תקציר: המאמר מציג מערכת יחסים בין דרג מדיני לדרג צבאי. אחת כזו, שכל אחד מאיתנו יכול לגזור ממנה את לקחיו לימינו אלה, והכל בעיני המתבונן. קרבת דם מחברת בין דוד המלך ליואב בן צרויה, שר צבאו, נאמנו הגדול ומשענתו לאורך כל ימי מלכותו. והנה, דווקא הוא מסיים את חייו בדרך טראגית, ומוצא להורג כאויב מלכות שלמה...

[לספרו של גרשון הכהן: 'משופטים למלכים: מבוא לתאוריה פוליטית תנ”כית', לחצו כאן] [לאוסף, המאמרים בנושא מלחמת שמחת תורה 2023 – 'מבצע חרבות ברזל', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'הכל על מנהיגות'] [לאוסף המאמרים על יחסי הגומלין בין עובדי ציבור לנבחריו, לחצו כאן]

פרולוג: מערכת היחסים המורכבת שבין הדרג הצבאי למדיני

השאלה החשובה ביותר שבה עוסקים בלימודי מדע המדינה, היא יחסי הגומלין שבין הדרג הצבאי למדיני. ספרים רבים נכתבו בסוגיה זו, ואנו מכירים אותה עוד מהתנ"ך. המאמר מציג מערכת יחסים אחת כזו, שכל אחד מאיתנו יכול לגזור ממנה את לקחיו לימינו אלה, והכל בעיני המתבונן.

בנוסף למערכת היחסים שבין דוד ליואב - הפרוסה לפניכם במאמר - מציג בפנינו התנ"ך, למשל, את מערכת היחסים שבין המלך אחאב ליהוא, שר צבאו, שבמצוות הנביא אלישע, מרד בו, סילק אותו מדרכו, שחט את המלכה איזבל ואת מקורבי המלך, וירש את מקומו (ראו התמונה למטה)...

ללמדנו כי בבסיס היחסים שבין הדרג הצבאי למדיני קיימים תמיד מתחים מבניים, שהרי למרות שהדרג הצבאי כפוף למדיני, האיש החזק, זה עם היכולת זה איש הצבא, שמביא ניצחון וזוכה בתהילה...

בין ה'מה' ל'איך'...

נוהגים לומר שהדרג המדיני אומר את ה'מה', והדרג הצבאי עושה את ה'איך'. אבל, זוהי העמדה פשטנית מאוד, כי לא פעם, מי שיודע את ה'איך', קובע גם את ה'מה'. 

דוד בן גוריון הבין זאת היטב, וב- 1920 כשהקימו את ה'הגנה' בתוך ההסתדרות, הוא פרק את ארגון 'השומר'. אני ממליץ בהקשר זה על ספר חשוב שכתבתי לו הקדמה, של ד"ר עמיר בר אור, שקרא לסוגיה זו 'החלישה': הדרישה של בן גוריון ל'חלישה' על כל הפעלת הכוח, וההבנה שלו שלא יכול להיות אחרת. מ- 1920 בן גוריון עמד על כך שתהיה לו שליטה מלאה בכל צעד של מפעילי הכוח [ראו בהקשר זה את מאמרו של האלוף במיל' גרשון הכהן: 'התגבשות התרבות הפוליטית-ביטחונית של ישראל'].

כשהדרג המדיני מורה לעשות משהו והדרג הצבאי אומר שאינו יכול זו חוות דעת מקצועית לכאורה. על כך אמר דוד בן גוריון, בהמשך למתואר מעלה, שאם המומחים אינם הולכים בדרך שאתה מבקש ללכת, תחליף אותם (ראו הכרזה למטה).

דוגמה הפוכה היא למשל מבצע 'חומת מגן', שבו מפקדי החטיבות: מח"ט הצנחנים אביב כוכבי, יאיר גולן מח"ט הנח"ל, וצ'יקו תמיר מח"ט גולני, דרשו ליזום קרבות בתוך מחנות הפליטים - כמו ג'נין, טול כרם, בלטה - הם שהראו את היכולת, שאפשרה לראש הממשלה, אריאל שרון, אחרי הטבח בליל הסדר במלון פארק, להגדיר מה לעשות.

בנוסף לאלה יש את הדוגמה שבה הדרג המדיני אינו רוצה והדרג הצבאי דוחף, וזה בין היתר, סיפורו של יואב בן צרויה. 

יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה, שר צבאו של דוד המלך

יואב היה בן דודו של דוד, ויש גם גרסה שהיה אחיינו, כך שקרבת דם מחברת ביניהם. צרויה, אימו של יואב, הייתה אחותו של דוד והוא נקרא על שמה כנראה מפני הייחוס אחרי המלך (ראו התרשים למטה). מקור שמו ("יהו-אב") "האל הוא האב" (ויקיפדיה: יואב בן צרויה):

בתרשים: קרבת הדם שבין יואב לדוד

הוא היה 'מכונת מלחמה' - לוחם בלתי נלאה, שאהב את המלחמה... הרמטכ"ל ושר הביטחון של דוד גם יחד, נאמנו הגדול ביותר בכל עלילותיו. במסגרת תפקידו היה מעורב בכל מלחמות דוד ובכל האינטריגות הביטחוניות שלו. הוא נלחם בארם, בעמון ובאדום, ומילא תפקיד חשוב בפוליטיקה הפנימית בחצר מלכותו של דוד.

יואב היה אישיות מורכבת ביותר, עצמאית וחזקה, ונהג לפתור בעיות בכוח הזרוע. אין בו את העייפות שפשתה בדוד בשנות מלכותו המאוחרות, וראוי למלוכה שיהיו לה גנרלים מהסוג הזה. הוא מתואר כמקבל הכרעות אישיות במהירות, וכמי שאינו מהסס לסטות מפקודותיו של דוד המלך ואף לנזוף בו, כאשר הוא חושב שהדבר נדרש. דוד אמר עליו ועל אבישי אחיו "וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי", כלומר - איני מצליח להשתלט עליהם (ויקיפדיה: יואב בן צרויה).

למרות זאת, נאמנותו למלך אינה מוטלת בספק, והוא ידע תמיד לתת לו את מקומו בממד הגלוי, למרות שהוא מתמרן את המלך לא מעט: למשל בעת כיבוש רבת עמון, עיר בירתה של עמון אחרי שליחת אוריה החיתי אל מותו (ראו בהמשך): "וַיִּשְׁלַח יוֹאָב מַלְאָכִים אֶל דָּוִד וַיֹּאמֶר נִלְחַמְתִּי בְרַבָּה גַּם לָכַדְתִּי אֶת עִיר הַמָּיִם. וְעַתָּה אֱסֹף אֶת יֶתֶר הָעָם וַחֲנֵה עַל הָעִיר וְלָכְדָהּ פֶּן אֶלְכֹּד אֲנִי אֶת הָעִיר וְנִקְרָא שְׁמִי עָלֶיהָ" (שמואל ב', כב', יז'-כח').

הוא ליווה את דוד בתפקידים שונים לכל אורך חייו, כשהוא נאמן לו בכל מאודו, וזה נשען עליו בכל משברי חייו. הוא הנהיג את צבא דוד כבר במאבקו נגד בית שאול, והתמנה לשר צבא על כל ישראל כפרס על היותו הראשון שהכה ביבוסים בקרב על ירושלים. על פי משה גרסיאל, יואב עמד בראש יחידת הגיבורים של דוד עוד בתקופת הנדודים והבריחה משאול, ולפני כיבוש ירושלים. את חרבו ענד לרוחב על חגורתו, ולא בנדן כמקובל, מה שהפתיע אויבים בקרב (ויקיפדיה: יואב בן צרויה).

קורותיו של יואב מתוארים בעיקר בספר שמואל, בחלק העוסק בשנות מלכותו של דוד. פרטים נוספים עליו מופיעים בספר דברי הימים. אלה מקבילים בחלקם לתיאורים בספר שמואל ובחלקם מוסיפים מידע חדש. רוב הפרקים העוסקים ביואב הם חלק מרצף סיפורי אחיד פחות או יותר, המשקף לדעת חוקרים רבים מקור ספרותי עצמאי המכונה לעיתים "סיפור ירושת כיסא דוד" (Succession Narrative) או "תולדות חצר המלוכה" (Court History). תחומיו המדויקים של מקור זה שנויים במחלוקת; בדרך כלל כוללים בו את פרקים ט-כ בשמואל ב ופרקים א-ב במלכים א. מעשיו האחרונים של יואב ומותו על ידי שלמה המלך במצוות אביו דוד המלך מתוארים בשני הפרקים הראשונים של ספר מלכים א, שגם אותם, כאמור, מקובל לשייך לאותו מקור (ויקיפדיה: יואב בן צרויה).

