תקציר: פרשות בְּהַר ובחֻקֹתַי עוסקות באחד הנושאים המרכזיים בחיי הכלכלה והמוסר והוא השמיטה על כל השלכותיה. אודות השמיטה ושנת היובל הבאה לאחר מחזור של שבע שמיטות נכתבו פרשנויות רבות, רובן ככולן עוסקות בפן התיאולוגי/מוסרי וגם בפן הכלכלי, כאשר בשנת היובל הקרקעות חוזרות לבעליהן המקורי, ועבדים משוחררים לאלתר לביתם. השמיטה כרעיון תיאולוגי תיאוסופי, מקבל תפנית נועזת בספר התמונה, שנכתב סמוך למאה ה- 13, בידי מחבר אנונימי בקטלוניה.

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

אחד הנושאים המרכזיים פרשות בְּהַר ובחֻקֹתַי , בספר ויקרא, הינו דין שמיטת קרקעות. השם שמיטה המצוי בספרות חז"ל, אינו לקוח מכאן אלא מספר שמות:" וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ.  וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ"[1]. הפועל שמוט בא בהוראת להשליך או לזרוק משהו שהוא נתון ביד, ובהשאלה כאן הוא מכוון להפסקת עיבודה של הקרקע בשנה השביעית. המונח שאנו מכירים -שמיטה, מצוי במקרא דווקא בהקשר שמיטת כספים:" מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ, לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַיהוָה... הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל יְהוָה וְהָיָה בְךָ חֵטְא.  נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ."[2], רוצה לומר כי גם שמיטת כספים חלה אף היא בשנה השביעית.

דין שמיטת קרקעות בפרשתנו קובע כי אחר שש שנים של עיבוד אינטנסיבי של האדמה, אין לעובדה בשנה השביעית, והיבול הצומח בשדות שייך לכלל התושבים לרבות גרים, וחיות השדה. המקרא מפקיע את הקרקעות מידי בעליהם, שהופכות להיות למשך שנה שלמה לנחלת הכלל.

ברם, הניסוח של הדברים במקרא מעלה תהיה חמורה כבר בספרות חז"ל

לפי האמור האל מצווה את משה במדבר סיני על השמיטה, והבעיה שצצה במיידי מכך הינה: "מה עניין שמיטה להר סיני"?[3], כלומר, האם דין השמיטה מהווה חלק אינטגרלי של הברית שנכרתה בין האל והעם בהר סיני או שמא המדובר בחוקים עצמאיים שניתנו בנפרד? שתי השמיטות הנזכרות במקרא, שמיטת כספים ושמיטת קרקעות, עניינן שונה אבל יש להן טעם אחד והוא – קיום חברה של אנשים שאינם משועבדים כלכלית. אמנם השמיטות הללו ובעיקר שמיטת הכספים, נלחמות בתופעת העוני, אך דבר שכזה קשה לומר על שמיטת קרקעות שממנה נהנית על פי הכתובים גם חיית השדה. לכן יש קושי לקטלג את עניני השמיטה תחת חוק סוציאלי גרידא, אלא תחת חוקים שמהותם לעשות את כלל התושבים כשווים לפני האל. מהות שכזאת אנו מוצאים בשנת היובל, שמצוין פעם בחמישים שנה. כך נאמר במקרא אודות היובל:" וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻות כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי"[4], לשון אחר, הכתוב מסביר את בעלותו של האל על הקרקע, ואחת לחמישים שנה כולם מושווים לפני האל עשיר כעני. בדומה לכך מסביר המקרא את העקרון של שחרור העבדים ביובל, שהוא שהאל אינו יכול לשבת על כסאו כל זמן שהבסיס החברתי בעם ישראל מעורער ואינו שווה לכולם. היובל מייצר מציאות, שבה כולם שווים, בני חורין וללא חובות כלכליים אז ורק אז יכול האל לשבת על כסאו ולמלוך על עם ישראל.

