תקציר: שנאה איננה תופעה חדשה בפוליטיקה הישראלית, אבל דומה ששנאת בנימין נתניהו שוברת שיאים רבים מאז שימש מנחם בגין בתפקיד הדמון התורן בראשית ימי המדינה. שנאה זו נובעת משילוב של גורמים היסטוריים, פוליטיים ופסיכולוגיים, והיא הולכת ומקצינה. ריכזנו עבורכם את המאמרים שהופיעו באתר 'ייצור ידע', אודות התופעה של שנאת נתניהו והשלכותיה, על פי הכותבים (בסדר הא"ב). קריאה מועילה.

עודכן ב- 17 בנובמבר 2024

שנאה איננה תופעה חדשה בפוליטיקה הישראלית, אבל דומה ששנאת בנימין נתניהו, וכל מי שקשור אליו, שוברת שיאים רבים, והפכה לדיבוק אובססיבי, מאז שימש מנחם בגין בתפקיד הדמון התורן בראשית ימי המדינה. שנאה זו נובעת משילוב של גורמים היסטוריים, פוליטיים ופסיכולוגיים. נתניהו, שהיה ראש ממשלת ישראל במשך תקופות ממושכות, הפך לדמות דומיננטית ביותר בזירה הפוליטית הישראלית.

הסיבות לשנאה כלפיו מגוונות וכוללות את הדברים הבאים:

1. שלטון ממושך וריכוזי: נתניהו כיהן כראש ממשלה במשך זמן רב, מה שהביא להצטברות של אי שביעות רצון ותחושת שחיקה בקרב חלקים מסוימים בציבור. רבים הרגישו שהוא ריכז בידיו יותר מדי כוח ושהדמוקרטיה הישראלית בסכנה.
2. סגנון פוליטי וקמפיינים: נתניהו נודע בסגנון פוליטי ישיר ולעיתים פולמוסי, דבר שהביא להתנגשות עם יריבים פוליטיים ותקשורת. הקמפיינים שלו לא פעם היו שליליים מאוד וכללו התקפות אישיות, דבר שהעצים את השנאה כלפיו.
3. מחלוקות פוליטיות: מדיניותו של נתניהו בתחומים כמו תהליך השלום עם הפלסטינים, כלכלה, מערכת המשפט והתקשורת עוררו מחלוקות עמוקות. במיוחד, התנהלותו בנושא המשפטי והתיקים הפליליים נגדו גרמו לרבים לראות בו סמל לשחיתות ולניסיון לחמוק מהחוק.
4. השפעה על הזהות הקבוצתית: נתניהו הפך לדמות מרכזית בקבוצה הפוליטית שתומכת בו, אך גם עבור הקבוצה שמתנגדת לו. עבור מתנגדיו, הוא הפך לסמל לכל מה שהם רואים כבעייתי במערכת הפוליטית הישראלית, והמאבק נגדו הפך לחלק מהותי מזהותם הפוליטית והחברתית.

דומה ששונאיו של נתניהו התמכרו לשנאתם, עד כדי כך שקשה לדמיין את החיים הפוליטיים בלעדיו. תופעה זו היא תופעה מוכרת שנחקרה לא מעט. היא נובעת, בין היתר, מהדינמיקה החברתית והפסיכולוגית של מאבקים פוליטיים ארוכי טווח. השנאה והמאבק המתמשך הופכים לחלק בלתי נפרד מהזהות האישית והקולקטיבית של המתנגדים, והפחד ממה שיקרה לאחר פרישתו, משאיר תחושה של אי ודאות לגבי העתיד.

כן, תופעה שבה השנאה לאדם או לקבוצה מסוימת הופכת לחלק מהותי מהזהות הקבוצתית ישנן כמה סיבות ותהליכים פסיכולוגיים וחברתיים המסבירות תופעה זו:

1. התגבשות זהות קבוצתית: שנאה כלפי דמות מסוימת או קבוצה יכולה להיות גורם מגבש לקבוצה הנגדית. התחושה של "אנחנו נגד הם" מספקת תחושת שייכות וחיזוק לזהות הקבוצתית. שנאה יכולה להפוך למרכזית במבנה הזהות של הקבוצה, כי היא מספקת מטרה משותפת וברורה.
2. דמוניזציה והדגשת השונות: כאשר קבוצה דמוניזית דמות מסוימת, היא מדגישה את השונות בינה לבין הדמות השנואה. בכך, היא מחזקת את הזהות שלה עצמה ואת תחושת העליונות המוסרית שלה. הקבוצה מתגבשת סביב רעיון שהם שונים, ובמקרים מסוימים טובים יותר, מהאדם או הקבוצה שהם שונאים.
3. פוליטיקה של רגשות: רגשות כמו שנאה יכולים להיות כלי פוליטי רב עוצמה. מנהיגים יכולים להשתמש בשנאה כדי לאחד את תומכיהם ולהניע אותם לפעולה. כאשר השנאה מתועלת נגד אויב משותף, היא יכולה לחזק את הלכידות והנאמנות הקבוצתית.
4. תחושת איום ותגובה פסיכולוגית: במקרים בהם קבוצה מרגישה מאוימת, השנאה כלפי הדמות הנתפסת כמאיימת יכולה להפוך לתגובה הגנתית. זה מחזק את הקבוצה בתחושת המטרה והמאבק נגד האיום המשותף.
5. נרטיבים היסטוריים: פעמים רבות, שנאה כלפי דמות מסוימת נבנית על נרטיבים היסטוריים ומיתוסים שמעצבים את התפיסות והעמדות של הקבוצה. הנרטיבים הללו יכולים להיות מועברים מדור לדור ולחזק את הזהות הקבוצתית סביב השנאה.