דווקא הוא מסיים את חייו בדרך טראגית: הוא מוצא להורג כאויב מלכות שלמה. 

הריגת אבנר בן נר

במהלך מלחמת בית דוד נגד בית שאול הרג אבנר בן נר, שר צבאו של שאול, את עשהאל אחי יואב, מה שגרם ללוחמי דוד לעצור מהמרדף אחרי לוחמי שאול. כך פתח אבנר חשבון פתוח של נקמת דם עם בני צרויה.

מאוחר יותר ניסה אבנר להצטרף אל דוד ולקבל עליו את דוד כמלך. דוד הסכים, אך כאשר יואב שמע זאת הוא התעמת עם דוד, וטען שאבנר מרגל אחריו, ומתכנן לבגוד בו. יואב שלח שליחים שהשיבו את אבנר לחברון ללא ידיעת דוד, וכשהגיע אבנר הרג אותו יואב.

יש לזכור כי הפרשה הזו מעיבה על אחדות ישראל, כי אבנר בן נר מייצג את ה'ישראלים' שלא הולכים עם מלכות יהודה, ומהווים אופוזיציה לדוד. זו הסיבה שלאחר מותו של אבנר קילל דוד את יואב: "אַל יִכָּרֵת מִבֵּית יוֹאָב זָב וּמְצֹרָע וּמַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְ וְנֹפֵל בַּחֶרֶב וַחֲסַר לָחֶם", וספד לאבנר, כדי להבהיר לעם שדעתו לא נוחה ממעשהו של יואב (ויקיפדיה: יואב בן צרויה). 

חטא בת שבע ומות אוריה החיתי

בשלב מסוים, הלך דוד ודעך, וחטא בת שבע נובע מתחילת הדעיכה. הוא שולח את יואב למלחמה בעמון, והוא נשאר בארמון. הצרות בין הדרג המדיני לצבאי מתחילות במקום הזה!

יואב נלחם בעמון, ואז הוא מוצא עצמו בפני מציאות שלא התכונן אליה - ארם (דמשק) מצטרפת למלחמה מצפון, והמלחמה הופכת למלחמה אזורית: "וַיַּרְא יוֹאָב כִּי הָיְתָה אֵלָיו פְּנֵי הַמִּלְחָמָה מִפָּנִים וּמֵאָחוֹר וַיִּבְחַר מִכֹּל בְּחוּרֵי בישראל [יִשְׂרָאֵל] וַיַּעֲרֹךְ לִקְרַאת אֲרָם, וְאֵת יֶתֶר הָעָם נָתַן בְּיַד אַבְשַׁי אָחִיו וַיַּעֲרֹךְ לִקְרַאת בְּנֵי עַמּוֹן". משמע, הוא מחלק את הצבא לשני חצאים, ומפקיד את החצי השני בידי נאמנו הגדול ביותר, אחיו אבישי. "וַיֹּאמֶר אִם תֶּחֱזַק אֲרָם מִמֶּנִּי וְהָיִתָה לִּי לִישׁוּעָה וְאִם בְּנֵי עַמּוֹן יֶחֱזְקוּ מִמְּךָ וְהָלַכְתִּי לְהוֹשִׁיעַ לָךְ.".

ואז מגיע הפסוק הידוע: "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ וַיהוָה יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו". בפסוק האחרון עשה תת אלוף עופר וינטר שימוש, ב'פקודת היום' לחייליו באוגדת עזה אל מול פני המלחמה, בעת ששימש מח"ט גבעתי, וספג על כך ביקורת בגין 'כפיה דתית'. מה שמרתק הוא ששר הביטחון, יואב גלנט, אמר את אותם דברים ממש, בתחילת מלחמת חרבות ברזל (שמואל ב, פרק י', פסוקים ט'-יב'). 

