תקציר: פרשת שלח מספרת כי המרגלים פוגשים במסעם ילידים מקומיים שהיו ענקים בקומתם. המקרא גם מספר אודות ענקים בימיו של דוד, והמפורסם מבניהם היה גוליית הפלשתי. מהיכן ענקים אלה הגיעו אלינו? לפי דברי הזוהר בספר בראשית, האל הפיל שני מלאכי אלוהים לארץ, הם קיימו יחסי אישות עם בנות האדם ומשם הדרך הייתה קצרה להיווצרותם של ענקים אלה. 

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

זהו מאמר שני מתוך שניים על ילידי הענק במקרא. למאמר האחר:

• אבי הראל: ענקים ונפילים בפרשנות הקבלית.

* * *

פרשת שלח ידועה בגלל חטא המרגלים הכתוב בה, שבעטיו נגזר על בני ישראל להישאר במדבר במשך ארבעים שנה. הדיון שלנו ייסוב על הנושא אודות ילידי הענק המוזכרים בפרשתנו. בתיאור של המספר המקראי על הסיור של תריסר המרגלים מוזכר שהם פגשו ענקים כדלקמן:" וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן וְשָׁם אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה לִפְנֵי צֹעַן מִצְרָיִם"^[1]. 

ילידי הענק הנקראים גם בני ענק, נמנו עם תושבי ארץ כנען לפי הכיבוש של בני ישראל. בשל מידות גופם, הם הטילו מורא ופחד על כל הרואים אותם:" וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם"^[2]. ספר דברים מזהה את הרפאים עם ענקים:" רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף הֵם כָּעֲנָקִים וְהַמֹּאָבִים יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים"^[3]. בניהם של ענקים אלה, שרד בשפלת החוף גם לאחר כיבוש הארץ על ידי בני ישראל בראשותו של יהושע:" וַיָּבֹא יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא וַיַּכְרֵת אֶת הָעֲנָקִים מִן הָהָר מִן חֶבְרוֹן מִן דְּבִר מִן עֲנָב וּמִכֹּל הַר יְהוּדָה וּמִכֹּל הַר יִשְׂרָאֵל עִם עָרֵיהֶם הֶחֱרִימָם יְהוֹשֻׁעַ. לֹא נוֹתַר עֲנָקִים בְּאֶרֶץ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַק בְּעַזָּה בְּגַת וּבְאַשְׁדּוֹד נִשְׁאָרוּ"^[4].

המקרא מדווח שארבעה ענקים נהרגו על ידי דוד ולוחמיו^[5]:" וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַתְּהִי עוֹד הַמִּלְחָמָה בְּגוֹב עִם פְּלִשְׁתִּים אָז הִכָּה סִבְּכַי הַחֻשָׁתִי אֶת סַף אֲשֶׁר בִּילִדֵי הָרָפָה. וַתְּהִי עוֹד הַמִּלְחָמָה בְּגוֹב עִם פְּלִשְׁתִּים וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן יַעְרֵי אֹרְגִים בֵּית הַלַּחְמִי אֵת גָּלְיָת הַגִּתִּי וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים.  וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה בְּגַת וַיְהִי אִישׁ מדין (מָדוֹן), וְאֶצְבְּעֹת יָדָיו וְאֶצְבְּעֹת רַגְלָיו שֵׁשׁ וָשֵׁשׁ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מִסְפָּר וְגַם הוּא יֻלַּד לְהָרָפָה. וַיְחָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל וַיַּכֵּהוּ יְהוֹנָתָן בֶּן שמעי (שִׁמְעָה), אֲחִי דָוִד. אֶת אַרְבַּעַת אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְהָרָפָה בְּגַת וַיִּפְּלוּ בְיַד דָּוִד וּבְיַד עֲבָדָיו"^[6].

מותו של גוליית שהומת בידי דוד מסופר נקודתית גם במקור מקראי נוסף:" וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יָדוֹ אֶל הַכֶּלִי וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי אֶל מִצְחוֹ וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אָרְצָה. וַיֶּחֱזַק דָּוִד מִן הַפְּלִשְׁתִּי בַּקֶּלַע וּבָאֶבֶן וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִתֵהוּ וְחֶרֶב אֵין בְּיַד דָּוִד. וַיָּרָץ דָּוִד וַיַּעֲמֹד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֶת חַרְבּוֹ וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ וַיְמֹתְתֵהוּ וַיִּכְרָת בָּהּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי מֵת גִּבּוֹרָם וַיָּנֻסוּ"^[7].

