תקציר: פרשת בלק מזכירה במופע חד פעמי את בלעם שהיה נביא אך לא היה מבני ישראל. המדרש טוען כי דרגתו הנבואית של בלעם הייתה גבוהה משל משה, ועל כך נאמרו תשובות רבות. על פי ר' משה די ליאון, בעיקר בספרו שקל הקודש, עיקר כוחו של בלעם היה מעולם הטומאה. רוח הקודש שניבא דרכה שרתה עליו, היות שהיא משולה לאש, ואש לא נטמאת גם שהיא נמצאת עם הטומאה.

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

* * *

פרשת בלק בספר במדבר עוסקת רובה ככולה דווקא בבלעם. בשל כך כינו חז"ל את הפרקים של הפרשה שעוסקים בבלעם בשם פרשת בלעם או לחילופין ספר בלעם^[1].

בהתבוננות מעמיקה נראה שסיפור בלעם נכתב עם קשר רופף למדי לשאר פרשיות המקרא, ותנא דמסייע לכך היא העובדה שהאנשים והמאורעות שמסופר עליהם בסיפורי בלעם, אינם מופעים כמעט בפרקים הסמוכים אל הסיפור שבו בלעם עומד במרכז התמונה. הדבר עולה בקנה אחד עם שיטתו של ר' יוחנן שטען כי: "התורה מגילה, מגילה, ניתנה"^[2] , כלומר – שסיפור בלעם כמו גם סיפורים נוספים במקרא, נכתב ללא קשר ישיר עם הפרשיות המקרא האחרות. החולייה המקשרת היחידה בסיפור בלעם לטקסט של הפרשה הינו הציון שבני ישראל חונים בערבות מואב בדומה לפרקים אחרים הסמוכים לסיפור בלעם.

פרט לעובדה שסיפור בלעם נראה כתפור בתפר גס למקומו, ישנה בעיה פרשנית נוספת בטקסט המקראי והוא הקשר בין סיפור בלעם לבין המשלים היוצאים מפיו. חלק מחוקרי המקרא טוענים שסיפור בלעם ומשליו הם שני חיבורים שונים, אולם הדעת נותנת כי סיפורי בלעם חסרים ללא המשלים שלו. לשון אחר – אם נוריד את קטעי הפרוזה של בלעם מהסיפור הכללי, נתקשה להבין את המתרחש בסיפור.

בלעם עצמו נושא ארבעה משלים שונים שנעמוד על משמעותם בקצרה

המשל הראשון^[3]  בלעם צופה אל עבר בני ישראל ממקום גבוה לאחר שבלק מלך מואב שכר אותו לקללם. במחזה שנגלה לבלעם הוא רואה את חוסנם  של בני ישראל, ואומר כי לאל אין כל כוונה לקללם.

במשל השני^[4] בלעם מנסה את כוח הקללה כנגד בני ישראל תוך שהוא משתמש בהקרבת קורבנות תוך בחירת מקום מיוחד לשם כך. עד מהרה הוא למד כי גם עזרים טקטיים אלה אינם יכולים לשנות את החלטת האל, למרות רצונו העז של בלק, שהביא את בלעם בדיוק למטרה זו.

במשל השלישי^[5] שוב נוכח בלעם לדעת כי הברכה או הקללה מצויות באופן בלעדי בידי האל, ולכן אין הוא יכול למרות כוחו הנבואי לקלל את בני ישראל ללא רשותו של האל. זאת ועוד. במשל זה אנו למדים גם כי כל קללה שמופנית כנגד בני ישראל חוזרת אל אומרה כך שבלעם נזהר שבעתיים בהוצאת קללה כנגד בני ישראל למנגינת ליבו של בלק.

במשל הרביעי והאחרון בפרשה^[6] מראה בלעם את כוחו הנבואי ואומר כי בעתיד מואב תיפול בידי בני ישראל. יש כאן סוג של סגירת מעגל ואמירה ברורה של מידה כנגד מידה. בלק שכר את בלעם בכדי לקלל את בני ישראל בכדי לפגוע בהם, אולם אלא האחרונים יכבשו את מואב בעתיד הנראה לעין.

סיכום ביניים - פרט לסיפור האתון^[7] ארבעת המשלים הללו מהווים שלמות טכסטואלית, וגם אם במקור סיפור בלעם והמשלים שלו היו שני סיפורים נפרדים הרי האפוס שנוצר מאיחודם נראה ראוי ונכון.

