תקציר: צורת המלחמה החדשה - כפי שהיא מתבטאת בשדות הקרב באוקראינה ובמידה רבה בלחימת חמאס וחיזבאללה - הפכה את תפיסת הביטחון של ישראל ללא רלוונטית. התפתחות האיום האיראני הולכת ומואצת, ומדינת ישראל זקוקה במהירות לגיבוש תפיסת ביטחון לאומי חדשה!
[המאמר ראה אור לראשונה בעיתון 'מקור ראשון', ב- 5/4/24. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר] [לאוסף, המאמרים בנושא מלחמת שמחת תורה 2023 – 'מבצע חרבות ברזל', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על השתנות, שינוי ארגוני ועל שינוי בכלל, לחצו כאן]
אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות.
בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.
* * *
משמעות האיום האסטרטגי האיראני על קיום מדינת ישראל מתבררת, כשמציבים את רעיון המלחמה האיראני להשמדת ישראל מול תפיסת הביטחון שגיבש דוד בן גוריון בשנים הראשונות למדינה.
לבן גוריון הייתה ברורה האסימטריה הכמותית בין מדינת ישראל לאויביה. הוא חזר והדגיש את ההכרה, שגם ניצחון מוחץ של ישראל בשדה הקרב, לא מונע את סבב המלחמה הבא. במקרה הטוב הוא מעניק לישראל שנות שקט להתבססות.
צורת המלחמה החדשה כפי שמתבטאת בשדות הקרב באוקראינה ובמידה רבה בלחימת חמאס וחיזבאללה, מפרקת את תפיסת הביטחון של בן גוריון בשתי מדרגות:
- במדרגה הראשונה, היא שוללת את החתירה של בן גוריון להכרעת מלחמה בזמן קצר.
- במדרגה השנייה, היא מערערת על ממשות הציפייה של בן גוריון לזכות לאחר הכרעת האויב במלחמה, בתקופת שקט ארוכה שתאפשר מיקוד המדינה במאמצי הפיתוח והבניה.
התפתחות האיום האיראני הולכת ומואצת, ומדינת ישראל זקוקה במהירות לגיבוש תפיסת ביטחון לאומי חדשה
תכנית קאסם סולימני האיראני, לטבעת אש סביב מדינת ישראל - בציפייה להצטרפות זירת הפנים בהתקוממות ערביי ישראל - נרקמה כבר בעשור הקודם. מאז, הלכה והתבססה בממדים נוספים. תכנית זו מתבטאת כבר עכשיו בצורת התנהלות המלחמה הנוכחית, אולם בשלב זה היא הופעלה רק בחלקה. למרות שחיזבאללה הצטרף למלחמה, באיחור לא מוסבר ובאופן מוגבל יחסית, הוא הצליח ללכוד את ישראל במבוכה האסטרטגית, הכרוכה בעשרות אלפי תושבים עקורים מביתם ובריתוק יחידות גדולות של צה"ל לזירה הצפונית, בשעה שהיו יכולות לסייע בהכרעת חמאס בדרום.
בתוך כך, המלחמה נמשכת כבר חצי שנה ללא אופק לסיום בדרום ובצפון. את העובדה הזו לכשעצמה יש לייחס למהות האיום הביטחוני החדש הטמון במערכת האזורית שבנו האיראנים למלחמה נגד ישראל.
גם כשהמלחמה הנוכחית תגיע לסיום בהישגים צבאיים משמעותיים, קשה לשער כי תבטל את מגמת ההתפתחות של מרכיבי איום המלחמה על פי תכנית סולמאני. במבט ראשוני, תכנית מלחמה זו יכולה להיראות כמשיבה את מדינת ישראל למה שהיה מוכר בשנים ראשונות לאחר הקמת המדינה כתרחיש שהוצג במערכת הביטחון בכינוי: "מקרה הכול". אולם יש בה ממדים חדשים.
גם איומי צבאות ערב בשנות החמישים של המאה הקודמת, חתרו להשמדת מדינת ישראל. מה שהשתנה הוא רעיון הפעולה ומידת התחכום האסטרטגי. איום השמדת ישראל על ידי צבאות ערב במאה הקודמת, התבסס על ניסיון ושיטות ממלחמת העולם השנייה לארגון ולהפעלת כוחות צבא. למול דפוסי שיטות מלחמה אלה, טווה בן גוריון את תפיסת הביטחון שהתבטאה בשיאה בהישגי צה"ל במלחמת ששת הימים.
