תקציר: בפרשת שמיני, מתואר הטכס המרשים בו חנכו את המשכן, אולם כבר בתחילתו של הטכס נפל דבר שהעיב על האירוע כולו. המדובר במותם של שני בניו של אהרון, נדב ואביהוא, שהיה להם תפקיד מרכזי בטכס האמור. היות ולא מובן עד תום מה היה חטאם, הפרשנים העלו אפשרויות רבות ומגוונות בהקשר לכך. הסמיכות של איסור שתיית יין לכוהנים האמורים לעבוד בקודש, למותם של נדב ואביהוא בפרשה, הביאה את חז"ל לדרוש כי חטאם של שני אלה היה על כי שתו יין קודם שנכנסו למשכן...

[לאוסף המאמרים על נדב ואביהוא בני אהרן, חטאם ומותם, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על פרשת שמיני, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, לחצו כאן]

עודכן ב- 4 באפריל 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

* * *

בפרשת שמיני שבספר ויקרא, מתואר הטכס המרשים בו חנכו את המשכן, אולם כבר בתחילתו של הטכס נפל דבר שהעיב על האירוע כולו. המדובר במותם של שני בניו של אהרון, נדב ואביהוא, שהיה להם תפקיד מרכזי בטכס האמור. דבר החטא מובא בפרשת שמיני באופן  הבא: "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי יְהוָה"[1].

המפרשים ובראשם חז"ל נחלקו בדעותיהם בדבר החטא של נדב ואביהוא, כדלקמן: "רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן ... אמרו אף על פי שהאש יורדת מן השמים מצווה להביא מן ההדיוט (אש של אדם רגיל), רבי ישמעאל אומר שנכנסו שתויי יין למקדש, שכן לאחר מותם הזהיר אלוהים את אהרן שהוא ובניו לא יכנסו שיכורים לאוהל מועד, (כפי שנאמר בפרשתנו) - יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ”[2]. יוצא מכאן ששתיית יין קודם ריטואל דתי יש בו דופי והוא עלול להביא לתקלה בריטואל עצמו.

במקרא אנו מוצאים שלוש מקומות מרכזיים בו שתיית יין גרמה לתקלה ולסטייה מדרך הישר:

המקרה הראשון בו המקרא מתאר את הנזק שבשתיית יין לשוכרה, מסופר עת יצא נח מהתיבה

לפי הנאמר, נח לאחר יציאתו מהתיבה נוטע כרם, שותה מיינו כך שהוא מוטל שיכור באוהלו. בנו חם ראה את ערוות אביו ומספר זאת לאחיו שם ויפת. אלה האחרונים לוקחים שמלה הולכים אחורנית כדי לא לראות את ערוות אביהם ומכסים אותו. נח כועס על בנו חם ומקללו אולם אין בידנו לדעת על מה כעס נח על בנו חם, היות והמקרא מקמץ בפרטי האירוע. חז"ל נדרשים לכך ואומרים את הפירוש הבא: "רב ושמואל, חד אמר סירסו, וחד אמר רבעו (כלומר בא עליו)"[3].

לפי המסופר בעלילה האוגרתית אקהת[4], לא צריך להרחיק לכת בחומרת מעשיו של חם. הגינוי של חם מפיו של נח מוסבר על פי ערכי המוסר הכנעני, האומר שחובת הבן לעזור לאביו כאשר האב נמצא בגילופין.

המקרה השני הקשור ליין וקלקולו, מצוי בפרשת וירא, והקשור לדמותו של לוט

זה האחרון כבר מופיע קודם לכן, כנכדו של תרח ובנו של חרן, שהוא אח אברהם הצעיר ממנו. דמותו של לוט נפגמת כאשר גם בנותיו היו סבורות כמוהו כי כל העולם נחרב, כמו בימי המבול של נח, ופועלות לחדש את הציוויליזציה האנושית: "וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל-הַצְּעִירָה, אָבִינוּ זָקֵן; וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ, כְּדֶרֶךְ כָּל-הָאָרֶץ. לְכָה נַשְׁקֶה אֶת-אָבִינוּ יַיִן, וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ; וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ, זָרַע"^[5]. דבריה של האחות הבכירה, הינו מטבע לשון זהה לנאמר בקשר לחידוש היישוב לאחר המבול:" לְחַיּוֹת זֶרַע, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ"^[6].

