תקציר: בהשתנות הכוללת של התנאים האסטרטגיים מאז פרצה המלחמה לפני למעלה מחצי שנה, המהלך לכיבוש רפיח - שהיה נכון ולגמרי נחוץ - מחויב עתה בבחינה מחודשת. בכל דרך גם אם תוכרז הפסקת אש, הלחימה בחמאס תימשך, אבל בינתיים הוצבה מדינת ישראל למול מערכה בינלאומית, חסרת תקדים, על עתידה של מדינת היהודים בארץ ישראל. זו צריכה להיות בשעה זו, המערכה העיקרית!

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. 

בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

המאמר ראה אור לראשונה בעיתון 'מקור ראשון', ב- 3/5/24. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר.

* * *

בהשתנות הכוללת של התנאים האסטרטגיים מאז פרצה המלחמה לפני למעלה מחצי שנה, המהלך לכיבוש רפיח שהיה נכון ולגמרי נחוץ, מחויב עתה בבחינה מחודשת. 

כבר מראשית המלחמה הייתה ציפיית הממשל האמריקאי לגמרי ברורה, לניצול המלחמה ברצועת עזה כהזדמנות להובלת מהלך לסדר אזורי חדש משולב בהקמת מדינה פלסטינית. אולם, בכורח הנסיבות שנוצרו עם התלכדות זעם במדינות המערב כנגד מדינת ישראל, הסכנה לכפיית מדינה פלסטינית הופכת לצונאמי שמציב את מדינת ישראל במצב מגננה על עצם התנאים לקיומה.

במגמה המתפתחת, גם אם ישלימו כוחות צה"ל את כיבוש רפיח ויתייצבו על קו הגבול עם מצרים, מדינת ישראל עלולה לפגוש מציאות קשה של הצלחה טקטית, המובילה להאצת התנאים לכישלון אסטרטגי. בשעה שמיקוד המלחמה הישראלי נותר מקובע להשלמת ההישג הטקטי ברצועת עזה, כבר הולך ומבשיל המהלך הבא הממתין בשער: תביעה בינלאומית לנסיגה ישראלית מכל כיבושי 67.  מהלך כזה, עלול ללכוד את מדינת ישראל במצוקה אסטרטגית ובבידוד מוחלט.

רפיח או ריאד?

"ישראל צריכה לבחור: רפיח או ריאד", זו הכותרת למאמרו מתחילת השבוע של תומס פרידמן בניו יורק טיימס. 

פרידמן מבקש להבהיר לאזרחי מדינת ישראל ולהנהגתה את דילמת צומת הדרכים הגורלית עליה הוצבה מדינת ישראל בימים אלה. כצפוי, צומת הדרכים שהציב לממשלת ישראל אינה רק בין כיבוש רפיח לבין קידום הסכם עם ריאד, אלא גם אותה צומת דרכים חבולה ומוכרת, בין המשך "הכיבוש" בירושלים, ביהודה שומרון ובקעת הירדן, לבין הקמת מדינה פלסטינית מתוך וויתור ישראלי, בעבור השתלבות בהסדר אזורי בהנהגת ארה"ב.  התחייבות ממשלת ישראל לפעול למען הקמת מדינה פלסטינית, תעניק לישראל לפי פרידמן, "את היתרון של הטמעת ישראל בקואליציית הגנה ארה"ב-מדינות ערביות וישראל, הרחבה ביותר ממנה נהנתה אי פעם המדינה היהודית". את הדילמה שבה נדרש נתניהו להחליט בבחירה גורלית, סיכם פרידמן בתיאור מה שיוכל לומר הנשיא ביידן לנתניהו: "אתה יכול להיזכר כמנהיג שניהל את האסון הצבאי הגרוע ביותר בישראל ב-7 באוקטובר, או המנהיג שהוביל את ישראל החוצה מעזה ופתח את הדרך לנורמליזציה בין ישראל למדינה המוסלמית החשובה ביותר."

משל צומת הדרכים, שימש את פרידמן כבר לפני למעלה מעשור כשביקש להביא את ממשלת נתניהו לאימוץ יוזמת ממשל אובמה לפתרון שתי המדינות. אז טען, שעם המענה הביטחוני שהציגה תכנית גנרל ג'ון אלן לדאגותיה הביטחוניות של מדינת ישראל - במסגרת הדרישה האמריקאית לנסיגה מלאה ביו"ש ובקעת הירדן - "ממשלת ישראל הולכת ומגיעה לצומת שתאלץ אותה לבחור בין שלום לבין אידאולוגיה".  (N.Y. Times 17.2.2013).

