תקציר: פרשת אמור סוקרת את מועדי ישראל ובהם כלול גם יום השבת כיום של קדושה ומנוחה. בקבלה שבעת הימים של מעשה בראשית מסמלים את שבע הספירות התחתונות, מספירת חסד ועד ספירת מלכות, והנקראות שבע ספירות הבניין. יום השבת עצמו הוא כנגד ספירת יסוד, על פי הזוהר וג'יקטיליה. לדעתם השבת גם מציינת את החיבור של ספירות יסוד ומלכות, שהוא עיקרון הזיווג האלוהי. עקרון זה משמעו הרמוניה בעולם הספירות העליון וירידת השפע מלמעלה למטה...

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

זהו מאמר שלישי, מתוך שלושה, אודות השבת. המאמרים האחרים:

• אבי הראל: יום השבת;
• דוד א' פרנקל: מחלות ומגפות – ברית מילה דוחה שבת… הרהורים על פרשות תזריע-מצורע.

*  *  *

מצוות השבת המוזכרת בפרשת אמור, נזכרת כבר בפרשת יתרו בעשרת הדברות כדלקמן:  "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ  לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, עַל כֵּן בֵּרַךְ יְהוָה אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהו"ּ[1].

כאמור, בשם 'שבת' נקרא בעיקר היום השביעי בשבוע, אולם גם השבוע כולו מכונה שבת, על שם השבת שבה הוא מסתיים: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה, שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה .[2]"

גם שנת השמיטה קרויה שבת. לפי זה, כל תקופה של שבע שנים בין שמיטה לשמיטה מכונה שבת: "וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים, וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים ששנה" .[3]לפי מקורות אלה ונוספים, נראה כי השם שבת, נתפס כנגזרת מהפועל ש.ב.ת, שמשמעותו העיקרית אינה רק לנוח, אלא לחדול (ממלאכה)[4].

טעמה של השבת

יום השבת שימש כמחלק הזמן, וימי השבוע נקראו על פי יחסם לשבת. זאת ועוד. מצוות השבת הינה המצווה היחידה שיסודה נמצא כבר בסיפור בריאת העולם: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת"[5], וגם היא המצווה היחידה שיש לה תלות בזמנים, שנאמרה בעשרת הדברות, בפרשתנו ובספר דברים.

העונש על חילול שבת הוא כרת או מיתה בסקילה: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם, מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ. שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַיהוָה, כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת"[6].

כאמור למצוות השבת יש טעם מרכזי והוא בשביתת ה' ממלאכת בריאת העולם ביום השביעי. ומכיוון שיש על ישראל לחקות את מעשי ה', השבת הפכה ליום מקודש, כלומר אסור במלאכה. לעומת טעם תיאולוגי זה, ישנם טעמים נוספים. לדוגמא ספר שמות מדגיש כי אחת ממטרות השבת הוא לתת מנוחה לבהמה, לעבד או לגר:" שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר"[7]. במופע השני של עשרת הדברות בספר דברים ניתן טעם נוסף לשבת – שחרור בני ישראל מעבדותם:" וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת"[8].

קיימת דעה נוספת אודות טעמה של השבת האומרת שהשבת הינה סוג של מעשר של זמן[9], בו האדם מוותר על שליטתו בזמן יום אחד בשבוע, כדי להודות לה', שהוא השליט האמיתי של הזמן, כפי שנאמר בספר תהילים:" לְךָ יוֹם אַף לְךָ לָיְלָה, אַתָּה הֲכִינוֹתָ מָאוֹר וָשָׁמֶשׁ"[10], כפי ששנת השמיטה מראה את בעלותו של ה' על הקרקע. ואכן בספר נחמיה, סמוכה מצוות השבת למצוות השמיטה בשל הדמיון בין השתיים: "וְעַמֵּי הָאָרֶץ הַמְבִיאִים אֶת הַמַּקָּחוֹת וְכָל שֶׁבֶר בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, לִמְכּוֹר לֹא נִקַּח מֵהֶם בַּשַּׁבָּת וּבְיוֹם קֹדֶשׁ, וְנִטֹּשׁ אֶת הַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית וּמַשָּׁא כָל יָד"[11].

מצוות השבת זכתה למעמד מיוחד במארג המצוות המקראי הפרשני וההלכתי. היא נזכרת קודם מתן תורה והיא מתוארת בהרחבה יחסית בעשרת הדיברות. חז"ל הורו כי מצוות השבת שקולה כנגד כל המצוות[12], וחשיבותה נזכרת גם בקשר לחורבן:" לא חרבה ירושלים אלא בשביל(בגלל) שחיללו בה את השבת"[13].