שחרור עבדים יש בו סממן של ברית, כפי שנו מוצאים בדבריו של ירמיהו: "כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר.  מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ וְלֹא שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם.  וַתָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיּוֹם וַתַּעֲשׂוּ אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְרֵעֵהוּ וַתִּכְרְתוּ בְרִית לְפָנַי בַּבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו"[5], משמע – השמיטה בכלל ושילוח העבדים בפרט הם הדרך הראויה לכינון מלכותו של האל בעולם. ירמיהו מכנה את שחרור העבדים במונח דרור, שיש בו דמיון פונטי וסמנטי למונח האכדי duraru[6]. בתרבות של מסופוטמיה צויין הדרור האמור בשחרור עבדים, החזרת קרקעות לבעליהן ולעיתים אף בביטול חובות כספיים, בדומה לאמור במקרא. אם זאת קיים הבדל עקרוני בין האמור במקרא לבין הנהוג בתרבות המסופוטמית. בחברה הבבלית, הכריזו מלכים על דרור של עבדים וחובות כלכליים, בעת עלייתם על כס השלטון, בשל התפיסה שעם עליית מלך חדש מתחילה תקופה חדשה. במקרא לעומת זאת, אין המדובר במלך אנושי, מה גם שמחזורי השחרור של עבדים ורכוש הינם קבועים ואינם תלויים בחילופי שלטון כלשהם. זה הקשר בין ברית סיני לחוק השמיטה/יובל. כל הבריתות במקרא נגזרות מברית סיני, ועיקרן מצוי בתוכה. אשר על כן שמיטה יש לה קשר הדוק עם ברית סיני, במשמעות שלה – כינון חברה מתוקנת, שרק בה יכול האל לכונן את שלטונו.

 מעבר לעניין השמיטה הרגיל, ראוי להקדים ולומר שתורת השמיטות, קרי תורת המחזורים הקוסמיים, בהם העולם קיים, לא נתקבלה על בעל הזוהר והוא עובר עליה בשתיקה. תורת השמיטות מוצגת בספר קשה להבנה בשם ספר התמונה[7]. התמונה היא באותה עת תמונת האותיות העבריות וגם תמונתו של האל. האותיות הם יצירות של הכוח האלוהי הבורא, והם גם בונות את דמותה של האלוהות כפי שהיא מתגלה לנו בעולם הספירות. הספר עצמו נתחבר ככול הנראה סמוך למאה השלוש עשרה בקטלוניה, ושם מחברו לא ידוע. לדעת מחבר אנונימי זה, קיימים מחזורי בריאה שלמים, שבכל אחת מהן שולטת ספירה אחת מתוך שבע הספירות התחתונות. כל יחידה קוסמית שכזאת נקראת שמיטה, ובכל אחת מהשמיטות הללו טבוע חותמו של אחד מתארי האל. רק עם סיום מחזור קוסמי של שבע שמיטות, מגיעה הבריאה לכלל גילוי שלם. גילוי שלם זה מתרחש ביובל הגדול המציין סיום של ארבעים ותשע אלף שנים, ובו חוזרת כל המציאות העולמית לספירת בינה.

הזוהר עובר כאמור בשתיקה על תורה זו, אולם לא מן הנמנע שהוא הכירה ואף רומז עליה בדברים הבאים, כדלקמן: "וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבָּת שַׁבָּתוֹן וְגוֹ'. מִצְוָה זוֹ לִשְׁבּת בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית, וּלְאַחֲרֶיהָ לִשְׁבֹּת בַּשְּׁבִיעִי, וְאַחֲרֶיהָ לְהַשְׁמִיט כְּסָפִים בַּשְּׁבִיעִית, וְאַחֲרֶיהָ לִמְנוֹת שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךְ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה. כָּאן הַסּוֹד שֶׁל כָּל הַשְּׁבִיעִיּוֹת, מִצַּד הַשְּׁכִינָה שֶׁנִּמְצֵאת שֶׁבַע, מִצַּד הַצַּדִּיק שֶׁהוּא שְׁבִיעִי לַבִּינָה, וְהִיא בַּת שֶׁבַע, מִצַּד הָאֵם הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךְ"[8], אמנם אין כאן תקופה קוסמית של אלפי שנים כנאמר בספר התמונה, אבל הכיוון הפרשני מאזכר שיש כוח ספירתי מיוחד שהוא ספירת יסוד, הספירה השביעית לבינה, השולט בתקופת זמן מוגדרת במחזורי השמיטה עד שנת היובל.

