תקציר: מצוות פרה אדומה בפרשת חוקת, אתגרה מאז ומעולם את פרשני המקרא לסוגיהם. ככול שניסו לתת טעם כזה או אחר עבורה, הרי מהותה נשארה עלומה. המקובלים פתחו תקופה חדשה בפרשנות המצוות כולם, בהסבירם שכל מצווה יש לה רפלקציה או קשר לעולם הספירות האלוהי. אשר על כן, אין צורך לחפש טעמים כאלה ואחרים למצוות כדוגמת פרה אדומה, היות שפרה אדומה בפרשנות הקבלית של הזוהר למשל, קשורה לספירת מלכות ולמידת הדין הרך הקיימת בה.

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

זהו מאמר שלישי מתוך שלושה על מצוות פרה אדומה. למאמר האחר לחצו כאן:

• אבי הראל: פרה אדומה – היבטים נוספים.
• אבי הראל: הרמב”ם וטעמי המצוות, על רקע מצוות פרה אדומה.

* * *

פרשת חוקת בספר במדבר, פותחת בנושא פרה אדומה. למרות ההקשר הישיר להתנהלות המשכן, היות  שבאמצעותה ניתן להרחיק מהמשכן את הטומאה (הכוונה בעיקר לטומאת מת, שהיא החמורה ביותר), הרי שאם קוראים את פסוקי המקרא בענייניה, יש קושי עצום להבין את טעמה ומשמעותה, בגלל העובדה  שאפר הפרה  היה  מטהר את הטמאים ומטמא את הטהורים שעסקו בה. דבר והיפוכו בעת ובעונה אחת.

הקושי הפרשני בעניינה של פרה אדומה ומשמעותה, מצטרף לויכוח הגדול הנטוש במתן טעמים למצוות המקרא

כבר בימי חז"ל, החל הוויכוח הסוער האם למצוות התורה יש טעם, ואם אכן יש, האם צריך לחפש אחריו ולפרסמו באופן פומבי^[1].היו חכמים שהתנגדו באופן נחרץ לחפש טעם למצוות, היות ובבסיסם הם מגלמים את הציות לאל ולרצונו ללא הסבר וטעם. ברם, לדעת הרמב"ם הנחה זו בטעות יסודה. ר' יוסף ג'יקטיליה, מדבר בספרו שערי אורה[2] אודות ציוויים בתורה שהם בגדר חוקה או חוק, ועל כך נרחיב בהמשך.

בראשית דבריו טוען הרמב"ם כי  אנו חייבים להניח שלכול מצווה אלוהית יש טעם, אחרת נייחס לאל ציוויים ללא תכלית : "...שאי אפשר לבעל שכל לאמור שדבר מפעולות האלוה – ריק או הבל או שחוק...והפעולה הטובה היא הפעולה אשר עשאה הפועל לכוונת תכלית נכבדת..."^[3].

יתרה מזאת. הרמב"ם קובע באופן מפורש כי האדם זקוק לחברה מתוקנת, ולמנהיג מדיני בעל שיעור קומה, בה יוכל האינדיבידואל לממש את הפוטנציאל השכלי שלו. חברה מתוקנת הינה חברה הפועלת על עקרונות מוסריים נכונים ומאפשרת להגיע לייעוד האנושי : "...כבר התבאר תכלית הביאור, שהאדם מדיני בטבע, ושטבעו שיהיה מתקבץ...ומפני שטבעו נותן שיהיה בין אישיו זה החילוף, וטבעו צריך אל הקבוץ צורך הכרחי אי אפשר בשום פנים שישלם קיבוצו אלא במנהיג  בהכרח ויחזק  פעולות ומידות יעשום כולם על חוק אחד תמי...וכשתמצא תורה שכול הנהגותיה מעיינים במה שקדם מתיקון העניינים הגופיים ובתיקון האמונה גם כן, ותשים כוונתה לתת דעות אמיתיות באלוה יתברך...עד שידעו המציאות כולו על תכונת האמת, תדע שזאת ההנהגה מאיתו יתברך ושהתורה ההיא אלוהית..."^[4] . אם כן אותו מנהיג צריך לתת לעם דרך פעולה שבעשותם אותה יגיעו לאידיאל הראוי. דרך פעולה זו מתבססת על פי הרמב"ם על מצוות התורה ולכן יש לחפש ולברר אודות טעמי המצוות.

