תקציר: פנחס באישיותו, מעשיו, אורך חייו והשוואתו, על ידי המדרש, לאליהו, חייב את הפרשנים השונים להתייחס לנקודות אלה, ואכן יש שפע של פרשנויות אודות האנקדוטות הללו. לגבי אורך חייו, גם אישיות רציונליסטית כמו הרמב"ם, לא פוסל שהאריך חיים באופן חריג ויוצא דופן, כי אחרת קשה ליישב את דברי הכתובים העוסקים במופעים השונים של פנחס בספרי הנביאים. העובדה שהרג נשיא בישראל ובעקבות כך קיבל מינוי ככוהן אף היא תמוהה, היות שלפי הידוע כוהן שהרג את הנפש פסול לעבודת הקודש. כאן האל בכבודו ובעצמו ממנה את פנחס לתפקיד...

עודכן ב- 24 ביולי 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

פרשת פינחס בספר במדבר, עוסקת בתחילתה בדמותו של זה האחרון. המעשה של פינחס מובא בעצם סוף הפרשה הקודמת. נשיא בית אב של שבט שמעון, זמרי בן סלוא, מגיע עם אישה מדינית אל פתח אוהל מועד.  זאת במהלך חטאם של בני ישראל והיצמדותם לעבודה זרה של בעל פעור האל המואבי. פינחס בניגוד להנהגת העם, לא מאבד את העשתונות, ודוקר את זמרי ואת האישה המדינית פתח אוהל מועד. על מעשהו זה נאמרו בפתח פרשתנו הדברים הבאים: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי.  לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם"^[1].

כלומר בזכות מעשה זה, פינחס מקבל את המינוי לשמש ככוהן, ודמותו ממשיכה ללוות אותנו גם בסיפורי כיבוש ארץ כנען, ובאירועים נוספים. בשל כך, התקבל הרושם כי פינחס חי במשך תקופת שנים ארוכה מאוד, כחמש מאות שנה, עובדה שנראית מופרכת מיסודה.

להלן נביא מספר מקורות שפנחס מופיע בהם למרות הכול

בספר יהושע, אנו פוגשים את פינחס כשהוא בראש משלחת שלום לבני גד וראובן, כאשר אלה בונים לעצמם מזבח בעבר הירדן. הקמת מזבח זה נעשתה לכאורה בגלל רצונם של שבטים אלה להתנתק מהקשר הדתי עם המשכן המצוי בשילה. בשל כך, בני ישראל עולים עליהם למלחמה, ולפני היציאה לקרב, הם שולחים משלחת בראשותו של פינחס בן אלעזר הכהן, כדי לברר את פשר הדבר. שבטי גד וראובן, אומרים למשלחת בראשותו של פינחס כי:" וְאִם לֹא מִדְּאָגָה מִדָּבָר עָשִׂינוּ אֶת זֹאת לֵאמֹר מָחָר יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם לְבָנֵינוּ לֵאמֹר מַה לָּכֶם וְלַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וּגְבוּל נָתַן יְהוָה בֵּינֵנוּ וּבֵינֵיכֶם בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד אֶת הַיַּרְדֵּן אֵין לָכֶם חֵלֶק בַּיהוָה וְהִשְׁבִּיתוּ בְנֵיכֶם אֶת בָּנֵינוּ לְבִלְתִּי יְרֹא אֶת יְהוָה. וַנֹּאמֶר נַעֲשֶׂה נָּא לָנוּ לִבְנוֹת אֶת הַמִּזְבֵּחַ לֹא לְעוֹלָה וְלֹא לְזָבַח. כִּי עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם וּבֵין דֹּרוֹתֵינוּ אַחֲרֵינוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת יְהוָה לְפָנָיו בְּעֹלוֹתֵינוּ וּבִזְבָחֵינוּ וּבִשְׁלָמֵינוּ וְלֹא יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם מָחָר לְבָנֵינו אֵין לָכֶם חֵלֶק בַּיהוָה. וַנֹּאמֶר וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ וְאֶל דֹּרֹתֵינוּ מָחָר וְאָמַרְנוּ רְאוּ אֶת תַּבְנִית מִזְבַּח יְהוָה אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֵינוּ לֹא לְעוֹלָה וְלֹא לְזֶבַח כִּי עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם. 