עד כה עסקנו בטקסט המקראי והסברו, אך האם דמותו של בלעם הינה אמיתית?

מסתבר שהתשובה לכך חיובית. בחפירות ארכיאולוגיות^[8] בתל דיר-עלא שבעמק הירדן בשנת 1967 ואילך, נתגלו שרידי טיח שנפל ככול הנראה מקיר סמוך. בטיח זה נמצאו קטעים של כתובות, ככול הנראה מהמאה השמינית לפני הספירה, שנכתבו בדיו שחורה ובדיו אדומה. אחד השמות שנתגלו שם היה שמו של בלעם בן בער, הזהה עם בלעם בן בעור הנזכר בפרשת בלק. היות שהכתובות נמצאו במצב שימור בעייתי, היה קושי להבין את הנאמר בהן. בנוסף, החוקרים נחלקו בדעותיהם בדבר זמן כתיבתם, ובאיזה כתב, הם כתב ארמי או כתב עמוני.

למרות הקושי בפענוח הכתובות, הצליחו החוקרים לזהות בה את בלעם, המכונה אש חזה אלהן – איש חוזה אלוהים על פי הנאמר בטקסט המקראי. להלן מספר שורות מהכתובות של דיר-עלא, על פי פירושו של פרופ' משה ויינפלד (ראה הערה 8).

1. ספר בלעם בן בעור, איש חוזה אלוהים הוא, ויבואו אליו האלים בלילה
2. ויאמרו לבלעם בן בעור כה יפעל בלע באחריות...
3. ויקם בלעם בבוקר...
4. ויעל עמו אליו, ויאמרו לבלעם בן בעור למה תצום?
5. ויאמר להם שבו ואגיד לכם ולכו ראו פעולות האלוה...

על פי הכתובת, מילות המפתח בתחילתה, הכתובות בדיו אדומה הן אלה – ספר בלעם בר בעור אש חזה אלהן יפעל אחראה - רוצה לומר שמשפט זה הינו מבוא לנבואה המתייחסת לבלעם נביא האל, אשר ניבא על אחרית הימים(=אחראה).

צורת ההתגלות בכתובת, שיצאה לפועל בלילה, דומה למה שנאמר בטכקסט המקראי, בו האל מתגלה לבלעם באישון לילה.

גם האופן שבו האלים בכתובת או האל בסיפור המקראי מתואר באותו פועל לשוני – ויבואו אליו האלים כנגד ויבוא אלוהים אל בלעם לילה.

לאחר ההתגלות הלילית, בשני המקורות, הן בכתובת והן בסיפור המקראי נאמר כי בלעם קם בבוקר, ומספר לסובבים אותו את ציווי האל. לא נאריך בניתוח כל הכתובת מול הסיפור המקראי, מקוצר היריעה, אולם ההשוואה שהובאה כאן, גם אם היא מוגבלת בהיקפה מראה בבירור כי יש קשר הדוק בין המסופר במקרא לבין הכתובת מדיר-עלא.

נחזור לרגע לסיפור האתון, וניווכח כי הפילוסופים של ימי הביניים התקשו מאוד להכיל את סיפור האתון המדברת בכלל, ואת קבלת הנבואה של בלעם מהאל. כך פותר הרמב"ם את השאלות הללו במורה נבוכים: "כבר הסברנו שבמקום בו נזכרת ראיית מלאך או פנייה בדיבור מצדו - זה אך ורק במראה הנבואה או בחלום, בין אם זה נאמר מפורשות בין אם לא, כפי שהקדמנו ואמרנו. דע זאת והבינהו מאוד מאוד... וכן פרשת בלעם כולה בדרך (במדבר כ"ב, 22, 23) ודיבור האתון (שם, שם, 28, 30) - כל זאת במראה הנבואה, כי התברר בסוף שמלאך ה' (שם, שם, 31-33) דיבר אליו ..". (מורה נבוכים, חלק ב', פרק מ"ב, מהדורת שוורץ). כלומר הרמב"ם פותר את השאלה בעזרת המתודה שפיתח במורה נבוכים. בכל מקום במקרא, שמופיע מלאך המנהל דו שיח עם האדם, המדובר במראה נבואה ולא במקרה של ממש שאירע במציאות. כמובן שגם ממראה נבואה זה יש ללמוד לקחים כאלה ואחרים אולם דיבור האתון לא היה ולא נברא, וגם נבואתו של בלעם איננה ברמה גבוהה כפי שניתן היה להסיק מפסוקי המקרא, אלא המדובר בחלום או בחזון לילי ותו לא.

