תקציר: בפרשת תזריע מוזכרת מצוות ברית המילה בדרך אגבית. הפירוט המשמעותי אודות ברית המילה מופיע דווקא בספר בראשית. למרות שבימי קדם ברית המילה לא הייתה ייחודית לבני ישראל, הרי שמזמן הבית הראשון, היא הפכה לסמן ישראלי ייחודי, היות שרוב העמים סביב חדלו לבצע את מצוות המילה...

[לאוסף המאמרים על פרשת תזריע, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, לחצו כאן]

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

זהו מאמר שלישי מתוך שלושה על ברית המילה. למאמר האחר, לחצו כאן:

• אבי הראל: ברית המילה – היבטים נוספים.
• אבי הראל: האם ניתן לכפות גיור וברית מילה על אוכלוסייה נכרית?

* * *

בפרשת תזריע, מופיעה מצוות המילה בדרך אגב: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֺתָהּ תִּטְמָא. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ"^[1].

לפי מהלך הפסוקים דין המילה הובא כאן כאמור אגב אסוציאציה וללא קשר ענייני. היות שהוזכרו שבעת ימי הטומאה של היולדת, נקשר אליהם היום השמיני של המילה, על סמך הזיקה הספרותית בין המספרים שבע ושמונה.

לעומת האגביות שבה מוזכרת מצוות המילה בפרשתנו, מצווה זו מופיעה באריכות בפרק י"ז בספר בראשית, כדלקמן: "וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא יְהוָה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים. וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד... וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם. זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר. וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם. וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא. הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם. וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר"^[2].

הביטוי שבו נדרש אברהם על ידי האל להיות תמים, מפורש על ידי התרגומים הארמיים והתרגום היווני של המקרא כביטוי הרואה את עניין השלמות הגופנית לאחר מילת העורלה, שכל עוד היא קיימת, הרי היא בבחינת מום באדם[3].

מצוות המילה נזכרת גם בדיון אודות חוקת קורבן הפסח, ולפיה - רק מי שנימול יכול להקריבו. גרים ועבדים מותרים באכילת קורבן הפסח בתנאי שהם נימולים: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ. וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ. תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ. בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ. כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אֹתוֹ. וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיהוָה הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ. תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם"^[4].

האם ברית המילה הינה מנהג ישראלי בלעדי?

התשובה לכך שלילית. ברית המילה הייתה מקובלת על חלק גדול של האוכלוסייה במזרח הקדום. המקרא אמנם מכנה את הפלישתים כערלים:" וַיֹּאמֶר לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ הַאֵין בִּבְנוֹת אַחֶיךָ וּבְכָל עַמִּי אִשָּׁה כִּי אַתָּה הוֹלֵךְ לָקַחַת אִשָּׁה מִפְּלִשְׁתִּים הָעֲרֵלִים וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי"^[5], אולם מנגד, על פי עדותו של ההיסטוריון הירודוטוס^[6], המצרים הסורים ועוד עמים באסיה הקטנה היו נוהגים למול את בניהם. לדעתו מקור המנהג של ברית המילה הינו במצרים אבל אין ודאות שאכן אלה הם פני הדברים. לא כל המצרים נימולו, והמילה הייתה נוהגת שם בחוגים מעמדיים מסוימים בלבד. היוונים והרומאים לא נהגו למול, וכאשר החל שלטון הרומאים במצרים, במאה השנייה לפני הספירה, הם ניסו להגביל את מנהג ברית המילה, פרט למשפחות הכהונה המצרית. הד לכך שהמילה הייתה נוהגת לא רק בעם ישראל אנו מוצאים בין השאר בדבריו של ירמיהו: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהוָה וּפָקַדְתִּי עַל כָּל מוּל בְּעָרְלָה. עַל מִצְרַיִם וְעַל יְהוּדָה וְעַל אֱדוֹם וְעַל בְּנֵי עַמּוֹן וְעַל מוֹאָב וְעַל כָּל קְצוּצֵי פֵאָה הַיֹּשְׁבִים בַּמִּדְבָּר ..."^[7], כלומר – הכתוב האמור מונה כאן את העמים שנהגו למול.

המילה הופכת לסמן יהודי ייחודי בעיקר בימי הבית השני^[8], בו רוב העמים ששכנו ליד ישראל הפסיקו למול, ככול הנראה בגלל השפעה הלניסטית/יוונית.