הרמב"ם קובע כי הטעם הכללי המקשר בין כל המצוות, הינו מידות מוסריות, הנהגה מדינית ודעות תיאולוגיות נכונות.  אלה הם טעמי המצוות באופן כללי. יתכן מאוד שלא נמצא טעם בכול מצווה או  בפרטיה,  אולם ההנחה כאן היא על דרך הרוב כי אלו הם הטעמים המובילים והכלליים של טעמי המצוות של תורת משה. לשון אחר,  כוונת התורה כולה, היא בבניית חברה מתוקנת ודעות ראויות שהם מבוא הכרחי להשגה שכלית.

כלומר קיום המצוות מאפשר בראש ובראשונה את כינונה של חברה מתוקנת ולמרות שאין המדובר בתכלית הסופית, הרי התיקון החברתי קודם בזמן להשגה השכלית, והוא תנאי הכרחי לצעידה נכונה במסלול שנותן אפשרות לאלה הרוצים והיכולים בכך של השגה שכלית עליונה.

דבריו אלה של הרמב"ם, דומים לדברי אלפאראבי^[5], בספרו אודות דעותיהם של אנשי העיר המעולה. שם הוא מבחין בשלבים של השלמות השכלית של האדם כאשר אדם עומד בתחילת השגתו. השלמות הראשונה היא לדעתו : "...כאשר משיג האדם את המושכלות הראשונים זאת שלמותו הראשונה..."^[6]. קודם לכן מסביר אלפאראבי כי המושכלות הראשונים כוללים בין השאר את : "...סוג של ידיעות ראשונות שבאמצעותן עומד האדם על הטוב והרע בדברים שאדם עשוי לעשותם...", דומה כאמור לשלבים שהרמב"ם מביא על אתר בדיון זה. כמובן שגם לדעת אלפאראבי, אדם שהחל בתיקון מידותיו, יש לפניו עוד דרך ארוכה עד שיגיע לרמה שבה שכלו יצא מהכוח אל הפועל, אבל הדרך לכך סלולה לאחר תיקון המידות האישיות.

כיוונם של המקובלים בעניין טעמי המצוות, שונה בתכלית מהכיוון הפילוסופי שהוצג קודם לכן

חכמי הקבלה הרחיקו את המצוות מתחומי ההוויה האנושית הארצית, וראו בהן גילויים של הכוחות האלוהיים. ר' עזריאל מגירונה כתב כי:" כל המצוות הם כבוד"[7], כלומר שהן קשורות במערכת הספירות האלוהית, ובהמשך דבריו הוא קושר את המצוות לשבע ספירות הבניין, מספירת חסד עד ספירת מלכות.

לפי התפיסה בגוף ספר הזוהר, המצוות שהאדם מקיים הם:" אחוזות במלך הקדוש העליון, מהם בראש המלך מהן בגוף ומהן בידי המלך ומהן ברגליו..."[8], לשון אחר, הזוהר מתאר כאן את מארג המצוות כאחוזות באברי גופו של אדם קדמון.

תפקידו העיקרי של האדם בקיום המצוות הוא הייעוד התיאורגי בכדי לקיים את פעולתם ההרמונית של הכוחות האלוהיים, ויש לשים לב שהמדובר במארג כולל של המצוות כולל המצוות שאנו אינם יודעים את טעמם כדוגמת פרה אדומה.

ככלל המקובלים הפקיעו את טעמי המצוות מגדרי המחלוקת שהיו שנויים בהם, ושיטתם העמידה אותן במישור שונה בתכלית - עזרה ביצירת ההרמוניה בעולם האלוהי. הבנת המצוות בראי הקבלה, קרי הבנתן כמימוש וסמל של הכוחות והתהליכים האלוהיים קובעות להן טעם מעבר לטעם הרגיל אותו חיפשו הפילוסופים. זאת ועוד לדעת המקובלים המצוות שאין להם טעם הגיוני לכאורה, מפורשות באור אחר שהוא גילוי הרצון האלוהי, ותכליתן מוסבת ליחס בין האדם למערכת האלוהית[9].

אמנם בעקבות חכמי המדרש, גם הזוהר ציין מצוות שהם חוקים ומשפטים, אבל הוא ייחס אותם לספירת מלכות – חוקים, וספירת תפארת – משפטים, אבל בפועל הוא לא הפרידם והוא לא קבע מדרג ערכי ביניהם, אלא בא להדגיש שכל המצוות אחוזות זו בזו, וכולן ארוגות בצורה זו או אחרת בעולם האלהי ובתהליכיו.