לפי הנאמר בספר התמונה, בכל תקופה קוסמית מוגדרת, שולט כוח אלוהי המיוצג על ידי אחת מהספירות, וזכר לדבר אנו מוצאים גם בדברי זוהר בהמשך: "שֶׁבַע שֵׁמוֹת הֵם אבגית''ץ, וּבָהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת, כְּלַל הָאוֹתִיּוֹת וְהַתֵּבוֹת הֵם תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים, הָאֵם הָעֶלְיוֹנָה(ספירת בינה) שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, שֶׁבָּהּ וּקְרָאתֶם דְּרוֹר. בָּהּ תִּהְיֶה שְׁכִינָה תַחְתּוֹנָה(ספירת מלכות), דְּרוֹר פְּדוּת וּשְׁבִיתָה לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם וְהָיָה זַרְעֲךְ כַּעֲפַר הָאָרֶץ. לְכָל סְפִירָה מֵהַשֶּׁבַע הַלָּלוּ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם, שֶׁהֵן שֵׁשׁ אוֹתִיּוֹת לְכָל אַחַת. וּבָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ושכינתו בְּכָל סְפִירָה מֵהַשֶּׁבַע הַלָּלוּ, בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף, וּבִינָה הִיא אַחַת, וְהַשְּׁכִינָה הַתַּחְתּוֹנָה הִיא שֶׁבַע, וּלְמַעְלָה מִבִּינָה אַחַת וְאַחַת - הֲרֵי עֶשֶׂר סְפִירוֹת. שְׁתַּיִם, ג', וְד', וְה', וְו', וְז'.... שְׁמִטָה - שְׁכִינָה תַחְתּוֹנָה(ספירת מלכות), שֶׁהִיא מִשֶּׁבַע שָׁנִים. יוֹבֵל - הָאֵם הָעֶלְיוֹנָה, בִּינָה, הִיא לחמישים שָׁנִים, וּבָהּ מִתְיַחֲסִים יִשְׂרָאֵל בִּיצִיאָתָם מֵהַגָּלוּת. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ. כְּגוֹן שֶׁיְּצִיאַת מִצְרַיִם שֶׁאוֹתָם בַּעֲלֵי תוֹרָה בָּהּ, נֶאֱמַר בָּהֶם וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל, וּפֵרְשׁוּהָ אֶחָד מֵחֲמִשִּׁים", כלומר, גם לפי דברים של בעל הזוהר על אתר, בכל תקופה של שבע שנים קיים כוח אלוהי ייחודי השולט בה, והזוהר מביע עמדה זו תוך אמירה שבכל תקופה של מחזורי השמיטה שולטים צירופי אותיות של שמו של האל, שהם בבועה לכוחו הנשגב.

גם ר' יוסף ג'יקטיליה, לא מזכיר את תורת השמיטות

גם ר' יוסף ג'יקטיליה, לא מזכיר בספרו שערי אורה בפירוש את תורת השמיטות כפי שהיא מופיעה בספר התמונה. אנו נביא בהמשך הדברים מדבריו וננסה להתחקות האם גם ג'יקטיליה מזכיר באופן סמוי את תורת השמיטות או שהוא בוחר להתעלם ממנה כליל.