מתחייבת חשיבה חדשה
רעיון המלחמה האיראני לעומת זאת, מונחה ביסודותיו על צורת המלחמה החדשה שהתפתחה במלחמות המאה ה-21. עיקרי השינוי מתאפיינים בכלי לחימה חדשניים ובתפיסות מלחמה אחרות. בכלי המלחמה החדשים נכללים כלי טייס מופעלים מרחוק במסה של נחילים, רקטות מדויקות וטילי שיוט פשוטים להפעלה בכמויות גדולות. בנוסף, בתפיסת המלחמה החדשה, הלחימה מתמקדת במרחבים בנויים בסביבת האוכלוסייה האזרחית. במכלול הרחב, שינויים אלה מאתגרים את יסודות תפיסת הביטחון הישראלית המסורתית, וחושפים את תורפותיה ומגבלותיה.
בנקודת המוצא לתפיסת הביטחון של בן גוריון, ניצב מתח מהותי בלתי פתור, הנובע מעומק הסיפור הציוני, כשהוא נתבע למענה למול הפער, שבין ההבטחה לגאולת העם ממצוקות הגלות - "פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות..." - לבין כורח הקיום תחת איום מתמיד. בממד הניהולי הממשלתי, המתח הזה התבטא בהתלבטות המתמדת בין החובה להתמקדות במשימות לאומיות חברתיות חסרות תקדים: בקליטת עליה, בפיתוח הכלכלה והתשתיות ובמערכות החינוך, לבין כורח ההשקעה בבניית צבא גדול ומצויד במיטב מערכות הנשק.
במתחים אלה, שבימים אלה מתחדדים מחדש, הוצבה תפיסת הביטחון הישראלי המסורתית על העדפת ההתמקדות בכוח המחץ על פני כוח העמידה. "כוח המחץ" במושגי בן גוריון מתבטא בסך כל המרכיבים הצבאיים המגויסים בפועל ללחימה וממוקדים במאמץ מהיר ויעיל להכרעת האויב. במושג "כוח העמידה", התכוון בן גוריון לא רק לכושר העמידה המנטלי של העורף האזרחי, אלא בעיקר לסך כל ממדי הפוטנציאל המדינתיים - כולל חומרי גלם וכושר יצור - המאפשרים את מאמץ המלחמה בעיקר כשהמלחמה מתמשכת. מתוך הכרת מגבלות כושר העמידה הישראלי, שאף בן גוריון להכרעת המלחמה בזמן קצר. המלחמה הנוכחית של ישראל כמו המלחמה באוקראינה, מלמדים על חיוניות גדלה והולכת של ממדי כוח העמידה - ככל שהמלחמה מתמשכת. גם רוסיה במלחמתה באוקראינה, נדרשת לתמיכת מדינות אחרות באספקת חימוש, דוגמת מיליון וחצי פגזי ארטילריה שנשלחו על ידי צפון קוריאה.
מתוך המצב הישראלי הנדרש תמיד, לאיזון בין שאיפת החיים הנורמליים לבין כורח המאבק, חתרה תפיסת הביטחון הישראלית להכרעה מהירה של המלחמה בזמן קצר, בציפייה לשוב במהירות אל שגרת הנורמליות. אל נקודת הליבה הזו מכוונת תכנית המלחמה האיראנית את מאמציה, בהובלת שיטת מלחמה המיוסדת בהגיונה על מאמץ לשלילת היכולת הישראלית להשיג מולם הכרעה מהירה. מדובר במאמץ מכוון לדחיקת מדינת ישראל אל מרחביי החולשה, המאפיינים אותה בכל הקשור לממדי כוח העמידה.
לא קשה להסביר, ביחס לחיזבאללה לדוגמה, כיצד בהיערכותו החדשה לעומק כל לבנון ובפריסתו גם בסוריה, לא רק שלא די בכיבוש דרום לבנון כדי להשיג מולו הכרעה, אלא שבאמצעות כלי המלחמה החדשים שהוא מפעיל, איום האש על מדינת ישראל יכול להתממש ולהימשך לאורך זמן גם ממרחק אלפי ק"מ.
במציאות הזו, למול מעטפת האיומים שהוצבה על ידי איראן סביב גבולות מדינת ישראל ובמלוא העומק, מתחייבת חשיבה חדשה על הדרכים להשגת תוצאת ההכרעה ועל המאמץ לבניית יכולת עמידה ישראלית משמעותית למלחמה ארוכה. בהשתנות הזו, בן גוריון היה יודע כנראה להסביר, עד כמה בדיוק כאן נדרשת למדינת ישראל תפיסת ביטחון לאומי חדשה.
[לאוסף, המאמרים בנושא מלחמת שמחת תורה 2023 – 'מבצע חרבות ברזל', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על השתנות, שינוי ארגוני ועל שינוי בכלל, לחצו כאן]
מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!
נושאים להעמקה
- אוסף המאמרים בנושא מלחמת שמחת תורה 2023 – 'מבצע חרבות ברזל'.