חָלִילָה לָּנוּ מִמֶּנּוּ לִמְרֹד בַּיהוָה וְלָשׁוּב הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי יְהוָה לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לְעֹלָה לְמִנְחָה וּלְזָבַח מִלְּבַד מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֲשֶׁר לִפְנֵי מִשְׁכָּנוֹ"^[2]. כלומר הקמת המזבח אינה ניתוק מהפולחן של שבטי ישראל, נהפוך הוא. המזבח האמור מוקם כדי שבעתיד ילדי שבטי גד וראובן יראו את המזבח ויבינו שהוא מסמל את הקשר שלהם לשבטים האחרים בארץ כנען ולפולחן הדתי שלהם.

פינחס והמשלחת בראשותו מקבלים את ההסבר האמור ובכך נמנעת מלחמת אחים בין שבטי גד וראובן לשאר שבטי ישראל: "וַיִּשְׁמַע פִּינְחָס הַכֹּהֵן וּנְשִׂיאֵי הָעֵדָה וְרָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבְּרוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וּבְנֵי מְנַשֶּׁה וַיִּיטַב בְּעֵינֵיהֶם. וַיֹּאמֶר פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל בְּנֵי רְאוּבֵן וְאֶל בְּנֵי גָד וְאֶל בְּנֵי מְנַשֶּׁה הַיּוֹם יָדַעְנוּ כִּי בְתוֹכֵנוּ יְהוָה אֲשֶׁר לֹא מְעַלְתֶּם בַּיהוָה הַמַּעַל הַזֶּה אָז הִצַּלְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִיַּד יְהוָה. וַיָּשָׁב פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהַנְּשִׂיאִים מֵאֵת בְּנֵי רְאוּבֵן וּמֵאֵת בְּנֵי גָד מֵאֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּשִׁבוּ אוֹתָם דָּבָר "^[3].

מקור מרכזי נוסף בו מופיע פינחס הוא פילגש בגבעה. בתמצית, המדובר באחד הסיפורים הקשים המופיע בספר שופטים. במוקד הסיפור, איש מבני שבט לוי נקלע עם פילגשו לגבעה, שם של עיר בנחלת שבט בנימין, שם היא נאנסת באכזריות על ידי תושבי העיר ולאחר מכן מתה. בעקבות האירוע פורצת מלחמת אחים עקובה מדם, שבמסגרתה כמעט וחוסל שבט בנימין בידי שאר השבטים.

פינחס מופיע גם בסיפור זה, אולם הפעם הוא לא מופיע כאיש של שלום אלא כאיש המבשר מלחמה למען המוסר.  היות שאנשי שבט בנימין אינם מוכנים להסגיר את האנשים שאנסו את הפילגש, ניתן האות להילחם בשבט בנימין. פעמיים מנסים שבטי ישראל להילחם נגד שבט בנימין אולם מעלים חרס בידם. לכן הם שואלים את הכוהן של אותם ימים האם לעלות ולהילחם שוב בשבט בנימין, כדלקמן:" וַיַּעֲלוּ כָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכָל הָעָם וַיָּבֹאוּ בֵית אֵל וַיִּבְכּוּ וַיֵּשְׁבוּ שָׁם לִפְנֵי יְהוָה וַיָּצוּמוּ בַיּוֹם הַהוּא עַד הָעָרֶב וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת וּשְׁלָמִים לִפְנֵי יְהוָה. וַיִּשְׁאֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּיהוָה וְשָׁם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים בַּיָּמִים הָהֵם. וּפִינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן עֹמֵד לְפָנָיו בַּיָּמִים הָהֵם לֵאמֹר הַאוֹסִף עוֹד לָצֵאת לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן אָחִי אִם אֶחְדָּל וַיֹּאמֶר יְהוָה עֲלוּ כִּי מָחָר אֶתְּנֶנּוּ בְיָדֶךָ"^[4].