בעקבות יחסיו של דוד עם בת שבע, אשת אוריה, והתעברותה, ציווה דוד על יואב להביא למותו של אוריה החתי במלחמה עם בני עמון. יואב שלח את אוריה "אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יָדַע כִּי אַנְשֵׁי חַיִל שָׁם", וכתוצאה מכך אוריה נהרג יחד עם לוחמיו. כשיואב מדווח על שהתרחש, ניכר היה בו כי פחד מתגובתו של דוד על כך שסיכן וגרם למותם של "אנשי חיל" נוספים. הוא ביקש מהשליח לשכך את חמת המלך בהודעה שגם אוריה נהרג (ויקיפדיה: יואב בן צרויה).

הפיוס, לכאורה, בין דוד ואבשלום

אחרי שאבשלום בן דוד רצח את אחיו אמנון, הסתכסך עם אביו וברח לגשור, יואב ראה כי דוד מתגעגע אל אבשלום ורוצה בחזרתו, והוא ארגן את שובו לירושלים. הוא שלח אישה חכמה מתקוע, שתפנה אל דוד בבקשת שווא: הבן שלה רצח את אחיו, וכעת אנשי העיר רוצים לדון גם אותו למוות (ראו התמונה למטה). היא לא רוצה לאבד גם את בנה השני ומבקשת מדוד למנוע את מותו. דוד הסכים איתה והבטיח לה להגן על בנה אך מדבריה הבין כי יואב היה מעורב בדבר, הוא מבקש מיואב להחזיר את אבשלום לירושלים. יואב הגיב ברגש הודיה: "וַיִּפֹּל יוֹאָב אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ וַיְבָרֶךְ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר יוֹאָב הַיּוֹם יָדַע עַבְדְּךָ כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבַר עבדו (עַבְדֶּךָ)." (ספר שמואל ב', פרק י"ד, פסוק כ"ב) (ויקיפדיה: יואב בן צרויה).

לאחר חזרת אבשלום, דוד עדיין לא רצה לראות את פני בנו, ולאחר שנתיים בהן ישב אבשלום מוחרם על ידי אביו בירושלים, אבשלום ביקש מיואב לבוא אליו כדי ליזום מפגש בינו לבין דוד. פעמיים סירב יואב להיפגש איתו. בתסכולו, שרף אבשלום את שדה יואב, כדי שיואב יבוא אליו, ואכן כאשר נפגש עם יואב, ביקש ממנו להיפגש עם המלך או להמיתו. כשיואב סיפר את הדברים למלך, דוד הסכים בכל זאת לפגוש את בנו ואף נישק אותו (ויקיפדיה: יואב בן צרויה).

הריגת אבשלום

למרות הפיוס בין דוד לבנו, מרד אבשלום באביו. הוא גייס את אנשי חברון, הגיע לירושלים וצר על ארמון המלך. הוא כבש ללא התנגדות את ירושלים, וכדי להראות לעם מי השליט, בעל העוצמה, הוא ביצע אקט בוטה וחריג, של שגילת נשות הרמונו של דוד על גג הארמון.

דוד אינו נכנס למלחמת מצור על ירושלים, וזו גדולתו בשעת המבחן הקשה הזו. הוא בורח דרך נחל השילוח - כשהוא יחף, אפילו ללא סוס או חמור - חוזר לדלותו בימי נערותו במדבר. אפילו את ארון הברית הוא מסרב לקחת איתו. הוא גם מפציר בנאמנו איתי הגיתי שלא להצטרף אליו כי מעמדו בלתי ברור, ואיתי הוא שכיר חרב, שצריך להתחבר אל בעלי העוצמה. איתי מסרב, מפגין נאמנות ונשאר, ודוד על נאמניו חוזר למרחב הנוחות של המדבר אותו הוא מכיר היטב, וכאילו מתחיל שוב מההתחלה.

כשמגיע רגע ההתמודדות הצבאית עם אבשלום ואנשיו, שוב נמנע דוד מלמוביל את הקרב בעצמו. הוא מחלק את לוחמיו בין יואב, אבישי אחיו ואיתי הגתי, אבל מתדרך את הלוחמים בעצמו. הוא עומד בשער ומבקש במפורש, שלא יפגעו באבשלום במהלך המלחמה:

