תקציר: נגע הצרעת ממשיך ללוות אותנו גם בפרשת מצורע. הפרשנות הקלאסית קושרת בין חטא לשון הרע לצרעת. בקבלה נגע הצרעת מקבל פרשנות נועזת שרחוקה מפשט הפסוקים. לפי ספר הזוהר אמנם צרעת באה על חטא לשון הרע, אבל חטא זה יש לו השלכות כבירות בעולם המיסטי. אדם שמדבר לשון הרע, חושף את עצמו לכוחות הטומאה והסטרא אחרא, היות שמי שמדבר לשון הרע נשמתו עוזבת אותו ואו אז הוא חשוף לעולם הטומאה.

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

* * *

פרשת מצורע עוסקת בתהליך טהרת המצורע, בנגעי בתים, ובטומאות היוצאות מגופו של אדם, כדוגמת: טומאת זיבה; טומאת שכבת זרע ובטומאת נידה.

הריטואל של טומאת המצורע מובא בפרשה בפסוקים הבאים: "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה"^[1].

מחלת הצרעת עליה מדובר רבות בפרשות תזריע - מצורע, נבדלת ממחלות רגילות אחרות, היות והיא קיבלה משמעות דתית-פולחנית הקשורים בדינים רבים של טומאה וטהרה. במקרא ובספרי הנביאים הצרעת נחשבה כעונש אלוהי על חטאים שונים: מרים נענשה בצרעת על שדיברה לשון הרע במשה (במדבר, פרק  י"ב , פסוק י'); עוזיהו מלך יהודה נצטרע כשניסה להקטיר על המזבח דבר שהיה אסור לו לעשות בתכלית האיסור (דברי הימים ב', פרק כ"ו , פסוק י"ט); צרעת נעמן שדבקה בגיחזי ובבניו בגין קללת אלישע הנביא (מלכים ב', פרק ה', פסוקים כ' –כ"ז).

היות והמקרא לא מאפיין את נגע הצרעת על עבירה ייחודית, הרי שהבנת נושא הצרעת מהווה אתגר פרשני אודות תופעה זו

רשב"ם[2] על אתר, הבחין בקושי זה ואלה דבריו אודות נגע הצרעת:" אדם כי יהיה בעור בשרו: כל פרשיות נגעי אדם ונגעי בגדים ונגעי בתים ומראותיהן וחשבון הסגרם ושערות לבנות ושער שחור וצהוב - אין לנו אחר פשוטו של מקרא כלום, ולא על בקיאות דרך ארץ של בני אדם אלא המדרש של חכמים וחוקותיהם וקבלותיהן מפי החכמים הראשונים הוא העיקר". כלומר, לדעתו אין לחפש טעמים מיוחדים בעניין נגע הצרעת  ויש להתמקד בהבנת התופעה בפשט הפסוקים המקראיים המתארים אותה.

בעל ספר החינוך(מחבר לא ידוע, המאה ה-13), חושב באופן שונה. נגעי הצרעת הם סמן לחטא לשון הרע שהאדם אומר אודות חבריו והם באים להזהירו לבל ימשיך במעשיו. כיוון פרשנותו של ספר החינוך מתבסס על דברי  ר' יוחנן בתלמוד: "אמר רבי יוחנן, על שבעה דברים נגעים באים, על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שווא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל צרות העין, ועל הגזל"[3].

הרמב"ם במורה נבוכים מדגיש כי הצרעת באה על חטא לשון הרע, כדלקמן: "את עניין טומאת הצרעת כבר ביארנו. גם החכמים ז"ל הבהירוהו. הם הודיעונו אותו ושעקרון שנקבע לגביה הוא שהיא עונש על לשון הרע, ושהשינוי הזה מתחיל בכתלים(צרעת הבית), ואם הוא שב בתשובה הרי לכך הייתה הכוונה. ואם הוא מתמיד במריו, עובר השינוי(נגע הצרעת) אל מיטתו ורהיטי ביתו. ואם הוא ממשיך להמרות, עובר (נגע הצרעת) אל בגדיו ואחרי כן אל גופו..."[4]. הרמב"ם הכיר את דברי המדרש המציינים אף הם, מדרגיות בנגע הצרעת:" אדם כי יהיה בעור בשרו, קשה לפני הקב"ה לפשוט יד באדם, ומה עושה? מתרה בו תחילה ואח"כ מלקה אותו, שנאמר ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. בתחילה מלקה ביתו, חזר בו – מוטב, ואם לאו מלקה בגדיו, חזר בו – מוטב, ואם לאו באים(הנגעים) בגופו..."[5].

