו לאכילת האדם, ואיה רחמיו?... וזהו הפירוש במעשה בראשית נסתכמו עם בהמה זו לשחיטה, ואמרה היא טוב. ומה הטעם? לפי שהבהמה אין לה נשמה עליונה להשיג מעשה ה' וגבורותיו, ואמר ה' יתברך בבריאת העולם להעמיד לפניו הבהמות ואמר להם: רצונכם להישחט ויאכל אתכם האדם ותעלו ממדרגת בהמה  שאינה יודעת כלום למדרגת האדם שיודע ומכיר את ה' יתברך?... שהרי כשאדם אוכל חלק מחלקי הבהמה חוזרת חלק מחלקי האדם והרי חזרה הבהמה אדם ושחיטתה רחמים היא לה, שיצאה מתורת בהמה ונכנסת בתורת אדם..."[11]. אמנם הדגש בפירוש נועז זה נסוב בעיקר על מצוות השחיטה ואכילת בהמה, אבל ברור כי אכילת בהמה היא גם חלק אינטגרלי ממצוות הקרבת הקורבן, ולכן מותר לנו להניח כי דעתו של ג'יקטיליה שהובאה כאן שייכת גם לריטואל הקורבנות.

ג'יקטיליה מתייחס בהמשך הדברים מדוע מקריבים קורבן הבא על חטא דווקא בצד צפון, כדלקמן: "ואחר שהודענוך אלו העיקרים הגדולים צריך אתה לדעת, לפי שבית דין העליון הנקרא אלוהים, יושב לצד צפון, והקורבנות הבאים על חטא נשחטים בצפון להיות כפרה בפני בית הדין של מעלה. דע כי לצד צפון של מעלה חוץ לפרגוד(חוץ מהעולם האלוהי) יש נחש גדול עקלתון, והוא גרם מיתה לאדם הראשון והטיל זוהמה אצל חוה. והוא ראש לפורענות. לכן אמר ה' יתברך והבטיח את ישראל להעבירו ולהרחיקו ולהדיחו למקום שלא יוכל לקטרג לעולם..."[12].

ג'יקטיליה מתכוון בדבריו אלה שהנחש הוא כוח של הסטרא אחרא העומד מחוץ לחומת האצילות. הוא נוקט כאן עמדה מעניינת שהוא פיתח בחיבור המצוי בכתב יד והנקרא סוד הנחש ומשפטו[13]. לפי חיבור זה, אין לרע כשהוא לעצמו מעמד עצמאי. מעמד שכזה נקנה לו רק כתוצאה ממעשיו של האדם. מלכתחילה לנחש היה תפקיד חיובי בעולם, והוא גילם את דחף החיים והיה המקור להתעוררות יצר ההולדה שבלעדיו אין עולם. הנחש היה בעל מעמד חיובי שכזה כל זמן שהיה נמצא במקומו כלומר מחוץ לעולם האצילות. אולם הוא הפך להיות כוח שלילי רק כאשר אדם הראשון בגין חטאו הכינסו אל תוך עולם האצילות, משמע – מעשיו של האדם הם אשר גרמו להתהוותו של הרע. תפיסה זו של מעמד הרע, מנוגדת במובן מסוים לתורת הרע של ספר הזוהר, שלפיה הסטרא אחרא הוא בעל מהות ומעמד משלו. אמנם לפי התפיסה הזוהרית  אין לרע כוח וקיום משל עצמו והוא יונק את חיותו וקיומו מהקדושה. כאמור לפי ג'יקטיליה מעמדו של הרע הוא בכוח בלבד, והוא יוצא מהכוח אל הפועל רק כתוצאה ממעשיו של האדם.

אחרית דבר

ספר ויקרא מדבר רובו ככולו אודות פולחן הקורבנות. למרות שהוא לא היה רלוונטי בימי הביניים, הוא עמד במוקד של מחלוקת חריפה ביו דעת הרמב"ם, שטען כי לקורבנות יש טעם פדגוגי בלבד, לבין הרמב"ן שטען מנגד שדבריו של הרמב"ם אינם נכונים, היות וקורבנות כבר מופיעים בספר בראשית.