"וַיְשַׁלַּח דָּוִד אֶת הָעָם הַשְּׁלִשִׁית בְּיַד יוֹאָב וְהַשְּׁלִשִׁית בְּיַד אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה אֲחִי יוֹאָב וְהַשְּׁלִשִׁת בְּיַד אִתַּי הַגִּתִּי וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הָעָם יָצֹא אֵצֵא גַּם אֲנִי עִמָּכֶם. וַיֹּאמֶר הָעָם לֹא תֵצֵא כִּי אִם נֹס נָנוּס לֹא יָשִׂימוּ אֵלֵינוּ לֵב וְאִם יָמֻתוּ חֶצְיֵנוּ לֹא יָשִׂימוּ אֵלֵינוּ לֵב כִּי עַתָּה כָמֹנוּ עֲשָׂרָה אֲלָפִים וְעַתָּה טוֹב כִּי תִהְיֶה לָּנוּ מֵעִיר לעזיר [לַעְזוֹר]. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִיטַב בְּעֵינֵיכֶם אֶעֱשֶׂה וַיַּעֲמֹד הַמֶּלֶךְ אֶל יַד הַשַּׁעַר וְכָל הָעָם יָצְאוּ לְמֵאוֹת וְלַאֲלָפִים. וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת יוֹאָב וְאֶת אֲבִישַׁי וְאֶת אִתַּי (הגיתי) לֵאמֹר לְאַט לִי לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם (אל תפגעו באבשלום) וְכָל הָעָם שָׁמְעוּ בְּצַוֹּת הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל הַשָּׂרִים עַל דְּבַר אַבְשָׁלוֹם. וַיֵּצֵא הָעָם הַשָּׂדֶה לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה בְּיַעַר אֶפְרָיִם". (שמואל ב', יח', ב'-ו').

במהלך הקרב שערותיו של אבשלום נתפסו בענפי עץ האלה והוא לא הצליח להשתחרר. אחד מנערי יואב מצא אותו ודיווח ליואב. יואב שואל אותו מדוע לא הרג אותו וסיים את המלחמה, והנער מהדהד את פקודת דוד לחוס על אבשלום. אז מתחכם יואב ולוקח איתו עשרה לוחמים, והעשרה ביחד איתו הורגים את אבשלום. מדוע עשרה? כי כשכולם הורגים, אף אחד איננו אחראי!

זו, לטעמי, שעתו הגדולה של יואב, שבה הוא מציל את מלכות דוד ואת המלך אישית. בניגוד למלחמת טרויה - שכולם נספים בה בגלל הלנה ופאריס - פה הורג יואב את שורש הבעיה, ומציל את העם ממלחמת אזרחים ("ויחסוך את העם"...).
לא בכדי, כשמאוחר יותר, בצוואתו, האשים דוד את יואב בהרג אנשי הצבא, אבנר ועמשא, הוא לא הזכיר את הריגת אבשלום...

בנוסף למניעת מלחמת האחים, מציל יואב את דוד גם מעצמו

כאשר שמע דוד על מות אבשלום, הוא הסתגר בעליית השער, השתקע באבלו על אבשלום וזנח את תפקידו כמלך. אז יואב מרשה לעצמו להוכיח את דוד במילים קשות, ולהעמידו במקומו. הוא גוער בו - עדות ליחסי הקירבה ביניהם - על שהוא בוכה על זה שביקש להורגו, ומתעלם מאוהביו שחרפו את נפשם למענו: "הֹבַשְׁתָּ הַיּוֹם אֶת פְּנֵי כָל עֲבָדֶיךָ הַמְמַלְּטִים אֶת נַפְשְׁךָ הַיּוֹם וְאֵת נֶפֶשׁ בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ וְנֶפֶשׁ נָשֶׁיךָ וְנֶפֶשׁ פִּלַגְשֶׁיךָ לְאַהֲבָה אֶת שֹׂנְאֶיךָ וְלִשְׂנֹא אֶת אֹהֲבֶיךָ: כִּי הִגַּדְתָּ הַיּוֹם כִּי אֵין לְךָ שָׂרִים וַעֲבָדִים כִּי יָדַעְתִּי הַיּוֹם כִּי לוּ אַבְשָׁלוֹם חַי וְכֻלָּנוּ הַיּוֹם מֵתִים כִּי אָז יָשָׁר בְּעֵינֶיךָ". הוא בעצם אמר לו "אינך סופר איש מאיתנו, נאמניך. רק את אבשלום אויבך שלא ההיה מהסס להורגך!"...