השבת בספרות הקבלית

בימי הביניים קודם התהוותה של הספרות הקבלית המשיכו במגמה להאדיר את חשיבותה של השבת. ר' יהודה הלוי שר לכבודה ועל מעלתה הרמה. בשיר על אהבתך אשתה גביעי הוא ממחיש את החוויה שהשבת מכניסה בשומריה, ובשיר אחר, יקר יום השבת תגדיל, הוא מדגיש את ייחודו של עם ישראל ששומר על קדושת השבת[14]. ר' יהודה הלוי ממשיך לדבר בשבחה של השבת בספר הכוזרי, שהיא זכר למעשה בראשית וזכר ליציאת מצרים ומתן תורה[15].

לפי דבריו של יעקב אנטולי[16], שנלחם להפיץ את רעיונותיו של הרמב"ם לקהל הרחב, בתקופת הפצתה של הקבלה, בספרו מלמד התלמידים, תכליתה של מצוות השבת היא תלמוד תורה, חכמה והתבוננות שכלית, כדלקמן:" ולפי שאין כל אדם פנוי ללמוד כל זמנו, והרבים מהם טרודים לבקש צרכיהם וצורכי זולתם, קבע ה' להם זמן וקידש את יום השבת כדי שישמעו הכל ביום ההוא התורה ודברי חכמים ויתבוננו ביום ההוא כראוי להתבונן ולהחזיק בקדושה"[17].

בספרות הקבלה קודם הופעת ספר הזוהר, המאמרים אודות השבת היו מועטים יחסית, בניגוד לספר הזוהר בו השבת מתוארת במסכת רחבה של היבטים מיסטיים שונים.

המונח שבת וינפש מוסבר בספר הבהיר על מעמדה המיסטי של שבת:" מלמד שיום השבת מקיים כל הנשמות שנאמר וינפש. דבר אחר, שמשם פורחים כל הנשמות"[18], כלומר השבת מייצגת את ספירת יסוד, המסומלת בשבעת ימי בראשית.

בספר הזוהר כאמור הפרשנות אודות השבת מרובה ורבת פנים. לדעת הזוהר שבת היא מקור הברכה לשאר הימים הן בעולם האלוהי והן מחוצה לו:" משום שאותו יום כל ששת הימים העליונים מתברכים ממנו, וכל אחד ואחד נותן מזונו למטה, כל אחד ביומו, באותה ברכה שמתברכים ביום השביעי"[19].

הרעיון שמקורו בדברי חז"ל שדין הרשעים נפסק בשבת[20], הורחב בזוהר לביטולם המוחלט של כוחות הדין באותו יום בהנהגת העולמות העליונים:" וכל הדינים מסתתרים ונכפים בשבת... ורחמים מצויים בכל העולמות, ומשום כך נמצאת שבת בלא דין, לא למעלה ולא למטה, ואפילו אש הגיהנום משתקפת במקומה ונחים הרשעים"[21].

בעקבות ספר הבהיר ופרשנותו של הרמב"ן אודות השבת, חוזר הזוהר ושונה אודות המונחים זכור ושמור, שהן שתי שבתות של מעלה, מדרגת הזכר והנקבה - ספירת שכינה וספירת יסוד בהתאמה. מעבר לכך, הזוהר מרחיב את תחומה האלוהי של השבת גם לספירות נוספות, כמו בינה, תפארת ועוד. כוחות הזכר והנקבה של זכור ושמור שהם כנגד ספירות שכינה ויסוד, מזדווגים בליל שבת וגם למחרת ביום השבת בחסות ספירת בינה, שהיא הסמל של האם העליונה. גם תפילת השבת בכללה מכוונת כנגד ספירת בינה, ולפי מקור אחד בזוהר שלוש תפילות היום, ערבית שחרית ומנחה, הן כנגד ספירות מלכות בינה ותפארת בהתאמה, כאשר שתפילת מוסף של שבת באה כנגד ספירת יסוד.

היות שבמהלך השבת כוחות הסטרא אחרא לא פועלים את פעולתם, יש צורך להתאים את התפילה הנאמרת בשבת. ולכן, הפתיח של תפילת ערבית בחול, והוא רחום, הנאמר כדי להינצל מאש הגיהנום איננו נאמר בערבית של שבת היות:" שכיוון שנכנס שבת מסתלק הדין מן העולם והרשעים בגיהנום יש להם מנוחה ומלאכי חבלה אינם שולטים עליהם משעה שקידש היום, ועל כן אין אומרים בערב שבת והוא רחום, שלא יתעוררו מלאכי חבלה, ולפיכך הוא אסור מפני כבודו של מלך המגן על הרשעים בשבת, להורות שכבר נסתלק הדין מן העולם וכבר אין רשות למחבלים לחבל"[22].