הרמב"ם מדבר על הזיקה בין חטא לשון הרע ונגע הצרעת, כמו גם על המדרג של הצרעת, גם בפירושו למשנה, ובמשנה תורה, כדלקמן:

"שראיית הצרעת הנזכרת בתורה אמרו שהוא עונש בעבור לשון הרע, כי יפרד מן האנשים וירחיקו אותו מהיזק לשונו. ויתחילו בביתו, ואם חזר בו מוטב, ואם לא, יבא בכלי המיטה, חזר בו מוטב, ואם לאו יבא בבגד, ואם לא חזר בו עדיין, יבא לגופו ועל עור בשרו..."[6].

"שהמספר בלשון הרע, משתנות קירות ביתו. אם חזר בו, יטהר הבית; ואם עמד ברשעו עד שהותץ הבית משתנין כלי העור שבביתו, שהוא יושב ושוכב עליהן. אם חזר בו, יטהרו; ואם עמד ברשעו עד שיישרפו, משתנין הבגדים שעליו. אם חזר בו, יטהרו; ואם עמד ברשעו עד שיישרפו משתנה עורו ויצטרע, ויהיה מובדל ומפורסם לבדו, עד שלא יתעסק בשיחת רשעים, שהיא הליצות ולשון הרע"[7].

ישנן פרשנויות רבות ונוספות אודות נגע הצרעת, ומפאת אורכן הן לא הובאו כאן מקוצר היריעה. ברם, היה מצופה שספר הזוהר, יתייחס באופן נרחב לנגע הצרעת בפרט, ולתורת המידות בכלל, אולם אין אלה פני הדברים. לפי קביעתו של ישעיה תשבי, תורת המידות בזוהר מובאת במשורה, וקשה למצוא דיון שיטתי ומעמיק על מידות מוסריות אלה[8]. יתרה מזאת, כאשר כבר מתקיים דיון שכזה בזוהר, הוא מנותק בדרך כלל מתורת הקבלה או נוגע בה נגיעה אגבית בלבד. ריחוק זה של הזוהר מתחום עניני המוסר קיים גם בהתייחסותו לחטא לשון הרע, חטא שיש לו היבטים חברתיים ומוסריים מובהקים. 

זאת ועוד, העובדה שהזוהר לא דן בענייני מוסר בעיקר שאין הם קשורים קשר מובהק לענייני אמונה או פולחן דתי, הינה מפתיעה ביותר, נוכח הידוע  שלפני חיבור הזוהר בסוף המאה הי"ג, נוצרה ביהדות ספרות מוסר ענפה, שמנסה לרדת לשורשי ההתנהלות המוסרית וההנהגות האישיות, בהשפעת עולם המחשבה המוסלמי שהרבה לעסוק בכך.

בהמשך דבריו קובע תשבי כי ההפרדה בין המיסטיקה הקבלית לבין תורת המוסר והמידות, החלה להיסדק לאחר תקופת הזוהר, ונעלמת לגמרי לאחר גירוש ספרד, כך שבמאה השש עשרה, נתחברו בעיקר בעיר צפת ספרי מוסר קבליים, שמגמתם המובהקת לשלב את תורת המוסר במערכת הקבלית[9].

