תקציר: המופע השני של מתן תורה נמצא בפרשת ואתחנן. מעבר לשינויי הנוסח מהתיאור המופיע בפרשת יתרו, בספר שמות, בחרנו לדון במעמד עצמו בהיבט הקבלי שלו. הזוהר, בעיקר בפרשת יתרו, עוסק בפירוט רב במעמד זה, ומעבר לפרשנות המדרשית שהוא מביא, הוא קובע כי בני ישראל קיבלו את התורה מתוקף ספירת חסד, למרות שמלכתחילה התורה הייתה אמורה להינתן מתוקף ספירת גבורה/דין. ג'יקטיליה חושב באופן שונה, ולפי דבריו בספר שערי אורה התורה ניתנה מתוקף ספירת דין.
אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.
* * *
מעמד מתן תורה נחשב לאירוע המכונן והחשוב ביותר בהיסטוריה של עם ישראל, והוא מתואר באופן עז וציורי בפרשת יתרו בספר שמות באופן הבא.
המקבילה בספר דברים בפרשת ואתחנן, מובאת עם שינויי נוסח, שלא נעמוד על טיבם כאן, כדלקמן: "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה. וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר. וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד. וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל"[1].
הפסוקים הללו מתארים מאורע ייחודי של התגלות האל לאדם באופן פומבי, שבו למשה יש תפקיד מפתח כמתווך בין האל לעם. ברם, כפי שנראה מייד, לדעת הרמב"ם המדובר במראה של נבואה ולא באירוע ממשי. אין הדבר אמנם גורע לדעתו כהוא זה ממשמעותו הדתית העמוקה, אולם נס מיוחד לא היה כאן.
מעמד הר סיני, מספק לדעת הרמב"ם מספר קביעות מעניינות כדלקמן:
ראשית, לא כול עם ישראל ששכן למרגלות הר סיני זכה לנבואה. מי שהגיע לדרגה נבואית הוא רק מי שהיה ראוי לכך וגם בין אותם ראויים היו מצויות מדרגות נבואה שונות : "...ואמנם מעמד הר סיני ואף על פי שהיו רואים כולם האש הגדולה, שומעים הקולות הנוראות המפחידות על צד הפלא לא הגיע למדרגת הנבואה אלא הראוי לה, ועל מדרגות גם כן. הלא תראה אמרו- עלה אל ה' אתה ואהרון, נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, הוא עליו השלום במדרגה העליונה, כמו שנאמר- ונגש משה לבדו אל ה', והם לא ייגשו, אהרון למטה ממנו ונדב ואביהוא למטה מאהרון ושבעים זקנים למטה מנדב ואביהוא, ושאר האדם- למטה מהם
לפי שלמויותיהם, ואשר כתבו חכמים- משה מחיצה בפניי עצמה ואהרון מחיצה בפני עצמה..."[2].
שנית, קובע הרמב"ם כי לא כול מה שהגיע למשה הגיע לכול העם, לכן משה נאלץ לרדת מההר למסור את דבר האל לעם ישראל: "...יתבאר לי שבמעמד הר סיני לא היה כול מגיע למשה מגיע לכולל ישראל, אבל הדיבור למשה לבדו. ולזה בא סיפור עשר הדברות כולו סיפור היחיד הנפרד, והוא עליו השלום ירד לתחתית ההר ויגד לבני האדם מה ששמע..."[3].
מה שהעם שמע לדעת הרמב"ם היה קול גדול וחד פעמי שכלל את שתי הדברות הראשונות, כפי שנאמר בהמשך המקור הקודם במורה נבוכים: "...ועם כול מה שזכרו גם כן מהעניין ההוא, היוצא מן הכתובים ודברי החכמים הוא- שלא שמעו ישראל במעמד ההוא אלא קול אחד לבד פעם אחת, והוא הקול אשר השיג משה וכול ישראל ממנו...".
קביעה נוספת אומרת כי מעמד הר סיני לא היה אלא מראה נבואה ולא אקט ממשי ומציאותי: "...כי כול דבר שיושג במראה הנבואה אמנם הוא משל לעניין אחד והמראה ההוא העצום, ואף על פי שהיה גדול מכול מראה נבואה ויוצא מכול היקש, לא היה ללא עניין, רצוני לומר הגלותו יתברך בעב הענן- אבל להעיר שהשגת אמיתתו נמנעת לנו מפני החומר החשוך המקיף בנו לו בו יתברך..."[4], עד כאן דעתו הפרשנית הנועזת של הרמב"ם אודות מעמד הר סיני.