הרמב"ם מתייחס פרטנית לגובהו של גוליית בדברים הבאים: "כבר הבהירו ואמרו: דיברה תורה לשון הבאי, כלומר, הגזמה, והביאו ראיה מדבריו: ערים גדֹלֹת ובצוּרֹת בשמים (דברים א', כ"ז). וזה נכון. גם כי עוף השמים יוליך את הקול (קהלת י', כ') הוא בבחינת הגזמה. על-פי זאת נאמר: אשר כגֹבה ארזים גָבהו [וחסֹן הוא כאלונים] (עמוס ב', ט'). אופן זה מצוי הרבה בדברי הנביאים כולם, כוונתי לדברים שנאמרו בדרך הגזמה והפרזה ולא בדרך הגדרה ודיוק.
אך לא ממין זה מה שכתבה התורה על עוג: הנה ערשֹו ערשֹ ברזל [הלֹה היא ברבת בני עמון. תשע אמות אָרכה וארבע אמות רָחבה באמת איש] (דברים ג', י"א). כי ערשֹ הוא המיטה: אף ערשֹנו רעננה (שיר השירים א', ט"ז). ואין מיטתו של אדם שווה למידתו, שהרי אינה בגד שהוא לובש. אלא המיטה תמיד גדולה יותר מן האדם הישן בה. נהוג ומקובל שהיא ארוכה יותר מן האדם בשליש אורכו. ואם היה אורכה של מיטה זאת תשע אמות, יהיה אורכו של הישן עליה - לפי היחס הנהוג של מיטות - שש אמות או קצת יותר. ודברו: באמת איש (דברים ג', י"א) כוונתו בְּאַמַּתוֹ של אדם מבינינו, כלומר, משאר האנשים, לא באמתו של עוג. כי כל אדם הוא בעל איברים פרופורציונליים, על-פי רוב. הכתוב אומר אפוא שאורכו של עוג היה פי שניים מאורכו של איש משאר האנשים או קצת יותר. זאת היא בלי ספק אחת מן החריגות של פרטי המין [האנושי], אך בשום פנים אין היא נמנעת"[8].

לפי דבריו אלה של הרמב"ם, המקרא אכן נוקט לעיתים לשון של גוזמא, ובשל כך מצויים במקרא מקרים ותיאורים מופרזים כדי לסבר את האוזן. אולם אין הדבר כן במקרה של עוג מלך הבשן. כאן דווקא ציינה התורה את מידת גובהו האמיתית, ללא נקיטת לשון של גוזמא.

כל מי שראה אותן היתה אימתן נופלת עליו...

 בני הענק שראו המרגלים נקראו בשמות נוספים על פי האמור בספר דברים. המדרש מסכם את שמות הענקים במקרא באופן הבא: "הנפלים היו בארץ בימים ההם ז' שמות נקראו להם: אימים,רפאים, גבורים, זמזומים, ענקים, עוים, נפילים.

אימים, שכל מי שראה אותן היתה אימתן נופלת עליו. רפאים, שכל מי שראה אותן היה לבו רפה כשעוה .גבורים, רבי אבא בר כהנא בשם רבי יוחנן אמר: מוח קוליתו של אחד מהם, היתה נמדדת י"ח אמה. זמזומים, אמר רבי יוסי בר חנינא: מנטרומין מגיסטי מלחמה. ענקים. רבנן אמרו: שהיו מרבים ענקים על גבי ענקים (= תכשיטים). עוים, שצדו את העולם. נפילים, שהפילו את העולם ושנפלו מן העולם ושמלאו את העולם נפלים בזנות שלהם"^[9].

מהיכן הגיעו ענקים אלו לארץ? ספר בראשית מספק מענה מעניין לסוגיה, כדלקמן:" וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם. וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ. וַיֹּאמֶר יְהוָה לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם"[10].

