תקציר: בפרשת קדושים מוזכר האיסור של שבועת שקר. בהיבט הקבלי יש לדבר שני נדבכים הקשורים זה בזה. ראשית לשון הקודש נתפסת בזוהר וגם אצל ג'יקטיליה כלשון בה כתובה התורה שבכתב, והמכילה בשל כך את שמותיו של האל. בנוסף על כך, הן הזוהר והן ג'יקטיליה בספרו שערי אורה, קושרים בין שבועת האדם לעולם הספירות האלוהי.

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

* * *

בפרשת קדושים, נזכר האיסור של שבועת שקר. מקור האיסור נמצא בעשרת הדברות[1], בדיבר השלישי, כדלקמן: "לא תשא את שם יהוה אלהיך לשוא, כי לא ינקה (=יסלח) יהוה את אשר נשא שמו לשוא"[2]. בדיבר זה נקבע כי יש איסור להזכיר את שם האל בהקשר שקרי או להישבע שבועת שקר בשמו. דברה זו מבססת את קודמותיה, ואת התרחקות מכאוס אמוני, בכך שהיא אוסרת את תרבות השקר ביחס לאל. איסור זה מרחיק את האדם מהאפשרות של נפילה אל כאוס אמוני, היות שכאשר מתחילים להיות מורגלים בתרבות של שקר, אין לדעת היכן זה יסתיים ובאיזה אופן. בנוסף, דברה זו הינה חומה בצורה כנגד האפשרות להתחזות לשליחו של האל ולדבר דברים מסולפים בשמו. התחזות וסילוף האמת הם מתכון ברור לאמונה חלולה ומזויפת שתגרום בהכרח לפגיעה באמונה ולכאוס אמוני.

אחד הסמלים החשובים בתפיסה הקבלית, היא הלשון העברית[3]. החשיבות הגדולה שנודעת ללשון ביהדות מתגלה בכל עוצמתה בפרשנות הקבלית. היא ניכרת בזיהוי הספירות על המאמרות האלוהיים, מה גם שהלשון הינה כלי פעולתו של האל. זאת ועוד התגלותו של האל בעולם השפל אינה אלא גילויה של הלשון המייצגת את מכלול שמותיו השונים.

כך או אחרת, עולם הכוחות האלוהיים, שהוא עולם הספירות, מבטא את עצמו סמלית קודם כל בעולם הלשון[4], ומשום כך יכולה הלשון האנושית שהיא שיקוף של הלשון האלוהית להגיע אל עולמות עליונים לפעול ולהשפיע עליה.

תפיסה מיסטית זו אודות הלשון העברית, קבעה את מעמדה של התורה. התורה שניתנה בהר סיני אינה אלא גילויה הגשמי של התורה האלוהית, שמקורה בספירת חכמה. מלותיה והאותיות שבה הן בבחינת גוף אורגני שהכוחות האלוהיים נותנים לו חיים ממעל. מכאן המשמעות האזוטרית של כל תג בתורה, הניתן לפרשנות מיסטית. ברם, כל פירוש מיסטי שניתן במסגרת זו, יכול להיות יחסי בלבד, היות והלשון האנושית קשה לה לבטא את העולם המיסטי על בוריו.

אצל ג'יקטיליה נתפס הטקסט המקראי כעומד בצילו של שם ה'

לכן לפי דעתו זו, התורה כולה אינה אלא שזירה של שמותיו וכינויו של האל, וליתר דיוק התורה כולה נגזרת מהשם המפורש המסתתר בתוך כל מילה ומילה שבה. מכאן ברור, שמי שמשתש בלשון העברית בצורה לא ראויה, כגון שבועת שקר, הרי שהוא פוגם במעמדה של התורה בפרט ובאל בכלל.