תורת הנבואה אצל המקובלים במחצית השנייה של המאה השלוש עשרה היא מורכבת היות שתורת הנבואה הפילוסופית קנתה לה מהלכים אצל משכילי ספרד. בנוסף הצורך לחבר לתורת הנבואה את המסורות המיסטיות של ספרות ההיכלות ודבריהם של חסידי אשכנז, קרי תורת הכבוד, לא הקלה על המלאכה[9]. בתורת הנבואה על פי התפיסה הקבלית עסקנו במקום בפרשת ויצא בספר בראשית, ואילו כאן ננסה להתמקד בדברים שנאמרו אודות בלעם ונבואותיו.

ככלל המבואות בספר הזוהר אודות הנבואה אצל ר' משה די ליאון (רמד"ל), מצויות לאורכו של הספר כולו. בזוהר על אתר בפרשתנו, הטיעון כלפי בלעם היה שהוא לא היה נביא של ממש אלא אדם שעסק בכשפים, ומהם למד את העתיד להיות, כדלקמן: " כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ. אֲבָל בֶּן צִפּוֹר מַמָּשׁ, שֶׁהֲרֵי כְּשָׁפָיו הָיוּ בְכַמָּה מִינִים שֶׁל אוֹתָהּ צִפּוֹר. לוֹקֵחַ צִפּוֹר, מְכַשְׁכֵּשׁ בְּעֵשֶׂב, מַפְרִיחַ בָּאֲוִיר, עוֹשֶׂה מַעֲשִׂים וְלוֹחֵשׁ לְחָשִׁים, וְאוֹתָהּ צִפּוֹר הָיְתָה בָּאָה וְאוֹתוֹ עֵשֶׂב בְּפִיהָ, פורחת באויר מְצַפְצֶפֶת לְפָנָיו. וּמַכְנִיסָהּ בִּכְלוּב אֶחָד. מְקַטֵּר קְטֹרֶת לְפָנֶיהָ, וּמוֹדִיעָה לוֹ כַּמָּה דְבָרִים. עוֹשֶׂה כְשָׁפָיו, וְהָעוֹף מְצַפְצֵף, פּוֹרֵחַ וְטָס אֵצֶל גְּלוּי עֵינַיִם וּמוֹדִיעַ לוֹ, וְהוּא בָּא. וְכָל דְּבָרָיו בְּאוֹתָהּ צִפּוֹר הָיוּ"[10].

אם כך מה היו הנביאים האחרים פרט למשה רואים? לפי משה די ליאון הם ראו מראה תעתועים המתגלה להולכי מדברות שרואים בהליכתם במדבר דברים נפלאים מכוח הדימיון[11]. רוצה לומר שהנביאים פרט למשה, התנבאו בכוח הדימיון שלהם בלבד.

רמד"ל מוטרד בדבר נבואותיו של בלעם בספרו שקל הקודש[12], בהיבט כפול. האחד – כיצד קיימת נבואה בקרב הגויים, והשני – כיצד המדרש יכול לומר שנבואת בלעם הייתה גבוהה משל משה?  להלן נדון בדבריו לאור שאלות אלה.

בדרוש הראשון העמיד רמד"ל את הנבואה כך שהיא משתמשת ברוח הקודש, כנגד הנבואה ברוח הטומאה של בלעם, כדלקמן:" יש לדעת ולחקור על כל מה שהתעוררנו בתחילה ולחזור כל העניינים על תוכן הפרט הכללי, כי הוא יתברך אחד מיוחד במעלתו, וכי הוא יתברך אין לחשוב אותו ולדמות אותו בשום צד מכל צד ציור וצורה, כי הוא נשלל מכל דמיון צורה גופנית, ואין לחשוב ולהרהר בעניינים אלה. והתבונן כי כל הנביאים כולם שלא השיגו את מעלת משה רבינו עליו השלום, ולא הייתה נבואתם נבואה מצוחצחת, מפני שהם לא ניבאו אלא מתוך אספקלריא שאינה מאירה, ומשה ע"ה עלה במעלה עליונה על כל הנביאים והייתה נבואתו מתוך אספקלריא המאירה, והתורה העידה עליו, ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, מפני המעלה הזאת אשר אמרנו"[13].