מקור נוסף בו מופיע פינחס, הפעם בתקופה מאוחרת מאוד מהאירועים הקודמים שנמנו לעיל. ברשימת העובדים במקדש, אנו מוצאים בספר דברי הימים פסוק זה: וּפִינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר נָגִיד הָיָה עֲלֵיהֶם לְפָנִים יְהוָה עִמּוֹ"^[5].

גם הרמב"ם נטה לדעה כי פינחס האריך ימים באופן חריג, וכך הם דבריו בהקדמה לספרו ההלכתי משנה תורה: "אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִכְתְּבָה תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, לִמְּדָהּ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ כֻּלָּהּ בְּבֵית דִּינוֹ לְשִׁבְעִים זְקֵנִים; וְאֶלְעָזָר וּפִינְחָס וִיהוֹשׁוּעַ, שְׁלָשְׁתָּן קִבְּלוּ מִמֹּשֶׁה. וְלִיהוֹשׁוּעַ שְׁהוּא תַּלְמִידוֹ שֶׁלְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ, מָסַר תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה וְצִוָּהוּ עָלֶיהָ; וְכֵן יְהוֹשׁוּעַ, כָּל יְמֵי חַיָּיו לִמַּד עַל פֶּה.  וּזְקֵנִים רַבִּים קִבְּלוּ מִיְּהוֹשׁוּעַ, וְקִבַּל עֵלִי מִן הַזְּקֵנִים וּמִפִּינְחָס; וּשְׁמוּאֵל קִבַּל מֵעֵלִי וּבֵית דִּינוֹ"^[6].

הזוהר בפרשת כי תשא משווה בין פנחס ואליהו, אולם ההשוואה בפרשת כי תשא, מדברת על הווייתם הרוחנית של שני אישים אלה, ולא על גיל כרונולוגי, כדלקמן: "מַה לְּךְ פֹה. מַה זֶּה פֹה? בְּרִית הַקֹּדֶשׁ פֶּה ה' הִיא. כֵּיוָן שֶׁלֹּא רָצִיתָ לְהַנִּיחַ לִי אֶת פִּיךְ, יִבָּרֵא בַּמָּקוֹם שֶׁל אוֹתוֹ הַפֶּה. שָׁנִינוּ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָעָבְרָה מִמֶּנּוּ אוֹתָהּ מַתָּנָה שֶׁנָּתַן לוֹ מֹשֶׁה. שֶׁשָּׁנִינוּ, מַה שֶּׁכָּתוּב וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא... עַד הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵב - לְבַקֵּשׁ מִשָּׁם. וְכִי מִשָּׁם הָיָה מְבַקֵּשׁ? אֶלָּא לְבַקֵּשׁ כְּמִקֹּדֶם מֵאוֹתוֹ שֶׁיָּרַשׁ בְּהַר הָאֱלֹהִים אֶת הַבְּרִית הַזּוֹ. פִּנְחָס הוּא אֵלִיָּהוּ, וַדַּאי בְּדַרְגָּה אַחַת. אָמַר לוֹ מֹשֶׁה, אֵין אַתָּה יָכוֹל לְקַבֵּל מִמֶּנִּי, אֶלָּא לֵךְ לַתִּינוֹקוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל וּמֵהֶם תַּרְוִיחַ וְהֵם יִתְּנוּ לְךְ. וְכָךְ הוּא עָשָׂה"[7].

ברם במקום אחר אומר הזוהר דברים אחרים, ומשווה באופן גורף בין שניהם: "אמר רבי אלעזר, אליהו הוא פנחס"[8], כך שיתכן שהמדובר באותו אדם לכאורה.

