תקציר: צריך להיות טמבל גמור כדי לא להבין את ההשלכות של מסע הסרבנות על טבח ה- 7 באוקטובר 2023 ומלחמת חרבות ברזל, ואנשי המחאה רחוקים מלהיות טמבלים, אבל הם ממשיכים להכחיש, כיוון שהודאה תחרוץ את גורל המחאה! למרות זאת, בעולם מתועד היטב אי אפשר לברוח מהעובדות. אספנו פה חלק מהם, למזכרת.

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

זהו מאמר שלישי מתוך שלושה בנושא הסרבנות. למאמרים הקודמים:

• משה קינן: על סרבנות ואיומי סרבנות, כניצחון פירוס.
• גרשון הכהן: גם לממשלה אחריות בסוגיית הסרבנות.

*  *  *

צריך להיות טמבל גמור כדי לא להבין את ההשלכות של מסע הסרבנות על טבח ה- 7 באוקטובר 2023 ומלחמת חרבות ברזל, ואנשי המחאה רחוקים מלהיות טמבלים, אבל הם ממשיכים להכחיש. מדוע? למה לא לומר, למדנו את הלקח. להבא על כולנו ללמוד להיאבק אחרת?

ונתחיל מהחוק: סעיף 109 לחוק העונשין:           

(ב)  מי שהסית או שידל אדם המשרת בכוח מזויין לערוק משירותו או מפעולה צבאית דינו – מאסר 7 שנים; לעניין זה, "משרת בכוח מזוין" – לרבות מי שמשרת לאחר שהתנדב לצבא הגנה לישראל.           

(ד)  מי שעבר עבירה לפי סעיף זה בתקופה שבה מתנהלות פעולות איבה צבאיות של ישראל או נגדה, דינו מאסר 15 שנים.

על כך אמר האלוף במיל' גרשון הכהן: "אחרי הסרבנות ניסו להסביר: זו לא הייתה סרבנות, רק ביטול התנדבות... זה תחכום משפטני. לא להאמין עד כמה האנשים הללו שהם חילונים, יש להם שכל של חרדים בבני ברק. על הפלפול התלמודי נאמר בתלמוד על תלמידי פומבדיטא "מעיילין פילא בקופא דמחטא". משמע, מכניסים פיל בחור של מחט. בפלפול זה עובר. במציאות, בווזאי לא. זאת אומרת שמעשית, הם מינפו את חיוניותם לצה"ל, בתפקידיהם הקריטיים, שצה"ל לא יכול בלעדיהם, למנוף של איום פוליטי, על דרכה של ממשלת ישראל, שנבחרה כחוק. הוויכוח הוא לגיטימי. זו מדינה דמוקרטית. בוודאי. אבל השימוש בצה"ל איננו לגיטימי! והם מינפו את תפקידיהם בצה"ל למאבק פוליטי וזה - ואני אמרתי גם אז - סוג של הפיכה צבאית!

מה שהיה איתנו (בהתנתקות) זה שצייתנו. ואז אמרו (בביטול), "אז מה, (בסך הכל) הוציאו כמה אנשים מהבית"... ואני חוזר ואומר: בשבילי ובשביל כל אלפי האנשים כמוני שצייתו, עקירת יהודי מביתו בארץ ישראל ונסיגה ממרחבים של ארץ ישראל, היא קשה שבעתיים מכל שינוי משטרי. זו הרגישות שלכם? זה ציפור הנפש שלכם? תכירו שיש גם לנו ציפור נפש וזה סדר העדיפויות שלנו, ואנחנו צייתנו!"

לא שצריך להוכיח את המובן מאליו, אבל:

בעובדה, שני הארגונים שגילו אפס סובלנות לסרבנות, תפקדו ב- 7/10 בתצורה הטובה ביותר...

שני ארגונים מנעו סרבנות בתקיפות וללא היסוס: חיל הים ומשטרת ישראל. שניהם היו היחידים שאנשיהם תפקדו היטב ב- 7/10. מקרה?