אם האל לפי דברים אלה הוא נשגב לאין שיעור ואין לו דמות גופנית, מה ראו הנביאים? לפי רמד"ל הם ראו ישויות נמוכות ולא את האל עצמו, ורק משה חזה במהות האחורית של האל, המכונה אספקלריא מאירה[14]. בהמשך הדברים מתייחס די ליאון לנבואתו של בלעם:" ואם תאמר אם כן מהו שאמרו רבותינו ז"ל[15], בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם, והוא בלעם הרשע? אם כן דבר גדול ונשגב הוא, בהיותו שקול בנבואתו למעלת השלימות מאותו רבן של כל הנביאים. וכבר הורונו במה שכתוב ויקר אלהים את בלעם, בלשון קרי ובלשון טומאה. היאך הוא יתברך שורה עליו רוח הקודש, והיאך רוח הקודש שורה על מקום טמא?... יש מפרשים בזה העניין: אמרו כי הוא יתברך, רוח הקודש וכל תשמישיו אש, ומה אכפת לו, כי האש אינו חסר כלום והאש אינו מקבל טומאה, ואע"פ ששורה הקדושה שהיא אש... מה האש לא מקבלת טומאה, אף דברי תורה אינם מקבלים טומאה, ועל כן אל תתמה בהיות האש שורה בכל מקום כי אין מקבל טומאה".

רמד"ל מבאר ששריית רוח הקודש היא אש, והאש איננה מקבלת טומאה. מבחינה תאולוגית די ליאון מציג כאן תפיסה האומרת כי האלוהות שורה בכל מקום, כולל במקומות טמאים, שכן היא דומה לאש, ולכן אין היא נפגעת מהטומאה. לאחר מכן, הוא איננו דוחה את הדימוי של רוח הקודש לאש שאיננה מקבלת טומאה, אך אומר כי השאלה הנכונה אודות בלעם נסובה על העניין הבא - כיצד יתכן שאדם טמא כבלעם זכה שתשרה עליו רוח הקודש, ובגין כך הוא יהפוך לנביא?  על כך אומר רמד"ל שלא רוח הקודש שורה על נביא טמא כבלעם, אלא המקבילה שלה, רוח הטומאה. הקוסמים בני אומות העולם מכינים את עצמם לשרייתה של רוח הטומאה בכוונת מכוון, כך שיש להיטמאות זו היבט מיני קלוקל, כגון בלעם ויחסיו עם אתונו. על כך מוסיף רמד"ל שרוח הטומאה הינה מקבילה לרוח הקדושה בעולם, כך שמשה ובלעם ניזונים בנבואתם ממקור מקביל. משה ניזון מרוח הקדושה ואילו בלעם ניזון מרוח הטומאה, כדלקמן:" וזה הוא עניין מאותם הקוסמים והמעוננים ובעלי הנחש, שהם מטמאים את עצמם בטומאה ידועה כדי להשרות עליהם רוח טומאה... ועל העניין הזה בלעם הרשע הוא היה קוסם ומנחש ולא היה יכול להשיג השגת חפצו עד שיהיה מטמא עצמו באתונו, ואזי היה ממשיך עליו רוח טומאה. ואמנם סוד העניין במעלת נבואתו של בלעם הרשע לא היה אלא מצד הטומאה, ובאותו הרוח היה משיג השגה לדעת בצד הטומאה כמו משה רבינו ע"ה במעלת הקדושה. משה ע"ה למעלה במעלת הקדושה, בלעם הרשע למטה במעלת הטומאה..."[16].

אם אנו בוחנים את דברי ר' משה די ליאון לעומקם, אין הוא מבליט הבדל כל שהוא בין נבואת משה לנבואת בלעם, אלא הוא רק מפריד בין צד הטומאה לצד הקדושה, מה גם שההיסק הלוגי מדבריו מניח כאילו כוח ההשגה משני מקורות מנוגדים אלה שווה.