- אוסף המאמרים באתר בנושא תפיסת/תורת הביטחון.
- אוסף המאמרים על מלחמת ששת הימים.
- הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.
- הרחבת המושג 'ניצחון'.
- אוסף המאמרים על יחסי רוסיה - אוקראינה.
- אוסף המאמרים על 'הכרעה'.
מקורות והעשרה
- פנחס יחזקאלי (2023), אוסף המאמרים בנושא מלחמת שמחת תורה 2023 – 'מבצע חרבות ברזל', ייצור ידע, 8/10/23.
- פנחס יחזקאלי (2018), תפיסת הביטחון הישראלית באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 17/12/18.
- פנחס יחזקאלי (2018), מלחמת ששת הימים באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 5/6/18.
- פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
- פנחס יחזקאלי (2014), ניצחון: להשיג את המטרה, ייצור ידע, 2/5/14.
- פנחס יחזקאלי (2022), יחסי רוסיה – אוקראינה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 21/1/22.
- פנחס יחזקאלי (2019), הכל על 'הכרעה' באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 8/11/19.
ישראל היא לא אוקראינה ואי אפשר להקיש מהמלחמה שם על מה שקורה פה.
לאוקראינה 40 מיליון איש, המפוזרים בשטח ענקי. הכלכלה שלהם בנויה אחרת. הסיבולת שלהם לנפגעים איננה מערבית. המשטר שלהם לא ממש דמוקרטי. מסביבם יש גם מדינות תומכות כמו פולין, לא רק עוינות. הם בתוך ארופה לכן ארופה מחוייבת להם יותר….
לישראל כנראה יש רק 2 דרכים לצאת מהמשבר האסטרטגי המתמשך:
1. לטפל בשלוחות האיראניות – אחת אחרי השניה, מהחלשה לחזקה. זאת אומרת – לגמור את עזה ואז להשתלט על ביירות ואולי על חלק מסוריה. להגיע למצב אותו רצינו במלחמת לבנון השניה של החלפת השלטון בעזה וביו"ש ובלבנון בשלטון פרו-ישראלי, כי מבינים שאנחנו החזקים, איתנו יהיה טוב, והמחיר של ללכת עם מישהו אחר הוא בלתי נסבל לחלוטין.
זו דרך קשה ביותר, בה כאמור נכשלנו גם בעבר. זה לא אומר שזה בלתי אפשרי. צריך בשבילה עוד לוחמים, וצריך גם את הלייזר המגן שלנו. אבל אסור לדחות יותר מדי. צריך להקדים ככל האפשר את השלב השני לאחר ייצוב הרצועה, משיכת זמן גדולה מדי איננה לטובתנו ואיננה אפשרית.
2. לטפל באיראן עצמה – פגיעה קשה במשמרות המהפיכה ומיטוט המשטר האיראני ברמה שתעודד מאד את מתנגדי המשטר ואפילו את תומכי המשטר שיתקוממו כי זה יהיה מצב בלתי נסבל שם. לתת להם להבין שלא כדאי להם להתעסק איתנו ואין להם ברירה אלא לרדת מהרעיון של חיסול ישראל כי זה חסר סיכוי. כמוכן רתימת בעלי ברית אזוריים בקרבת איראן, ולא רק הסעודים והמפרציות אגב, עד כמה שאפשר (וזה לא פשוט).
גם הדרך הזו קשה ביותר.
אבל הדרך שהינה ממש בלתי אפשרית היא מלחמות התשה ארוכות, עם פגיעה בחיילים/בעורף לאורך זמן, השבתת חלקים מהכלכלה, פגיעה מוראלית, ובסוף עוד סבב ועוד סבב והאיום במקביל ממשיך ומתעצם אל מול עינינו עד שנאלץ לפנות לאחת משתי האלטרנטיבות המוזכרות קודם.
לכן – לחזק את כוח המחץ ואת הנכונות להפעילו ולספוג – בתנאי שאנחנו אמיצים מספיק לאסקלציות מצדנו ותגובות נגד, ככה שנדע שגם אם נספוג זה לטווח קצר כי האוייב יידחק לקצה ויהיה במצב של שח-מט רק הפוך: מט-שח. כי לשחק שח-מט עם השח הפרסי זו טעות. איתם צריך לשחק במגרש שלנו, אולי מונופול אולי בייסבול, אבל לא שחמט.
למלחמה ועמידה ארוכות טווח, דרוש בסיס ערכי וטמבציוני עמוק. גם כאן דרושה חשיבה מורכבת.
לעניות דעתי הנחות המוצא של המאמר שגויות ברובן, וכן שגוי הכיוון אליו מנסה להוביל האלוף גרשון הכהן בהקשר תפישת הבטחון החדשה.
