תקציר: בפרשת קורח מתואר תפקידם של הלוויים, בשמירה על המשכן. היות שאחריותם של בני שבט הלוי הינה אחריות כבדה שעונשה בצידה, רוצה לומר שאם הם יתרשלו בתפקידם ולא ימנעו את הפגיעה במקדש הם צפויים לעונש מיתה בידי שמיים, הרי ניתן להם חלק ממתנות הכהונה בגין כך. לפי האמור בפרשתנו הלויים אינם תלויים בחסדי בעלי האדמה, אלא הם נוטלים את השייך להם כדין. תהליך התרומה הגדולה לכוהן בכלל והמעשר ללוי בפרט, מתוארים כתהליכים מקבילים המתרחשים בעולם האלוהי.

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

* * *

ספר ויקרא הוא ספרם של הכוהנים, והלויים לא מופיעים בו. לעומתו, ספר במדבר הלויים הם הדומיננטיים^[1]. אלה האחרונים הובדלו מיתר העם בעת עריכת המפקד הכללי ונמנו בנפרד, פעמיים. בגלל התפקיד המוטל עליהם, הם עברו טקס היטהרות, והם מקבלים עגלות לצורך נשיאת חלקי המשכן.

בין שאר תפקידם, מוטלת עליהם השמירה בשערי המשכן, תפקיד שיש בו סכנת נפשות, וכגמול על כך הם קיבלו מהאל את המעשר, כפי שנאמר במפורש פרשת קורח: "וְשָׁמְרוּ מִשְׁמַרְתְּךָ וּמִשְׁמֶרֶת כָּל הָאֹהֶל אַךְ אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ וְלֹא יָמֻתוּ גַם הֵם גַּם אַתֶּם. וְנִלְווּ עָלֶיךָ וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד לְכֹל עֲבֹדַת הָאֹהֶל וְזָר לֹא יִקְרַב אֲלֵיכֶם.  וּשְׁמַרְתֶּם אֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֵת מִשְׁמֶרֶת הַמִּזְבֵּחַ וְלֹא יִהְיֶה עוֹד קֶצֶף עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת אֲחֵיכֶם הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֶם מַתָּנָה נְתֻנִים לַיהוָה לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד"^[2]. 

תפקידם החשוב ביותר של הלוויים הוא כאמור שמירת המשכן מפני חדירת זרים, והמקרא מזהה אותם עם תפקידם זה: "וּמִמַּחֲצִת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תִּקַּח אֶחָד אָחֻז מִן הַחֲמִשִּׁים מִן הָאָדָם מִן הַבָּקָר מִן הַחֲמֹרִים וּמִן הַצֹּאן מִכָּל הַבְּהֵמָה וְנָתַתָּה אֹתָם לַלְוִיִּם שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן יְהוָה"^[3]. בעולם העתיק היה מקובל להשאיר פסלים של אלילים שונים בשערי המקדשים, כדי להרחיק מהם כניסה של שדים ורוחות. באמונה הישראלית המקראית, עולם השדים הינו מחוץ לתחום, ולכן מי שיכול לפגוע במשכן האל, הוא רק אדם טמא. אדם שכזה יכול לעורר את כעסו של האל על כל העם, והלוי בשומרו על פתח המשכן רשאי להורג את הרוצים להיכנס בטומאתם למקום המשכן.

פרק ג' בפרשת במדבר, עוסק במפקד שבט לוי, ובתפקידיהם בפולחן המשכן

מילת המפתח של הפרק היא המילה קרב: " הַקְרֵב אֶת מַטֵּה לֵוִי וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְשֵׁרְתוּ אֹתוֹ"^[4], שפירושה כאן איננה התקרבות אלא בבחירה של יחידים שרק להם מותר להיכנס למקום מוגדר, כפי שאנו מוצאים במקום אחר:" וַיֹּאמֶר אֵלַי לִשְׁכוֹת הַצָּפוֹן לִשְׁכוֹת הַדָּרוֹם אֲשֶׁר אֶל פְּנֵי הַגִּזְרָה הֵנָּה לִשְׁכוֹת הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר יֹאכְלוּ שָׁם הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר קְרוֹבִים לַיהוָה קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים שָׁם יַנִּיחוּ קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וְהַמִּנְחָה וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם כִּי הַמָּקוֹם קָדֹשׁ"^[5].

המונח קרב מופיע בספרות קומראן ואחר כך בספרות חז"ל, במשמעות של זכאות לכניסה למקום מיוחד. לכן המקרא מבטא את חדירתו של אדם זר למקום המשכן  באופן הבא:" וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת"^[6], מטבע לשון החוזרת בספר במדבר ארבע פעמים.