ההשוואה בין פנחס לבין אליהו הקיימת בזוהר מסתמכת מן הסתם על דברי המדרש האומר דבר דומה:" אמר ריש לקיש הוא פינחס הוא אליהו, אמר לו הקב"ה אתה נתת שלום ביני ובין בני ישראל, אף לעתיד לבוא אתה עתיד ליתן שלום ביני וביניהם, שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא , והיתה לו ולזרעו אחריו, שיהיו מבורכים ממני לעולם"[9].

אם כך כיצד נתגבר על המחלוקת האמורה בדברי הזוהר? יתכן כי הפתרון לכך נמצא דווקא בדברי מדרש ילקוט שמעוני על פרשת פנחס, כדלקמן: "אמר ר' שמעון בן לקיש, פינחס הוא אליהו, אמר לו הקב"ה אתה נתת שלום בין ישראל וביני בעולם הזה, אף לעתיד לבוא אתה שעתיד ליתן שלום ביני לבין בני, שנאמר: הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה'.. והשיב לב אבות על בנים", כלומר מדובר על התפקידים שעל אליהו למלא בבוא הגאולה (שלום), שמי שסלל אותם היה פנחס (שהביא שלום לאחר הריגתו של נשיא שבט שמעון).

הזוהר על פרשת פנחס מתייחס לסוגיית אורך חייו של זה האחרון באופן הבא: "רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי חִיָּיא הָיוּ הוֹלְכִים בַּמִּדְבָּר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, זֶה שֶׁכָּתוּב בְּפִנְחָס הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. שָׁלוֹם מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת שֶׁלֹּא שׁוֹלֵט בּוֹ לְעוֹלָמִים וְלֹא נִדּוֹן בְּדִינָיו. וְאִם תֹּאמַר שֶׁלֹּא מֵת - וַדַּאי לֹא מֵת כִּשְׁאָר בְּנֵי הָעוֹלָם, וְהֶאֱרִיךְ יָמִים עַל כָּל בְּנֵי דוֹרוֹ, מִשּׁוּם שֶׁהִתְאַחֵז בַּבְּרִית הָעֶלְיוֹנָה הַזּוֹ. וּכְשֶׁהִסְתַּלֵּק מֵהָעוֹלָם, בְּתַאֲוָה עֶלְיוֹנָה וּבִדְבֵקוּת נָאָה הִסְתַּלֵּק מִשְּׁאָר בְּנֵי הָעוֹלָם"[10], כלומר אין ספק כי לפי רוח הדברים אלה, פנחס אכן זכה לאריכות ימים יוצאת דופן, אבל המשמעות האמיתית בעניין היא העובדה שלא מת כשאר בני תמותה רגילים, ויתכן שמכיוון שמת באופן שונה, ההשוואה לאליהו בלתי נמנעת, היות שגם בו לא נאמר שמת אלא שעלה בעודו בחייו בסערה השמיימה.

סוגיה נוספת העומדת על הפרק בפרשתנו היא, כיצד זכה פנחס להיות כוהן דווקא לאחר הרג נשיא שבט שמעון? לפי דברי הזוהר על פרשת פנחס ההסבר הוא כדלקמן:" בֹּא וּרְאֵה, מִי שֶׁמְּקַנֵּא לַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֲפִלּוּ לֹא יִזְכֶּה לִגְדֻלָּה וְלֹא יִהְיֶה רָאוּי לָהּ, שיורש אותה יַרְוִיחַ אוֹתָהּ וְיִקַּח אוֹתָהּ. פִּנְחָס לֹא הָיָה רָאוּי לָהּ בְּאוֹתוֹ זְמַן, וּמִשּׁוּם שֶׁקִּנֵּא לְשֵׁם רִבּוֹנוֹ הִרְוִיחַ אֶת הַכֹּל, וְעָלָה לַכֹּל וְהִתְתַּקֵּן בּוֹ הַכֹּל, וְזָכָה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְהֻנָּה עֶלְיוֹנָה. מֵאוֹתָהּ שָׁעָה - פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, שֶׁהִשְׁלִים לִשְׁתֵּי דְרָגוֹת מִשּׁוּם שֶׁקִּנֵּא לְשֵׁם רִבּוֹנוֹ, שֶׁתִּקֵּן מַה שֶּׁהִתְעַקֵּם"[11].