הוא אף איים עליו בנטישה: "קוּם צֵא וְדַבֵּר עַל לֵב עֲבָדֶיךָ כִּי בה' נִשְׁבַּעְתִּי כִּ אֵינְךָ יוֹצֵא אִם יָלִין אִישׁ אִתְּךָ הַלַּיְלָה וְרָעָה לְךָ זֹאת מִכָּל הָרָעָה אֲשֶׁר בָּאָה עָלֶיךָ מִנְּעֻרֶיךָ עַד עָתָּה.". בעקבות תוכחתו ואזהרתו של יואב, קם דוד מאבלו ויצא לדבר אל העם ואל צבאו, וחוזר לתפקד.

פה יואב מראה את עוצמתו כמנהיג, שעליו תמיד להתמקד במאקרו, ודוד כשל כאן כמנהיג ונתפס למיקרו. יתרה מכך: הוא מלמד אותנו כי נאמנות איננה פרוצדורה אלא מהות. היא איננה אמורה להינתן לאדם מסוים, אלא לדרך. בכל קונפליקט בין פרוצדורה למהות, מעדיף יואב את המהות, ושם פה אמירה מוסרית: יש פה מלחמת אחים וחייבים לשים לה סוף!

בפרשה זו צדק יואב, אבל קלט את חולשת המלך, ומעתה גם 'רכב' עליה. מאותו רגע לטעמי, חדל דוד להיות באמת המלך.

מרד שבע בן בכרי, הריגתו והריגת עמשא בן יתר ע"י יואב

מאחר שיואב הרג את אבשלום הוא הודח מתפקידו כראש הצבא על ידי דוד. במסגרת הניסיון לאחד תחתיו גם את האופוזיציה שמרדה בו בעבר, מינה דוד במקומו את עמשא בן יתר, אחיין אחר של דוד שהיה שר צבאו של אבשלום. 

שבע בן בכרי היה איש משבט בנימין שמרד בדוד המלך, וקרא לשבטי ישראל להינתק ממלכת דוד שנתמכה בידי שבט יהודה, וזאת לאחר שדוד שב לירושלים אחרי דיכוי מרד אבשלום. דוד הורה לעמשא, שר צבאו החדש, להזעיק את צבא יהודה לדכא את המרד. עמשא התמהמה ודוד הורה לאבישי בן צרויה (ולא ליואב, בשל כעסו עליו בפרשת הרג אבשלום) להחליפו, ולצאת מיד בראש הצבא ולדכא את המרד. יואב, כמובן, מצטרף לאחיו.

במהלך המרדף אחרי בן בכרי הורג יואב את עמשא בדרך של עורמה: כאשר כעבור זמן, הצטרף עמשא לצבאו של אבישי בגבעון, חיפש את יואב בן צרויה לתת לו כבוד ולנשקו. יואב ניצל אז את ההזדמנות ורצח אותו.

מדוע הרג יואב את עמשא?

• ייתכן גם שהייתה זו הנאמנות לדוד. האיחור של עמשא לאסוף את הצבא למלחמה בשבע בן בכרי התפרש כהמשך התמיכה של עמשא במתנגדיו של דוד וסיכול רצונו של דוד להכריע אותם. בעובדה, מינה דוד את אבישי תחתיו ושלח אותו להילחם.
• ואולי היה גם את המניע האישי, שכן עמשא תפס את מקומו כראש הצבא.

לאחר שהרג את עמשא, צר יואב על העיר אבֵל בית מעכה אליה ברח שבע בן בכרי. לפי המסופר אישה 'חכמה' בת המקום, אשר שמה אינו ידוע (הרד"ק מזהה אותה עם סרח בת אשר), מחליטה להציל את העיר, בטרם תיפול בידי יואב ואנשיו. היא ניהלה משא ומתן עם יואב, שבסופו השליכו תושבי העיר את ראשו הכרות של שבע בן בכרי מעבר לחומה אל יואב.

מפקד ישראל

כאשר דוד בסוף ימיו רצה לפקוד ולמנות את ישראל יואב מנסה להניא אותו מכך. המפקד נועד לצורכי הטלת מיסים ומס-עובד וכן גיוס לצבא. היה צפוי שהאוכלוסייה תתקומם ויואב הבין שמצב כזה מסוכן לשלטונו של דוד.