כך או אחרת, נביא להלן קטע זוהרי המדבר בגנות חטא לשון הרע, והקשרה לנגע הצרעת, כדלקמן: "בוא וראה, כל זמן שנשמה קדושה זו דבקה באדם(הכוח העליון בנפש האדם. לפי הפילוסופים הכוונה לשכלו), אהוב הוא לריבונו, כמה נוטרים(מלאכים המלווים את האדם ומגינים עליו כנגד כוח הרע – הסטרא אחרא) שומרים אותו מכל הצדדים... ובזמן שהוא מעקם דרכיו(חוטא), השכינה מסתלקת ממנו, והנשמה הקדושה אינה דבקה בו(הנשמה ככוח אלוהי מסתלקת ממנו), ומצד הנחש הרע והחזק ניעורה רוח אחת(מתחום הסטרא אחרא באה רוח רעה המשוטטת בעולם והרוצה להיכנס בגוף החוטאים כאשר הנשמה מסתלקת לה)... ואז נטמא האדם(בטומאת צרעת) ונפגם בבשרו במראה פניו בכל. ובוא וראה, משום שנפש חיה זו היא קדושה(השכינה המכונה ארץ הוציאה מספירת חכמה או בינה נפש חיה)... אז אנו קוראים לה נשמה. וזו היא העולה למעלה ומדברת לפני המלך הקדוש ונכנסת בכל השערים ואין מי שימחה בידה(הנשמה מלמדת זכות על האדם לפני הקב"ה, ואין מלאכי החבלה יכולים לעצור בעדה). ועל כן היא נקראת רוח ממללת(על פי תרגום אונקלוס על אתר – רוח ממללא). ועל כן התורה מכריזה ואומרת נצור לשונך מרע... משום שאם שפתיו ולשונו מדברים מילים רעות(כלומר לשון הרע), אותן מילים(רעות) עולות למעלה ובשעה שהן עולות הכל מכריזים ואומרים: הסתלקו מסביב למילה הרעה של פלוני, פנו מקום לדרכו של הנחש החזק(כוח הסטרא אחרא), אז הנשמה הקדושה מועברת ממנו ומסתלקת, ואינה יכולה לדבר(ולהגן על האדם מחטאיו)... ועל זה כתוב, שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. נפשו ודאי(כלומר לשון הרע שהאדם אומר מביאה צרות על נשמתו וגופו כאחד),זו שהייתה מדברת(מגינה מפני הרע) נעשת שתוקה בגלל דיבור רע(לשון הרע)... והרי הרוח הממללת הקדושה הועברה ממנו, אז היא שורה עליו(כוחות הטומאה שורים על האדם תחת הנשמה שהסתלקה לה) ואז הוא(הופך ל) מצורע"[10].

קטע זוהרי זה ממחיש את שנאמר קודם לכן. אמנם יש כאן תיאור מרתק לגבי חלות נגע הצרעת באדם, ושהגורם לכך הוא דיבור של לשון הרע. דיבור זה מרחיק מהאדם את החלק הנקרא נשמה, ואו אז הוא חשוף לכוחות הרע והסטרא אחרא. אין כאן התייחסות כלל לגבי הטעם החברתי של לשון הרע, המצוי בפרשנות הרגילה, אלא יש כאן דיון נקודתי בכשל אישי המביא על האדם את הפורענות של נגע הצרעת. כשל זה יש לו היבט מיסטי מובהק, שלא כולל כאמור את הפרשנות הקונקרטית בדבר הנזק החברתי שלשון הרע גורמת באמירתה.

 נושא הצרעת מופיע אצל רבי יוסף ג'יקטיליה בספרו שערי אורה

הוא מופיע בתיאור הספירה הראשונה, ספירת כתר, ויש בה קווי דמיון לדברי הזוהר שהובאו לעיל, כדלקמן: והספירה הזאת (ספירת כתר) נקראת ראש הלבן (ספירת כתר) [11]. והטעם לפי שספירה הזאת היא סוד העולם הרחמים הגדולים והרצון והחפץ, והיא מלבנת עוונותיהם של ישראל בהתגלות פני הרצון והרחמים(מקור הרחמים הגמורים בעולם האלוהי, מצוי בספירת כתר, ללא כל סיג של דין). והנני רומז, ראשית כל המראות לובן, תכלית כל המראות שחרות(כלומר הצבע הלבן הוא צבע בסיס לשאר כל הצבעים, ואילו הצבע השחור הוא סוף כל הצבעים היות שלפי דעתו של ג'יקטיליה לא ניתן לצייר ממנו צבע אחר כלשהוא). הספירה הזאת(כתר) בתכליתה לובן(רחמים גמורים)... ודע כי יש לבן הארמי(לבן הארמי הוא כוח הרע, הסטרא אחרא, המנוגד בתכלית לספירת כתר שהיא רחמים גמורים. ברם, הוא מראה עצמו כאילו הוא לבן וטהור, אולם במציאות הוא שחור וטמא), המרמה את הבריות וצד אותם למדורי החושך(עולם הטומאה)... והנה הנחש הקדמוני הנמשך מכוח לבן הארמי(הנחש סמל נוסף לכוחות הרע והטומאה, הטיל זוהמה בספירת מלכות  על ידי חטאו של אדם הראשון.