בספר יהודית^[9] מסופר כי אחיאור העמוני עבר ברית מילה כיוון שהחליט להתגייר: "וירא אחיאור את כל אשר עשה אלהי ישראל ויאמן בה' מאוד וימול בשר עורלתו וילווה אל בית ישראל עד היום הזה"^[10]. היהודים המתייוונים, בתקופה שקדמה למרד החשמונאים, היו מושכים את עורלתם, היינו – היו משתדלים להסתיר את ברית המילה שעברו, כדי להידמות לשכניהם היוונים.

אודות מצוות המילה נאמרו נימוקים ופרשנויות אין ספור, אולם מפסוקי המקרא עולים שני נימוקים עיקריים.

• האחד – היותה אות ברית בין ה' ובין אברהם וזרעו לדורות: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם. זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר. וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם. וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא. הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם. וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר"^[11].
• השני – הוא כוחה האפוטרופאי^[12] של המילה, שיש בו כדי להגן על הנימול מכעסו וזעמו של האל, כפי שעולה מהסיפור של ציפורה משה ובנה:" וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהוָה וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי. וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת"^[13].

דעות שונות...

הרמב"ם במורה נבוכים נותן טעם מפתיע ונועז למצוות המילה, כדלקמן: "כן לדעתי גם אחד הטעמים למילה למעט את המשגל ולהחליש את האיבר הזה, כדי שימעיט לעשות זאת ויתאפק ככל יכולתו. יש שחשבו שמילה זאת באה להשלים חסר במבנה שבבריאה... אין מצווה זו באה להשלים חסר במבנה הבריאה אלא להשלים חסר בבריות. הנזק הגופני הנגרם לאיבר זה הוא המטרה המכוונת... זאת לדעתי הסיבה החשובה ביותר למילה..."[14].

בהמשך הפרק מביא הרמב"ם טעם נוסף: "יש במילה לדעתי, עוד עניין אחר, חשוב מאוד, והוא שיהיה לכל בעלי דעה זאת – אני מתכוון למאמיני ייחוד ה' – סימן גופני משותף להם, ולא יוכל מי שאיננו מהם לטעון שהוא מהם בעוד הוא זר...".

לרבי יהודה הלוי יש דעה שונה בתכלית מהטעמים שהביא הרמב"ם במורה נבוכים. לדעתו השגת העניין האלוהי באה על ידי קיום מצוות שלא ניתן להבינם באמצעות השכל האנושי:" אנו יש לנו התחברות בעניין האלוהי ההוא על ידי אותן מצוות אשר שמן האלוה בריתי בינינו ובינו – כמצוות מילה שנאמר בה, והייתה בריתי בבשרכם לברית עולם"[15]. כלומר, לפי דעה זו, מצוות מיוחדות כדוגמת מצוות המילה ניתנו במיוחד על ידי האל לעם ישראל, ומי שאיננו בן ברית איננו יכול לחקות אותן, לשון אחר, גדולת מצוות המילה היא בפורמט האלוהי שלה, היינו ריחוקה מהבנת השכל האנושי, שלא יכול לתפוס את מהותה באופן רציונאלי. שתי מגמות פרשניות אלה, של הרמב"ם מחד, ושל ריה"ל מאידך, קנו מקום אצל רבים וטובים מפרשני ימי הביניים, ואין כאן מקום להאריך בזה.

עניין קדושת הברית והיחס לאסלאם, שגם בו קיימת מצוות המילה, עולה בכל חריפותה בדיון הארוך של רבי משה די ליאון, בספרו העברי, שקל הקודש[16]. ספר זה נחשב לאחד החיבורים העבריים החשובים ביותר של די ליאון, ואנו נביא ממנו בקיצור נמרץ את דעתו המיוחדת בנושא.

יוסף דן קובע בדיון אודות ספר שקל הקודש[17], כי בכתביו העבריים של די ליאון כלולים רק לעיתים רחוקות התייחסות לתופעות היסטוריות בנות זמנו. בניגוד לרבי יוסף ג'יקטיליה, שנתן בדיוניו ביטוי לבעיות ומצוקות הדור, די ליאון ממעט מאוד כאמור לעשות זאת. אחת הפעמים הנדירות שהוא מתייחס לעניין מהותי שהעסיק את בני דורו קשור למצוות המילה, בספר שקל הקודש.