מיתוס בני האלוהים האמור כאן, הוא אחד מהמיתוסים הקשורים בבריאת העולם, אולם הפסוקים הקצרים הללו, היוצרים מובלעת בין תיאור שושלת נח ובניו ובין חטאי דור המבול הבא לאחר מכן הם פסוקים קשים לפיענוח, ומשום כך הם נתונים לפרשנויות רבות ומגוונות. איילת וולפיש – פרנקל התייחסה למיתוס זה בפירוט רב במאמרה, והיא בחנה את המיתוס של בני האלוהים בספר הזוהר בשני הקשרים מרכזיים. האחד – הוא חטא הכישוף, והשני – חטא חילול הברית המיוצג במיתוס זה בעיקר על פי תוצאתו שהיא הולדת השדים[11]. יוסף ג'יקטיליה מנגד, מקדיש בספרו שערי אורה פיסקה מיוחדת שהיא אזהרה חריפה מפני השימוש בשמות הקדושים לצרכים מאגיים, כדלקמן:" הלא ידעת אם לא שמעת אלהי עולם ה', מפניו יחלו עליונים ותחתונים... והיאך ישתמש ילוד אישה בשמותיו הקדושים ויעשה מהם גרזן לחתוך בו(כלומר אזהרה כנגד שימוש תועלתני, מאגי באמצעות שמות הקודש) ... ואם מלאכי מעלה מוזהרים בהזכרת ה' יתברך, על אחת כמה וכמה רימה ותולעה, וכל שכן המתפתה בדעתו להשתמש בכתר קונו. קל וחומר שאין בזמן הזה בקיאים בהזכרת ה' ובשימושיו על דרך הפעולה(רמז לאיסור התעסקות בקבלה מעשית). ואם כן לא יעלה ביד המזכירו רק איבוד עולמו ומעלה חרס בידו, ועל כיוצא בו אמרו רז"ל כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם"[12].

בהמשך דבריו ג'יקטיליה לא מכחיש כי בשמות הקדושים טמונה עוצמה רבה שיש בכוחה לחולל נפלאות, רק שלפי דבריו אבדה חכמת השימוש בשמות אלה, ולכן יש להימנע מכך לחלוטין.

נחזור לדיון אודות מוצאם של הנפילים. הזוהר בפרשת בראשית מתייחס לכך בדברים הבאים:" הַנְּפִילִים, עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבוֹת הֵנָּה. וְאֵלֶּה הֵם מִין שֵׁנִי מֵהַנְּפִילִים הָאֵלֶּה מִלְמַעְלָה. שֶׁכְּשֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת אָדָם, שֶׁאָמַר נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ וְגוֹ', רָצָה לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ רֹאשׁ לְכָל הָעֶלְיוֹנִים לִהְיוֹת מְמֻנֶּה עַל כֻּלָּם וְשֶׁיִּהְיוּ מִתְמַנִּים עַל יָדוֹ, כְּמוֹ שֶׁיּוֹסֵף שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל הָאָרֶץ, הֵם רָצוּ לְקַטְרְגוֹ וְאָמְרוּ מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וְגוֹ', שֶׁעָתִיד לַחֲטֹא לְפָנֶיךְ. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם אַתֶּם הֱיִיתֶם לְמַטָּה כְּמוֹתוֹ, הֱיִיתֶם חוֹטְאִים יוֹתֵר מִמֶּנּוּ. מִיָּד וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם וְגוֹ', חָשְׁקוּ בָהֶם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִפִּילָם לְמַטָּה בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת"[13].

קטע זה מתאר את הרגע שבו האל הפיל את בני האלוהים לארץ, זאת בגין הקטרוג שלהם קודם בריאת האדם. הפירוש האמור הרחוק מפשט הפסוקים, מתאר את העונש האלהי על אותם מלאכים מקטרגים, והתפיסה הנועזת כאן הינה שהאל טוען בפניהם שאילו אותם מלאכים היו דרים בעולם השפל, הם היו חוטאים אף הם, מה שהתברר כנכון לאחר שהם הופלו לארץ.

מי הם אותם מלאכי עליון שהופלו לארץ? הזוהר חושף את זהותם בהמשך הדברים, כדלקמן:" וְהֵם עֲזָ''א וַעֲזָאֵ''ל, שֶׁמֵּהֶם הַנְּשָׁמוֹת שֶׁל הָעֵרֶב רַב, שֶׁהֵם הַנְּפִילִים, שֶׁהִפִּילוּ עַצְמָם לִזְנוֹת אַחַר נָשִׁים שֶׁהֵן טוֹבוֹת, וְלָכֵן הִפִּילָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵהָעוֹלָם הַבָּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶם חֵלֶק שָׁם, וְנָתַן לָהֶם שְׂכָרָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וּמְשַׁלֵּם לְשּׁנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ"[14].