בשני המקרים הראשונים המדובר כלפי הלוויים שמחוץ למשכן. הללו מצווים להרוג את כל מי שמנסה להסיג את גבול המשכן. במקומות אחרים במקרא נאמר כי העונש על חטא נגד המשכן מופקד בידי האל ולא בידי אדם. הסיבה לכך שכאן יש ללווים מתן רשות להרוג כל מסיג גבול, היא שכל נגיעה אסורה בקודשים עלולה לעורר את כעסו של האל על הציבור כולו, ולאוו דווקא כנגד אותו אדם בודד שחטא:" וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְלֹא יִהְיֶה קֶצֶף עַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת"^[7], רוצה לומר שיש חשיבות מכרעת לעצירתו של כל מסיג גבול לפני חדירתו למקום המשכן, העלולה להמיט אסון על כלל העם.

השמירה של הלווים הינה חיצונית למשכן, היות שהשמירה על פנים המקום נתונה באחריותם הבלעדית של הכוהנים, וגם ללווים אסור להתקרב אל מקומות אלה, כפי שנאמר בפרשת קורח, כדלקמן: "וְגַם אֶת אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי שֵׁבֶט אָבִיךָ הַקְרֵב אִתָּךְ וְיִלָּווּ עָלֶיךָ וִישָׁרְתוּךָ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ לִפְנֵי אֹהֶל הָעֵדֻת.  וְשָׁמְרוּ מִשְׁמַרְתְּךָ וּמִשְׁמֶרֶת כָּל הָאֹהֶל אַךְ אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ וְלֹא יָמֻתוּ גַם הֵם גַּם אַתֶּם. וְנִלְווּ עָלֶיךָ וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד לְכֹל עֲבֹדַת הָאֹהֶל וְזָר לֹא יִקְרַב אֲלֵיכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם אֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֵת מִשְׁמֶרֶת הַמִּזְבֵּחַ וְלֹא יִהְיֶה עוֹד קֶצֶף עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"^[8].

השמירה המתבצעת על ידי מעמדות שונים הייתה ידועה גם בעולם העתיק. בממלכת חת לדוגמא, המקדש היה מוגן על ידי מעמדות שונים, שומרים מבחוץ וכוהנים מבפנים. תפקידו של השומר היה להיכנס אל תוך המקדש וללוות את מי שאינו כוהן כדי להקריב את קורבנו. גם המקרא כאמור נותן ללוי את תפקיד שמירת החוץ, ואת הליווי של הישראלי שבא להקריב קורבן. בנוסף מסייעים הלויים לכוהנים בהגנת המשכן מפני אנשים שרוצים להיכנס אליו שלא ברשות:" וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּפְקֹד וְשָׁמְרוּ אֶת כְּהֻנָּתָם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת"^[9]. שמירה זו על פי האמור נמשכה לאורך כל שעות היממה, בדומה לידוע לנו ממקדשים בממלכת חת או מהעיר מארי.

היות שאחריותם של בני שבט הלוי הינה אחריות כבדה שעונשה בצידה, רוצה לומר שאם הם יתרשלו בתפקידם ולא ימנעו את הפגיעה במקדש הם צפויים לעונש מיתה בידי שמיים, הרי ניתן להם חלק ממתנות הכהונה בגין כך. לפי האמור בפרשתנו הלויים אינם תלויים בחסדי בעלי האדמה, אלא הם נוטלים את השייך להם כדין, כדלקמן: "וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד" ; " כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַיהוָה תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה עַל כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה" ; " וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת יְהוָה מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר"[10], כך שהפועל ל.ק.ח עשוי להורות בפרשתנו על תפיסה.

עוד עולה מכאן כי גם הלויים, כדוגמת בני ישראל אינם פטורים מן המעשר שהם מקבלים או לוקחים מבני ישראל, ואף הם היו חייבים להרים מס לכוהנים מהמעשר שהם קיבלו.