על בסיס התפיסה אודות המספר שבע, והמספר חמישים, שהם מותאמים על מחזור של שבע שנים של שמיטה ושנת היובל, אומר ג'יקטיליה בדיון אודות ספירת יסוד(הספירה התשיעית מלמטה בעולם הספירות האלוהי) את הדברים הבאים:" ולפי שהמידה הזאת(ספירת יסוד) היא שביעית עד ספירת בינה, כמו שאמרנו, ולספירת בינה יש חמישים שערים ומאותם חמישים שערי בינה יונק אל חי(ספירת יסוד), על כן נקראת (ספירת יסוד גם בשם) כל, כי משם נמשכים הכול, ולפיכך כל בגימטריא חמישים, כי כל הדברים הנמצאים בנבראים – מחמישים שערי בינה יצאו... והסוד הגדול, וירא אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד..."[9].

לפי דברים אלה יש קשר בין המספר שבע לחמישים אולם ללא קשר לעניין השמיטה, והפרשנות המיסטית בקטע זה מתמקדת דווקא בעניין הבריאה, שמוצאה בספירת בינה, ספירה שיש לה חמישים שערים שממנו יורד השפע מלמעלה למטה.

כך או אחרת הבריאה של עולם הספירות והעולם השפל מתחיל מאותם חמישים שערים של ספירת בינה, שנקראת גם האם העליונה, ומסמלת את שנת היובל לפי דבריו של בעל הזוהר, וגם לפי דעתו של ג'יקטיליה, כדלקמן:"... וכשתבין סוד שבעתיים שאמר בפסוק(כלומר שבע כפול שבע, והקשר של ספירת בינה לעניין הגאולה כפי שיוסבר אחר כך), תבין סוד חמישים שערי בינה שיתפתחו, ויהיה היובל נוהגת והגאולה והחירות מצוין לישראל, ויתרחקו כל אותן הקליפות הרעות והטמאות מכנסת ישראל..."[10]. אמנם בקטע זה ג'יקטיליה מזכיר את עניין היובל שהיא שנת החמישים שנה לאחר שבע שמיטות, אולם אין כאן ולו רמז דק לתורת השמיטות של ספר התמונה.

ג'יקטיליה נשאר נאמן לשיטתו, וכאשר הוא דן בספירת בינה הוא מקשר אותה לשנת היובל בהקשר לגאולה והשפע היורד מלמעלה למטה:" ולפעמים נקראת ספירה זו(בינה) יובל, וכבר הודענוך כי כל מיני חירות וגאולה תלויה בספירה זו. והטעם, כי כל שבע הספירות התחתונות לפעמים נמצאה בהם לפי קלקול התחתונים(חטאי האדם בעולם השפל גורמים לקלקול בספירות הנמצאות מתחת ספירת בינה) חלילה וחס, והם דמיון הפסקת השפע... ולפיכך כשבני אדם חוטאים למטה וספירת הבינה ממעטת מיני ברכותיה כביכול נמצא בשאר הספירות כמה דרכים(הספירות מתחת ספירת בינה סופדות בגין אובדן השפע) עד שמתאספות ומתעלות לספירת הבינה, ונשאר החורבן(חוסר השפע) למטה. אבל כשמתאחזות הספירות התחתונות בספירת היובל וממשיכות שפע ברכותיה למטה, אזי כל מיני חירות וגאולה נמצאים בכל הספירות ובכל המתפרנסים על ידי ספירת המלכות המקבלת שפע הברכה מהם(מספירת בינה ומטה ממנה)...ונקראת(ספירת בינה) יובל לפי שבה יוצאים משעבוד לגאולה... סוד הבינה הנקראת יובל, לפי שבה יצאו הכול לחירות. הטעם, כי כל הזוכה להידבק בה לעולם לא יראה דאגה ולא שום חסרון, לפי שהיא(ספירת בינה) דבקה בספירות העליונות(ספירות כתר וחכמה). שאין שם דאגה ולא מחסור כל דבר, והנדבק ביובל(ספירת בינה) הרי הוא נגאל לפי שאין סביב היובל שום דבר שיוכל להזיק – לא שר ולא מלאך ולא דבר בעולם, אלא עולם הרחמים לבדו... לפיכך כל הזוכה להידבק בספירת היובל(בינה) גאולה תהיה לו, לפי שאין שום דבר מעכב מונע ומקטרג..."[11].

