תקציר: בסיס איראני ביו"ש אינו תרחיש מופרך, אם ישראל תיסוג מבקעת הירדן. אם מנהיגי מפלגות המרכז יכירו בתובנה הזו במקום לאמץ תוכניות שמקורן בתוכנית קלינטון - הם יוכלו לחולל שינוי דרמטי. התומכים בוויתור על הבקעה לא מכחישים את האינטרס הביטחוני. אלא שתקוות השלום גברו אצלם על השיקולים הצבאיים. בכיר בצה"ל אמר בזמן קמפ דיוויד כי מדובר ב"תועלת שולית", שאינה שקולה למצב של הסכם קבע.

[מאמר זה ראה אור לראשונה באתר ישראל היום. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר] [לאוסף המאמרים על חיוניותה של בקעת הירדן, לחצו כאן]

לתביעת הבית הלבן להקמת מדינה פלשתינית הצטרפה לאחרונה תוכנית "היוזמה הישראלית". התוכנית, שגובשה במכון "מתווים" בשותפות עם קרן ברל כצנלסון, ממחזרת בשינוים זעירים את מתווה קלינטון לנסיגה כמעט מלאה לקווי 67'. המלחמה שפרצה בבוקר 7 באוקטובר לא שינתה דבר מהותי ביסודות החשיבה של מגבשי התוכנית. השינוי היחיד מתבטא בהכרה שאת התהליך המורכב הזה צריך לנהל בהדרגה.

בסוגיה הזו, יותר מאשר בסוגיות אחרות, נכון היה לממשלת ישראל להיענות לתביעת הממשל האמריקני באמירה: "כן, אבל". להדגיש שסוג של מדינה פלשתינית הוקמה כבר לפני 30 שנה על ידי יצחק רבין.

מהלומת 7 באוקטובר והמלחמה האזורית שפרצה גם בצפון, בהכוונת איראן, מטילה אור חדש על משמעות המרחק המהותי שבין עקרונות תוכנית אוסלו על פי יצחק רבין, לבין תוכניות הבית הלבן ומכון "מתווים".

הפער שבין עקרונות תוכנית אוסלו על פי יצחק רבין, לבין תוכניות הבית הלבן ומכון "מתווים"

יצחק רבין אכן שאף לסיום השליטה הישראלית על הפלשתינים במרחבי יו"ש ורצועת עזה. בשל כך כבר במאי 1994 הועברו כל הפלשתינים בשטחי רצועת עזה לשליטת הרשות הפלשתינית, שאך זה הוקמה. בהמשך, בינואר 1996, במסגרת אוסלו ב', הועברו כל הפלשתינים במרחבי יו"ש בשטחי AB לשליטת הרשות הפלשתינית. מאז הסתיימה השליטה הישראלית על כ־90 אחוזים מהפלשתינים באזורי ה"כיבוש" של מלחמת ששת הימים.

ואולם בנאומו האחרון בכנסת, ב־5 באוקטובר 1995, הדגיש רבין שלושה עקרונות יסוד:

1. ירושלים תהיה מאוחדת כשהיא כוללת את גבעת זאב ומעלה אדומים.
2. בקעת הירדן "בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה" תהיה גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל.
3. "המדינה הפלשתינית" תהיה "ישות שהיא פחות ממדינה".

מכל עקרונות אלה נסוג ראש הממשלה אהוד ברק בקמפ דיוויד 2000, מה שהוביל אל מתווה קלינטון, הכרוך בנסיגה כמעט מלאה לקווי 67'. מתווה זה הפך לנקודת המוצא להמשך והתבטא גם במפה שהביא עימו ראש הממשלה אהוד אולמרט לוועידת אנאפוליס בנובמבר 2007.

מהכרת הפער הזה בין עקרונות רבין לבין המתווה המוביל בימים אלה את הבית הלבן, צריך להתחיל הדיון הפנימי בישראל בסוגיית ירושלים ובקעת הירדן.

העומק טריטוריאלי האסטרטגי

תפיסת רבין בהשראת תוכנית אלון חזרה והדגישה כי ללא החזקה ישראלית קבועה בבקעת הירדן, אין למדינת ישראל יכולת הגנתית בת קיימא. גבול מזרחי לישראל שיתפרס לאורך כביש 6 בכל אמת מידה, אינו גבול בר הגנה.

כבר בחודשים הראשונים אחרי מלחמת ששת הימים ראש הממשלה לוי אשכול גיבה את ההתיישבות על פי מתווה תוכנית אלון. בתוכנית נקבע: "הגבול המזרחי של מדינת ישראל חייב להיות נהר הירדן וקו החוצה את ים המלח באמצעו... עלינו לחבר למדינה - כחלק בלתי נפרד מריבונותה - רצועה ברוחב 10-15 ק"מ לערך, לאורך בקעת הירדן". לאחר הסכם השלום עם ירדן ב־1994, וביתר שאת לאחר קריסת צבאו של סדאם חוסיין במלחמת עיראק - 2003, התרבו הטוענים כי חלף איום החזית המזרחית ופחתה חיוניות החזקתה של בקעת הירדן כקו הגנה מזרחי.

כדי לתמוך בטענתם, הדגישו "מומחים ביטחוניים" כיצד בעידן הטילים ארוכי טווח, המל"טים והטכנולוגיה המודרנית, איבדה הטריטוריה את מרב חשיבותה לביטחונן הלאומי של מדינות. אלא שלקחי המלחמה באוקראינה, ובוודאי לקחי מתקפת הפתע במערב הנגב ב־7 באוקטובר ולקחי הלחימה בגבול הצפון עם חיזבאללה, מלמדים שוב על החיוניות של עומק טריטוריאלי אסטרטגי.

פירוז שטחי יו"ש

הנחת יסוד של התומכים בכינונה של מדינה פלשתינית, היא שמדינה זו תהיה מפורזת מסוגי נשק ומערכות חימוש המסוגלות לסכן את ביטחונה של מדינת ישראל. מוסכמה זו אף התקבלה לכאורה על אש"ף. אך בפועל, לא זו בלבד שלא בוצע דבר מהתחייבויות חוזיות אלו, אלא שאש"ף ניצל אותן להפיכת שטחי יו"ש ורצועת עזה לחממות טרור.

הפיכתה של מדינה פלשתינית עתידית בשטחי יו"ש לישות טרור דומה למה שהתפתח ברצועת עזה, תעמיד את ישראל בפני סכנה אסטרטגית חמורה ובפוטנציאל סיכון קיומי. על כן ברור כי פירוזה של מדינה זו חייב להיות תנאי הכרחי להקמתה. כדי שהפירוז לא יישאר הבטחה ריקה, חייבת השליטה הביטחונית בבקעת הירדן להישאר בידי ישראל.