קודם שנדון בדבריו של ג'יקטיליה אודות שימוש לא ראוי בלשון העברית, נביא מאמר מתוך ספר הזוהר אודות שבועות ונדרים, המתכתב עם העקרון של מעמדה הרם של הלשון העברית, כדלקמן:" מצווה להישבע בשמו בדרך אמת. ומי שנשבע שבועה, הוא כולל עצמו באותן שבע מדרגות עליונות(שבע הספירות מספירת חסד עד ספירת מלכות, ולכך רומז השם שבועה – שבע), ששמו(שם ה') של הקדוש ברוך הוא נכלל בהן... אותו אדם שנשבע שבועת אמת על פי בית דין, כולל עצמו בהן(מצטרף למארג הספירות הנזכר קודם לכן), והוא שביעי לקיים את השם הקדוש במקומו(כלומר הנשבע מכוון בדבריו להשכין את ה', ספירת תפארת בספירת מלכות) ... שבועה לקיים מצוות ריבונו היא שבועת אמת, כשיצר הרע מקטרג את האדם ומפתה אותו לעבור על מצוות ריבונו. זו היא שבועה שריבונו משתבח בה, וצריך האדם להישבע בריבונו על זה והוא שבחו, והקדוש ברוך הוא משתבח בו... נדר הוא למעלה(בסוד ספירת בינה)... ועל כן חמור הוא משבועה(היות ששבועה שייכת בספירות התחתונות ואילו נדר מקורו כאמור בספירת בינה העליונה)... שבועה היא לקיים את המדרגה למטה(לחזק את ספירת שכינה), סוד השם הקדוש (הכוונה לחבור ספירת השכינה עם ספירת תפארת, שהוא סוד הזיווג)... ולפיכך מי שנשבע באמת, הוא מקיים אותו מקום(ספירת שכינה), וכשאותו מקום מקוים – מקיים הוא את כל העולם(כאשר ספירת שכינה מחוברת עם ספירת תפארת, היא פועלת בעולם ומקיימת אותו בשפע האלוהי)..."[5].

קטע זוהרי זה מאשש את אשר אמרנו בפתח דברינו אודות חשיבותה של הלשון והשימוש הנכון והראוי בה. הדוגמא שהובאה כאן אודות אמירתה של שבועת אמת מקבלת פרשנות מיסטית מובהקת, הקובעת כי מי שנשבע שבועה שכזאת תורם באופן ישיר להרמוניה בין ספירת מלכות לספירת תפארת, ומאפשר לשפע האלוהי לרדת מספירת בינה עד לספירת מלכות ומשם לעולם החוץ אלוהי.

יוסף ג'יקטיליה נדרש אף הוא לעניין מדרגתה של לשון הקודש, כפי תוקף דבריו בספרו שערי אורה: "ובכל מקום שתמצא בתורה אמירה, כגון ויאמר ה', ולשון לאמור ולשון אמרת, הכול הוא לשון המידה הזאת, והנני מפרש. דע כי כל דיבור בכל התורה הוא מידת (ספירת) הגבורה (דין), והוא מעסקי התורה שבכתב, והסוד, תורה שבכתב מפי הגבורה שמענוה (כלומר התורה שבכתב היא כינויי לספירת תפארת שבאה מכוח ספירת גבורה/דין, שהיא הספירה הסמוכה אליה באילן הספירות). ולשון אמירה היא מידת (ספירת) המלכות, והיא מעסקי תורה שבעל פה. ולפי שתורה שבכתב ותורה שבעל פה שתיהן צריכות זו לזו, ואין מתקיימת אלא עם זו, הוצרך השם לרמוז בתורה בכל מקום כי שתיהן צריכות זו לזו, וזהו (זאת הפרשנות) וידבר ה' אל משה לאמר, וידבר, בתחילת הפסוק, סוד התורה שבכתב; לאמור, סוף הפסוק, סוד תורה שבעל פה. ושתי הלשונות (שתי המילים) לשון דיבור ולשון אמירה, בהן תיבנה ותכונן כל התורה... הרי ברית כרותה על התורה שבכתב כשהיא נדרשת על ידי תורה שבעל פה, באמרו, כתוב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי איתך ברית"[6]. רוצה לומר שהתורה שבכתב, הכתובה בלשון הקודש, הינה כינוי לספירת תפארת, ספירה הבאה מכוחה של ספירת דין הסמוכה לה, וכל אזכור של אמירה אלוהית בא כנגד ספירת מלכות. כך שוזר ג'יקטיליה את התורה שבכתב ואת התורה שבעל פה זו בזו.