רוצה לומר שלבן הארמי תוקף את העולם האלוהי באותו מקום המושפע בלעדית מספירת כתר, קרי הוא פוגע בספירת מלכות על ידי ניתוק השפע מספירת כתר שמגיע לספירת כתר), הטיל פגם בלבנה(ספירת מלכות) על ידי אדם הראשון שלא היה יכול להמתין שעה אחת( כלומר חטאו של אדם הראשון היה לא רק בהפרדת ספירת מלכות מספירת יסוד, אלא גם בהפרת האיזון שבין כוחות הטוב והרע בעולם, בגין אכילתו מעץ הדעת. רוצה לומר שאדם הראשון בחטאו גרם לכניסת הרע אל העולם הקדושה האלוהי), ואכל מן העץ בהיותו טוב ורע ולא המתין לו עד שלקח חלקו במקומו הדבר הנקרא עורלה...ואילו המתין אדם הראשון לחתוך העורלה לא היה עץ הדעת טוב ורע אלא טוב בלבד(כוחות הרע לא היו יכולים להיכנס לעולם הקדושה האלוהי), אבל בשעה שאכל ממנו היה טוב ורע(הכניס בחטאו את הרע לעולם האלוהי), אשרי המבין הסוד הגדול הזה... וזה מבואר לעין, ולפיכך הצרעת בסוד לבן הארמי היא באה, והנה ידו מצורעת כשלג, המבין זה יבין סוד הצרעת, שהיא סימן הסגר עולם הרחמים(בדומה לכך שיש לבודד אדם שיש לו נגע צרעת, כך הסטרא אחרא סוגרת את השפע העליון המגיע מספירת כתר עד ספירות יסוד ומלכות), מצורע מוסגר אפשר שיבוא לידי מצורע מוחלט(כלומר מצורע שעדיין לא הוחלט, יכול לחזור בתשובה ולעורר את ירידת השפע מספירת כתר), ואפשר שיטהר. וזהו הסוד הגדול, והצרעת בא על ידי לשון הרע, והכול מבואר, כי הכול נמשך ממקום נחש הקדמוני והוא הגורם להסגר שער הרחמים(כלומר הקשר בין הצרעת לכוחות הרע מתגלה בפעולתו של הנחש הקדמוני, שהוא כאמור נציגו של לבן הארמי, המוציא שם רע ועל ידי כך מנתק את השפע לספירת מלכות). ואם יש מלאך מליץ מני אלף, גורם להיפתח עולם הרחמים שנסגר(חזרה בתשובה והפסקת לשון הרע תחזיר את השפע מספירת כתר), ואם אין עליו מליץ(האדם ממשיך בדרכו הרעה וממשיך לדבר לשון הרע) נעשה מצורע מוחלט(סגירת השפע האלוהי שמגיע לספירת מלכות)"[12].

דרשה זו של ג'יקטיליה דומה בקוויה הכלליים לדברי הזוהר האמורים לעיל, היות וגם בספר שערי אורה חטא לשון הרע גורם כאוס בעולם הספירות האלוהי, בכך שדיבור שכזה מפסיק את זרימת השפע האלוהי מספירת כתר דרך ספירת יסוד וספירת מלכות ומשם לעולם החוץ אלוהי. ג'יקטיליה בדומה לזוהר, לא מתייחס לחטא לשון הרע בהיבט החברתי והאישי שהוא גורם, אלא להיבט  החטא הרוחני תיאולוגי שהוא מביא – הפסקת השפע האלוהי מחד, התגברות כוח הרע מאידך.