בספרות חז"ל פרה אדומה נזכרת כחוקה שאין להבינה, שאפילו שלמה המלך לא גילה את טעמה[10]. הרמב"ם כידוע  התחבט בטעמה, ואשר על כן, הוא פונה להסבר המצוות לסוגיהן, תוך שהוא מכניס אלמנט היסטורי לקיום ריטואל של מצוות רבות,  תוך השוואתם  למנהגים אליליים שונים שהיו נוהגים קודם מתן תורה. ריטואלים אלו שהיו מושרשים באומה לא בוטלו בעת נתינת התורה אלא ניתן להם נופך חיובי לעבודת האל הראויה. הרמב"ם מביא את דעת כת דתית המכונה צאבה[11] ואת ספר העבודה הנבטית[12] ודומיו להוכחת דבריו,  בדבר היות ריטואלים דתיים שהיו נהוגים כבר בתקופות קדומות ולא היה ניתן לשנותם. הדוגמא הייצוגית ביותר עוסקת בעבודת הקורבנות, שהייתה נוהגת משחר ההיסטוריה ולא בטלה במקרא אלא קיבלה משמעות דתית אחרת מאשר הייתה קודם מתן תורה.

הטיעון של הרמב"ם בדברים אלה, בא להדגיש את העיקרון שאין האדם מסוגל לשנות את התנהגותו ופולחנו מהקצה אל הקצה. אין אפשרות לבטל את התפילה המילולית ולהמירה בחשיבה מדטטיבית, היות ואנו הורגלו על תפילה הכוללת בתוכה מילים של ממש שיש לאומרם. באותו קנה מידה, המקרא לא יכול לבטל את מנהג הקורבנות היות והוא היה מושרש עמוק בתודעה הפולחנית של המין האנושי. אם כן, מה שהתורה עשתה, לקחה פולחן ששורשיו אלילים והפכה אותו לעבודת האל, במקום אחד- בית המקדש, על ידי מתודה כתובה- דיני הקורבנות,  ובאמצעות שליחי האל- הכוהנים.

כול זה למען מטרה ותכלית אחת- הבאת ההמון לאמונה במציאות האל והיותו אחד. בטעם היסטורי זה השתמש הרמב"ם בהסברם של מצוות רבות, כולל מצוות פרה אדומה. כך או אחרת, כל מצווה שטעמה נעלם מעינינו או שהרמב"ם עצמו לא פירשה, הרי תכליתה להרחיק את האמונה האלילית מעם ישראל. כמובן שחוסר הידע ההיסטורי מהווה משקל חשוב בעניין, היות ואין אנו יודעים מספיק את הרקע ההיסטורי ששרר קודם מתן תורה ובתקופת מתן תורה, ובעיקר אין אנו בקיאים בריטואלים הפולחניים והדתיים שהיו מקובלים בתרבויות הקדומות עד תומם. כך מנסה הרמב"ם, לפתור את הפרדוקס במצוות פרה אדומה ובמצוות אחרות שאין אנו מבינים את טעמן.

קודם שנדון בחוקי התורה בכלל ובמצוות פרה אדומה בפרט בעיקר בהיבט הקבלי, ראוי להקדים את הדברים הבאים

חדירתה של תורת הקבלה לתחום הפסיקה ההלכתית החלה ככול הנראה במחצית השנייה של המאה הארבע עשרה, והיא התעצמה עת הגיעה לשיא במאה השש עשרה בצפת, עם ר' יוסף קארו, מחבר שולחן ערוך ומקובל בעל שם^[13].

במרכזו של תהליך זה ניצב ספר הזוהר, והתגבשותו כרוכה ללא ספק בדבר האמונה כי המדובר בספר קדום. יוסף ג'יקטיליה נזכר פעמים אחדות כמקור סמכות בספר בית יוסף, אם כי גרשם שלום הוכיח שהדברים שהובאו בשמו של ג'יקטיליה אינם פרי עטו^[14], אלא הם לקוחים מקובץ תשובות מאוחר, כנראה מסוף המאה הארבע עשרה. אשר על כן עיצוב דמותו של ג'יקטיליה כפוסק הלכתי התבסס על שני חיבוריו העוסקים בכך, החיבור כללי המצוות שאיננו עוסק בקבלה כלל ועיקר, וחיבורו הקבלי על טעמי המצוות שנשתמר במספר כתבי יד^[15].

