תקציר: הפרדוקס של הפוליטיקה הפוסט-מודרנית מבוסס על העובדה שבחוסר שביעות רצון ממנהיגיה, העם מבקש להיפטר מהם. כדי לשמור על הכוח, בעליו מבקשים להגביל אותו על ידי העברת ריבונות לארגונים טכנוקרטיים ועל-לאומיים. מצב זה יוצר את הדילמות המוסריות והפוליטיות המאפיינות את העידן המודרני.

רוני אקריש הוא ‏מייסד ומנהל‏ האוניברסיטה העממית - חינמית "קפה דעת"‏.

*  *  *

אריסטו, ביצירותיו, במיוחד ב"פוליטיקה", דן בהרחבה במושג הפוליס, או עיר-המדינה היוונית. הוא ראה בפוליס ישות טבעית וחיונית להשגת הטוב הגבוה ביותר של אזרחיה, שיא ההתפתחות החברתית, שמטרתה העיקרית היא לאפשר לאזרחיה להשיג חיים טובים ומאושרים. משמעות הדבר היא לא רק הישרדות, אלא השגת חיים ערכיים ופורחים (eudaimonia).

אריסטו מדגיש את תפקיד האזרח בפוליס. הוא האמין, שהפוליס היא קהילה טבעית של גברים חופשיים, שהם מטבעם חיות פוליטיות. יש להם יכולת דיבור ומחשבה, ורצון לחיות בקהילה. לטענתו, כדי להיות אזרח טוב, יש להשתתף באופן פעיל בחיים הפוליטיים של הפוליס. למידות טובות ולחינוך מוסרי יש חשיבות מכרעת, ועל הפוליס לטפח את התכונות הללו אצל אזרחיה.

מאז, תפסה שאלת המודל הפוליטי מקום של כבוד בחיי בני האדם. בוודאי, יש בו באדם נטייה לחיי חברה, אבל אלו חייבים להיות מאורגנים. מהותה של הפוליטיקה היא הפעלת כוחו של אדם אחד על אדם חופשי אחר, אולם גברים אינם מצייתים באופן טבעי לסמכות. מכאן השאלה הפוליטית: איזה כוח מאפשר לנו להכניע בני אדם לציית, ובה בעת להישאר חופשיים? 

ניתוח המורשת הפילוסופית שלנו מאפשר לנו לזהות ארבעה מודלים עיקריים העונים על שאלה זו.

ארבעה מודלים פוליטיים

המודל הראשון: אריסטו

אריסטו סבר, כאמור, שהחופש הוא השתתפות פעילה בחיי העיר, בתורו להיות מושל ומשול. חזון זה דורש הומוגניות חברתית ותרבותית מסוימת והטמעה של הפרט בעיר, דבר שקשה להשיג בחברות המודרניות שלנו.

המודל השני: הגבלת הכוח הפוליטי

המודל השני מציע להגביל את הכוח הפוליטי למינימום. מכיוון שהחופש עומד בניגוד ברור לכניעה של האזרח לכוח חיצוני, יש להגביל את האילוצים למינימום המוחלט שלהם. לפי גישה זו, כוח נוצר באופן מלאכותי על ידי גברים צמאים לצבירת עוצמה, ולכן החברה חייבת להיות מסוגלת לתפקד בלעדיהם או עם השפעה מינימלית. לרעיון הליברלי הזה שותפים הציניקנים היוונים והאנרכיסטים רוסים בסוף המאה ה-19, והוא מצוי גם באידיאל של החברה המרקסיסטית: לאחר שהשלטון נתפס על ידי הפרולטריון, יש להחליש את המדינה, כדי להשיג חברה חופשית ושוויונית. עם זאת, אף חברה משגשגת לא הצליחה להסתדר לחלוטין בלי שלטון.

המודל השלישי: הצדק ככוח החזק

המתמטיקאי והפיזיקאי הצרפתי, בלייז פסקל (Blaise Pascal) טען שצדק אמיתי הוא הצדק של החזק ביותר. הרעיון הזה נמצא גם בדיאלוגים של אפלטון, הסופיסטים תרסימאכוס וקאליקלס, שמפתחים את הרעיון שהצדק האמיתי הוא הטבע, שבו נשמרת זכותו של החזק ביותר. גם מקיאוולי טען שהנסיך חייב להיות בעל מיומנות כדי להמשיל את מעשיו למה שבני האדם מדמיינים כצדק. הצדק הוא אפוא החוק הטבעי של החזקים ביותר.