ר' יוסף ג'יקטיליה עוסק בעניין הנבואה כפי שכבר הבאנו זאת במקום אחר בספרו גנת אגוז, שנכתב ברוח הקבלה הפילוסופית. הוא מדבר שם על שלוש תקופות עיקריות בעניין חלותה של הנבואה, תקופת האבות, תקופתו של משה והתקופה שלאחריו, וקושר זאת עם שמותיו של שם הוויה.

ג'יקטיליה גם מתאר מדרגות שונות של החוויה הנבואית, והוא מחבר כל מעלת נבואה עם הטבע של שליחות הנביא, לפי המדרג של תורה, נביאים וכתובים[17].

מתוך דבריו יוצא בבירור כי נבואתו של משה עולה באיכותה עשרות מונים מאשר שאר הנביאים בכלל, ובפרט את העובדה שהנבואה הייתה שורה על משה בכל עת, בדומה לדברי הרמב"ם במשנה תורה[18]. שאר הנביאים לדעתו של ג'יקטיליה מעלתם היא למטה ממעלת נבואתו של משה, והם התנבאו רק בחלום, במשלים או בחידות, ולא בכל עת שירצו אלא בעיתים ידועות ובתנאי שקודם לכן הכשירו את עצמם לכך.

הבדל איכותי זה בעניין הנבואה בין משה לשאר הנביאים, נשאר גם בספרו של ג'יקטיליה שערי אורה, ספר שנכתב תחת ההשפעה של הקבלה התיאוסופית, להלן דבריו: "ואם כן מה הפרש יש בין נבואת משה רבינו ע"ה לנבואת שאר כל הנביאים עליהם השלום. דע כי נבואת משה רבינו ע"ה נתאחזה (בספירת) תפארת שהיא(נקראת) אספקלריה מאירה, ומשם דבק(משה) בספירות העליונות. ושאר כל הנביאים לא נתאחזו (בספירת) תפארת שהוא סוד יהוה אלא על ידי אמצעות הספירות התחתונות... ומה שתמצא הנביאים מדברים עם יהוה על ידי אמצעות ודאי, וכבר ידעת כי הספירה האחרונה הנקראת אדני נקראת אספקלריה שאינה מצוחצחת ומתוכה ראו הנביאים על ידי הדימיון"[19].  היכן אנו יכולים למקם את בלעם בכל המארג האמור?  לכאורה אין לו שום שייכות לאמור.

בספרו שערי צדק מזכיר ג'יקטיליה את בלעם ואת כוחו הנובע מכוח מאגי ולא מכוח נבואי, כדלקמן: " ועל אותה המידה אין כל בריה יכולה לעמוד ועליה נאמר נובלות חכמה של מעלת התורה אמנם הצינורות וההמשכות הנשפעות ממנה בהגיעם דרך הצינורות עד המלכות אז היא מתמלאת ממנה בסוד כי מלאה הארץ דעת ה' כמים לים מכסים ואז אותה השפע הבא אליה מן החכמה העליונה ומתמלאת הימנו נקרא גם היא על שמו חכמה וקורא לה חכמה אחרונה וזה חכמה שנאמר בו ובלב כל חכם לב נתתי חכמה וזהו החכמה שנתנה לשלמה אבל חכמה ראשונה אין כל אדם שבעולם שיכול לעמוד עליה ועליה אומר שלמה כל זה נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני אלא כך אמר שלמה אף על פי שנמסרה לי חכמה אחרונה במתנה השתדלתי להיכנס אולי אשיג אל החכמה עליונה וראיתי כל השבילים וכל הצינורות סתומות לפני ואין להיכנס לחכמה עליונה לפי שאינה נמסרת לשום ברייה ועליה נאמר אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה נמצאת למד שלא השיג שלמה אלא בחכמה אחרונה וזה סוד וישב על כסא ה' מלך ועל זה נאמר ותרב חכמת שלמה מכל חכמת בני קדם ומכל חכמת חצרים וכבר ידעת שאמרנו לך שמצרים שניה לארץ ישראל ובני קדם גדולה היתה חכמתם שקבלוה בדור הפלגה כעניין ויהי בנסעם מקדם והם אמרו נעשה לנו שם וראה עד היכן הגיע חכמתם שלאותו מקום גלו כלי בית המקדש והמבין זה יבין הצלם שעשה נבוכדנצר וצוה לכל האומות להשתחות לפניו ועליו נאמר ופקדתי על בל בבבל וכו' והסוד הוא ונעשה לנו שם ועל זה קרא שמו בבל וזו היא חכמת בני קדם ובלעם הרשע היה בקי בחכמה זו מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם ודע כי יש הפרש בין הררי קדם ובין מראש הררי קדם כיתרון האור מן החושך ועוד תשיג בזה בגזירת הש"י"[20].