הגוף הראשון הוא חיל הים, שמפקדו האלוף דוד סלמה הודיע נחרצות, שגם אם ישמע רמיזה הכי קטנה על סרבנות, לא משנה מה הדרגה של החייל, הוא יעיף אותו מהצבא. שני אנשי מילואים בדרגת תא"ל בחיל הים הודיעו כי הם לא מתכוונים להתייצב יותר לשירות. בחיל הים החליטו להגיב בהתאם ולהקפיא את השירות של אחד מהם.

גוף נוסף שטיפל בסרבנות בתקיפות היה, כאמור, המשטרה. מתנדבים במדים חתמו על עצומה המאיימת בסרבנות. בתגובה, הופסקה התנדבותם:

למה הם מכחישים?

הנטייה להכחיש אשמה למרות שהיא ברורה מאליה נובעת ממספר גורמים פסיכולוגיים וחברתיים:

1. סיבות קוגניטיביות:
   • הטיית האישוש: אנשים נוטים לחפש ולאשר מידע שמתאים לאמונותיהם הקיימות, ולהתעלם או לדחות מידע שסותר אותן.
   • חוסר מודעות עצמית: אנשים לא תמיד מודעים באופן מלא להתנהגותם ולתוצאותיה.
2. סיבות פסיכולוגית:
   • מנגנוני הגנה: כמו הדחקה, השלכה ורציונליזציה, אנשים משתמשים במנגנוני הגנה כדי להגן על עצמם מפני רגשות אשמה, בושה או חרדה.
   • קוגניציה דיסוננסית: כאשר יש סתירה בין האמונות או ההתנהגויות של האדם לבין המידע המציאותי, הוא עשוי להכחיש את האשמה כדי להפחית את התחושה הלא נעימה שנגרמת מהדיסוננס.
3. סיבות חברתית:
   • לחץ חברתי: החברה או הסביבה עשויה להפעיל לחץ על האדם להכחיש את אשמתו כדי לשמור על תדמיתו או על המעמד החברתי.
   • חשש מהשלכות: הכרה באשמה יכולה להביא לתוצאות קשות כמו עונש, נידוי או פגיעה במעמד האישי והחברתי, ולכן אנשים יעדיפו להכחיש את האשמה.
4. סיבות תרבותית: בתרבויות מסוימות, הכרה באשמה נחשבת לחולשה, ולכן אנשים יעדיפו להכחיש את האשמה כדי להימנע מתחושת חולשה.
5. סיבות רגשית - הימנעות מרגשות שליליים: הכרה באשמה יכולה לגרום לרגשות שליליים כמו בושה, אשמה או חרטה. כדי להימנע מרגשות אלו, אנשים עשויים להכחיש את האשמה.

ואולי פשוט כיוון שהודאה כזו תחרוץ את גורל המחאה.

לאן נעלמו הצהרות האליטה, כי "אנחנו הביטחון"?

אבל, האם יש למישהו בישראל ספק למי נתונה נאמנותה של צמרת ארגוני הביטחון? גם המחאה יודעת זאת היטב ודי אם אצטט אחד מהאנשים המזוהים ביותר עם האליטה, קובי ריכטר, שהכריז ב- 2023: "הכוח הביטחוני הוא אנחנו המוחים, והכוח הכלכלי הוא אנחנו הכלכלה, ואנחנו הפתרון של המדינה. לא הממשלה. אין שום דרך בעולם שהם מנצחים אותנו".

מישהו יודע למה המשפט הזה - "הכוח הביטחוני הוא אנחנו המוחים" - אינו מושמע יותר מאז ה- 7 לאוקטובר 2023?

הייתה סרבנות? תזכורת מס' 1:

סא"ל במיל' רון שרף מונה את היחידות שעליהן נמנים הסרבנים:

הייתה סרבנות? תזכורת מס' 2: תומר פרסיקו - "סירבנו ונסרב!"

הייתה סרבנות? תזכורת מס' 3: לקט מציוצי שקמה ברסלר

הייתה סרבנות? תזכורת מס' 3: "אנחנו לא נתנדב לשירות מילואים!"

[לאוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא 'מלחמת חרבות ברזל', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.
• אוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית'.
• אוסף המאמרים בנושא 'מלחמת חרבות ברזל'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2023), בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 26/2/23.
• פנחס יחזקאלי (2023), אוסף המאמרים בנושא מלחמת חרבות ברזל', ייצור ידע, 8/10/23.