גוטליב בדיונו המעמיק והנרחב על תפיסת המצוות בחיבורו של ג'יקטיליה, הצביע על מעמדו של זה האחרון כמקובל שהציג באופן חדש את כוחן של המצוות המקנות לאדם לא רק זכייה בחיי העולם הבא, אלא שהן גם משפיעות על האדם מכוח הטוב שטמון בתוכן^[16], וזה בעצם טעם עשייתן של תרי"ג מצוות.  גוטליב השווה בין חיבור זה לבין ספרו של ג'יקטיליה שערי צדק, והציג מספר מקבילות בעיקר מספר אחרון זה.

כך או אחרת גוטליב מאזכר אותו כדבר חשוב קשור כאמור לתפיסת הסגולה במצוות. תפיסה זו הפכה אחר כך להיות מוטיב מרכזי בקבלה, אולם הרעיון הגולמי של רעיון זה מצוי כאמור בחיבור כללי המצוות של ג'יקטיליה. הוא מדמה את המצווה כתרופה, כדלקמן:"... כמה מיני פעולות וסגולות ראוי להיות בכל מצווה מהן ולפי עשיית המצוות בעולם הזה יבוא מכוח אותה מצווה הנעשית כמה מיני טובה והצלחה למקיימה מצד שהם מיני פעולות וסגולות באותה המצווה וכולן שאינן שכר אותה מצווה אלא פעולות וסגולות שנמשכים מכוחה"[17].

ג'יקטיליה גם קובע שאין עונש פוזיטיבי על אי שמירת המצוות אלא אי קיומן יוביל בהכרח להסרת ההגנה הנובעת מעצם קיומן.

מוטיב חשוב נוסף שקובע ג'יקטיליה והקשור לעניין עשיית מצוות התורה, הוא עניין היראה הפנימית, ששזור בכל כתביו. כך למשל בספרו שערי אורה אומר ג'יקטיליה כי מהותה של היראה הפנימית יסודה בהכרה על דרך ההשגה השכלית, ומכיוון שנושא זה חורג מתחום המאמר יש לדון בו במאמר נפרד[18].

נחזור לדון  בטעמה של פרה אדומה. פרה אדומה בקבלה היא סמל השכינה, וכל הפרטים הקשורים בעשייתה מתבהרים בהבנת מהותה של השכינה שהיא אדומה תמימה, כלומר כוונת הדברים שיש בספירת מלכות פן של מידת הדין.  היות שספירת מלכות  אחוזה בספירות שמעליה, ובה בשעה היא אחוזה גם במידת הדין, הפרדוקס הזה מסביר את הקושי שמי חטאת של הפרה האדומה מטהרים טמאים ומטמאים טהורים[19], רוצה לומר שלפי שיטת הזוהר רק המשמעות המיסטית מקנה תוקף לכלל מצוות התורה, כולל למצוות שאת טעמן איננו יודעים, ולא שום טעם הגיוני או ההיסטורי כזה או אחר.

חיבורו העיקרי של ר' משה די – ליאון להצגת טעמי המצוות הוא ספר הרימון[20]. הספר עוסק באופן נרחב במארג המצוות, וטוען בהשראת דברי חז"ל, כי לכל מצווה יש שורש בעולם האלוהי, ובגין עשייתן נקשר האדם עם עולם הספירות, ומושך שפע וקיום מהם. רוצה לומר, כי כלל המצוות אלה המובנות ואלה שלא כדוגמת פרה אדומה, יש להן מבוא לקשר שבין האדם לעולם העליון. קשר זה איננו הגיוני כלל ועיקר, ואין הוא ניתן להסבר לשוני אנושי, היות והמדובר בקשר מיסטי מובהק. המצוות השונות משקפות את האופי המיוחד של כל אחד מהכוחות האלוהיים, ומצוות פרה אדומה איננה יוצאת דופן, היות שגם שהיא מייצגת כוח אלוהי הקשור בה – ספירת מלכות.