בקטע פרשני זה חושף הזוהר את זהותם של אותם נפילים, ואת מחשבתם הרעה בהקשר ליחסי אישות לא ראויים עם בנות הארץ. זאת ועוד, מעבר לכך, לפי האמור כאן המוצא של הערב רב שעלה עם בני ישראל ממצרים, ואשר היו אחראים למכשולים רבים שהופנו כנגד הנהגתו של משה וה', מוצאם של אלה הוא מאותם נפילים חוטאים שנזרקו לארץ.

עד כאן הזוהר אמנם מספר לנו את סיפור המסגרת שבה נפלו מלאכי עליון לארץ, אך הקטע הבא מתאר לנו בקיצור נמרץ וקולע כיצד בעצם נוצרו הנפילים בארץ:" אָמַר רַבִּי יִצְחָק, עֲזָ''א וַעֲזָאֵ''ל, כְּשֶׁנָּפְלוּ מִמְּקוֹם קְדֻשָּׁתָם מִלְמַעְלָה, רָאוּ בְּנוֹת בְּנֵי אָדָם וְחָטְאוּ וְהוֹלִידוּ בָנִים. וְאֵלֶּה הָיוּ נְפִילִים, שֶׁכָּתוּב וְהַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ"[15], כלומר נפילתם של עז"א ועזא"ל לארץ הוא רק השלב הראשוני בסיפור הנפילים. היות שמלאכים אלה נהו אחרי בנות הארץ, וקיימו איתם יחסי אישות, הרי שיחסים אלה הם אשר יצרו ועיצבו את הנפילים בעולם השפל.

הסבר דומה לאמור אנו מוצאים בדברי הזוהר על אתר בפרשת שלח, כדלקמן:" לָמַדְנוּ, אֲחִימָן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי מִמִּי יָצְאוּ? זֶרַע הָיוּ מֵאוֹתָם נְפִילִים שֶׁהִפִּילָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאָרֶץ וְהוֹלִידוּ מִבְּנוֹת הָאָרֶץ, וּמֵהֶם יָצְאוּ גִבּוֹרֵי עוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בספר בראשית) הֵמָּה הַגִּבּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם... אַנְשֵׁי הַשֵּׁם, אֲחִימָן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי."[16].

זה לא מכבר פרסמה רונית מרוז דרוש מפורט על מעשה הנפילים במעשה בראשית, מכתב יד מוסקבה, הלקוח מהמדרש הנעלם בזוהר[17]. לפי דבריה המדובר בקטע ממדרש הנעלם שלא נכלל בדפוסי הזוהר. מרוז ניתחה בפירוט רב את הקטע, השוותה אותו לקטעים אחרים בזוהר והסיקה שמשתקפות בו שתי קבוצות או ליתר דיוק חבורות של מקובלים.

האחת – חבורה מרכזית, שבראשה עומד מלך, וחבורה משנית, השוכנת במדבר, שבראשה עומדים רשב"י ור' אלעזר בנו[18]. אשר על כן, לא נחזור כאן על הדיון המפורט של מרוז, אלא נביא את הדברים הרלוונטיים הקשורים לעניינינו, כדלקמן(הסוגריים תרגום או הוספה של מרוז):"... אמר ר' פנחס, אותם גברים גדולים שנולדו בעולם נקראו נפילים... אלו אדם ואשתו שהם היו שנפלו בארץ בלא אב ואם... ולמה נקראו נפלים? שנפלו ממעלתם הראשונה, שהיה להם, כלומר כבר נפלו הם מכמות שהיו כבר. נפלים הך על שלא קמו על שנטרדו (מגן עדן) ולא חזרו לשם. על כן חזרה התורה ואמרה – אלו היו בארץ, שהייתה איימתם על כל הבריות ועדיין היו קיימים ולא מנעו אנשי הדור לעשות עברות כאלו. ומי היו אותם שהיו עוברי עברות? גדולי הדור, אנשי השם, (כמו שאמר) אנשי שם שהיו גדולים בדור. אמר רבי יצחק, מכאן משמעותו דקרא(פסוק) ידוע, שכתוב, הנפלים היו בארץ בימים ההם, שהיה להם למנוע עצמם מן העברות בשבילם ולא מנעו, ולעיניהם ממש באומרו אל בנות האדם בזנות וילדו להם, ומי היו אותם נפלים שהיו בדור? הם הגיבורים שלא נראה בכל הדור כמותם... ואמר ר' יצחק, נפלים כתיב, בלא יו"ד ראשונה, ולמה? בשביל שאחרי כן יבואו בני האלהים. בני האלהים בתרגום – בני רברביא(בתרגום אונקלוס ויונתן בן עוזיאל על אתר), כלומר כשיהיו גדולים יעיין בהם שיבואו אל בנות האדם וילדו להם בזנות וירבו ממזרים בעולם(ראה חנוך האתיופי, פרק ט') המה הגיבורים אשר מעולם אנשי השם, שאין גבור פריץ ועריץ כמו הממזר(ראה מסכת כלה, עז פנים = ממזר)"[19].