די ליאון שולל בחריפות ובתקיפות רבה את הדעה שיש להבדיל בין מאמיני האסלאם לבין הנוצרים, היות שאלה הראשונים מחזיקים במצוות המילה, ובגין כך לא ניתן לכאורה לכנותם בשם הגנאי ערלים. די ליאון רואה במוסלמים גויים ערלים וטמאים בדיוק כמו הנוצרים. נימוקיו לקוחים מעולם ההלכה, והטיעון הראשון שלו קשור לטומאת הנידה:" הישמעאלית אין לה דת ודין ולא תשמור עצמה ותהי נידתה עליה, ותחטא ותחטיא ואינה נאמנת לומר טהורה אני. בנות ישראל הן ודאי החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה ימי נקיים... ומי נתן לישמעאליות מצווה זו..."[18]. כלומר, הנשים המוסלמיות טמאות הן היות שהאסלאם איננו מצווה על טהרה כלל ועיקר.

נימוק מרכזי נוסף עוסק בעובדה שהמוסלמים לא קיבלו את התורה במעמד הר סיני:"... ידוע הוא... כל מי שלא עמדו אבותיו על הר סיני ולא קבלו התורה, גוי גמור הוא. ואם תאמר והלא הגויים, שבע מצוות קבלו ... כבר אמרו ... כיוון שלא קבלו התורה ראה שבע מצוות שניתנו לבני נח והתירן מהם, אפילו שיעשו אין מקבלים עליהם שכר... ועל כן כל אותם שלא נתנה להם תורה ולא קבלוה הרי הם גוי גמור..."[19], רוצה לומר שלפי התפיסה במסכת עבודה זרה, עליה מסתמך די ליאון, כל הגויים טמאים במידה שווה היות שלא קבלו את התורה במעמד הר סיני, ומה שלכאורה המוסלמים מצווים בו, אין בכך סימוכין שהם טהורים ולא ערלים.

מכאן עובר די ליאון לדיון עקרוני במשמעות של בשר העורלה, בהיבט הגופני והרוחני:" והבן כי סוד הברית הוא דרך כלל האמונה, ובהעביר העורלה מהברית, זה סוד האמונה. ואמנם כי העברת העורלה להיכנס בסוד האמונה אינו אלא עד שעושה פריעה ויתגלה העטרה. וכיוון שמגיע האדם לעטרה, אזי נכנס בסוד דרך האמונה ונקשר באמונה. והנה תוכל לדעת כי סוד(קליפת) האגוז, בהיות האדם משבר את הקליפה, אינו כלום עד שיכנס למוח ויתגלה המוח, כעין זה העורלה. ואמנם כי כבר התעוררנו בסוד העורלה, כי היא סוד עמוק וגדול בהכנסת האדם בברית ומשליך ממנו סוד העורלה. והעורלה סוד אלהים אחרים הוא, אלוהי ניכר... ועל כן יש לשבר את הקליפה ולהשליך מתוכו אותה הזוהמא מלוכלכת בצואה..."[20].

די ליאון מזהה את בשר העורלה עם קליפת האגוז, שהוא הכוח הרע בתחום המרכבה האלוהית, ולכן הסרת העורלה היא הכרח גופני ורוחני כאחד, בכדי לשבר כוחה השלילי של קליפת האגוז.