בקטע זה שוזר ג'יקטיליה את ספירת בינה בשנת היובל, ואם הכל כשורה, קרי, האדם עושה את המוטל שעליו ושומר את מצוות התורה, אזי השפע האלוהי יזרום ללא הפרעה מספירת בינה למטה, וזה אלמנט הגאולה המושרש בשנת היובל – ספירת בינה. מנגד אם האדם חוטא הרי הוא חוסם את השפע האלוהי מלרדת מספירת בינה, וכך הוא בעצם מחבל הן בעולם הספירות האלוהי וגם בשפע האמור להגיע לעולם השפל, שפע שהוא בבחינת גאולה.

מה שלא מוזכר כאן כלל, ואפילו באופן לטנטי היא תורת השמיטות של ספר התמונה. ג'יקטיליה עובר על תורה זו בשתיקה מוחלטת. יתרה מזאת, לאחר דברים אלה ג'יקטיליה קושר את ספירת בינה ואת שנת היובל לתקיעת שופר ביום הכיפורים של שנת היובל, כדלקמן:" ודע שהספירה הזאת(בינה) נקראת שופר הגדול, והטעם, לפי שספירה הזאת נקראת יובל, וזהו שופר גדול שבו יצאו עבדים לחירות, וסימן לדבר, יום הכיפורים של יובל, אם תתבונן היטב במה שפירשנו למעלה בשער זה בעניין הספירה הזאת הנקראת גאולה, ונקראת כיפורים, ונקראת יובל, ונקראת חיים תבין סוד שופר גדול(כלומר תוקעים בשופר ביום הכיפורים של שנת היובל כדי לסמן ולהכריז על הגאולה. הגאולה הינה בשני מימדים. במימד האלוהי – גאולה של הספירות התחתונות החוזרות אל ספירת בינה. השופר הוא מקור התקיעות והתרועות שהם כנגד הספירות היוצאות והנאצלות מספירת בינה. במימד הארצי – שחרור עבדים וקרקעות כנהוג בשנת היובל). וכבר הודענוך כי במידה הזאת יצאנו ממצרים, ו(בעזרת)המידה הזאת (ספירת בינה/יובל) אנו עתידים להיגאל... אם כן בהיות ה' יתברך מתעורר לקבץ נדחי ישראל צריך לעורר עליהם המידה הזאת(בינה) שהיא למעלה מכל(שבעים שרי) האומות והיא ספירת בינה... וכשיעורר ה' יתברך אותה ספירה (בינה) העולה על כל האומות, אז ירגזו השרים העליונים(שבעים שרי אומות העולם) ויפלו ואין מקום (לשרים אלה) לעמוד... ולפיכך יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים..."[12]. כלומר, בשנת היובל, שנת החמישים שנה, שהיא ספירת בינה, תוקעים בשופר ביום הכיפורים של שנה זו, תקיעה המסמלת גאולה הן בעולם הספירות האלוהי, והן גאולה ארצית, בה עבדים משתחררים וקרקעות חוזרות לבעליהן המקורי. אשר על כן, אין כאן בדל של רמז לתורת השמיטות של ספר התמונה, אלא הסבר מיסטי אודות היובל הקשרו לספירת בינה והגאולה ששנה זו מביאה במישור הארצי והאלוהי.

אחרית דבר

פרשות בְּהַר ובחֻקֹתַי עוסקות באחד הנושאים המרכזיים בחיי הכלכלה והמוסר והוא השמיטה על כל השלכותיה. אודות השמיטה ושנת היובל הבאה לאחר מחזור של שבע שמיטות נכתבו פרשנויות רבות, רובן ככולן עוסקות בפן התיאולוגי/מוסרי וגם בפן הכלכלי, כאשר בשנת היובל הקרקעות חוזרות לבעליהן המקורי, ועבדים משוחררים לאלתר לביתם.