בסיכום דבריה אומרת מרוז כי ר' פנחס מכנה את מנהיגי הדור בכינויי נפילים, צדיקים, אנשי השם וגיבורים. שורת כינויים זו מאפיינת לדבריו את הנפילים שהם בעלי מאפיינים מוסריים, יש להם תפקידי שיפוט והם גם נחשבים להנהגה השלטת. אבל לאחר מכן מופיע החידוש הגדול בעניינם. הנפילים הם אדם וחווה, אשר נפלו מגן עדן. מאחר שהם חטאו והיו פגומים מההיבט המוסרי, הם לא היו בעלי הכוח הראוי להנהיג את הציבור. הם גם לא יכלו למנוע מאנשי דורם לעבור עבירות, וכך מתוארת לה הנפילה כדימוי לשפל מוסרי. למרות האמור שהנפילים היו אדם וחווה, הרי יש גרסה שהמדובר במלאכי עליון או של ישויות אלוהיות אחרות שנפלו מגן עדן, כלומר ממעלתם הראשונה שהייתה להם, כלומר נפלו ממעלתם הראשונה שהייתה להם מכמות שהיו(שורות 17 – 18 במדרש הנעלם שהביאה מרוז במאמרה). אם כך מיהם הנפילים? אדם וחווה או מלאכי עליון? מרוז מביאה במאמרה ראיות לכאן או לכאן, ואין היא מכריעה בדבר באופן מוחלט עד שיהיו בידי המחקר חומרים נוספים שישפכו אור אודות המדרש הנעלם.   

יוסף ג'יקטיליה נמנע מלהזכיר את חטא המרגלים בספרו שערי אורה, וגם איננו מתייחס כלל לעניין הנפילים והענקים שהמרגלים ראו. הוא כן מתייחס לי"ג מידות של רחמים שמשה אומר כאשר הוא מבקש מחילה מה', בגין חטא זה, כדלקמן:" השם העשירי משמות הקודש נקרא אהיה. זהו השם העולה בראש הכתר שאין בו ידיעה לזולתו, הוא השם המסתתר בשפריר חביון(בסתר אוהלו של האל) והממונה על עולם הרחמים. והנה זה השם יש לו שניים עשר צירופים, ונקודת הרחמים מקור ההוויה באמצע(הכוונה היא ששניים עשר הצירופים של השם אהיה, יחד עם השם האמור בעצמו שהוא באמצע, הוא מקור כלל הספירות) ... ואותן י"ב צירופים של השם המיוחד והקו האמצעי המתווך בינתיים הן סוד י"ג מידות המחזיקות דין ורחמים..."[20]. כלומר לפי דברים אלה אומר ג'יקטיליה שכשם שיש י"ג מידות רחמים של שם אהיה, כך יש י"ג מידות של שם יהוה המעורבות מדין ומרחמים, והן י"ג מידות שאמר משה בפרשתנו ובספר שמות קודם לכן(שמות, פרק ל"ד, פסוקים: ו' – ז'). דברים אלה שנאמרו בשער העשירי והאחרון של ספר שערי אורה, מתכתבים עם דבריו של ג'יקטיליה בשער הראשון של הספר, כדלקמן:" והנני מוסר בידך עיקר גדול, דע כי זה השם הנקרא אדני הוא ההיכל הגדול, שאליו יבואו כל מיני שפע ואצילות מראש הכתר הנקרא אהיה, דרך(ספירת)תפארת הנקרא יהוה, ובו יתחברו כל הנחלים הנמשכים מן י"ג מעלות הכתר(כלומר כאשר מתגלים י"ג מידות הרחמים העליונות על י"ג המידות התחתונות, הופכות אף את אלה לרחמים גמורים) ..."[21].