רוצה לומר שקודם מעשהו לא זכה פנחס לעבוד ככוהן, ואילו דווקא לאחר מעשהו, בגין קנאתו הראויה לה', זכה להיכנס להיכל התהילה ולשמש ככוהן. זכייתו זו איננה מובנת מאליה, היות שלפי ההלכה כוהן שהרג את הנפש נפסל מעבודתו[12], ואילו כאן, ה' מעיד על פנחס שחרף מעשהו הוא יזכה לכהונה לו ולבניו עד עולם, כדלקמן:" בֹּא וּרְאֵה, כָּל כֹּהֵן שֶׁהוֹרֵג נֶפֶשׁ, נִפְסְלָה כְהֻנָּתוֹ לְעוֹלָמִים, שֶׁהֲרֵי וַדַּאי פָּסַל אוֹתָהּ דַּרְגָּה שֶׁלּוֹ אֵלָיו. וּפִנְחָס מֵהַדִּין הָיָה פָּסוּל לִכְהֻנָּה, וּבִגְלַ שֶׁקִּנֵּא לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא, הִצְטָרֵךְ לְיַחֵס לוֹ כְּהֻנַּת עוֹלָמִים, לוֹ וּלְבָנָיו אַחֲרָיו לְדוֹרֵי דוֹרוֹת. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, בּא וּרְאֵה, פִּנְחָס רָשׁוּם הוּא לְמַעְלָה, וְרָשׁוּם הוּא לְמַטָּה, עַד שֶׁלֹּא יֵצֵא לָעוֹלָם, שֶׁהֲרֵי עִם אוֹתָם שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם נִמְנָה"[13].

ר' יוסף ג'יקטיליה לא מזכיר בספריו שערי אורה ושערי צדק את פנחס או אליהו, וכאשר הוא מזכיר בספר שערי צדק את נושא הקנאה, הוא מתאר אותה מההיבט האלוהי כלפי העולם השפל, כאשר יש לה היבט תיאוסופי מובהק הקשור לספירת נצח ולספירת הוד, הקשורות גם לעניין הנבואה שאין הוא הנושא הנדון כאן, כדלקמן:" ודע כי מקום הכריע באדם הוא בסוד העצמות ולפי שהקנאה בו מעצם השמים בכל מקום שתמצא בתורה קנאה כלפי מעלה באומרו כי א"ל קנא ה'  אלהיך ואומר א"ל קנא ונוקם ויקנא ה' לארצו הם קנאוני בלא אל ועל זה נאמר ורקב עצמות קנאה והסוד קנאת ה' צבאות תעשה זאת ולפי שהקנאה תלויה במקום הזה נאמר במנחת סוטה מנחת קנאות היא מנחת זכרון מזכרת עוון והיודעים העיקר יודעים כי הקנאה והזיכרון סמיכין לעד לעולם והנצח והוד הם מקום יניקת הנביאים ומן המקום הזה יצאו נביאים לפיכך תמצא הנביאים אומרים בנבואתם כה אמר ה' צבאות ותמצא אותם מזכירים שלשה ספירות תחתונות בנבואתם שהם אדני אלהים צבאות ה' צבאות אלהים צבאות וכולם נכללים בסוד כה אמר ה' צבאות כמו שהודעתיך כבר..."[14].