השמיטה כרעיון תיאולוגי תיאוסופי, מקבל תפנית נועזת בספר התמונה, שנכתב סמוך למאה ה- 13, בידי מחבר אנונימי בקטלוניה. לפי הנאמר שם, רק לאחר מחזור של שבע שמיטות העולה לסך של 49000 שנה, הבריאה חוזרת לראשיתה בשנת היובל היא שנת החמישים אלף. יתרה מזאת, בכל מחזור שכזה של שמיטה שולט כוח אלוהי מוגדר מאילן הספירות. לפי דעתו של גרשם שלום, הזוהר עובר בשתיקה על תורת השמיטות של ספר התמונה ולא מזכירה כלל ועיקר. לפי הקטעים שהבאנו מהזוהר, אין אמנם אזכור של תורת המשמיטות, אולם ניתן להבחין כי הזוהר הכירה ככול הנראה אך לא אימץ אותה לחיקו. זאת למרות שגם בזוהר בכל מחזור של שנת השמיטה שזור כוח אלוהי מוגדר וייחודי. ג'יקטיליה בספרו שערי אורה, קושר את ספירת בינה אל שנת היובל, ומדבר על גאולה בשנה זו משני היבטים. מההיבט התיאוסופי – גאולת הספירות שחוזרות לספירת בינה, ומההיבט הארצי – שחרור עבדים והחזרת קרקעות על פי מצוות התורה.

ג'יקטיליה לא מזכיר אפילו באופן סמוי את תורת השמיטות, והוא מתעלם ממנה לחלוטין. אין זה אומר כמובן שלא הכירה, אולם ההתעלמות שלו לדעתי קשורה בתפיסה התיאוסופית שלו, הקושרת כאמור בין שנת היובל והגאולה מכל היבטיה השונים, אשר אינה מצריכה מחזור ארוך טווח שכזה להחזיר את העולם למצבו האופטימלי ההתחלתי, אלא מסתפקת במחזור של חמישים שנה בלבד.

[לאוסף המאמרים על 'פרשת בְּהַר', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'פרשת בחֻקֹתַי', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית.
• אוסף המאמרים על 'פרשת בְּהַר'.
• אוסף המאמרים על 'פרשת בחֻקֹתַי'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2023), הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 18/10/23.
• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת בהר באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 13/5/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת בחוקותי באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 20/5/19.

[1] שמות, פרק כ"ג, פסוקים: י' – י"א.

[2] דברים, פרק ט"ו, פסוקים: א', ט' – י'.

[3] ספרא,  בהר,  פרשה א'.

[4] ויקרא, פרק כ"ה, פסוק כ"ג.

[5] ירמיהו, פרק ל"ד, פסוקים: י"ג – ט"ו.

[6] עולם התנ"ך, ויקרא, דודזון – עתי, ת"א, 1997, עמודים:180 – 187.

[7] ראה - גרשם שלום, הקבלה של ספר התמונה ושל אברהם אבולעפיה, בעריכת יוסף בן שלמה, ירושלים, תשכ"ט ; הנ"ל, ראשית הקבלה, פרק שביעי, ירושלים, מפעל השכפול, תשכ"ב ; הנ"ל, פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה, מוסד ביאליק, ירושלים, תשמ"א, עמודים: 77 – 85 ; משה אידל, פירוש נוסף לאלף בית של ר' דוד בן יהודה החסיד ו"ספר התמונה", עלי ספר, מספר 26/7, תשע"ז, עמודים: 237 – 246.

[8] זוהר, חלק ג', דף ק"ח, עמוד ב'. תרגום שלי.

[9] יוסף ג'יקטיליה, שערי אורה, מהדורת יוסף בן שלמה, מוסד ביאליק, ירושלים, תשמ"א, עמוד 134.

[10] שם, עמוד 217.

[11] שם, חלק ב', עמודים: 58 – 59.

[12] שם, עמוד 68.