כשם ששמירת השבת מגוננת מפני הסטרא אחרא ומאפשרת הורדת שפע על ישראל והעולם, כך חילול שבת גורם לכך שהשכינה תשתעבד לסטרא אחרא, ומרחיק אותה מעם ישראל ומונע את השפע האלוהי מלרדת מלמעלה למטה. אשר על כן, הלכות שבת מוסברות בזוהר  על דרך הסוד, כדוגמת יציאה מחוץ לתחום שבת שהיא בעצם יציאה מתחום השכינה לתחום הסטרא אחרא[23], וטלטול מרשות היחיד לרשות הרבים מוסברת כהעברת השפע מספירת שכינה לסמאל ולילית, המסמלים את כוח הרע בעולם[24].

הזוהר דורש עוד דרשות רבות נוספות אודות מעלת השבת, עונג שבת, סעודות השבת, ההתנהלות בשבת בשונה מיום חול, ירידת נשמה יתרה לאדם ועשיית הבדלה במוצאי שבת, אולם מקוצר היריעה לא הבאנו את דבריו אודותיהם.

בדומה לספר הבהיר, רבי יוסף ג'יקטיליה מפתח את הסימבוליקה של השבת כעקרון המנוחה במארג הספירות האלוהי, בספרו שערי אורה, כדלקמן: "וכנגד המידה הזאת נתן ה' יתברך לישראל סוד השבת, ויש להודיעך כיצד. דע כי שלוש הספירות העליונות, שהם כתר חכמה ובינה, מתאחדות למעלה, ובהיות הספירות נקשרות אלו באלו מתאחדות בינה עם שש ספירות שתחתיה עד בריאת העולם ששת ימים וביום השביעי שבת(כלומר שש הספרות מבינה ועד יסוד הן ספירות הבניין והן כנגד ששת ימי בראשית, ויום השבת הוא כנגד ספירת יסוד. יסוד הוא המקום שבו מסתיימת הפעילות האלוהית לפני שפעילות זו נקלטת בספירת מלכות שהיא הספירה האחרונה והסבילה בעולם הספירות האלוהי. התנועה עד ספירת מלכות והעצירה בה, הם הסימבוליקה של ששת ימי בראשית ועקרון המנוחה של יום השבת). והנה השבת הוא כנגד ספירת יסוד(בדומה לדרשה המצויה בספר הזוהר) שהיא ספירת אל חי, ולפיכך נקרא יום השבת מקור הברכות והקדושות, כאמרו, ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת. נמצא יום השבת מקור כל הברכות והמשכת הקדושה למטה. ודע כי האדם השומר שבת כהלכה, נעשה אותו אדם כמו כיסא למרכבה לה' יתברך ולפיכך נקרא השבת מנוחה... כאילו ה' יתברך נח על בני האדם ושוכן עליו כמלך על כסאו, וסימן, וינח ביום השביעי, הוא בעצמו נח. נמצא כל שומר את השבת כהלכה כאילו מקיים את כל התורה כולה... ואם אדם חס וחלילה מחלל את השבת כאילו כפר בעיקר, לפי שהשבת הוא עיקר האילן(כלומר שיום השבת הוא שורש אילן הספירות) מלמטה(ספירת מלכות) למעלה(ספירת כתר). ולפיכך נקראת מידה זו(ספירת יסוד שהיא כנגד יום השבת) יסוד עולם, כי הוא הנושא עליו כוחות ה', והוא עיקר העיקרים ועיקר ידיעת ה' יתברך לשער הסמוך לכל הנבראים(ספירת מלכות האחרונה, היא השער לעולם הספירות האלוהי).. ולפי שהשבת הוא סוד המשכת הכוח מהספירות העליונות בשם ה', והוא סוד התאחדות כל הספירות... אמר הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני רוצה לתנה לישראל, לך והודיעם(על פי בבלי, שבת, דף י', עמוד ב').הלא תראה כי השבת יושבת בבית גנזיו יתברך, וכבר ידעת כי בית גנזיו הוא אדני. ולפיכך כל שומר שבת כהלכה מקרב ב' שמות הללו(ספירות יסוד ומלכות – סוד הזיווג לפי הזוהר) ומייחדם זה בזה. ובהתקרב אלו שני השמות נמצאו כל הספירות כולן מתאחדות, והוא סוד מנוחה. ולפיכך נאמר זכור ושמור... נמצאת השבת קושרת ספירה אחרונה אדני(מלכות) עם כל הספירות העליונות, ולפיכך נקרא השבת יום השביעי שהיא הספירה השביעית מבינה ולמטה. ונמצאת בינה קושרת שתי ספירות שעליה עם שש ספירות שתחתיה, והיא גם כן שביעית ממטה למעלה (ספירת בינה כאשר היא מתאחדת עם שתי הספירות שמעליה היא הספירה השביעית מלמטה למעלה החל מספירת יסוד). נמצאת אומר כי אל חי(ספירת יסוד) הוא סוד השביעית בעולם הזה ובינה היא סוד השביעית בעולם הבא, ובבינה נקשרות כל הגאולות וכל מיני חירות(כלומר בינה היא השבת העליונה והיא לפי ג'יקטיליה גם כנגד היובל המייצג את נושא שחרור העבדים והקרקעות)"[25].