הוא מנסה לסכל את ההנחיה בדברי כיבושין: "וַיֹּאמֶר יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וְיוֹסֵף ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים וְעֵינֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ רֹאוֹת וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה" (ספר שמואל ב', פרק כ"ד, פסוק ג') יואב, בניגוד לרצונו, עזר לדוד לפקוד את ישראל. בנוסח המובא בדברי הימים נאמר כי בכוונה לא פקד בתוכם את לוי ובנימין[5]. כנראה היות שהלויים היו פטורים ממס ובית המקדש שכן בנחלת שבט בנימין.

גם הפעם צדק יואב בהתנגדותו להחלטתו של דוד והראיה - העונש שהטיל ה' על דוד כתוצאה מהמפקד: גד הנביא מציג לדוד שלושה עונשים, שמתוכם נדרש דוד לבחור את העונש המועדף. דוד בוחר בעונש המגפה, ואכן פורץ דבר, המפיל 70,000 איש מישראל (ויקיפדיה: יואב בן צרויה).

מרד אדוניה ומות יואב

אדוניה היה בנו השני של דוד המלך, מאשתו חגית, והמועמד הטבעי לרשת אותו. נולד בעת שאביו מלך בחברון, והיה הבא בתור בסדר הירושה לאחר מות אבשלום.

הוא הכין לעצמו סמלי סטטוס כמו מרכבות, סוסים ורצים, ואביו מעולם לא נזף בו על כך. בשלהי מלכותו של דוד ולקראת מותו, טען אדוניה לזכותו לרשת את כס המלוכה לאחר אביו. הוא הכין לעצמו טקס הכתרה. לקראתה, פנה נתן הנביא לבת שבע אמו של שלמה בטענה כי חייה וחיי בנה בסכנה, ותכנן יחד עמה כיצד יפנו למלך דוד וישכנעו אותו לפעול על מנת לממש את הנבואה של מלוכת שלמה. הכתוב מתאר את מהלך השיחה בין בת שבע לדוד, שאליה מצטרף נתן הנביא בשלב מאוחר יותר. הדמות הנוספת המצוינת כעדה לשיחה זו היא אבישג השונמית. בסוף הדיון החליט דוד להמליך את שלמה תחתיו, ושלח את צדוק הכהן, נתן הנביא ובניהו בן יהוידע להמליך את שלמה בנחל גיחון.

יואב ראה באדוניה יורש טבעי, וחבר אליו. בצוואתו הורה דוד לשלמה, בין השאר, להרוג את יואב בן צרויה: "וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יתֶר וַיַּהַרְגֵם וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲל אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו. וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל" (ספר מלכים א', פרק ב', פסוקים ה'–ו').

כאשר זיהה שלמה ניצני מרד מצד אחיו אדניה, שלח שלמה את בניהו בן יהוידע להרוג אותו ואת יואב, שברח אל אהל ה', נאחז בקרנות המזבח וקווה שלא יהרגוהו מפאת קדושת המקום. בניהו בן יהוידע התייעץ עם שלמה והרג את יואב בכל זאת. יואב נקבר בביתו במדבר, ובניהו בן יהוידע התמנה לשר הצבא.

מדוע הורה דוד לבנו להרוג את יואב, הנאמן לו מכל, והמשענת האיתנה ביותר שלו, לכל אורך חייו?

• האחת של מאיר שלו, שמדברת על קומבינה של הרל"שים'. כל מי שמכיר את 'חצרות האלופים והרמטכ"לים' מודע למהלכים שמובילות ה'חצרות' הללו נגד אלופים אחרים. משמע, נתן הנביא כסוג של איש חצר, ביחד עם בת שבע, 'סגרו דיל' על יואב, איש השדה הלוחם, שזר לאינטריגות של חצר המלך.
• הסיפור של המדרש בפרשת מסעי בראשית רבא, מרתק פי כמה וחסר תקדים, וזה כוחו, להכניס תמיד אייטם נוסף: "אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה..." יואב הוא הרי איש סודו של דוד, וחייב בנאמנות. דוד שולח לו עם אוריה החיתי לשים אותו "אל מול פני המלחמה". ויואב שולח את אוריה עם אחרים, חזיתית אל החומה, והם נהרגים. ואז באים אליו בתחקיר ואומרים לו "אדוננו יואב, שכחת את כללי המלחמה? מי הולך חזיתית אל מול החומה? וכשהם תובעים ממנו הסבר, מוציא יואב את מכתבו של דוד ומשתף אותו על הלוחמים, ואז כל הממלכה יודעת שהיה זה ציווי המלך ושמדובר ב'דיל סמוי' עם יואב. מאותו רגע העם מבין שכך עובד דוד גם בפרשות קודמות כמו הרג אבנר בן נר והרג עמשא בן יתר, ואז, לאחר שנתן את פקודת החיסול בא דוד ומתאבל לכאורה, בדמעות תנין, עליהם. הפרשה הזו מעיבה על אחדות ישראל, כי אבנר בן נר מייצג את ה'ישראלים' של הולכים עם מלכות יהודה. משמע, שלמה זקוק לחיסול יואב כדי ליישב את חשבון אבנר בן נר ועמשא בן יתר, שהם האופוזיציה לדוד, שיואב מחסל.