מאז יוני 67, חוזרים ונשנים מאמצי הממשל האמריקאי להסדרת שלום אזורי במזרח התיכון, הכרוך בבסיסו בכפיית מדינת ישראל לנסיגה לקווי 1967

מאמצים אלה עמדו במלוא עוצמתם גם בבסיס הציפיות מהסכם השלום שנחתם בין מצרים לישראל.

בקמפ דיוויד ספטמבר 1978, הושגו למעשה שני הסכמים: האחד שהושג בגלוי ובמוצהר - הסכם שלום ישראלי מצרי, השני היה התחייבות ישראלית למצרים להסדרת אוטונומיה לפלסטינים והוא לא מומש. מאז, גם בממשל האמריקאים לדורותיו וגם בהנהגה המצרית מבקשים בכל הזדמנות לחדש את הלחץ למימוש ההסכם שהושהה.

בחלוף עשור להסכם הישראלי מצרי, סיפר עזר ויצמן על מנחם בגין שהעריך שיוכל להתעלם מהציפייה המצרית והאמריקאית לפתרון הסוגייה הפלסטינית. לפי עדות ויצמן, בגין נטה להאמין שהתביעה המצרית היא רק לשם הכרזת מחויבות, אבל לאחר שיממשו המצרים את שאיפתם להחזרת סיני לריבונותם, יתעלמו מכל מה שתבעו ביחס לקידום האוטונומיה לפלסטינים. על כך אמר וויצמן שיש לו השערה כי מנחם בגין פרש בבדידות דיכאונית לביתו לא בשל אחריותו למלחמת לבנון, אלא "משום שהגיע למסקנה כי עם חתימת הסכם קמפ דיויד הוא שם את עתיד ארץ ישראל השלמה, איני רוצה להגיד על קרן הצבי - אבל במצב עדין ואז הבין מה קרה"

התביעה המצרית העקבית בסוגיה הפלסטינית, היא גם הרקע להבנת מסד התנאים הסעודי לנורמליזציה עם מדינת ישראל. מי שיחשוב שהם רק יציגו את התביעה כמס שפתיים, ימצא עצמו חוזר על טעותו של מנחם בגין. שיהיה ברור, במתווה המעשי,   מדובר בתביעה להקמתה של מדינה פלסטינית בריבונות מלאה, בקווי 67, בתיקונים קלים של גושי התיישבות ובירתה בירושלים המזרחית. בנקודת המוצא לתוכנית מונחת קבלה מוחלטת של הדרישה הפלסטינית לריבונות שלימה, ללא כל נוכחות של חיילי צה"ל בשטח מדינתם, מקו המים בירדן ועד גבול 67, בקו כפר סבא כביש 6.

מעבר לשיקולי ביטחון, ההופכים תכנית זו לאסון ביטחוני, התביעה לחלוקת ירושלים ולעקירת מאות אלפי מתיישבים ממרחבי נחלת אבות, עושה את התוכנית לאסון לאומי ולקרע חברתי בלתי ניתן לאיחוי. בין שתי הדרכים שמתווה לעם ישראל תומאס פרידמן - בשם הבית הלבן - חייבת ההנהגה הישראלית לפרוץ מוצא אל דרך שלישית. בכל דרך גם אם תוכרז הפסקת אש, הלחימה בחמאס תימשך, אבל בינתיים הוצבה מדינת ישראל למול מערכה בינלאומית חסרת תקדים על עתידה של מדינת היהודים בארץ ישראל. זו צריכה להיות בשעה זו, המערכה העיקרית.

[לאוסף, המאמרים בנושא 'מלחמת חרבות ברזל', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים בנושא מלחמת שמחת תורה 2023 – 'מבצע חרבות ברזל'.
• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.
• הרחבת המושג: 'טקטיקה'.
• אוסף המאמרים על 'הצלחה' ו'כישלון';

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2023), אוסף המאמרים בנושא מלחמת שמחת תורה 2023 – 'מבצע חרבות ברזל', ייצור ידע, 8/10/23.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), טקטיקה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2015), הצלחה וכישלון: תוצאות המירוץ אל המטרה, ייצור ידע, 16/5/15.