הדעה המרכזית בקבלה אודות עבודת הקורבנות מתמקדת בקירוב שהוא יוצר בעולם הספירות, תוך דגש על קירובם של ספירות חסד ודין. ג'יקטיליה איננו מתייחס בספרו שערי אורה באופן ישיר לעבודת הקורבנות, אלא הוא מתייחס להיבט של העלאת מדרגת הבהמה בעת אכילתה, ואת העובדה שקורבנות הבאים על חטא יש להקריב בצפון המזבח כנגד כוחות הרע. לגבי חידוש עבודת הקרבנות לעתיד לבוא אומר ג'יקטיליה  את הדברים המפתיעים הבאים: "... אבל לעתיד לבוא, שהקורבנות עתידים להיבטל, ירחיק ה' מידת הפורענות מעלינו ומצד צפון ויוליכנה למקום שאינה יכולה לקטרג עוד"[14]. קביעה נועזת זו של ג'יקטיליה, שהקורבנות עתידים להתבטל לעתיד לבוא מתבססת על דברי המדרש האומר דברים דומים:"... רבי פנחס ורבי לוי ורבי יוחנן בשם ר' מנחם דגליא לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל כל התפלות בטלות ההודאה אינה בטלה..."[15].

ומכיוון שריטואל הקורבנות אמור להתבטל לעתיד לבוא, יתכן שג'יקטיליה הוא לא נדרש להיכנס לעובי הקורה בדבר פירוש מעשי הקורבנות המופיעים בפרשתנו בפרט ובספר ויקרא בכלל.

[לאוסף המאמרים על פרשת ויקרא, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הרמב”ם באתר ‘ייצור ידע’, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת ויקרא.
• אוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית.
• אוסף המאמרים על הרמב”ם.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת ויקרא באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 14/3/19.
• פנחס יחזקאלי (2023), הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 18/10/23.
• פנחס יחזקאלי (2019), הרמב"ם באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 1/1/19.

[1] רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ג' , פרק ל"ב, מהדורת שוורץ.

[2] רבי משה בן נחמן, הרמב"ן, מגדולי חכמי ספרד, פוסק, פרשן, הוגה, מקובל ורופא.1194 – 1270.

[3] רמב"ן ,פירושו לספר ויקרא, פרק א', פסוק ט .

[4] ראה פרשנותו של הרמב"ן, ויקרא, פרק ט"ז, פסוק ח'.

[5] ישעיה תשבי, משנת הזוהר, כרך ב', מוסד ביאליק, ירושלים, תשמ"ב, עמוד קצו. (להלן תשבי, משנת הזוהר).

[6] שם, עמוד קצז.

[7] זוהר, חלק ג', דף ד', עמוד ב', דף ה', עמוד א'. תרגום, תשבי, משנת הזוהר, עמוד קצח.

[8] ראה – שם, דף נט עמוד א'.

[9] שם, דף קז, עמוד ב'. תרגום – תשבי, משנת הזוהר, עמוד קצט.

[10] שם, חלק א', דף פט, עמוד ב', תרגום – תשבי, משנת הזוהר, עמוד רד.

[11] יוסף ג'יקטיליה, שערי אורה, כרך ב', מהדורת יוסף בן שלמה, מוסד ביאליק, תשמ"א, עמוד 11.

[12] שם, עמוד 25. (להלן ג'יקטיליה, שערי אורה).

[13] מהדורה ביקורתית של חיבור זה ראה – יוסף ג'יקטיליה, סוד הנחש ומשפטו, מהדורת רפאל בן מאיר כהן, ירושלים, 1998. על החיבור עצמו ראה – ג'יקטיליה, שערי אורה, כרך א', עמודים: 38 – 39.

Gershom Gerhard Scholem, Major trends in Jewish mysticism, an enlarged version of nine lectures, translated in part by George

Lichtheim, New York, Schocken Books, 1941, pp. 75 - 76

[14] ג'יקטיליה, שערי אורה, עמוד 26.

[15] ויקרא רבה, פרק ט', סעיף ז'.