יוסף ג'יקטיליה בספרו שערי אורה, איננו מתייחס למצוות פרה אדומה באופן פרטני, אולם הוא דן באופן מפורט במשמעות של חוקה או חוקים המוזכרים בתורה, כדלקמן:"... ובכל מקום שנמצא חוקה(כמושג או ככינוי למצווה), הוא סימן שאותה מצווה דבקה בשם אדני... ועתה יש לך לדעת כי בכל מקום שתמצא בתורה חוקים הם סימן חוק, כאומרו, חוקים ומשפטים צדיקים, ובכל מקום שתמצא חוקות הם סימן חוקה, כאומרו, אם בחוקותי תלכו... ואם כן מה הפרש(הבדל) יש בין חוקים וחוקות? דע כי חוקים הם סוד אל חי(ספירת יסוד)... וחוקות הם סוד אדני(ספירת מלכות. כלומר כאשר נאמר בתורה חוקים בלשון זכר, קודם ביסוד באחדות זו של ספירות יסוד ומלכות – חוק וחוקה, וכשנאמר בתורה חוקות, בלשון נקבה, קודמת ספירת מלכות וספירת יסוד נכללת בה)... ואחר שהודענוך זה, יש לנו להודיעך הטעם שקרא קצת המצוות חוקים או חוקות. כבר הודענוך כי לשון חוק הוא סוד חקיקת הדברים ושיעורם וגבולם, ושאינם יכולים לעלות(לצאת) מחוץ לגבולם. וכן כל המצוות הנקראות חוקים או חוקות, מצוותיהם סתומות ונעלמות מאוד(כמצוות פרה אדומה הנקראת חוקה). והוציאה אותם(קראה אותם) התורה בלשון חוק, לומר לנו שנקיים אותם ולא נהרהר אחריהן מה טעם נתנו לנו, ונשמור חוק גבול ההרהור והמחשבה בהם, ולא נצא חוץ לגבולי המחשבה וההרהור, ולפיכך נקראו חוקים וחוקות... ושמא תאמר מעשה תהו(הבל) הן? תלמוד לומר אני ה' חקקתיה, ואין לך רשות להרהר בהם... ולפיכך בכל מקום שתמצא בתורה לשון חוק או חוקה, הוא סוד שאתה ראוי לקבל ולקיים ואין לך רשות להרהר על אותה מצווה ולצאת חוץ לגבול השגתך, לפי שטעם המצוות הנקראות חוקים עמוק הוא וזהו סוד את חוקותי תשמרו... וכן בפרה אדומה זאת חוקת התורה... וכן הוא דין האמונה והרהור המחשבה על מצוות הנקראות חוקים..."[21].

ג'יקטיליה קושר את המצוות המכונות חוק או משפט עם ספירות יסוד או מלכות, אבל קובע באופן חד משמעי כי מצוות שכאלה, שאין אנו יודעים או מבינים את טעמם אין להרהר אודותם ויש לעשותם ככתבם וכלשונם היות והמדובר בתובנה שהיא מעבר לשכל האנושי, והיא קשורה כך או אחרת לעולם הספירות האלוהי. לשון אחר, ג'יקטיליה מקבל באופן בסיסי את עמדת הזוהר בנדון, וקושר מצוות ללא הבנה או הגיון לעולם הספירות שההבנה שלו הינה מעבר לשכלו של האדם היות והיא קשורה קשר בל ינתק עם מארג הספירות בכלל, ועם ספירות יסוד ומלכות בפרט.

אחרית דבר

מצוות פרה אדומה בפרשת חוקת, אתגרה מאז ומעולם את פרשני המקרא לסוגיהם. ככול שניסו לתת טעם כזה או אחר עבורה, הרי מהותה נשארה עלומה. גם הרמב"ם בספרו מורה נבוכים, המנסה לתת לפרה אדומה גוון של ריטואל היסטורי שהרושם שלו נשאר במקרא, לא מצליח לתת מענה קוהרנטי אודותיה. המקובלים פתחו תקופה חדשה בפרשנות המצוות כולם, בהסבירם שכל מצווה יש לה רפלקציה או קשר לעולם הספירות האלוהי. אשר על כן, אין צורך לחפש טעמים כאלה ואחרים למצוות כדוגמת פרה אדומה, היות ופרה אדומה בפרשנות הקבלית של הזוהר למשל, קשורה לספירת מלכות ולמידת הדין הרך הקיימת בה.

בכך נטרלו המקובלים את העוקץ בדבר הסברם של מצוות ללא טעם הגיוני, וכללו את כולן במארג מחייב ומיסטי, בו לאדם העושה אותן יש חלק וקשר לעולם האלוהי ממעל. ג'יקטיליה ממשיך בספרו שערי אורה בקו מחשבה דומה, וקובע כי כל המצוות המכונות בתורה חוק או משפט קשורות קשר ישיר לספירות יסוד או מלכות. ככאלה אין להגיון האנושי אפשרות להבינם, אך עובדה זו אל לה להפריע לאדם מלקיים אותם. נהפוך הוא, היות ומצוות אלו קשורות קשר ישיר עם עולם הספירות אל לו לאדם להרהר בתוקף מצוות כאלה כפרה אדמה, והוא מחוייב לעשותם ככתבם וכלשונם גם אם ההשגה השכלית אודותיהם רחוקה מהשגה.