לענייננו בקטע ארוך זה אומר ג'יקטיליה כי בלעם ידע את החכמה הקדומה שפותחה כבר בארץ בני קדם. חכמה זו איננה חכמת הקבלה אלא חכמה קדומה המכילה ככול הנראה מאגיה וכשפים שבלעם היה בקי בהם. האם יש כאן רמז של ג'יקטיליה לחכמה הקדומה של כת הצבאה הנזכרת במורה נבוכים? קשה לומר וכך או אחרת הנושא מצריך דיון מעמיק ונפרד[21].

במקום נוסף בספר שערי צדק, ג'יקטיליה קושר את לבן הארמי המכשף עם בלעם שלא טמן ידו בצלחת בנושא כשפים, כדלקמן:" ודע כי יעקב צריך למקלות הללו בהכרח לפי שהיה עסקו עם לבן הארמי לובן רמאות את החזיר כי מפריס פרסה הוא והוא גרה לא יגר כי יש מקומות במרכבה שכוחות הטומאה נאחזות בהם והם נקראות קשר הנחש ונקראות גם לבן הארמי הוא המרמה את הבריות הרי הוא רמאי לבן ונמצא שחור מקום המרמה... ולפיכך לבן הארמי והוא אמר ליעקב נחשתי ויברכני ה' בגללך לפי שיעקב ולבן שניהם ירשו מקום הלובן יעקב ירש מקום הלובן הפנימי ראש הכתר מחשוף הלבן ולפיכך ירש את הברכה ולבן הארמי ירש לובן הרמאות מקום הכוחות החיצונות אותו הלובן המועט שבו נאחזות במרכבה... ודע כי לבן הארמי היה אביו של בלעם וזה הרשע היה בקי בכל הנחשים שבעולם ורצה להלחם עם יעקב ואמר נחשתי ויברכני ה' בגללך הכל רמוז הנה כי לובן הנחשים הוא סוד קשר הטומאות החיצוניות בפנימיות ולפיכך הרע מבחין את הטוב והטוב מבחין את הרע ולפי שלבן הארמי היה כן הוצרך יעקב להתנהג עמו בקצת הלובן שברמאות בדרך פתלתול... ולבן הארמי היה מזמנו של יעקב עד זמן השופטים של ישראל וזהו כושן רשעתיים וודאי שעשה רשעיות ולכן נעשה כושן... כי בהרת לבנה(סוג של נגע) היא והיא באה מכוחות הטומאה הנקראת לבן הארמי.."[22]. 

הקשר של לבן ובלעם הגם שאין הוא יכול להיות כרונולוגי, הקשר בין שני האישים הללו שייך כאמור לכוחות הטומאה והכישוף שהיו באמתחתם, כך שללא ספק בלעם שאב את כוחו הנבואי לא ממקורות הקדושה, השכל והספירות אלא מהסטרא אחרא ומכוחות הכישוף והטומאה, בדומה לדבריו של רמד"ל בספר הזוהר.

אחרית דבר

פרשת בלק מזכירה במופע חד פעמי את בלעם שהיה נביא אך לא היה מבני ישראל. המדרש טוען כי דרגתו הנבואית של בלעם הייתה גבוהה משל משה, ועל כך נאמרו תשובות רבות. על פי ר' משה די ליאון, בעיקר בספרו שקל הקודש, עיקר כוחו של בלעם היה מעולם הטומאה. רוח הקודש שניבא דרכה שרתה עליו, היות שהיא משולה לאש, ואש לא נטמאת גם שהיא נמצאת עם הטומאה.

ר' יוסף ג'יקטיליה, בעיקר בספרו שערי צדק, קושר בין לבן המכשף לבין בלעם הרשע. אמנם אין לבן יכול להיות כרונולוגית אביו של בלעם, אבל המדובר כנראה במישור הרעיוני, ששם בלעם הוא ממשיך דרכו של לבן. לשון אחר, בלעם לא שאב את כוחו לפי ג'יקטיליה מכוחות הקדושה, אלא כוחו הנבואי הגיע לו מכוחות הסטרא אחרא והטומאה. ראוי לציין שלפי רמד"ל התוצר של נבואה שכזו שוות ערך ברמתה לנבואה הבאה ממקורות הקדושה, ופרשנות נועזת זו עוקרת מהשורש את התהייה כיצד יתכן כי רמתו של בלעם בנבואה הייתה נשגבה ברמתה ויכולותיה, שלא נפלה ואולי אף עלתה על רמת הנבואה של משה.  