אף על פי שיש במעשה זה משום חטא של גילוי עריות, יש במעשיהן תושייה רבה שנקטו  בפעילות נועזת כדי לקיים את המשך המשפחה. דומה לכך הוא מעשה תמר ויהודה, ומעשה רות עם בועז^[7].

בסיפורים אלה הנשים הן אלה שנוקטות יוזמה, שלא כמקובל במקרא ביחסים שבין גבר לאישה – בנות לוט משקות אותו יין כדי לשכב איתו, תמר מתחפשת לזונה כדי ללכוד את יהודה, ואילו רות הולכת לבועז אל הגורן ומגלה את מרגלותיו.

כתוצאה ממעשים אלה, נולדו עמון ומואב לבנות לוט, פרץ וזרח מתמר ועובד אבי ישי מרות. המכנה המשותף לכולן פרט ליוזמה שלהן היא שכולן תרמו להולדתו של דוד. בנות לוט שמולידות את מואב, מקור מוצאה של רות, שממנה יצא כאמור עובד אבי ישי, ותמר שממנה נולד פרץ שממנו יצא בועז אבי עובד.

חז"ל מגנים באופן נמרץ את לוט על המקרה, בעיקר על המקרה השני עם בתו הצעירה, היות וכבר היה מודע לנעשה, אולם דווקא כלפי בנות לוט הם מגלים יחס מפתיע:" אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב [מה פירוש הכתוב]: 'כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם'? משל ללוט ושתי בנותיו עמו, הן שנתכוונו לשם מצוה - וצדיקים ילכו בם, הוא שנתכוין לשם עבירה - ופושעים יכשלו בם. ודלמא הוא נמי לשום מצוה איכווין! [שמא הוא גם התכוון לשם מצווה] אמר רבי יוחנן, כל הפסוק הזה [המתאר את בחירתו של לוט לגור בסדום] על שם עבירה [שמניעיו לבחירת סדום היו שליליים] נאמר: 'וישא לוט', 'ותשא אשת אדוניו את עיניה'. 'את עיניו', 'כי היא ישרה בעיני', 'וירא אותה שכם בן חמור"^[8].

המקרה השלישי בו ליין יש תפקיד בהטיית האדם מדרך הישר, מצוי בסמיכות הפרשיות של  נזיר וסוטה, בפרשת נשא

סמיכות זו מוסברת באופן מתודולוגי לפי הפרשנות של  רש"י^[9] כדלקמן: "למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך, שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, שהוא מביא לידי ניאוף"^[10].  רש"י ידע על מה הוא מדבר היות ובמקום מגוריו  בצרפת, היו כרמים  שהפיקו מהם יין משובח.

לפי ההערכה במחקר^[11], משפחה יהודית ממוצעת צרכה בזמנו של רש"י ארבעה ליטר יין ביום. אם נניח כי משפחה שכזו מנתה חמש נפשות, הרי הצריכה הממוצעת לאדם ליום עמדה על 0.8 ליטר יין. על פי נתון זה ברור כיצד הפכה תעשיית היין למרכיב מרכזי בכלכלת ימי הביניים בכלל ובקהילה היהודית בפרט.

כך או אחרת סמיכות הפרשיות בין סוטה לנזיר מוסבר על ידי רש"י בכשל שהיין יוצר במקרה הראשון ותיקונו במקרה השני. דרכו הפרשנית של גדול מפרשי המקרא והתלמוד הינה  במקרים רבים התאמת דברי חז"ל לפסוק הרלוונטי. גם כאן רש"י מביא אמרה מפורסמת של חז"ל בדבר סמיכות פרשיות סוטה ונזיר. אולם הפעם יש לאמרת חז"ל זו פן נוסף והוא הידע האישי הקשור בייצור היין ובתרבות שתייתו. כאמור, משפחה יהודית ממוצעת בימיו של רש"י שתתה סך של 1400 ליטר יין בשנה, וקהילה ממוצעת של כעשרים משפחות צרכה בשנה סך של כ25000 ליטר יין^[12]. המספרים הללו אינם נמוכים כלל ועיקר ומצביעים על כך שהיהודים בתקופה הנידונה לא היו שונים משכניהם בנושא צריכת היין היומית והשנתית.