הזוהר על פרשת יתרו, שם קיים מופע מתן תורה הראשון, מביא מעין קדימון למתן תורה, כדלקמן:
"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי ... פָּרָשָׁה זוֹ בְּפָסוּק זֶה פֵּרְשׁוּ אוֹתָהּ לְמַעְלָה. שָׁנָה רַבִּי חִיָּיא, בְּאוֹתוֹ זְמַן שֶׁהִגִּיעוּ יִשְׂרָאֵל לְהַר סִינַי, כִּנֵּס אוֹתָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת זֶרַע יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁגִּיחַ בָּהֶם בְּכֻלָּם, וְלֹא מָצָא בְּכָל זֶרַע יִשְׂרָאֵל פְּסוּל, אֶלָּא כֻּלָּם זֶרַע קֹדֶשׁ, כֻּלָּם בְּנֵי אֱמֶת. בְּאוֹתוֹ זְמַן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: עכשיו אֲנִי רוֹצֶה לָתֵת תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, מְשֹׁךְ אוֹתָם בְּאַהֲבָה שֶׁל אָבוֹת, בָּאַהֲבָה שֶׁאֲנִי אוֹהֵב אוֹתָם וּבָאוֹתוֹת שֶׁעָשִׂיתִי לָהֶם, וְאַתָּה תִּהְיֶה לִי שָׁלִיחַ וְהָשֵׁב הַדְּבָרִים הַלָּלוּ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: בְּדָבָר זֶה תִּהְיֶה לִי שָׁלִיחַ נֶאֱמָן לִמְשֹׁךְ אֶת יִשְׂרָאֵל אַחֲרַי. וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר וְגוֹ'. וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים - לַמָּקוֹם שֶׁפְּרוּשׂוֹת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד..."[5]. המבוא האמור כאן לפני מתן תורה יכול להתפרש לאו דווקא בהיבט קבלי מיסטי אלא מבוא פרשני מדרשי לכל דבר ועניין, המדגיש את רצון האל לתת את התורה לבני ישראל בזמן מוגדר ומסוים בעזרת שליח ה' משה.
לאחר המבוא הכללי, הזוהר ממקד את דבריו במשה ורמתו הרוחנית העליונה, כדלקמן: "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל מֹשֶׁה שֶׁזָּכָה לְכָבוֹד זֶה שֶׁהַתּוֹרָה הֵעִידָה בִּשְׁבִילוֹ כָּךְ. שנה רבי יהודה בֹּא וּרְאֵה מַה בֵּין מֹשֶׁה לִשְׁאָר בְּנֵי הָעוֹלָם. שְׁאָר בְּנֵי הָעוֹלָם, כְּשֶׁעוֹלִים - עוֹלִים לְעֹשֶׁר, עוֹלִים לִגְדֻלָּה, עוֹלִים לְמַלְכוּת. אֲבָל בְּמֹשֶׁה, כְּשֶׁעוֹלֶה, מַה כָּתוּב? וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ... וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב. רַבִּי יִצְחָק פָּתַח אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךְ. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל אוֹתוֹ אָדָם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִתְרַצָּה בּוֹ וְקֵרַב אוֹתוֹ לִשְׁרוֹת בְּתוֹךְ הַהֵיכָל הַקָּדוֹשׁ, שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא הִתְרַצָּה בּוֹ לַעֲבוֹדָתוֹ, רָשׁוּם הוּא מֵרִשּׁוּמִים שֶׁלְּמַעְלָה לָדַעַת, שֶׁהֲרֵי הוּא נִבְחָר מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ הָעֶלְיוֹן לִשְׁרוֹת בִּמְדוֹרוֹ, וְכָל מִי שֶׁנִּמְצָא בּוֹ אוֹתוֹ הָרֹשֶׁם, עוֹבֵר בְּכָל הַשְּׁעָרִים שֶׁלְּמַעְלָה וְאֵין מוֹחֶה בְּיָדו."[6].
העלייה של משה אל הר האלוהים איננה מקרית לפי דברים אלה, היות ומשה הוא בעל דרגה רוחנית כבירה עובדה המאפשרת לו לשהות בהיכל הקודש של האל, ובהיבט המיסטי הכוונה לכניסתו של משה דרך ספירת מלכות, לקבלת התורה בספירת תפארת.