בספרו שערי אורה אין ג'יקטיליה מתייחס לפנחס או אליהו באופן ישיר, אולם אם רוצים לדעת מדוע פנחס עשה את מעשהו הקיצוני לכאורה, צריך לחזור לדברי ג'יקטיליה אודות ברכת יעקב לי"ב השבטים, ברכות שכל שבט קיבל באופן מבורר וייחודי, וכאשר בא נשיא שבט שמעון ומפר ברכה זו, התשובה לכך היא ככול הנראה מעשה קיצון שמחזיר את הסדר לכאוס שהתהווה פתח אוהל מועד, בגין מעשה המביש שנעשה על ידי נשיא שבט שמעון:" וזאת היא ברכת יעקב שבירך את בניו סמוך למיתתו, כלומר כל אחד מי"ב שבטי ישראל בירך אותו בברכת חותמו הידוע לו בחותמת ה' יתברך(כלומר של שבט קיבל ברכה תיאוסופית המתאימה לאופיו)... וכשבירך אותם יעקב אבינו ברך אותם בחותמות הידועים לו(כלומר יעקב הבין את הפן התיאוסופי של כל שבט, ובהתאם לזאת התאים להם ברכה ראויה)... כלומר לכל אחד מהם(לכל שבט) נתן לו הברכה הראויה לו מעין חותמו בשם ה' יתברך. ולסוד(תיאוסופי זה) היו י"ב אבני האפוד זיכרון לבני ישראל..."[15].

השבטים אם כן והנשיאים שלהם מייצגים על פי דבריו אלה של ג'יקטיליה מדרגה תיאוסופית שנקבעה כבר על ידי יעקב אבינו. כאשר מגיע אחד מנשיאי ישראל ופוגע במדרגה יקרה זו הרי אין ברירה ככול הנראה אלא להגיב במיידי ובחומרה רבה. כך מתאר ג'יקטיליה את כוח ההרס של האדם כאשר הוא מפר את הסדר האלוהי: "והמבין זה הסוד, יבין כמה כוחו של אדם לבנות או להרוס. ועתה בוא וראה כמה הוא (גדול) כוחן של צדיקים המחזיקים בתורה ובמצוות, שיש להם כוח לחבר כל הספירות ולהטיל שלום בעליונים ובתחתונים, בהיות האדם הישר והטהור מחבר (את) מידת(ספירת) צדיק למידת הצדק ואז נקרא (האל) ה' אחד, ונמצא מטיל שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה... ואם חס וחלילה נמצא אדם רשע וטמא ובליעל, חורש מחשבות אוון, רגלים ממהרות לרוץ לרעה, מאוס בטוב ובחור ברע... נמצא מחריב העולם ומקלקל סדר כל הנבראים..."[16], כלומר החטא הגדול שעושה אותו אדם רשע, הוא מפריד את ספירת יסוד מהחיבור שלה עם ספירת מלכות. אובדן הקשר בין ספירות יסוד ומלכות, הינו מסוכן ביותר, היות שבספירת מלכות נאחזים כוחות הטומאה, ובכך טמונה סכנה גדולה לעולם האלוהי וגם לעולם החוץ אלוהי, וזה בדיוק מה שעשה נשיא שבט שמעון, אולם תשובתו המהירה והנחרצת של פנחס מנעה את הדבר וספירת יסוד ומלכות נשארו יחדיו, וכך מידת הדין וכוחות הטומאה לא פגעו בצורה אנושה בבני ישראל. מכלל הן אתה שומע לאו, אם פנחס לא היה מגיב במהירות, אזי היה נגרם פירוד בעולם הספירות האלוהי בין יסוד למלכות, שתוצאותיו היו הרות אסון לכולם.