הזוהר בדבריו על חטא נדב ואביהוא מתבסס על דרשות חז"ל, אך נותן לחטא שכרותם פן מיסטי מובהק, כדלקמן:

"יין ושכר אל תשת אתה ובניך, אמר רבי יהודה מתוך פרשה זו (כדברי חז"ל ורש"י, מסמיכות פרשת מותם של נדב ואביהוא לאיסור שתיית היין במשכן) שומעים אנו שנדב ואביהוא (נכנסו לשרת בקודש) שתויי יין היו, משהזהיר את הכוהנים בזה. רבי חייא פתח, ויין ישמח לבב אנוש, אם צריך הכוהן לשמוח (בזמן עבודתו במשכן/מקדש) ולהימצא בהארת פנים יותר מכל, למה אסור לו (לשתות) יין, שהרי שמחה סופו עצבות (מי ששתויי יין סופו להיות עצוב), והכוהן צריך שמחה והארת פנים בהתחלה ובסיום (מתחילת עבודתו בקודש ועד סופה). יין בא מצד הלויים (הלויים מסמלים את ספירת דין, והיין מסמל את השפע של ספירת גבורה/דין) וצד הכוהן (הכוהן מסמל את ספירת חסד, שהשפע שלו מסומל במים, לכן אין ראוי שהכוהנים ישתו יין בעת עבודתם) הוא מים צלולים ומאירים...

רבי אבא אמר, ממקום אחר יוצאים יין שמן ומים (כל מיני השפע נובעים מספירת בינה, הנקראת גם הנהר העליון). מים ושמן לימין(הללו אינם שייכים במהותם לספירת בינה, שהיא שמאל בקו הדין בעולם האלוהי) נוטלים הכוהנים (שהם כנגד ספירת חסד, מים לרחוץ את ידיהם ורגליהם, ושמן למשיחה) ונוחלים אותם, ושמן יותר מכל, שהוא שמחה בהתחלה ובסיום... ויין לשמאל (היין הוא סמל לשפע של ספירת גבורה/דין, ניתן ללוויים שאחד מתפקידם הוא לזמר במקדש, כדוגמת פעולת היין, המלווה תמיד בהשמעת קול, מה שלא קיים כלל בשמן) נוחלים הלויים להרים קול ולזמר ולא לשתוק, שהרי יין אינו שותק לעולם ושמן בחשאי הוא תמיד. מה בין זה לזה (מדוע היין קשור לקול והשמן לא), אלא שמן שהוא בחשאי בלחש תמיד, בא מצד המחשבה (מקור השמן הוא בספירת חכמה שהיא המחשבה האלוהית, ובמחשבה שכזאת אין קולות), שהיא בלחש תמיד ואינה נשמעת, והוא בחשאי ועל כן הוא מימין (השקט שהשמן מייצג הוא מתכונות הימין בעולם הספירות האלוהי), ויין שהוא להרמת הקול ואינו שותק לעולם, בא מצד אמא(ספירת בינה, שהיא מקור הדין בספירת גבורה), והלויים נוחלים אותו לצד שמאל, והם עומדים לזמר להרים קול ועומדים בדין(הלויים עוסקים בענייני דין, ריב ונגעים, למרות שכיודע אין הזוהר מדייק כאן, היות וזה בעצם תפקידם של הכוהנים)...

לפיכך הכוהן כשנכנס למקדש לעבוד עבודה, אסור לו לשתות יין, שהרי מעשיו בחשאי הם (עיקר פועלו של הכוהן נעשה בקודש, הסמוי מעיני העם), ובחשאי הוא מתכוון במה שמתכוון ומזווג מי שהוא מזווג (עבודת הכוהן החשאית גורמת לזיווג בעולם הספירות האלוהי), ומושך ברכות לעולמות כולם (הזיווג שהכוהן יוצר יורד שפע לעולמות האלוהיים ולעולם שלנו), והכל בחשאי, שכל מעשיו(של הכוהן) בסוד הם. והיין מגלה רזים הוא (כדברי חז"ל – נכנס יין יצא סוד, עירובין, דף ס"ה, עמוד א'), שהרי בכל פעולותיו עומד הוא להרים קול"[13].