בדבריו הבאים חוזר הזוהר לדון בבני ישראל וברמתם הרוחנית, ואומר את הדבר הבא: "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי . רַבִּי אַבָּא פָּתַח, אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחוֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ. אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה - זוֹ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרֵאת אָחוֹת לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ- הוּא. וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ - הַיְנוּ שֶׁשָּׁנִינוּ, בְּשָׁעָה שֶׁקָּרְבוּ יִשְׂרָאֵל לְהַר סִינַי, לֹא הָיָה בָּהֶם זְכֻיּוֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים לְהָגֵן עֲלֵיהֶם, שֶׁכָּתוּב וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ, שֶׁהֲרֵי הֵם הַתִּקּוּן וְהַיֹּפִי שֶׁל הָאִשָּׁה, וְאֵין יֹפִי שֶׁל אִשָּׁה אֶלָּא הֵם. מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחוֹתֵנוּ - מַה יַּעֲשֶׂה מִמֶּנָּה בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִתְגַּלֶּה בְּהַר סִינַי לְדַבֵּר אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה וְתִפְרַח מֵהֶם נִשְׁמָתָם. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁקָּרְבוּ יִשְׂרָאֵל לְהַר סִינַי בְּאוֹתוֹ לַיְלָה וְנִשְׁלְמוּ, שְׁלֹשָׁה יָמִים שֶׁלֹּא הִזְדַּוְּגוּ לִנְשׁוֹתֵיהֶם, בָּאוּ מַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים וְקִבְּלוּ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּאַחֲוָה. אוֹתָם מַלְאָכִים לְמַעְלָה, וְיִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים מִלְּמַטָּה. הֵם מְקַדְּשִׁים אֶת הַשֵּׁם הָעֶלְיוֹן לְמַעְלָה, וְיִשְׂרָאֵל מְקַדְּשִׁים אֶת הַשֵּׁם הָעֶלְיוֹן לְמַטָּה."[7].
כאן קובע הזוהר כי בני ישראל הגיעו למתן תורה לא ראויים, היות ולא היו בהם זכויות ומעשים טובים. ברם, לפי דברי ר' יוסי על אתר, היות והם שמרו על הצו של אי קיום יחסי אישות במשך שלושה ימים קודם מתן תורה, מעשה זה הפך את בני ישראל לראויים לקבלת התורה. לדעתי אין זה מקרי כלל וכלל. הסימבוליקה המינית בזוהר היא נושא ידוע ונרחב ומקוצר היריעה לא נרחיב עליו במאמר זה, אבל גם כאן קודם מתן תורה, שובר השוויון קשור לסימבוליקה המינית, והסיבה האמורה נותנת לבני ישראל את הזכות לקבל את התורה[8].
הזוהר ממשיך את הדרשה אודות מתן תורה, על אתר בפרשת יתרו, ובהמשך הדברים הוא שוזר אלמנטים תיאוספיים מובהקים, כדלקמן: "כָּתוּב הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה, וְהַיְנוּ בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי. רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, בְּשָׁעָה שֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהִגָּלוֹת בְּהַר סִינַי, קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכָל הַפָּמַלְיָה שֶׁלּוֹ וְאָמַר לָהֶם: עַכְשָׁו יִשְׂרָאֵל תִּינוֹקוֹת שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים אֶת הַנְהָגוֹתַי, וַאֲנִי רוֹצֶה לְהִתְגַּלּוֹת עֲלֵיהֶם. אִם אֶתְגַּלֶּה אֲלֵיהֶם בְּכֹחַ הַגְּבוּרָה - לֹא יוּכְלוּ לִסְבֹּל. אֲבָל אֶתְגַּלֶּה עֲלֵיהֶם בְּרַחֲמִים וִיקַבְּלוּ אֶת הַנְהָגוֹתַי. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי. בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַדַּאי, שֶׁהוּא רַחֲמִים. מִנַּיִן לָנוּ? שֶׁכָּתוּב וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד"[9].