בהמשך דבריו מתייחס ג'יקטיליה באופן ישיר למושא של מאמרנו אודות עניין השבועה

זאת כאמור, לאחר קביעתו המקדמית בדבר חשיבותה של לשון הקודש שהתורה כתובה בה, וההסבר המיסטי המלווה לכך, כדלקמן: "ודע כי על יסוד ספירה הזאת(הספירה התשיעית, ספירת יסוד) נתייסדה בתורה לשון שבועה, והנני מפרש. דע כי כל שבועה שאדם נשבע תלויה במידה(ספירת יסוד) הנקראת אל חי(אחד משמותיה של ספירת יסוד לפי ג'יקטיליה). והטעם לפי שכל לשון שבועה היא מלשון שבעה. וסוד העניין הוא מה שאמר אברהם אבינו לאבימלך, כי את שבע כבשות תיקח מידי בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת על כן קרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם... הלא תראה כי על שם שבעה קרא שם העיר באר שבע ולא הזכיר בכאן שבועה, והסוד העיקר תלוי בסוד שבעה, ומקום הבאר תלוי בשבועה(כלומר השבועה לא הוזכרה בפירוש כי עיקר הסוד המיסטי נרמז בשבעה, שהיא ספירת יסוד הספירה השביעית לספירת בינה, וספירת מלכות שהיא הבאר בפסוק, תלויה ביסוד שבועה)... וכל הכופר בשבועתו(נשבע לשקר) כאילו כופר באל חי(ספירת יסוד) ובשבעה הספירות שהם סוד שבעת ימי עולם... שהרי לא נברא העולם אלא על ידי אלו שבע ספירות ובהן מתקיימים כל הנבראים, שבעה ימים(של שבוע בריאת העולם) בסוד שבע ספירות בסוד שבועה. ואם חס ושלום ישקר אדם בשבועתו הרי הוא נעקר מאלו שבע הספירות שהם סוד קיומו, ונמצא נעקר מן העולם. נמצאת למד כי השבועה היא באל חי(ספירת יסוד) שהוא סוד השביעי(שביעית לספירת בינה), שהוא סוד השבת... לפיכך אין נשבעים לבטל את התורה או אחת ממצוותיה ואם ישבע לוקה ומקיים את המצווה שאין שבועה חלה לבטל דברי תורה, שהרי הם סוד שבעה קולות יצאו משבע ספירות במתן תורה ואין אדם נשבע לבטל דברי תורה(התורה ניתנה במעמד הר סיני מכוח שבע הספירות מיסוד ועד בינה, שהם סוד שבועה, ואין שבועה יכולה לבטל את עצמה)... נמצאת אומר כי כל הכופר בשבועתו נעשים לו שבעת ימי בראשית שהם סוד כל ימי העולם, כמו אויבים ומבקשי רעתו, שהרי כשכפר בשבועה כפר בשבעה, וכשכפר בשבעת ימי בראשית, נמצא כל יום ויום משבעת הימים אצלו כאויב, וכל יום ויום מקלל לזה הכופר(בשבועתו)... ועונש השבועה כבר גילו אותה במסכת שבועות כאמרם... דברים שאין האש מכלה אותם שבועת שקר מכלה אותם... והטעם כי כל הנבראים כולם לא נבראו ואין להם קיום אלא בשבע ספירות(מספירת יסוד ועד ספירת בינה) הנקראות שבעת ימים. ובאותן ספירות תלויים שמיים וארץ וכל צבאותם, וגם האש והמים והרוח והעפר והרים וגבעות וימים ונהרות וכל מיני צמחים וכל בעלי חיים וכל בני האדם. לפיכך כשאדם כופר בשבועה הרי הוא ככופר בשבע הספירות שחייו וקיומו ואשתו ובניו וממונו וכל מה שיש לו תלויים בהם. וכשכופר באלו שבע ספירות, שהם סוד השבועה, הרי אלו שבע ספירות מכלות גופו חייו וממונו קרקע ומטלטלים, לפי שהכל תלוי בהם מאחר שבהם נבראו כל היצורים... כן הכופר בשבועה כופר באומן שעשה את העולם..."[7].