הזוהר שוזר בתחילת דבריו את דרשת חז"ל שרש"י מביאה על אתר, בדבר הסמיכות של איסור כניסת הכוהנים שתויי יין למשכן, סמיכות שגם מסבירה את חטאם של שני בני אהרון. לאחר מכן צולל הזוהר לדימויים מיסטיים, כלומר מהי הספירה שאותה מייצג הכוהן ומהי הספירה שהיין מייצג, ומתוך כך הוא גוזר את האיסור של שתיית יין במהלך עבודת הכוהנים במשכן. היין על פי הזוהר, בא מצד הלויים, המסמלים את ספירת דין, והיין מצדו מסמל את השפע של ספירת דין. הכוהנים מסמלים בקטע הזוהרי האמור את ספירת חסד, שהשפע שלה מסומל במים, ולכן אין ראוי שהכוהנים ישתו יין בעת עבודתם, כי אז עבודת הכוהן הקשורה לספירת חסד, תופרע ותצא מאיזונה על ידי היין שהיא סמל לספירת דין.

רבי יוסף ג'יקטיליה בספרו שערי אורה, איננו מתייחס לתקלות העלולות לבוא משתיית יין לשוכרה, על ידי הכוהנים ובכלל

הקטע היחידי שבו מזכיר ג'יקטיליה את היין לשלילה, נמצא בפירושו אודות שליחת עשיו לצוד ליצחק אביו צייד קודם מותו, ובו הוא מזכיר את איסור שתיית היין המושת על הכוהנים ואשר נזכר בפרשתנו, כדלקמן: "ואחר שהודענוך זה, צריכים אנו להודיעך סוד אותם המטעמים שביקש יצחק מעשיו ובא יעקב וגמר את המטעמים ההם ליצחק אביו ויירש את ברכתו של עשיו. כבר הודעתיך כי יצחק אבינו עליו השלום הוא עולה תמימה, ואין השכינה נפרדת ממנו אפילו שעה אחת, והיאך תבוא תקלה על ידו? או היאך יאהב את עשיו? או היאך ירצה לברך את הרשע ולהניח את הצדיק? או היאך תתקיים ברכה אחר המאכל והמשתה, והרי התפילה קודם המאכל? ואומר(ויקרא, פרשת שמיני, פרק י', פסוק ח') ויין ושכר אל תשתה אתה ובניך איתך, והיאך יצחק אוכל ושותה ואחרי כן מברך את הרשע?..."[14].  

בדברים אלו שואל ג'יקטיליה את השאלות הפרשניות המתבקשות מכוונתו של יצחק לברך דווקא את עשיו הרשע. בהמשך הוא נותן טעם קוהרנטי למעשהו של יצחק אולם אין כאן המקום להאריך בזה. אנו נתמקד בנושא היין, עליו אומר ג'יקטיליה בפשט כי לא יתכן שניתן לברך אדם או לעסוק בפולחן דתי כזה או אחר לאחר אכילה ושתיית יין, היות ואז האדם איננו נמצא במיקוד הרוחני הראוי. ולכן גם הכוהנים נצטוו שלא לשתות יין קודם עבודתם בקודש, מפאת הטעם שלא יוכלו להיות מרוכזים בעבודתם במצב דברים שכזה.