הקשר שרקם די ליאון בין בשר העורלה לקליפת אגוז, מזכירים את דבריו של רבי יוסף ג'יקטיליה בספרו שערי אורה, כדלקמן: "... דע שאותן הארבע ראשים נקראים ארבע קליפות, ונקראות עורלה בכל מקום"[21]. כוונת הדברים של ג'יקטיליה היא שארבעת הקליפות אינן במקור כוח של הסטרא אחרא, אלא בניגוד לקביעתו של די ליאון, שקליפת האגוז הינה סמל לכוח הרע, אצל ג'יקטיליה הן שייכות במהותן לעולם שבעים השרים של אומות העולם. רק בגין חטאי ישראל הופכים ארבעת ראשים אלה לכוחות הרע, מחוץ לקליפה הרביעית, על גבול העולם האלוהי. בהמשך דבריו אומר ג'יקטיליה את הדברים הבאים:"... הרי לך אלו הארבע קליפות הן מפסיקות בין ישראל ובין ה'. ואלו הן הנקראים עורלה, ולפיכך אמר הכתוב, כי כל הגויים ערלים. מה עשה ה' יתברך? אמר לאברהם, אברהם בני התהלך לפני והיה תמים. אמר לפניו, ריבון העולמים והיאך אעמוד לפניך תמים? אמר לו, בשעה שתכרות העורלה שבגופך, שהיא חלק הגויים הנקראים ערלים. ולפיכך אמר כל ערל זכר אשר לא ימול את בשר עורלתו ונכרתה הנפש ההיא. על מה נכרת? על ברית מילה שלא כרת. וזהו המול ימול יליד ביתך. ולפי שהגויים כולם נקראים ערלים, לפיכך אמר כל גויים סבבוני בשם ה' כי אמילם, כלומר כמו שבברית מילה אדם כורת העורלה, כך בשם ה' אכרות עורלת ארבע מחיצות העומדות ביני ובין ה'... ולפי שאלו הן ארבע קליפות מן הגויים, אמר ארבע פעמים לשון סבבוני וסבוני... וכשקיבל אברהם ברית מילה נבדל מכל וכל מן הגויים הנקראים עורלה...". בדבריו אלה מסכים ג'יקטיליה לדברי די ליאון בספר שקל הקודש, כי כלל אומות העולם נקראים ערלים, ועובדה זו לא משתנה בגין העובדה שהדת המוסלמית מצווה על מאמיניה למול. ג'יקטיליה קושר במקום אחר בשערי אורה בין ברית המילה לבלעדיות של קבלת התורה על ידי בני ישראל, בדומה לנאמר בספר שקל הקודש, כדלקמן:" ואלמלא שקיבלו ישראל ברית בשר, לעולם לא זכו לקבל תורה שהיא ברית לשון (מתן תורה) ... ולפי דבר זה נאמר על פי הדברים האלה כרתי אותך ברית, שזו ברית(מתן) תורה שבכתב ותורה שבעל פה..."[22].

הדברים שהובאו כאן מספר שקל הקודש, ומספר שערי אורה, מתכתבים גם עם דברי הזוהר הבאים: "בוא וראה, אברהם קודם שנימול לא נאמר שהוא שמר את התורה, כיוון שנימול מה כתוב, עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצוותי חוקותי ותורותי. והכל משום שנימול ונרשם בו רשם קדוש (אות הברית) ושמר אותו כיאות, העלה עליו כאילו שמר את התורה כולה...ועל כן התורה נקראת ברית"[23], לשון אחר גם הזוהר מצדד בעמדה שברית המילה שעליה נצטווה אברהם ייחד אותו משאר העמים, מה גם שקיום מצוות ברית המילה על ידי אברהם, העלתה עליו כאילו שמר את כל התורה כולה, שוב מאפיין ייחודי לאברהם וזרעו בלבד.

אחרית דבר

בפרשת תזריע מוזכרת מצוות ברית המילה בדרך אגבית. הפירוט המשמעותי אודות ברית המילה מופיע דווקא בספר בראשית. למרות שבימי קדם ברית המילה לא הייתה ייחודית לבני ישראל, הרי שמזמן הבית הראשון, היא הפכה לסמן ישראלי ייחודי, היות שרוב העמים סביב חדלו לבצע את מצוות המילה.

משה די ליאון בספר שקל הקודש, חורג ממנהגו ומתייחס על אירועים שקורים בסביבתו הקרובה ודן גם מצוקת הדור. בין שאר דבריו הוא מנסה להוכיח כי המוסלמים למרות שמצווים של המילה, עדיין נקראים ערלים, משני טעמים מרכזיים. א – הנשים הישמעאליות לא מצוות על טהרה, ב – רק מי שקיבל את התורה בהר סיני ומקיים את מצוות המילה יצא מכלל המעמד של ערלים. ג'יקטיליה מתכתב עם דבריו אלה של די ליאון ואומר אף הוא שרק מי שקיבל את התורה בסיני ומל את בניו יצא מכלל המעמד של ערלים. הגויים או ליתר דיוק המוסלמים, על אף היותם מלים את בניהם, עדיין נשארו במעמד של ערלים. יתכן שדי ליאון יצא מגדרו, ושלא כדרכו בקודש כתב והתייחס אודות עניין המילה, בא להראות לנו את יחסו השלילי לדת האסלם ולכל מה שהיא מייצגת. יחס שלילי זה ממשיך גם בדבריו בספר הזוהר, אבל סוגיה זו מחייבת דיון נפרד.