ג'יקטיליה בדעה שחטא המרגלים החמור חייב את משה להשתמש פעם נוספת בז'אנר של י"ג מידות, כפי שהוא עשה בספר שמות, לאחר חטא העגל, בכדי להפוך את אותם י"ג מידות, מדין המעורב ברחמים לרחמים גמורים.

יש בידינו מאמר בכתב יד מאת ג'יקטיליה, הנקרא סוד י"ג מעיינות הנובעות מן הכתר והנקראים מעייני הישועה. שם מדובר על י"ג מידות ככוחות המתפשטים בתוך ספירת כתר עצמה. תפיסה זו מופיעה בזוהר, ומסתבר ככול הנראה כי ג'יקטיליה בעניין זה הושפע מבעל הזוהר[22], אם כי הוא מטשטש באופן מכוון את הפרטים האנתרופומורפיים המתוארים בזוהר כתיקוני הזקן של עתיקא קדישא[23].

ספירת כתר הנזכרת בדבריו של ג'יקטיליה בספרו שערי אורה מתייחסת לסוגיה הסבוכה אודות מעמדה של ספירת כתר בספר זה, כלומר - האם היא מזוהה עם האין סוף או שמדובר בספירה נאצלת מהאין סוף. גוטליב פרסם במהדורה ביקורתית את הקטע המסיים את ספרו של ג'יקטיליה שערי צדק, ובו הוא מפרש את הכינוי כתר, הספירה העליונה כמזוהה עם אין סוף[24].

בניגוד לכך בספרו שערי אורה קיימים רמזים פחות חד משמעיים המורים לכיוון אחר, והוא – ספירת כתר כעולם שלם בעל מבנה משל עצמו שיש לו אין סוף בחינות. אמנם ג'יקטיליה מדבר פעמים אחדות בשערי אורה על תחום שהוא למעלה מספירת כתר, אולם תחום זה איננו זהה עם האין סוף כישות נפרדת או ליתר דיוק מובחנת מספירת כתר, אלא המדובר בתחום עליון של הכתר עצמו אשר ניתן לכנותו אין סוף על שם מעלתו ומהותו האינסופית[25].

אחרית דבר

פרשת שלח מגוללת בראשיתה את חטא המרגלים, שבעטיו נגזר על בני ישראל להישאר במדבר במשך ארבעים שנה. אותם מרגלים פוגשים במסעם ילידים מקומיים שהיו ענקים בקומתם. המקרא גם מספר אודות ענקים בימיו של דוד, והמפורסם מבניהם היה גוליית הפלשתי. אין בכך חדש היות שהמקרא כבר דן באנשי מידות בתחילת ספר בראשית כאשר הוא מזכיר קודם עונש המבול את הנפילים שהיו בארץ. מיתוס בני האלוהים האמור בספר בראשית, הוא אחד מהמיתוסים הקשורים בבריאת העולם, אולם הפסוקים הקצרים הללו, היוצרים מובלעת בין תיאור שושלת נח ובניו ובין חטאי דור המבול הבא לאחר מכן הם פסוקים קשים לפיענוח, ומשום כך הם נתונים לפרשנויות רבות ומגוונות.

מהיכן ענקים אלה הגיעו אלינו? לפי דברי הזוהר בספר בראשית, האל הפיל שני מלאכי אלוהים לארץ, הם קיימו יחסי אישות עם בנות האדם ומשם הדרך הייתה קצרה להיווצרותם של ענקים אלה. 

לפי דבריה של מרוז, על פי כתב יד מוסקבה שמצאה ואשר לא נכלל בדפוסי ספר הזוהר, זוהו הנפילים או כאדם וחווה או כמלאכי עליון שהופלו לארץ. מרוז מביאה במאמרה ראיות לכאן או לכאן, ואין היא מכריעה באופן מוחלט עד שיהיו בידי המחקר חומרים נוספים שישפכו אור אודות מדרש הנעלם.  