גם תורת המערכות המורכבות רואה מדינות כמערכות מורכבות, שניטש בהן מאבק העוצמה תמיד, שדואג לשמור על המערכות הללו מעודכנות מול מציאות המשתנה במהירות.

המודל הרביעי: האמנה החברתית

לבסוף, המודל האחרון, זה של המודרניות, היא האמנה החברתית, לפיו מוסר האזרח חלק מחירויותיו לשלטון, השומר עבורו על סדר החיים התקין. חוסר היכולת למצוא צדק באופן מוחלט - מלבד החוק של החזק ביותר - מחייב את אותה אמנה חברתית, המורכבת ממציאת הסכם שעליו יסכימו חברי העיר-מדינה. ז'אן ז'אק רוסו טען שהאדם הטוב מטבעו מושחת על ידי החברה ורק באמצעות ברית התאגדות נוכל למצוא את הטוב המשותף. רוסו מבסס את המודל הזה על שתי הנחות יסוד: רצונו של היחיד יכול להשתלב בשלב מסוים עם הרצון הכללי, וכדי לבנות את הרצון הכללי, הפרט נוטש את האינטרס האישי שלו למען האינטרס של כולם [להרחבה על האמנה החברתית, לחצו כאן].

הצהרת זכויות האדם והאזרח משנת 1789 מיישמת את הרעיון הזה של ריבונות השייכת לעם ומציגה את הרעיון שממשלה חייבת להתבסס על הסכמת הנשלטים. הרציונליות של האזרח היא שמאפשרת לבסס את ריבונות העם בצורה הוגנת ושוויונית.

האתגרים המודרניים

המצב הפוסט-מודרני מציב אתגרים חדשים למודלים הפוליטיים. האומה המערבית, המורכבת מאגו אמפירי, המסובך במוסר של חלשים ובתרבות האשמה, מאבדת את ריבונותה. העם מתקשה למצוא רצון כללי, ולכן, נציגיו אינם יכולים למשול.

ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה, אבל מתפתחת באופן ספיראלי, על פי אותן מגמות. גם במאה ה-20, התמוסס כוחה של הדמוקרטיה, והשתלט חוק החזקים ביותר. היטלר עלה לשלטון במסגרת דמוקרטית לכאורה, ומשטרו הידרדר עד מהרה לעריצות. גם 'מדינת הפרולטריון' הסובייטית הפכה עד מהרה לרודנות הטובעת בדם. אבל, נראה שהדעיכה הפוסט-מודרנית של הדמוקרטיה אינה מובילה היום למשטרים טוטליטריים כמו אלה של המאה ה-20. חוויות העבר נותרו צרובות בדמוקרטיות שלנו, ונראה שהן מפעילות עדיין את המנגנונים המונעים את העלייה הזו של קיצוניות מהסוג הקומוניסטי או הפשיסטי. בכל זאת במהלך הבחירות האחרונות במזרח ובמערב אירופה, נפלו סמכויות רבות לידי מפלגות הימין הקיצוני. כך קורה גם לגבי ה"איגוד הלאומי" בצרפת, והם מתקרבים והולכים למשילות. אבל, חוק החזקים ביותר באמצעות משטר עריץ, לא נראה כמודל הפוליטי שישלוט היום, אם כי אי אפשר לדעת...

אז, אם המודל האפשרי היחיד הוא חוק החזק ביותר, מיהו החזק ביותר שישתלט? הסופר והפילוסוף הצרפתי, ז'אק אלול, מכנה את הכוח הזה: 'עולם הטכנולוגיה'. הוא מגדיר אותו כך: "התופעה הטכנית היא הדאגה של הרוב העצום של בני זמננו. הם מחפשים בכל דבר את השיטה היעילה ביותר". ב'עולם הטכנולוגיה', מצוי הכוח בידי הטכנוקרטים וה'מומחים' למיניהם. כבר ב-1962 הכריז על כך נשיא ארצות הברית דאז, ג'ון פיצג'רלד קנדי: "רובנו, במשך שנים רבות, מותנים בנקודת מבט פוליטית, רפובליקנית או דמוקרטית, ליברלית, שמרנית או מתונה. אבל העובדה היא שרוב הבעיות שעומדות בפנינו הן טכניות או מנהליות בטבען… אלו הם פסקי דין מתוחכמים, שאינם מתאימים לאותן התפרצויות נלהבות גדולות שהסעירו את ההמונים לא פעם בעבר. הם עוסקים בנושאים שהם כעת, מעבר להבנתם של רוב בני האדם."