קטע ארוך זה פרי עטו של ג'יקטיליה ממחיש לנו את עומק פרשנותו המיסטית אודות שבועה בכלל ושבועת שקר בפרט. כאשר אדם משתמש בלשון הקודש ונשבע לשקר, אזי לפי ג'יקטיליה הוא פוגם בספירה הקשורה לעניין השבועה, ספירת יסוד, ופגיעה זו שייכת לעולם הספירות האלוהי, כי אז ספירת יסוד לא מזדווגת עם ספירת תפארת, והשפע האלוהי לא יורד מלמעלה מספירת בינה. מעבר לכך שבועת שקר עלולה לפגוע פיזית בנשבע משפחתו ורכושו, היות שהשבועה מייצגת את המספר שבע, שהוא סוד שבעת ימי בריאת העולם, ואם הוא מפר את האיזון האלוהי אזי הוא חשוף לפגיעה מאותם גורמים שבראו את העולם קודם לכן.

אחרית דבר

בפרשת קדושים מוזכר האיסור של שבועת שקר. בהיבט הקבלי יש לדבר שני נדבכים הקשורים זה בזה. ראשית לשון הקודש נתפסת בזוהר וגם אצל ג'יקטיליה כלשון בה כתובה התורה שבכתב, והמכילה בשל כך את שמותיו של האל. בנוסף על כך, הן הזוהר והן ג'יקטיליה בספרו שערי אורה, קושרים בין שבועת האדם לעולם הספירות האלוהי. לפי תפיסתם שבועת אמת יוצרת הרמוניה בעולם הספירות האלוהי, בין ספירת מלכות ותפארת לפי הזוהר, ולפי ג'יקטיליה בין ספירת יסוד לספירת תפארת, הרמוניה המאפשרת לשפע האלוהי לזרום מלמעלה מספירת בינה למטה עד העולם החוץ אלוהי. ומכלל הן אתה שומע לאו. כאשר אדם נשבע לשקר הוא מחבל בזיווג האלוהי של הספירות האמורות, וחוסם את השפע האלוהי מלרדת. יתרה מזאת, לפי ג'יקטיליה שבועת שקר היא חטא חמור שעונשו הוא הסרת ההגנה האלוהית מהאדם, וחשיפתו לפגעים גדולים בו, במשפחתו ורכושו. אשר על כן יש להקפיד לדעתו בעניין השבועה כפל כפליים שהאדם לא יהין לפגוע בעולם הספירות האלוהי, כמו גם שינצל מפגעי הזמן ששבועת שקר היא התוצר הישיר והמיידי שלה.

[לאוסף המאמרים על 'פרשת קדושים', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'פרשת קדושים'.
• אוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת קדושים באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 3/5/19.
• פנחס יחזקאלי (2023), הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 18/10/23.

[1] דיברות היא ריבוי של דיבר, ומין המילה זכר. ראה – האקדמיה ללשון העברית - https://hebrew-academy.org.il

[2] שמות, פרק כ', פסוק ו'.

[3] יוסף ג'יקטיליה, שערי אורה, מהדורת יוסף בן שלמה, כרך א', מבוא, עמודים: 22 – 23.(להלן, ג'יקטיליה, שערי אורה).

[4] Major trends in Jewish mysticism, 1941, pp. 215 – 216. Gershom Scholem,

[5] זוהר, חלק ב', דף צא, עמוד ב', רעיא מהימנא ז'. תרגום – ישעיה תשבי, משנת הזוהר, מוסד ביאליק, כרך ב', תשמ"ב, עמודים: תס – תסב. (להלן, תשבי, משנת הזוהר).

[6] ג'יקטיליה, שערי אורה, עמודים: 85 – 86.

[7] שם, עמודים: 118 – 121.