ר' שמעון מודע בדבריו אלה כי בני ישראל לא יודעים מהי הנהגתו של ה', ואם יתגלה להם דרך מידת הדין – גבורה, אזי הם לא יוכלו לקבל את התורה היות ולא יעמדו במידה זו. לכן ההתגלות האלוהית לבני ישראל באה דרך מידת הרחמים, ספירת חסד, ומולה בני ישראל יוכלו לקבל את דבר ה'. ברם, הזוהר בהמשך דבריו על אתר, לא טוען כי לא הייתה למידת הדין מעורבות במתן תורה, רק שתחילת התהליך הגיע ממידת הרחמים:" וּבָזְהִ הִתְגַּלָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל. הִקְדִּים לָהֶם רַחֲמִים בַּתְּחִלָּה, וְאַחַר נִתְּנָה לָהֶם תּוֹרָה מִצַּד הַגְּבוּרָה. בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, שֶׁכָּךְ רָאוּי לָהֶם, שֶׁבִּגְלַל כָּךְ נִקְרְאוּ יִשְׂרָאֵל", כלומר כדי להיכנס למתן תורה היה צורך להדגיש את הנהגת הרחמים של ה', אולם אחר כך התורה עצמה ניתנה להם מצד הדין, היות והתורה עצמה עוסקת מעבר לתאולוגיה והתאוספיה המשוקעים בה, בדינים רבים ועונשים למי שלא יקיים את דבריה.
לקראת סוף הדברים בפרשת יתרו, התקפים גם למופע השני של מתן תורה בפרשתנו ואתחנן, הזוהר מתאר את מתן תורה באצטלה ניסית, ומדגיש שבני ישראל ראו פנים בפנים את ה', ואף מעבר לכך, כפי ההסבר הבא: "וְכֻלָּם הָיוּ רוֹאִים פָּנִים בְּפָנִים, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם. וּמֶה הָיוּ רוֹאִים? שָׁנָה רַבִּי יוֹסֵי, מֵהָאוֹר שֶׁל אוֹתָם הַקּוֹלוֹת, שֶׁלֹּא הָיָה קוֹל, שֶׁלֹּא הָיָה מֵאִיר בְּאוֹר, שֶׁמִּסְתַּכְּלִים בּוֹ כָּל הַגְּנָזִים, וְכָל הַנִּסְתָּרִים, וְכָל הַדּוֹרוֹת שֶׁיָּבאוּ עַד מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. וּמִשּׁוּם כָּךְ כָּתוּב וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת. רֹאִים - רְאִיָּה מַמָּשׁ"[10], כלומר יש במתן תורה סוג של קול ניסי שדרכו ניתן לראות את העתיד לקרות עד בוא הגאולה, רוצה לומר שבני ישראל הפכו, כפי דעת חז"ל והמדרשים לנביאים של רגע שראו את קורות העולם עד סופו, בזכות אותו קול ניסי ששמעו ובעצם ראו דרכו את העתיד.
ר' יוסף ג'יקטיליה אומר בספרו שערי אורה, כי התורה כולה, שבני ישראל קיבלו בסיני, תורה זו נתפסת כהתפרטותו של השם יהוה
כלומר התורה כולה אינה אלא אריגה של שמות וכינויים של האל, אך כיוון שאלה יסודם ומקורם בשם המפורש הרי בסופו של דבר ארוגה התורה כולה מן השם המפורש, תפיסה המתכתבת עם התפיסה המיסטית של הלשון העברית, שבה עסקנו במקום אחר[11], ובלשונו של ג'יקטיליה:"... ויש לך להתבונן היאך הכינויים תלויים בשמות הקודש, ושמות הקודש כלולים בשם יהוה. וכשתבין את זה, תבין כי כל התורה היא כמו פירוש לשם יהוה יתברך, ותבין סוד תורת יהוה באמת..."[12].
האם בני ישראל בזמן מתן תורה הגיעו לדרגה זו? ג'יקטיליה לא אומר זאת, אבל אם נקבל את דברי המדרש, הרמב"ם והזוהר שבעת מתן תורה בני ישראל הגיעו לרמת השגה נבואית, הרי שלא מן הנמנע שאף השיגו את התובנה המיסטית שכולה ארוגה משם יהוה.