 אחרית דבר

פנחס באישיותו, מעשיו, אורך חייו והשוואתו, על ידי המדרש, לאליהו, חייב את הפרשנים השונים להתייחס לנקודות אלה, ואכן יש שפע של פרשנויות אודות האנקדוטות הללו. לגבי אורך חייו, גם אישיות רציונליסטית כמו הרמב"ם, לא פוסל שהאריך חיים באופן חריג ויוצא דופן, כי אחרת קשה ליישב את דברי הכתובים העוסקים במופעים השונים של פנחס בספרי הנביאים. העובדה שהרג נשיא בישראל ובעקבות כך קיבל מינוי ככוהן אף היא תמוהה, היות שלפי הידוע כוהן שהרג את הנפש פסול לעבודת הקודש. כאן האל בכבודו ובעצמו ממנה את פנחס לתפקיד. ההשוואה של המדרש כי פנחס הוא אליהו לא הגיונית לכאורה, אולם ניתן לפתור זאת באמצעות פרשנות. כך למשל לפי מקור אחד בזוהר, הכוונה שפנחס הוא אליהו איננה העניין שהמדובר באותו אדם, אלא בהוויה שלהם, ששניהם קינאו לה', ושניהם בעקבות כך אמורים להרבות שלום בעולם. לגבי השאלה כיצד העז פנחס לעשות את מעשהו, אם אנו מעיינים בדבריו של ג'יקטיליה בספרו שערי אורה, ברור לנו כי הצדיק משרה הרמוניה במעשיו בעולם הספירות האלוהי כמו גם בעולם השפל, ולהפך. הרשע, כמו נשיא שבט שמעון שבעל את המדינית פתח אוהל מועד, מפריד את ספירת יסוד מספירת מלכות, הנקראת בקבלה כקיצוץ בנטיעות. קיצוץ שכזה משרה דיסהרמוניה בעולם האלוהי, ומסוכנת לעולם החוץ אלוהי, היות שבספירת מלכות נאחזים כוחות הרע והטומאה, ואם עולם הספירות נמצא לא בהרמוניה בגין מעשה קלוקל כדוגמת המסופר בפרשתנו, אזי העולם השפל יכול להיענש בחומרה יתרה. אשר על כן, מעשהו של פינחס, על רקע דברים אלה ברור ונהיר הן במהירות התגובה שלו והן בחריפותו – דבר שמנע כאוס מוחלט בעולם האלוהי והחוץ אלוהי כאחד.

רבי יוסף ג'יקטיליה בספרו שערי אורה מתייחס לראשונה לעבודת המקדש שבה נוצרת הרמוניה בעולם האלוהי והשפע יורד מלמעלה למטה בחנוכת מקדש שלמה:"... וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה מן השמיים ותאכל העולה והזבחים וכבוד ה' מלא את הבית. נמצאת(ספירת) השכינה חוזרת למנוחתה בארץ בבית עולמים, ואז חזרו הצינורות והמשכות כולם להריק ברכה בבית המקדש... ומבית המקדש היו כל הצינורות נמשכות לכל הארצות כולן, לשבעים משפחות כנגד שבעים שרים(הכוונה לשבעים אומות העולם שכנגדם ישנם שבעים שרים סמוך לעולם האלוהי על פי שיטתו של ג'יקטיליה)... ולפי שהיה שלמה יודע דרך המשכת השפע מירושלים(כלומר משיכת השפע מלמעלה עד ספירת מלכות) לכל המקומות, אמר עשיתי לי גנות ופרדסים... ואם כן נמצאת בו (ספירת שכינה ששלמה הוריד בעבודתו במקדש) משלחת ברכה כפי השיעור הראוי לכל הארצות מבית המקדש"^[17].