אחרית דבר

נגע הצרעת ממשיך ללוות אותנו גם בפרשת מצורע. הפרשנות הקלאסית קושרת בין חטא לשון הרע לצרעת. בקבלה נגע הצרעת מקבל פרשנות נועזת שרחוקה מפשט הפסוקים. לפי ספר הזוהר אמנם צרעת באה על חטא לשון הרע, אבל חטא זה יש לו השלכות כבירות בעולם המיסטי. אדם שמדבר לשון הרע, חושף את עצמו לכוחות הטומאה והסטרא אחרא, היות שמי שמדבר לשון הרע נשמתו עוזבת אותו ואו אז הוא חשוף לעולם הטומאה.

לפי דבריו של ג'יקטיליה בספרו שערי אורה, לשון הרע גורמת לכאוס בעולם הספירות האלוהי, היות והשפע היורד מלמעלה לספירת מלכות נחסם ולא מגיע בסופו של דבר לעולם החוץ אלוהי. לכן הן לפי הזוהר והן לפי שערי אורה, חטא לשון הרע הינו חטא חמור, בעיקר בהיבט של התיאולוגי מיסטי, כאמור פרשנות המקטינה את חטא לשון הרע בהיבט החברתי והציבורי מחד, ומגדילה אותו בהיבט האישי עם הקשר ברור וישיר לפגיעה בעולם הספירות האלוהי.

[לאוסף המאמרים על הצרעת, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על פרשת תזריע, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'פרשת מצורע', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים באתר, 'ייצור ידע' בנושא הצרעת;
• אוסף המאמרים על פרשת תזריע;
• אוסף המאמרים על 'פרשת מצורע';
• הרחבת המושג, 'עשיית יתר'.
• אוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת תזריע באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 5/4/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת מצורע באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 11/4/19.
• פנחס יחזקאלי (2018), צרעת… כל המאמרים הרלוונטיים באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 9/4/18.
• פנחס יחזקאלי (2023), הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 18/10/23.

[1] ויקרא, פרק י"ד, פסוקים ד' –ז'.

[2] ר' שמואל בן מאיר, צרפת, המאה ה-11.

[3] בבלי, ערכין, דף ט"ז, עמוד א'.

[4] רמב"ם, מורה נבוכים, מהדורת שוורץ, כרך ב', אוניברסיטת ת"א, 2002, עמודים: 630 – 631.

[5] תנחומא, תזריע, סימן י', מהדורת זונדל, ירושלים, תשל"ד, דף כ"ג, עמוד א'.

[6] רמב"ם, פירוש המשנה, נגעים, פרק י"ב, משנה ה'.

[7] רמב"ם, משנה תורה, ספר טהרה, הלכות טומאת צרעת, פרק ט"ז, הלכה י"ד.

[8] ישעיה תשבי, משנת הזוהר, כרך ב', מוסד ביאליק, ירושלים, תשמ"ב, עמודים: תקפא – תקפג.(להלן, תשבי, משנת הזוהר).   

[9] רבי משה קורדובירו ור' חיים ויטאל כתבו ספרי מוסר קבליים, ספר תומר דבורה וספר שערי קדושה, בהתאמה. הבאים אחריהם כדוגמת ר' אליהו די – וידאש, תלמידו של קורדובירו, חיבר את הספר ראשית חכמה, שזכה לתפוצה והשפעה רבה בחוגים נרחבים. לפי גרשום שלום, פעולתם של מקובלי צפת למיזוג של קבלה ומוסר הטביעה את חותמה על התפתחות ספרות המוסר לדורות, והשפעתה הגיע לשיא בתנועת החסידות, ראה:

 247, 339 - 335 Gershom Scholem Major Trends in Jewish Mysticism, 1941, pp.

[10] זוהר, חלק ג', דף מ"ו עמוד ב', דף מ"ז, עמוד א'. תרגום: תשבי משנת הזוהר, עמודים: תקצח – תקצט.

[11] המונח ראש הלבן מופיע לדברי יוסף בן שלמה על אתר, גם בזוהר כסמל לספירת כתר, אולם בזוהר מדובר בהקשר של עולם הכתר על שלושה ראשים, שהעליון בהם הוא אין סוף עצמו, מה שלא קיים בדבריו של ג'יקטיליה. (ראה: זוהר, חלק ג', דף קכט עמוד ב').

[12] יוסף ג'יקטיליה, שערי אורה, מהדורת יוסף בן שלמה, כרך ב', מוסד ביאליק, ירושלים, תשמ"א, עמודים: 125 – 128.