מעבר לכך, ניתן גם לפרש את דבריו של ג'יקטיליה גם בפן המיסטי. יצחק המסמל את ספירת דין, לא יכול לשתות יין הידוע כסמל השפע של ספירת דין[15], ולברך את מי שליבו חפץ, כי אז הברכה לא תשיג את מטרתה, בייחוד כאשר עשיו הוא מושא הברכה. עשיו הוא סמל לכוחות הטומאה והסטרא אחרא, וברכה מאת אביו יצחק, אך תגביר את עוצמתו של הרע בעולם והוא יהפוך לגורם השליטה המרכזי או הבלעדי בעולם. לכן בסופו של דבר מושא הברכה הינו יעקב, סמלה של ספירת תפארת, שמהווה את הגורם המרכזי של האיזון בעולם הספירות האלוהי. ברכה של יצחק, שהוא דין, ליעקב דווקא, שהוא ספירת תפארת, תגרום לכך שמידת הדין תאוזן ותרוסן באופן שכזה שלא תשלוט בעולם ולא תגרום נזקים הן בעולם האלוהי והן בעולם השפל. מכאן אתה למד, שהיה הכרח מיסטי שברכת יצחק המרכזית תונח על ראשו של יעקב, בעטיו של האיזון הנדרש למערכת האלוהית כמו גם לעולמינו.

אחרית דבר

בפרשת שמיני, מתואר הטכס המרשים בו חנכו את המשכן, אולם כבר בתחילתו של הטכס נפל דבר שהעיב על האירוע כולו. המדובר במותם של שני בניו של אהרון, נדב ואביהוא, שהיה להם תפקיד מרכזי בטכס האמור. היות ולא מובן עד תום מה היה חטאם, הפרשנים העלו אפשרויות רבות ומגוונות בהקשר לכך. הסמיכות של איסור שתיית יין לכוהנים האמורים לעבוד בקודש, למותם של נדב ואביהוא בפרשה, הביאה את חז"ל לדרוש כי חטאם של שני אלה היה על כי שתו יין קודם שנכנסו למשכן.

רש"י על אתר, מביא את דברי מדרש אלה, ולפי הידוע רש"י הבין היטב בנושא היין הן בגין מקום מגוריו שהיה מעוטר בכרמים רבים, ויתכן שרש"י עצמו היה בעליהם של אחד הכרמים הללו. ספר הזוהר שוזר את הפרשנות האמורה בפירושו המיסטי על אירוע זה. איסור שתיית יין, מעבר לדברי חז"ל, מוסבר בזוהר על פי הסימבוליקה הקבלית. היין שמסמל את השפע של מידת הדין,  הכוהן המסמל את החסד, לא יכול לשלבו בריטואל הדתי היות ואז כוח הדין ישפיע על מידת החסד שהכוהן אמור לייצג ולהפיץ. ג'יקטיליה מאזכר את האיסור של הכוהנים מלשתות יין קודם עבודתם, בפירושו אודות ברכת יצחק לעשיו ויעקב. לפי פשט הדברים, לא יתכן כי יצחק ימלא את כרסו במאכלים ויין קודם הברכה שהוא אמור להעביר לבנו, היות ואז המיקוד הרוחני שלו יפגע.

מעבר לכך ניתן להניח כי ג'יקטיליה מתכוון בדבריו אלה, גם לפן המיסטי, רוצה לומר, לא יתכן שיצחק המסמל את מידת הדין, ישתה יין המייצג את השפע של מידת הדין, ויברך את עשיו, המסמל את כוחות הטומאה והסטרא אחרא. אם אכן ברכה זו הייתה ניתנת לעשיו, יתכן שמידת הדין הייתה שלטת בעולם, מה שהיה הופך אותו לעוין לאנשים הגרים בו. לכן היה הכרח מיסטי כי ברכת יצחק תגיע במלוא עוצמתה דווקא ליעקב, המייצג את ספירת תפארת, ובכך מידת הדין שיעקב מייצגה תתמתן ותאפשר איזון הן בעולם האלוהי והן מחוצה לו. 

[לאוסף המאמרים על נדב ואביהוא בני אהרן, חטאם ומותם, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על פרשת שמיני, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת שמיני;
• אוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית;
• אוסף המאמרים על נדב ואביהוא בני אהרן, חטאם ומותם.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת שמיני באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 29/3/19.
• פנחס יחזקאלי (2023), הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 18/10/23.
• פנחס יחזקאלי (2024), אוסף המאמרים על נדב ואביהוא בני אהרן, חטאם ומותם, ייצור ידע, 5/4/24.