דוגמאות לתופעה זו ניתן לראות בהיסטוריה הפוליטית והחברתית ברחבי העולם. לדוגמה:

• ארצות הברית: הדמוניזציה של דמויות פוליטיות כמו דונלד טראמפ או ברק אובמה על ידי מתנגדיהם יצרה הזדהות חזקה בקרב הקבוצות המתנגדות.
• אירופה: השנאה כלפי מנהיגים טוטליטריים במהלך מלחמת העולם השנייה כמו היטלר ומוסוליני שימשה לגיבוש חזיתות אנטי-פשיסטיות.
• המזרח התיכון: השנאה כלפי דמויות פוליטיות שונות באזורים של סכסוך, כמו מנהיגי מדינות יריבות או ארגוני טרור, שימשה לחיזוק הזהות והלכידות בקרב הקבוצות המתנגדות.

ריכזנו עבורכם את המאמרים שהופיעו באתר 'ייצור ידע', אודות התופעה של שנאת נתניהו והשלכותיה, על פי הכותבים (בסדר הא"ב). קריאה מועילה:

אוספי מאמרים רלוונטיים נוספים:

• שנאה ופשעי שנאה.

פנחס יחזקאלי

• פנחס יחזקאלי: דמוניזציה, בוז ולעג אישי הם נשק אימתני. הכללים ה- 5 וה- 13 של סול אלינסקי;
• פנחס יחזקאלי: שנאת נתניהו;
• פנחס יחזקאלי: שרה נתניהו וההיגיון הפרדוקסלי של השבירות;
• פנחס יחזקאלי: תיעוד שנאת נתניהו בתמונות, שנת 2023;
• פנחס יחזקאלי: תיעוד שנאת נתניהו בתמונות, ינואר-יוני 2024;
• פנחס יחזקאלי: תיעוד שנאת נתניהו בתמונות, יוני-יולי 2024;
• פנחס יחזקאלי: תיעוד שנאת נתניהו בתמונות, יולי 2024;
• פנחס יחזקאלי: תיעוד שנאת נתניהו בתמונות, אוגוסט-ספטמבר 2024;
• פנחס יחזקאלי: תיעוד שנאת נתניהו בתמונות, מאוקטובר 2024 ואילך;
• פנחס יחזקאלי: חרדת ההתחלפות של אליטת ההון הישראלית;
• פנחס יחזקאלי: הדמוניזציה של בנימין נתניהו בערוצי הליבה, רק מחזקת את ההערצה כלפיו במדינות ערב.

.

נספח: תגידו, במחאה שונאים את ביבי או מעריצים אותו?

אם הם באמת שונאים אותו כמו שהם מספרים, צריך היה חלמאות אסטרטגית אמיתית כדי להפוך אותו לגורם היחידי שעומד בין ישראל לבין תבוסה.

אם ראשי ארגוני הביטחון היו מתפטרים כפי שנדרש מעובדי ציבור בתחילת המלחמה (מי שאיננו מבין את ההבדל בין עובדי ציבור לנבחריו, כדאי שייזכר בשיעורי האזרחות בתיכון...), היה נוצר לחץ בלתי נסבל על נתניהו להתפטר. אבל העובדה שמנהיגי המחאה לחצו עליהם להישאר בתפקידם כ'שומרי סף' של 'ישראל הראשונה', (...) הפכה אותו ל'שומר הסף' של 'ישראל השנייה'.

ואז, החל 'קמפיין עריפת נתניהו' והרס הלגיטימציה של ועד החטופים כ'חיילים' בשירות המחאה. ואז, איבדו פרשני 'ישראל הראשונה' את הצפון בהטיפם להשלמה עם תבוסה בדרום, לוויתור על כל הישגי המלחמה, ולדרדור ישראל לסכנה קיומית... ומי נותר לבדו עם האצבע בסכר? נתניהו!

וככה, מאדם שעתידו מאחוריו, בנתה לו המחאה קריירה חדשה וקהל בוחרים שרואה בו יחידי, שעוצר את הגלישה של ישראל אל התוהו, בעידוד האליטה שלה שכבר אינה מסתירה את הרצון להיפטר מהציונות לטובת מדינת כל אזרחיה, במה שישאר מישראל אחרי ביצוע 'חזון שתי המדינות'.

אז הם באמת שונאים אותו? או שאינם יכולים בלעדיו? כך או כך הוא נשאר, והם יכולים לבוא בטענות רק לעצמם!

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!