הפרדוקס של הפוליטיקה הפוסט-מודרנית מבוסס קודם כל על העובדה שבחוסר שביעות רצון ממנהיגיה שאינם מסוגלים למשול על פי רצון כללי שאינו קיים יותר, העם מבקש להיפטר מהם. והם, שכוחם האמיתי כבר הוגבל על ידי עולם הטכנולוגיה, מנסים לשמר את כוחם שנותר ככל שאפשר, כמו הנסיך של מקיאוולי. כיוון שהפעלת הכוח מצידם אינה מוצאת חן בעיני העם, הם מגבילים אותו למינימום האפשרי, כדי לשמר אותו.

זה הפרדוקס הגדול של העולם הפוליטי המודרני: כדי לשמור על הכוח, בעלי הכוח מבקשים להגביל אותו. איך מגבילים כוח? על ידי העברת הריבונות, קודם כל, לגופים טכנוקרטיים ולבעלי ממון. באמצעות שדולות ו/או דלתות מסתובבות, מתרחשות קנוניות בין בעלי כוח כלכלי ופיננסי, שהם בעלי הכוח האמיתיים בעולם הטכני, לבין הפוליטיקאים, שנותרו חסרי עוצמה כמעט. גורם נוסף שנוגס בריבונות הוא בתי המשפט הלאומיים והבין לאומיים.

כך נוצר מצב, שלפיו כשהאמנה החברתית מתמוססת ועימה הדמוקרטיה, ומתגלה מודל חדש: חוק החזק ביותר, שבו הכוח נמצא אצל הטכנוקרטים והמומחים למיניהם. לא רק המינהל המדינתי, אלא גם הארגונים העל-לאומיים לסוגיהם.

סיכום

הפרדוקס של הפוליטיקה הפוסט-מודרנית מבוסס על העובדה שבחוסר שביעות רצון ממנהיגיה, העם מבקש להיפטר מהם. כדי לשמור על הכוח, בעליו מבקשים להגביל אותו על ידי העברת ריבונות לארגונים טכנוקרטיים ועל-לאומיים. מצב זה יוצר את הדילמות המוסריות והפוליטיות המאפיינות את העידן המודרני.

[לאוסף המאמרים אודות 'מומחים', פרשנים ומאחזי עיניים, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'ריבונות'.
• אוסף המאמרים אודות 'מומחים', פרשנים ומאחזי עיניים.
• הרחבת המושג: 'מטרה של מערכת'.
• אוסף המאמרים על 'עוצמה'.
• הרחבה על 'תורת המערכות המורכבות'.
• הרחבת המושג, 'מערכת מורכבת'.
• אוסף המאמרים על 'מאבק העוצמה'.
• הרחבה על האמנה החברתית.
• אוסף מאמרים על תרבות האשמה המערבית והשלכותיה.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2020), ריבונות באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 9/7/20.
• פנחס יחזקאלי (2018), מומחים, פרשנים ומאחזי עיניים באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 28/5/18.
• פנחס יחזקאלי (2014), מטרה של מערכת, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2018), הכל על ה'עוצמה' באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 23/8/18.
• פנחס יחזקאלי (2014), תורת המערכות המורכבות, ייצור ידע, 12/6/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), מערכת מורכבת, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), מאבק העוצמה במערכת מורכבת, ייצור ידע, 14/4/14.
• יאיר רגב (2021), האמנה החברתית – מקור הלגיטימציה של המשטרה, ייצור ידע, 14/8/21.
• פנחס יחזקאלי (2022), תרבות האשמה המערבית והשלכותיה, באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 10/10/22.