כך או כך, ההרג הזה היה הכרחי. מרגע שיואב בחר באדוניה, לא היה אחרת סיכוי לשלמה למלוך. זהו אקט מקיאבליסטי לחלוטין: זה האיש החזק בממלכה שעומד בין שלמה לבין המלוכה. על כן, נכון להיפטר ממנו. 

אפילוג: איזו דמות מרשימה יותר - זו של דוד או של יואב?

לסיכום מערכת היחסית הסימביוטית שבין דוד ליואב, דמותו של מי שובה את ליבנו יותר - זו של יואב או של דוד?

הכל כמובן בעיני המתבונן. לטעמי, הבחירה הזו דומה לבחירה שבין אודיסיאוס לאכילס. בבחירה הזו אני מזדהה יותר עם דמותם של אודיסיאוס ושל דוד, כי אני מעדיף תמיד חיילים שמתעייפים, ובוכים בלילות כשראשם נח על הכרית... זה נותן לנו פרספקטיבה על החיים בכלל ועל המלחמה בפרט!

[לספרו של גרשון הכהן: 'משופטים למלכים: מבוא לתאוריה פוליטית תנ”כית', לחצו כאן] [לאוסף, המאמרים בנושא מלחמת שמחת תורה 2023 – 'מבצע חרבות ברזל', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'הכל על מנהיגות'] [לאוסף המאמרים על יחסי הגומלין בין עובדי ציבור לנבחריו, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נספח 1: גרשון הכהן על יואב בן צרויה ב'ערוץ טוב':

נספח 2: סרטון 929 על יואב בן צרויה, עם האלוף גרשון הכהן

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים בנושא מלחמת שמחת תורה 2023 – 'מבצע חרבות ברזל'.
• אוסף המאמרים בסוגיית צבא העם' וגיוס החובה, באתר 'ייצור ידע'.
• אוסף המאמרים על האתגר החרדי של ישראל.
• הרחבת המושג: 'מורכבות'.
• אוסף המאמרים: 'הכל על מנהיגות'.
• מאמרו של האלוף במיל' גרשון הכהן: 'התגבשות התרבות הפוליטית-ביטחונית של ישראל'.
• אוסף המאמרים על יחסי הגומלין בין עובדי ציבור לנבחריו.
• אוסף המאמרים בנושא מלחמת שמחת תורה 2023 – 'מבצע חרבות ברזל'.

מקורות והעשרה

• ויקיפדיה: יואב בן צרויה.
• פנחס יחזקאלי (2023), אוסף המאמרים בנושא מלחמת שמחת תורה 2023 – 'מבצע חרבות ברזל', ייצור ידע, 8/10/23.
• פנחס יחזקאלי (2018), סוגיית צבא העם וגיוס החובה באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 29/6/18.
• פנחס יחזקאלי (2024), האתגר החרדי של ישראל באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 1/3/24.
• פנחס יחזקאלי (2014), מורכבות, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי, שרית משיח (2017), הכל על מנהיגות, ייצור ידע, 23/9/17.
• גרשון הכהן (2018), 'התגבשות התרבות הפוליטית-ביטחונית של ישראל', ייצור ידע, 21/3/18.
• פנחס יחזקאלי (2023), יחסי הגומלין בין עובדי ציבור לנבחריו באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 1/11/23.
• פנחס יחזקאלי (2023), אוסף המאמרים בנושא מלחמת שמחת תורה 2023 – 'מבצע חרבות ברזל', ייצור ידע, 8/10/23.