הזוהר על פרשת קורח ממעט לדבר אודות עניין המעשרות, אבל כאשר הוא עושה זאת הוא שוזר במעשרות היבט קבלי תיאוסופי

"מִצְוָה אַחַר זוֹ - לְהַפְרִישׁ תְּרוּמָה גְדוֹלָה, וּפֵרְשׁוּהָ שְׁנַיִם מִמֵּאָה. מַה זֶּה תְּרוּמָה? חַכְמֵי הַיְשִׁיבָה, הַתְּרוּמָה הַזּוֹ שֶׁצְּרִיכִים לְהַפְרִישׁ שְׁנַיִם מִמֵּאָה, בְּסִתְרֵי תוֹרָה מִי הֵם? מִי שֶׁרוֹצֶה לִטְעֹם - אִם הוּא זָר, יוּמָת. וְהַיְנוּ אֵל זָר, סָמָאֵ''ל. שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, תְּרֵי שנים מִמֵּאָה, לְיַחֲדוֹ פַּעֲמַיִם בַּיּוֹם, שֶׁהַיְנוּ שְׁנַיִם מִמֵּאָה, בְּאַרְבָּעִים וָתֵשַׁע אוֹתִיּוֹת שֶׁל שְׁמַע וּבָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד שֶׁל עַרְבִית, וּבְאַרְבָּעִים וְתֵשַׁע אוֹתִיּוֹת שֶׁל שַׁחֲרִית. חֲסֵרִים שְׁנַיִם מִמֵּאָה, הֵם שְׁכִינָה עֶלְיוֹנָה וְתַחְתּוֹנָה, בִּשְׁנֵיהֶם צָרִיךְ לְיַחֵד אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַמָּה שֶׁל שְׁנֵיהֶם, מִדָּה שֶׁל שְׁנֵיהֶם, מֵאָה בָּאַמָּה. אַמָּ''ה בְּאוֹתִיּוֹת מֵאָ''ה הוּא, וְהוּא בְּהִפּוּךְ אוֹתִיּוֹת הָאֵ''ם"[11], כלומר תהליך התרומה הארצי יש לו מקבילה בעולם התיאוסופי בו הספרה מאה משחקת תפקיד מרכזי, היות שתרומה לפי האמור בזוהר היא שניים למאה. אשר על כן, צריך להשלים את המספר מאה לא רק בתרומה פיזית, אלא גם בתרומה רוחנית, של מאה אותיות של תפילות מסוימות. ייחוד האל האמור צריך להתקיים בשכינה העליונה והתחתונה, קרי ספירת בינה וספירת מלכות בהתאמה. רק תהליך שכזה יחשב לתרומה ראויה. מי שזר לתהליך זה מגיע ישירות לכוחות הטומאה המוצג בקטע זה כסמאל.

בהמשך הדברים מתייחס הזוהר גם לתרומה שמקבלים הלויים, בזו הלשון: "מִצְוָה אַחַר זוֹ - לְהַפְרִישׁ ללוי תרומת מעשר והיא תרומות מַעֲשֵׂר לַלֵּוִי, וְהִיא שְׁכִינָה מִצַּד יָמִין, שֶׁהוּא חֶסֶד. תְּרוּמָה גְדוֹלָה לַכֹּהֵן, מִצַּד שְׂמֹאל, שֶׁהוּא גְבוּרָה. תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר לַלֵּוִי, שֶׁהִיא שְׁכִינָה",  כלומר התרומה ללוויים היא כנגד ספירת שכינה/מלכות, וכנגד התרומה הגדולה לכוהן שבאה מצד ספירת גבורה/דין. אשר על כן תהליך הפרשת תרומה גדולה לכוהן ותרומת מעשר ללוי, מכיל בתוכו תהליך פנים אלוהי המשולב מכוחות החסד והדין גם יחד, והיות שאנו יודעים ממקורות אחרים שהכוהן לפי תפיסת הזוהר הוא חסד, הרי שתהליך זה למרות היותו מורכב מטוב ורע הרי בסופו של דבר הכוהן, המייצג את ספירת חסד מצליח לחבר בין שני קצוות אלוהיים אלה.

יוסף ג'יקטיליה בספרו שערי אורה מתייחס אף הוא לעניין המספר מאה הקשור למעשרות, והמייצג את עם ישראל כמו גם את מאה הברכות שחז"ל קבעו שיש לומר בכל יום וגם את מצוות התרומה והמעשר, כדלקמן: " והנפש צריכה לברך בכל יום מאה ברכות, שהיא כנגד ישראל, ומן הברכות המאה יגיעו עשרה, שהם המעשר, לרוח שהיא כנגד לוי, ומן העשרה של רוח לוי, יתן אחת לנשמה כנגד כהן. ואם כן נמצאת למד שאם לא תברך נפשו של אדם מאה ברכות כל יום לא תגיע לנשמה ברכה אחת, מאחר שאין מגיע לרוח עשר ברכות, שזהו סוד הלויים שלוקחים מעשר מישראל וחוזרים ונותנים לכהן אחד מעשרה ממה שנטלו. וזהו סוד פרשת מעשר לויים וכוהנים הכתובה בתורה, ולפיכך אמר, ואל הלויים תדבר ואמרת אליהם כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר אשר נתתי לכם מאתם בנחלתכם והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר(במדבר, פרק י"ח, פסוק כ"ו)"[12].