נחזור למעמד הר סיני עצמו. ג'יקטיליה בספרו שערי אורה לא נדרש להסבר מקיף אודות מעמד זה על כל השלכותיו התיאוסופיות. כפי שנראה מייד הוא מאזכר אותו בצורה אגבית, עובדה שיש לתת עליה את הדעת. השערה אפשרית לכך, אולי נעוצה דווקא בעברו של ג'יקטליה. כידוע קודם שנכנס בשערי הקבלה היה ג'יקטיליה פילוסוף ותעיד על כך קביעתו של גוטליב, אודות פרשנותו של ג'יקטיליה על מורה נבוכים[13]. המעבר בין אצטלת הפילוסוף למקובל איננה מובנת דיה גם כיום, וזאת אחת התעלומות הגדלות בחייו האישיים של ג'יקטיליה, כדברי יוסף בן שלמה במבוא של מהדורתו לספר שערי אורה, כדלקמן:"... והנה בכתביו המאוחרים יותר של ג'יקטיליה (שערי אורה – נכתב סמוך לשנת 1293, ושערי צדק שנכתב לפני כן), מופיעה פתאום התורה הקבלית בכל עוצמתה והיקפה. המפנה הזה שחל בהשקפותיו של ג'יקטיליה היא אחת החידות בתולדות הקבלה; זוהי גם דוגמא לנטייתם של המקובלים בדרך כלל להעלים את פרטי חייהם האישיים..."[14]. האם עברו הפילוסופי הקשה על ג'יקטיליה לתת למתן תורה פירוש תאוסופי? יתכן, אולם מצד שני בספריו הקבליים הוא מדבר כמקובל מיומן, ולכן לא ניתן לקבוע באופן מוחלט וגורף מה הסיבה המרכזית שג'יקטיליה איננו מפרש בספרו את מעמד הר סיני, ופרט לעברו הפילוסופי יתכן שיש לו סיבות נוספות שאין אנו יודעים את טיבן. כך לדוגמא, כאשר ג'יקטיליה רוצה להראות את מיצובה של(ספירת) שכינה/מלכות בארץ, הוא עושה זאת בתיאור של חנוכת מקדש שלמה, שהוא סוג של השראת שכינה המזכיר את מעמד הר סיני, כדלקמן:"... אחר כך בא שלמה ובנה את הבית וסידר כל המערכות והצורות, כפי שסידר לו דוד אביו ע"ה, ואז ירדה שכינה למטה ושכנה בבית עולמים(בית המקדש)... וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה מן השמים ותאכל העולה והזבחים וכבוד ה'(הכוונה לספירת מלכות) מלא את המשכן..."[15]. כאמור תיאור של אש וירידת השכינה מעלה אסוציאציה מיידית למעמד הר סיני, בו גם ירדה לכאורה השכינה לארץ, ובמקביל התקיים על הר סיני מופע פירוטכניקה של אש, עשן וקולות.
מקומו של הר סיני נפקד גם כאשר ג'יקטיליה דן בספרו שערי אורה אודות הספירה התשיעית ספירת יסוד, כדלקמן: "ולפעמים נקראת המידה הזאת בתורה בלשון הר, וצריך אני לעוררך על זה. דע כי מילת הר היא רומזת בתורה עניינים רבים... דע כי המידה הזאת(ספירת יסוד) הנקראת בתורה אל חי נקראת בתורה הר ציון, ומידת אדני(ספירת מלכות נקראת) הר המוריה, והר עשיו היא המידה המקטרגת את ישראל... דע כי (המונח) הר ציון בכל מקום היא מידת יסוד, והוא סוד אל חי, לפי שהר ציון הוא המקום אשר משם הייתה המידה ראשונה לבריאת העולם(ספירת יסוד הייתה אבן פינה חשובה ביצירת העולם השפל)... דע שאילו לא יגיע אצילות שפע הר ציון בהר המוריה, שהיא ירושלים, לא יוכל אדני(ספירת מלכות) לעשות דבר... ואין הקב"ה משפיע טובו ושוכן בירושלים אלא על ידי ציון... ואין ברכה(השפע מהספירות העליונות) באה לעולם אלא על ידי ציון(השפע מלמעלה מתנקז בספירת יסוד ומשם יורד לספירת מלכות ולעולם השפל) כשהוא מריק ברכותיו בירושלים... ולפיכך דע כי הר ציון הוא סוד אל חי, והר המוריה הוא סוד בית המקדש וירושלים בכלל, והר עשיו הוא הצד המקטרג מצד שמאל בחוץ"[16]. לשון אחר, לפי ג'יקטיליה כאשר ספירות נצח והוד, הקרויות הררי ציון, משפיעים ומתלבשים בספירת יסוד – שהיא הר ציון, תבוא הנקמה העתידית בסטרא אחרא, שהוא הר עשיו /עמלק. אין ולא ברמז קל כל אזכור להר סיני.