יוסף ג'יקטיליה נמנע מלהזכיר את חטא המרגלים בספרו שערי אורה, ואת עניין הנפילים, אבל הוא מתייחס לי"ג מידות שמשה אומר כאשר הוא מבקש מחילה מה', בגין חטא זה. לדעתו חטא המרגלים שנתפס כחטא חמור מאין כמוהו, חייב את משה להשתמש פעם נוספת בז'אנר של י"ג מידות, כפי שהוא עשה בספר שמות, לאחר חטא העגל, בכדי להפוך את אותם י"ג מידות, מדין המעורב ברחמים לרחמים גמורים.

[לאוסף המאמרים על פרשת 'שלח לך', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעשרה

• אוסף המאמרים על פרשת 'שלח לך'.
• אוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת שלח לך באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 16/6/19.
• פנחס יחזקאלי (2023), הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 18/10/23.

[1] במדבר, פרק י"ג,  פסוק כ"ב.

[2] שם, פסוק ל"ג.

[3] דברים, פרק ב', פסוק י"א.

[4] יהושע, פרק י"א, פסוקים: כ"א – כ"ב.

[5] עולם התנ"ך, במדבר, הוצאת דברי הימים, ת"א, 1997, עמוד 84.

[6] שמואל ב', פרק כ"א, פסוקים: י"ח – כ"ב.

[7] שמואל א', פרק י"ז, פסוקים: מ"ט – נ"א. על גוליית ראה – אבי הראל, וחרב אין ביד דוד, ייצור ידע, ינואר 2017.

[8] רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ב', פרק מ"ז, מהדורת שוורץ.

[9] בראשית רבה, פרק כ"ו, ז'.

[10] בראשית, פרק ו', פסוקים: א' – ד'.

[11] איילת וולפיש – פרנקל, מלאכים, שדים ומכשפים, מיתוס בני האלהים ובנות האדם בזוהר כאטיולוגיה של הרע, מדעי היהדות, כרך 57, חוברת 1, ירושלים, 2022, עמודים: 105 – 140.

[12] יוסף ג'יקטיליה, שערי אורה, מהדורת יוסף בן שלמה, כרך א', מוסד ביאליק, ירושלים, תשמ"א, עמודים: 45 – 46.

[13] זוהר, חלק א', דף כ"ה, עמוד א'. תרגום שלי.

[14] שם, עמוד ב'.

[15] שם, דף ל"ז, עמוד א'.

[16] זוהר, חלק ג', דף קנ"ט, עמוד א'.

[17] כתב יד מוסקבה, גינצבורג 262. רונית מרוז, ואני לא הייתי שם – קובלנותיו של רשב"י על פי סיפור זוהרי בלתי ידוע, תרביץ, ירושלים, ע"א, תשס"ב, עמודים: 193 – 163. (להלן, מרוז, ואני לא הייתי שם).

[18] ראה – יוסף דן, תולדות תורת הסוד העברית, כרך י"א, מרכז זלמן שזר, ירושלים, 2015, עמוד: 302.

[19] מרוז, ואני לא הייתי שם, עמודים: 167,166, 169 בהתאמה.

[20] יוסף ג'יקטיליה, שערי אורה, מהדורת יוסף בן שלמה, כרך ב', מוסד ביאליק, ירושלים, תשמ"א, עמוד 107. (להלן, ג'יקטיליה, שערי אורה).

[21] שם, כרך א', עמוד 90.

[22] ראה – גרשם שלום, כתבי יד בקבלה, ירושלים, תר"צ, עמודים: 19, 219 – 225.

[23] ראה את דבריו של יוסף בן שלמה בנושא, ג'יקטיליה, שערי אורה, כרך ב', שער עשירי, הערה 61.

[24] אפרים גוטליב, הקטע האחרון של הספר שערי צדק לר' יוסף ג'יקטיליה, תרביץ, ל"ט, תש"ל, עמודים: 359 – 389. נדפס בשנית  - הנ"ל, מחקרים בספרות הקבלה, ערך יוסף הקר, ת"א, תשל"ו, עמודים: 132 – 162.

[25] על פי - ג'יקטיליה, שערי אורה, כרך א', הקדמתו של יוסף בן שלמה, עמודים: 31 – 32.