להבנתי האלוף טוען שאין סיכוי לממש את עקרונות תפישת הבטחון "הישנה" שכללה הרתעה, התראה והכרעה מהירה, כי אין שום דבר שיכול להפסיק את האש של חיזבאללה למשל, אם יפתח במלחמה מולנו. לפי האלוף קאסם סולימני פעל בגאונות, טווה את הרשת מולנו, וכעת אין לנו ברירה אלא לשחק במגרש שלו, ולקיים את מלחמת ההתשה שנכפית עלינו – ולשם כך יש לחזק את "כוח העמידה" על חשבון "כוח המחץ" (בהתייחס למונחי בן גוריון בגיבוש תפישת הבטחון).
תפישה האלוף שגויה:
1. אין לישראל את "הפריבילגיה" לנהל מלחמות אינסופיות. אין לנו אוויר מדיני ואין לנו מרחב עם עומק גאוגרפי שמאפשר פעילות כלכלית תקינה לאורך זמן בתוך מלחמה עצימה מתמשכת. קשה מאד להייטק לשגשג וקשה מאד למפעלים לייצר, בזמן שאנשים מגוייסים, האווירה מאויימת וכו'. בטח לא בזמן שייפלו פה טילים ורקטות וכטב"מים באופן מסיבי. לכן כוח העמידה חשוב ביותר ונדרש לשפר אותו, אבל עדיין נושא המחץ הוא האסטרטגיה היחידה האפשרית.
2. יש דרך לממש את תפישת הבטחון המקורית במלואה – רק שזה דורש מהמנהיגים, מהצבא ומהציבור שינוי תודעתי.
צריך להבין שהאיראנים יילחמו עד הלבנוני האחרון, הסורי האחרון, הפלסטיני האחרון, העירקי האחרון והתימני האחרון.
לכן אם "נחזיר את לבנון לתקופת האבן" זה אכן לא יוכל להפסיק את הפגיעה הקשה והמתמשכת בישראל.
החיזבאללה הוא כוח יחסית מבוזר, המקבל פקודות אך ורק ממקור אחד: איראן. צריך להבין את זה – החשיבות של מדינת לבנון בעיני מנהיגי החיזבאללה היא משנית ובטלה בשישים לעומת פקודות ישירות שמגיעות מאיראן.
לכן הדבר היחיד שיכול לעצור את זה הוא פעילות מול איראן עצמה. יש דרכים "להסביר" להם שזה לא כדאי להם ("הרתעה"), ויש דרכים להגיע להכרעה אם צריך. הכרעה במובן לא של כיבוש כל איראן, זה לא מעשי. אלא בגביית מחירים שהם יזעקו לשמיים ויפסיקו מיוזמתם. תשלום כבד בכל מה שיקר למשטר.
אין תחליף לפגיעה בראש התמנון. כל פגיעה בזרועות איננה אסטרטגית (גם אם היא נדרשת כדי להקל מעלינו את האיום הישיר).
האם אנחנו מעלים את הסיכון? ייתכן. אבל זו האסטרטגיה הטובה ביותר הרלבנטית לנו בהבט סיכוי מול סיכון, ותורת המשחקים תתמוך בזה.
גם ניהול המלחמה היום בעזה שגוי: "תימשך זמן רב" אמר כבר בתחילת המלחמה הרמטכ"ל הרצי הלוי ויוצאי צה"ל גנץ/גלנט/אייזנקוט, ונתניהו בעקבותיהם.
במקום ניהול מלחמה ארוכה היה צריך לפרוץ במקביל במספר גזרות ולחתוך את הרצועה ל-5 חלקים. בתוך השלב הראשון הזה היה צריך גם להשתלט על פילדלפי. את המלחמה היה צריך לנהל באופן אלים ומהיר בהרבה, לפני שהעולם מתחיל לשכוח את 7/10. גם אם היו כוחות מרותקים לצפון, עדיין היו יכולות רלבנטיות לצה"ל – אם הוא מחליט להוריד את הכפפות באמת.
התוצאה היתה חיסול מהיר בהרבה של החמאס ככוח צבאי ושלטוני, הרתעה משמעותית בהרבה, וסיום מהיר (חיובי ברובו) של נושא החטופים – שמהווה מוקש אדיר שהחמאס שם לנו, מוקש שגורם לפיצול ולכאב אינסופיים ולהסטת תשומת לב מהמלחמה עצמה.
בוודאי שהעולם היה כועס אח"כ, אבל פחות – כי רושם ה- 7/10 היה עדיין טרי.
חשיבה מעניינת
Pingback: מלחמת שמחת תורה 2023 – 'חרבות ברזל' באתר ייצור ידע | ייצור ידע