[1] ויקרא, פרק י', פסוק א' –ב'

[2]  עירובין, דף ס"ג עמוד א'. מקור הפסוק – ויקרא, פרק י', פסוק ט'.

[3] סנהדרין, דף ע', עמוד א'.

[4] עלילת אקהת היא אפוס עלילתי קדום, המהווה חלק מהשירה הספרותית האוגריתית, שנמצא בעיר אוגרית.

העלילה כתובה על לוחות KTU 1.17 עד KTU 1.19 לפי שיטת הקטלוג של מנפרד דיטריך ועמיתיו. השירה על גבי לוחות אלה נכתבה על שישה טורים בכל לוח, אך לא כל הסיפור נשמר בשלמותו. בעבר נקראה עלילה זאת עלילת דנאל, אך בעקבות גילויים חדשים, התברר כי אקהת הוא נשוא הסיפור ושמה שונה בהתאם.

הדמויות המרכזיות בעלילה הם השופט דנאל, ילדיו אקהת ופועת, האלה ענת ושליחה יטפן. המיתוס דן בשאלת הגמול והטרגדיה האנושית של המוות ודרכי ההתמודדות איתה. שתי דמויות נשיות דומיננטיות בו במיוחד: האלה ענת שזוממת לרצוח את אקהת, ופועת אחות אקהת שנוקמת את דמו מיד רוצחו.

ראה - שירלי נתן יולזרי, עלילת אקהת - שירת עלילה קדומה מאוגרית. תרגום עברי חדש, הוצאת רסלינג, תל אביב,  2015.
Nicholas Wyatt, The Story of Aqhat, in: Wilfred G.E. Watson and Nicolas Wyatt (eds.), Handbook of Ugaritic Studies, Leiden, Brill, 1999, pp. 234–258.

[5] בראשית, פרק י"ט, פסוקים: ל"א – ל"ב.

[6] שם, פרק ז', פסוק ג'.

[7] בראשית, פרק ל"ח, רות,  פרק ג', בהתאמה.

[8] בבלי, נזיר, דף כ"ג, עמוד א'.

[9] רבי שלמה בן רבי יצחק ירחי , נחשב לגדול מפרשי התנ"ך והתלמוד. 1040 – 1105.

[10] במדבר, פרק ו', פסוק ב'.

[11] סולוביציק, ח. יינם, סחר ביינם של גויים, הוצאת קורן, 2016, עמוד 27.

[12] Germania Judaica, III/1, Hrsg. Aryeh Maimon und Yaakov Guggenheim,

Tubingen 1987, p. 242

[13] זוהר, חלק ג', דף ל"ט, עמוד א'. תרגום – ישעיה תשבי, משנת הזוהר, כרך ב', מוסד ביאליק, ירושלים, תשמ"ב, עמודים: רמג – רמה.

[14] יוסף ג'יקטיליה, שערי אורה, מהדורת יוסף בן שלמה, כרך א', מוסד ביאליק, ירושלים, תשמ"א, עמודים: 228 – 229.

[15] זאת אמנם הקביעה של ספר הזוהר, אך ניתן להניח כי ג'יקטיליה לא יתנגד לה. ככלל, ספר שערי אורה וכתבים נוספים של ג'יקטיליה, נכתבו כאשר חלקים מספר הזוהר היו מונחים לפניו, כדבריה של אסי פרבר – גינת:" החוקרים תמימי דעים, כי במיוחד בספר שערי אורה, שחובר לפני שנת 1291, ספרו העיקרי ורב ההשפעה של ר' יוסף ג'יקטיליה בקבלת הספירות, ניכר שהיו לפני מחברו חלקים מספר הזוהר... אולם אין בו אזכור ישיר של ספר הזוהר ואף לא מובאות מילוליות מפורשות מתוך מקור זה", ראה – אסי פרבר – גינת, עקבותיו של ספר הזוהר בכתבי ר' יוסף ג'יקטיליה, עלי ספר: מחקרים בביבליוגרפיה ובתולדות הספר העברי המודפס והדיגיטלי, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן,  תשמ"א, עמודים: 70 – 71.