בקטע זה שלמה מתפקד בחנוכת המקדש ככוהן גדול, ולפי דברי ג'יקטיליה עבודה זו השרתה הרמוניה בעולם הספירות ובגין כך השפע האלוהי זרם ללא הפרעה מלמעלה למטה. ומה עם עבודת הכוהן הגדול עצמו ביום הכיפורים? על כך דן ג'יקטיליה בשערי אורה במסגרת פירושו אודות הספירה העשירית, ספירת מלכות, כדלקמן:"... והמידה הזאת(ספירת מלכות) נקראת לפעמים ספר החיים, והטעם לפי שהוא האוצר שבו נמשכים החיים מחיים עליונים הנקראים חיי העולם הבא על ידי אל חי(כלומר אל ספירת מלכות שהיא ספר החיים נמשך השפע האלוהי מספירת בינה[העולם הבא] דרך ספירת יסוד[המכונה אל חי])... להודיע שעל ידיה ישראל מקבלים כל טוב וכל שפע וכל ברכה... ונקראת בלשון זאת. ולפי שישראל ירשו המידה הזאת ונתייחדה להם(ספירת שכינה מתכתבת עם ישראל בלבד ולא עם אומות העולם), הם חלק ה' יתברך ונחלתו, והיא (השכינה) שוכנת ביניהם תמיד ועמה יפיקו כל שאלותם. וכשישראל צריכים להיכנס לפני ה' יתברך, היא (ספירת שכינה) נכנסת עמהם ומעמידה אותם לפניו. הלא תראה כי כוהן גדול ביום הכיפורים, שהוא יום מיוחד בשנה להיכנס לפני לפנים להפיק לישראל מחילה וסליחה וכפרה וברכה ומזונות לכל השנה, אינו רשאי להיכנס (לעבודתו) אלא במידה זאת, וזהו סוד, בזאת יבוא אהרון אל הקודש, אינו רשאי להיכנס כי אם על ידי זאת (כניסתו של כוהן גדול לעבדותו צריכה להיות מלווה על ידי השכינה/ ספירת מלכות). ואפילו משה רבינו עליו השלום בתחילה לא נכנס לאוהל מועד לדבר עם ה' אלא על ידי זאת(גם משה נכנס לאוהל מועד באמצעות ספירת מלכות הנקראת זאת, המהווה את הפתח לעולם הספירות האלוהי) ... והיא הקושרת את קומת המרכבה(ספירת מלכות מרכזת את כל הספירות שמעליה, ובזה היא מקשרת את כל חלקיה קומה, קרי מערכת האלוהות שהיא המרכבה העליונה) ..."^[18].

[לאוסף המאמרים על פרשת פינחס, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת פינחס.
• אוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת פינחס באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 14/7/19.
• פנחס יחזקאלי (2023), הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 18/10/23.

[1] במדבר, פרק כה, פסוקים י' –י"ב.

[2] יהושע, פרק כ"ב, פסוקים כ"ד – כ"ט.

[3] שם, פסוקים ל' – ל"ב.

[4] שופטים, פרק כ', פסוקים כ"ו – כ"ח.

[5] דברי הימים א', פרק ט', פסוק כ'.

[6] רמב"ם, הקדמה למשנה תורה, ספר המדע, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשנ"ג, עמוד ה'.

[7] זוהר, חלק ב', דף ק"צ, עמוד א'. תרגום שלי.

[8] ראה - זוהר חדש, כרך ב, מגילת רות, דף מב, עמוד א'.

[9] מדרש במדבר, פרק כ"ה.

[10] זוהר, חלק ג', דף ריד, עמוד א'.

[11] שם, שם, דף ריג, עמוד ב.

[12]  כהן שהרג את הנפש אף על פי שעשה תשובה לא ישא את כפיו שנאמר ידיכם דמים מלאו – רמב"ם, משנה תורה, ספר אהבה, הלכות תפילה וברכת כוהנים, פרק חמישה עשר, הלכה ג'.

[13] זוהר, חלק ג', דף ריד, עמוד א'.

[14] יוסף ג'יקטיליה, שערי צדק, פרק ג', פיסקה י"ד, מתוך: שערי צדק ג׳:יד (sefaria.org.il)

[15] הנ"ל, שערי אורה, מהדורת יוסף בן שלמה, מוסד ביאליק, כרך א', תשמ"א, עמודים: 262 – 263.

[16] שם, עמודים: 100 – 101.

[17] יוסף ג'יקטיליה, שערי אורה, מהדורת יוסף בן שלמה, כרך א', מוסד ביאליק, ירושלים, תשמ"א, עמודים: 68 – 69.

[18] שם, עמודים: 83 – 84.