[לאוסף המאמרים על 'פרשת חוקת', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעשרה

• אוסף המאמרים על 'פרשת חוקת'.
• אוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת חוקת (חֻקַּת) באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 30/6/19.
• פנחס יחזקאלי (2023), הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 18/10/23.

[1] ראה לדוגמא - היינמן. י', טעמי המצוות בספרות ישראל, א'- ב', מהדורה שלישית, תשי"ד- תשט"ז;

נהוראי. מ', צ', תורת המצוות של הרמב"ם, דעת, 13, תשמ"ד, עמודים 28- 42 ;

כשר. ח', עיקר וטפל בין חלקי התורה, HUCA, 66, 1995, עמודים א'- ל';

הנ"ל, עמדת הרמב"ם כלפי מיון המצוות לשמעיות ושכליות, HUCA, 56, 1985, עמודים א'- ז' ;

[2] בעיקר בשער השני של שערי אורה.

[3] רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ג', פרק כ"ה.

[4] רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ב', פרק מ'. ראה- אריסטו, פוליטיקה, ספר א', פרק 2, 1253א, 2- 38;

הרווי. ז', בין פילוסופיה מדינית להלכה במשנת הרמב"ם, עיון, כ"ט, תש"מ/תשמ"א, עמודים 198- 212.

[5] אבו נצר מוחמד אל-פאראבי , מתמטיקאי, מדען, רופא ופילוסוף מוסלמי, נפטר בשנת 951.

[6] ראה- Davidson. H, A, Alfarabi Avicenna and Averroes on Intellect, New York, and Oxford, 1992, 201- 202

[7] פירוש האגדות לר' עזריאל, מהדורת ישעיה תשבי, ירושלים, תש"ה, עמוד 38.

[8] זוהר, חלק ב', דף פה, עמוד ב'. תרגום – ישעיה תשבי, משנת הזוהר, מוסד ביאליק, כרך ב', תשמ"ב, עמוד: תלב. (להלן, תשבי, משנת הזוהר).

[9] תשבי, משנת הזוהר, עמוד: תמ.

[10] במדבר רבה, פרשה יט, ג'.

[11] ראה- גבריהו. ח', מ', י', האלילות לפי תפיסת הרמב"ם, ספר קארל, ירושלים, תש"ך, עמודים 353- 368

[12] הספר מכיל בין דפיו את תיאורה של דת הצאביה. החיבור יוחס לאדם בשם אבן וחשיה, שלפי טענתו תרגמו משפה שמית קדומה(כשדית) לערבית. ברם, החוקרים חלוקים בדעותיהם לגבי מהימנות מקור זה, אם כי יש מבניהם הטוענים כי יש בספר גרעין של אמת היסטורית. על כך ראה- The Encyclopedia of Islam, New Edition, Leiden and London, 1960, Vol 3, pp. 963- 964   (על פי  הפנייתו של  פרופ' מיכאל שוורץ);סטרומה. ש,  צאבאים של חראן וצאבאים אצל הרמב"ם: על התפתחות הדת לפי הרמב"ם, ספונות, סדרה חדשה, ז', כ"ב, עמודים 277- 295

[13] יוסף דן, תולדות תורת הסוד העברית, מרכז זלמן שזר, ירושלים, כרך י', 2014, עמוד: 30. (להלן, דן, תורת הסוד).

[14] גרשם שלום, תשובות המיוחסות לר' יוסף ג'יקטיליה, אמת ליעקב, ספר היובל ליעקב פריימאנן, ברלין, תרצ"ז, עמודים: 163 – 170.

[15] שם, עמוד 163.

[16] אפרים גוטליב, מחקרים בספרות הקבלה, ערך יוסף הקר, ת"א, תשל"ו, עמודים: 121 – 128.

[17] שם, עמודים : 124 – 125, על פי כתב יד קימברידג', 13, ב – 14, א.

[18] ראה – ישעיה תשבי, משנת הזוהר, כרך ב', מוסד ביאליק, ירושלים, תשמ"א, עמוד רפ ואילך.

[19] זוהר, חלק ג', דף קפ, עמוד ב'.

[20] דן, תורת הסוד, עמודים: 422 – 471.

[21] יוסף ג'יקטיליה, שערי אורה, מהדורת יוסף בן שלמה, מוסד ביאליק, כרך א', תשמ"א, עמודים: 127 – 129.