בקטע ארוך זה הדורש ניתוח מעמיק ורחב היקף שמקוצר היריעה נמנענו לעשותו, אנו יכולים להתחקות אודות שני מוטיבים מרכזיים החשובים לעניינינו. ג'יקטיליה מפרש את יום השבת כעיקרון המנוחה של הספירות, כפי שמצאנו בספר הבהיר, ובנוסף הוא קושר את השבת לעקרון הזיווג בין ספירת מלכות וספירת יסוד כפי שמצאנו בספר הזוהר, זיווג המשלים את ההרמוניה בעולם הספירות האלוהי וככזה שמאפשר את השפע האלוהי לרדת מלמעלה למטה.

עקרון הזיווג האמור קשור כמובן לבעיית הסימבוליקה המינית הקיימת בקבלה, הקשורה לדמות הצדיק, שהיא ספירת יסוד, הן בזוהר והן אצל ג'יקטיליה, ולמרות שאין זה קוטב הדיון הנוכחי ניתן לומר כי בכתבי מקובלי גירונה ובמיוחד אצל ר' עזריאל והרמב"ן הסימבוליקה המינית קיימת אבל מינורית. ההתפרצות החזקה של היסוד המיתי בספר הזוהר כרוכה לדברי גרשם שלום בשימוש בולט בסימבוליקה זו, הלובשת שם לעיתים צורה פרועה למדי[26]. אצל ג'יקטליה הסימבוליקה המינית כמעט ולא בנמצא אם כי הוא מקשר בכתביו את ספירת יסוד לדמותו של יוסף הצדיק, וכמרכיב דומיננטי בהורדת השפע האלוהי, או ליתר דיוק, כספירה המכילה ואוצרת את השפע האלוהי האמור לרדת ממנה. הספירות יכולות להימצא בהרמוניה שהיא הסימבוליקה של הזיווג האלוהי בין ספירת יסוד לספירת מלכות, כל זמן שהאדם עושה את המוטל שעליו ועוסק במצוות, כדלקמן:" דע כי מידת אל חי הנקראת צדיק(ספירת יסוד) עומדת להסתכל ולראות ולהשקיף על בני אדם. ובראותה בני אדם שהם עוסקים בתורה ובמצוות, והם חפצים לטהר עצמם ולהתנהג בטהרה ונקיות, אזי מידת צדיק מתפשטת ומתרחבת ומתמלאת מכל מיני שפע אצילות מלמעלה, להריק על מידת אדוני(מלכות) כדי לתת שכר טוב לאותם המחזיקים בתורה ובמצוות ומטהרים עצמם, ונמצא כל העולם מתברך על ידי אותם הצדיקים..."[27].    

אחרית דבר

פרשת אמור סוקרת את מועדי ישראל ובהם כלול גם יום השבת כיום של קדושה ומנוחה. בקבלה שבעת הימים של מעשה בראשית מסמלים את שבע הספירות התחתונות, מספירת חסד ועד ספירת מלכות, והנקראות שבע ספירות הבניין. יום השבת עצמו הוא כנגד ספירת יסוד, על פי הזוהר וג'יקטיליה. לדעתם השבת גם מציינת את החיבור של ספירות יסוד ומלכות, שהוא עיקרון הזיווג האלוהי. עקרון זה משמעו הרמוניה בעולם הספירות העליון וירידת השפע מלמעלה למטה. ג'יקטיליה מוסיף על טעם זה מוטיב נוסף שהשבת קשורה בו והוא מוטיב המנוחה במארג הספירות האלוהי, דעה שמופיעה לראשונה בספר הבהיר. המקובלים פירשו את המונחים זכור ושמור הנזכרים בעשרת הדברות, כך שזכור שהוא מצוות עשה מציין את ספירת יסוד ואילו שמור שהוא מצוות לא תעשה, מציין את ספירת מלכות.