[לאוסף המאמרים על פרשת תזריע, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, לחצו כאן]

בשולי הדברים: כרזה אנטישמית?

כמנהגי, ביקשתי מהבינה המלאכותית של DALL·E ב- Microsoft Bing, להכין עבורי לצורך המאמר, תמונות המתארות את טקס ברית המילה היהודי, וזו אחת ה'יצירות' שקיבלתי...

האמת, נראה לי קצת אנטישמי. מקרה, או תוצר מכוון של מתכנתי ה- WOKE?

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת תזריע;
• אוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת תזריע באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 5/4/19.
• פנחס יחזקאלי (2023), הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 18/10/23.

[1] ויקרא, פרק י"ב, פסוקים: א' – ג'.

[2] בראשית, פרק י"ז, פסוק א' – ב', י' – י"ד בהתאמה.

[3] עולם התנ"ך, בראשית, דודזון – עתי, ת"א, 1998, עמודים: 118 – 120.

[4] שמות, פרק י"ב, פסוקים: מ"ג – מ"ט.

[5] שופטים, פרק י"ד, פסוק ג'.

[6] הֶרוֹדוֹטוֹס , היסטוריון יווני המכונה אבי ההיסטוריה, שתיאר בחיבורו היסטוריוֹת את הפלישה הפרסית ליוון בראשית המאה ה-5 לפני הספירה.

[7] ירמיהו, פרק ט', פסוקים: כ"ד – כ"ה.

[8] אנציקלופדיה מקראית, כרך ד', מוסד ביאליק, ירושלים, 1962, עמוד 898.

[9] ספר יהודית הוא אחד הספרים החיצוניים לתנ"ך, שעוסק ככל הנראה בתקופת שלטון ממלכת פרס בארץ ישראל (החל מהמאה השישית לפני הספירה). הספר נמצא לראשונה בתרגום השבעים של התנ"ך ליוונית ואולם לא ברור אם הוא נכתב במקור ביוונית או בעברית.

[10] יהודית, פרק י"ד, פסוק י'.

[11] בראשית, פרק י"ז, פסוקים: ט' – י"ד.

[12] אפוטרופאיזם הוא השימוש באמצעים כדוגמת כישוף או פולחן על מנת להרחיק רוע, ולהימנע מתאונות או מביש מזל. אמצעים אפוטרופאיים כוללים קמעות, לחשים וסמלים.

[13] שמות, פרק ד', פסוקים: כ"ד – כ"ו.

[14] רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ג', פרק מ"ט, מהדורת שוורץ, אוניברסיטת ת"א, 2002, עמודים: 645 – 646. להרחבה ראה – אברהם גרוס, טעמי מצוות מילה – זרמים והשפעות היסטוריות בימי הביניים, דעת, 21, בר אילן, תשמ"ח, עמודים: 25 – 46.

[15] ר' יהודה הלוי, הכוזרי, תרגום יהודה אבן שמואל, מאמר בד, סעיף ל"ד.

[16] המבואות מספר שקל הקודש בדברינו הבאים לקוחים מהחיבור הבא – משה די ליאון, ספר שקל הקודש, ההדיר על פי כתבי יד שרל מופסיק, לוס אנג'לס, תשנ"ו. (להלן, מופסיק, שקל הקודש).

[17] יוסף דן, תולדות תורת הסוד העברית, מרכז זלמן שזר, כרך י', ירושלים, 2014, עמוד 384.

[18] מופסיק, שקל הקודש, עמוד 53.

[19] שם, עמוד 54.

[20] שם, עמוד 55.

[21] יוסף ג'יקטיליה, שערי אורה, מהדורת יוסף בן שלמה, מוסד ביאליק, כרך א', תשמ"א, עמודים: 212 – 214. 

[22] שם, עמוד 114 – 115.

[23] זוהר, חלק ג', דף י"ג, עמוד א'. תרגום, ישעיה תשבי, משנת הזוהר, כרך ב', מוסד ביאליק, ירושלים, תשמ"ב, עמוד תמח.