[לאוסף המאמרים על פרשת בלק, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעשרה

• אוסף המאמרים על פרשת בלק.
• אוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2023), הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 18/10/23.
• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת בלק באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 8/7/19.

[1] בבלי, בבא בתרא, דף י"ד, עמוד ב'.

[2] בבלי, גיטין, דף ס', עמוד א'.

[3] במדבר, פרק כ"ג, פסוקים : ז' – י'.

[4] שם, פרק כ"ג, פסוקים: י"ח – כ"ד.

[5] שם, פרק כ"ד, פסוקים ד' – ט"ז.

[6] שם, פרק כ"ד, פסוקים: ט"ו – י"ט.

[7] שם, פרק כ"ב, פסוקים: כ"א – ל"ה. על אתון בלעם ראה- אבי הראל, פשט או אלגוריה? – הרמב"ם ושפינוזה על אתון בלעם, ייצור ידע, יולי 2016.

[8] עולם התנ"ך, ספר במדבר, הכתובות מדיר-עלא,  הוצאת דודזון-עתי,1997, עמודים:137 – 138.

[9] רונלד גושטל, תורת הנבואה של ר' יוסף ג'יקטיליה ור' משה די ליאון, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, כרך ח', תשמ"ט, עמוד: 217. (להלן, גושטל, תורת הנבואה).

[10] זוהר, חלק ג', דף קפ"ד, עמוד ב'. (תרגום שלי).

[11] ראה – שם, שם, דף רנג, עמוד ב'.

[12] על ספר שקל הקודש ראה – יוסף דן, תולדות תורת הסוד העברית, מרכז זלמן שזר, כרך י', 2014, עמודים:362 – 398.

[13] ר' משה די ליאון, ספר שקל הקודש, ההדיר על פי כתבי יד והוסיף מבוא, שרל מופסיק, לוס אנג'לס, תשנ"ו, עמודים: 13 – 14. כל המבואות הנוספים מספר שקל הקודש הם מאותו מקור.

[14] ראה – יבמות, דף מ"ט, עמוד ב'.

[15] ספרי, דברים, פיסקה שנז, עמוד 430.

[16] שקל הקודש, עמוד 15.

[17] גוטשל, תורת הנבואה, עמוד 219.

[18] רמב"ם, משנה תורה, הלכות יסודי התורה, פרק ז', הלכה ו'. הד לכך ניתן למצוא גם במורה נבוכים, חלק ב', פרק מ"ה.

[19] יוסף ג'יקטיליה, שערי אורה, מהדורת יוסף בן שלמה, מוסד ביאליק, כרך א', תשמ"א, עמוד 159.

[20] יוסף ג'יקטיליה, שערי צדק, א', ל"ו. (מהדורת צילום של דפוס קראקא תרמ"א, יצאה לאור בירושלים בשנת תשכ"ז, להלן, שערי צדק).  שערי צדק עוסק בעשרת פרקיו בכינוייהן של עשר הספירות, ובהקדמתו מציג ג'יקטיליה את תכליתו – הוראת תורת הספירות לציבור המעוניין לדעת את תורת הסוד.

ראה – קטלוג שלום, ספריית גרשם שלום בתורת הסוד היהודית, קטלוג, א', בעריכת יוסף דן ואסתר ליבס, ירושלים, תשנ"ט, עמודים: 178 – 179.

יוסף גוטליב, מחקרים בספרות הקבלה, ערך יוסף הקר, ת"א, תשל"ו, עמודים: 96 – 131, 132 – 162.

[21] הרמב"ם מזכיר את כת הצבאה במורה נבוכים, חלק ג', פרק כ"ט. ראה – שרה סטרומזה, צאבאים של חראן וצאבאים אצל הרמב"ם, על התפתחות הדת לפי הרמב"ם, ספונות, סדרה חדשה, ז', עמודים: 277 – 295.

[22] שערי צדק, י', ו'.