גם בספרות הקבלית שלא הושפעה מהזוהר, ונמנעת כמעט להדגיש יסודות ארוטיים באלוהות, נתפרש יום השבת כיסוד הזיווג האלוהי במערכת הספירות, ותפיסה זו קיימת גם בספרו של ג'יקטיליה שערי אורה, למרות שהוא מבין אלה שלא הושפעו מהזוהר בעניין הסימבוליקה המינית של עולם הספירות. לפי התפיסה הקבלית הכוללת, כל סדרי מערכת העולמות האלוהית משתנה ביום השבת, כך שסדרי הדין בכלל והגיהינום בפרט משהים את פועלם כליל ביום זה.

[לקובץ המאמרים על 'פרשת אמור', לחצו כאן]

[לאוסף המאמרים על 'פרשת אמור', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'פרשת אמור'.
• אוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית.
• אוסף המאמרים על 'פרשת יתרו'.
• הרחבה על הוצאה להורג בסקילה.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת אמור באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 7/5/19.
• פנחס יחזקאלי (2023), הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 18/10/23.
• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת יתרו באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 25/1/19.
• פנחס יחזקאלי (2019) הוצאה להורג בסקילה – אין אכזרית ממנה, ייצור ידע, 10/5/19.

[1] שמות, פרק כ', פסוקים: ז' – י'. לא נעסוק כאן במופע השני של עשרת הדברות בספר דברים, בפרשת ואתחנן.

[2] ויקרא, פרק כ"ג, פסוק ט"ו.

[3] שם, פרק כ"ה, פסוק ח'.

[4] מועדי ישראל, ערך, יעקב שלום ליכט, מוסד ביאליק, ירושלים, 1988, עמוד 83.(להלן, מועדי ישראל).

[5] בראשית, פרק ב', פסוקים: א' – ג'.

[6] שמות, פרק ל"א, פסוקים: י"ד – ט"ו.

[7] שם, פרק כ"ג, פסוק י"ב; מועדי ישראל, עמוד 87.

[8]  דברים, פרק ה', פסוק י"ד.

[9] מועדי ישראל, עמוד 88.

[10] תהילים, פרק ע"ד, פסוק ט"ז.

[11] נחמיה, פרק י', פסוק ל"ב.

[12] שמות רבה, פרשה כה, טז.

[13] שבת, דף קיט, עמוד ב'.

[14] על שני שירים אלה ראה – י. היינמן, הפילוסוף המשורר, קובץ מאמרים והערכות, ת"א, תש"י, עמודים: 140 – 141.

[15] יהודה הלוי, ספר הכוזרי, מאמר ג', י'.

[16] יעקב אנטולי היה מחכמי פרובנס, רב, תלמיד חכם, פילוסוף, דרשן, רופא, ומתרגם. שם משפחתו, אנטולי, ניתן לו על פי שמו של אבי סבו. הוא היה חתנו של רבי שמואל אבן תיבון. 1194 – 1256.

[17] יעקב אנטולי, מלמד התלמידים, דף קד, עמוד ב'.

[18] ספר הבהיר, וילנא תרמ"ג, סימן כ"ט, ז', עמוד א'.

[19] זוהר, חלק ב', דף ס"ג, עמוד ב'. תרגום – ישעיה תשבי, משנת הזוהר, כרך ב', מוסד ביאליק, ירושלים, תשמ"ב, עמוד תפט. (להלן, תשבי, משנת הזוהר).

[20] סנהדרין, דף ס"ה, עמוד ב'.

[21] זוהר, חלק ג', דף רפה, עמוד ב'. תרגום – תשבי, משנת הזוהר, עמוד תפט.

[22] שם, חלק ב', דף קל, עמוד א'. תרגום – שם, עמוד תצו.

[23] ראה – שם, דף סג, עמוד ב'.

[24] תיקוני זוהר, תיקון כד, סט, עמוד א'.

[25] יוסף ג'יקטיליה, ספר שערי אורה, מהדורת יוסף בן שלמה, כרך א', מוסד ביאליק, תשמ"א, עמודים: 106 – 108. (להלן, ג'יקטיליה, שערי אורה).

[26] גרשם שלום, פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה, מוסד ביאליק, ירושלים, תשמ"א, עמודים: 228  – 233.

[27] ג'יקטיליה, שערי אורה, עמודים: 99 – 100.