ג'יקטיליה דן בקטע זה בחלקי הנפש – נפש, רוח ונשמה הנובעים מהספירות מלכות, תפארת ובינה[13]. בקטע שהבאנו למעלה פחות ברור לאילו ספירות הכוונה. כך או אחרת החלק הנקרא נפש, שהיא כנגד ספירת מלכות, חייב לברך מאה ברכות לה' כדי למשוך את השפע המגיע מהספירות העליונות אל ספירת מלכות, וממנה לעולם שמחוץ לעולם האצילות קרי העולם השפל. לשון אחר, גם לפי ג'יקטיליה התהליך של התרומה לכהן והמעשר ללוי קשורים עם התהליכים הרלוונטיים לחלקי הנפש של האדם ובעולם הספירות האלוהי קשר בל ינתק.

אחרית דבר

בפרשת קורח מתואר תפקידם של הלוויים, בשמירה על המשכן. היות שאחריותם של בני שבט הלוי הינה אחריות כבדה שעונשה בצידה, רוצה לומר שאם הם יתרשלו בתפקידם ולא ימנעו את הפגיעה במקדש הם צפויים לעונש מיתה בידי שמיים, הרי ניתן להם חלק ממתנות הכהונה בגין כך. לפי האמור בפרשתנו הלויים אינם תלויים בחסדי בעלי האדמה, אלא הם נוטלים את השייך להם כדין. תהליך התרומה הגדולה לכוהן בכלל והמעשר ללוי בפרט, מתוארים כתהליכים מקבילים המתרחשים בעולם האלוהי.

לפי הזוהר, התרומה ללוויים היא כנגד ספירת שכינה/מלכות, וכנגד התרומה הגדולה לכוהן שבאה מצד ספירת גבורה/דין. אשר על כן תהליך הפרשת תרומה גדולה לכוהן ותרומת מעשר ללוי, מכיל בתוכו תהליך פנים אלוהי המשולב מכוחות החסד והדין גם יחד. לפי דבריו של יוסף ג'יקטיליה בספרו שערי אורה יש התייחסות למספר מאה, הקשור לתרומה ולמעשרות. לדעתו המספר מאה הקשור למעשרות, הינו מספר המייצג את עם ישראל כמו גם את מאה הברכות שחז"ל קבעו שיש לומר בכל יום וכאמור גם את מצוות התרומה והמעשר. בהמשך דבריו אומר ג'יקטיליה כי החלק הנקרא נפש, שהיא כנגד ספירת מלכות, חייבת לברך מאה ברכות לה' כדי למשוך את השפע המגיע מהספירות העליונות אל ספירת מלכות, וממנה לעולם שמחוץ לעולם האצילות בואכה עולמנו אנו.

[לאוסף המאמרים על פרשת קורח, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על בני שבט לוי, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעשרה

• אוסף המאמרים על פרשת קורח.
• אוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית.
• אוסף המאמרים על בני שבט לוי.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת קורח באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 22/7/19.
• פנחס יחזקאלי (2023), הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 18/10/23.
• פנחס יחזקאלי (2024), שבט לוי / הלוויים באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/7/24.

[1] עולם התנ"ך, במדבר, הוצאת דברי הימים, ת"א, 1997, עמודים:12 – 13, 26 – 30.

[2] במדבר, פרק י"ח, פסוקים: ג' – ו'.

[3] שם, פרק ל"א, פסוק ל'.

[4] שם, פרק ג', פסוק ה'.

[5] יחזקאל, פרק מ"ב, פסוק י"ג.

[6] במדבר, פרק א', פסוק נ"א.

[7] שם, פסוק נ"ג.

[8] שם, פרק י"ח, פסוקים: ב' – ה'.

[9] שם, פרק ג', פסוק י'.

[10] שם, פסוקים: כ"א, כ"ד, כ"ו בהתאמה.

[11] זוהר, חלק ג', דף קעט, עמוד א'. התרגום שלי.

[12] יוסף ג'יקטיליה, שערי אורה, מהדורת יוסף בן שלמה, מוסד ביאליק, כרך א', ירושלים, תשמ"א, עמוד 60.

[13] ראה שם, כרך שני שער ח', עמוד 60. ישעיה תשבי, משנת הזוהר, מוסד ביאליק, כרך ב', תשמ"ב, עמודים: יא – כו.