מעמד הר סיני נזכר בדרך אגבית בדיון של ג'יקטיליה כאשר הוא מזכיר את שרי אומות העולם, שבעים במספר, שהם אלהי האומות, שאל להם לישראל לנהות אחריהם, כדלקמן: "... ותדע שה' יתברך הזהיר את ישראל ואמר להם, בני, אני אלהיכם ואתם עמי ואין לכם לקבל אחד מאלהי העמים לאלוה, שהרי אותם האלהים נתונים לעובדי גילולים ולא לכם... ולפיכך התחיל ה' בעשרת הדברות ואמר שתי הדברות הראשונות בלי אמצעי, ואמר אנכי ה' אלהיך... ואחר כך לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, מפי הגבורה שמענום. ואלו שתי הדברות הן עיקר כל התורה ולפיכך שמענום מפיו, ושאר כל מצוות התורה שמענום מפי משה..."[17].
ג'יקטיליה מהדהד כאן את דברי חז"ל, שאת שתי הדברות הראשונות במתן תורה שמעו בני ישראל מפיו של ה', ושאר הדברות מפיו של משה, כדלקמן: "מצוה א' היא הצווי אשר צוונו בהאמנת האלוהות, והוא שנאמין שיש שם עילה וסיבה הוא פועל לכל הנמצאים והוא אמרו אנכי ה' אלוקיך. ובסוף גמרא מכות (כ"ג ע"ב) אמרו: תרי"ג מצוות נאמרו למשה מסיני. מאי קראה? תורה צוה לנו משה רוצה לומר: מנין תורה, והקשו על זה ואמרו: תורה בגימטריא תרי"א הוי? והיה המענה: אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענום. הנה נתבאר לך, שאנכי מכלל תרי"ג מצוות, והוא ציווי באמונת האלוהות, כמו שביארנו"[18].
בפרק השמיני בספרו שערי אורה, מזכיר ג'יקטיליה את מתן תורה בהיקף נרחב יותר ואנו נביא את עיקר הדברים: "... והנה במידת(ספירת) בינה שהוא סוד היובל יצאנו ממצרים... ובחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ניתנה תורה. כיצד? (באמצעות ספירת) בינה יצאו ממצרים... (ובאמצעות ספירת) גבורה ניתנה תורה... לומר (שבספירת) בינה שהיא הספירה השלישית לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום ההוא באו מדבר סיני... ובהן זכו למתן תורה חמישה חומשים..."[19].
לפי האמור התורה ניתנה באמצעות ספירת גבורה, שהיא שלישית לספירות שבהן יצאו ישראל ממצרים. יציאת מצרים הייתה באמצעות ספירת בינה, שהיא השלישית מספירת כתר העליונה. וזהו הפירוש של דברי הפסוק, המדגיש את המילים בחודש השלישי – כלומר לפי ג'יקטיליה ספירת בינה הייתה הגורם לצאת בני ישראל ממצרים, וספירת גבורה/דין היתה הספירה שבאמצעותה ניתנה התורה, עמדה המנוגדת לדברי הזוהר שהבאנו קודם לכן, על פרשת יתרו. שם הזוהר מדגיש שמתן תורה היה אמור לצאת מהכוח אל הפועל באמצעות ספירת גבורה, אולם ה' ראה שבני ישראל לא יעמדו בכך, ולכן מתן תורה היה בתחילתו דרך ספירת חסד.
בפרק התשיעי של ספר שערי אורה, מתייחס ג'יקטיליה פעם נוספת למתן תורה, כדלקמן: "וכשבא ה' לגלות לישראל סתרי מצפוניו בשערי(ספירת) בינה במתן תורה, הזהירם שלא יביטו אל העומק ההוא(שלא ינסו לחקור אודות הספירות העליונות), רצה לומר שלא ישוטו מחשבותם להרהר בעומק המחשבה שאין לה גבול, ושייראו מגשת אליו, וכן עשו, שנאמר, ויעמוד העם מרחוק ומשה ניגש אל הערפל. ודע כי כל ישראל שעמדו בסיני, מעלות ושיעורים היו להשגותיהם... ולפי שיש כמה מעלות בהתפשטות המחשבה בספירת הרצון(ספירת חכמה), אמר להם שיגיע כל אחד לגבול הראוי לו... וכשבאתם לניסיון(במעמד הר סיני), ברחתם ואמרתם שאין בכם כוח לעמוד במראה הגדול הזה... ולא יכולתם לסבול מראה כבודו, מכאן ואילך יש לכם להתלבש יראה ופחד מלהרהר ולחשוב במה שאינכם יכולים להסתכל בו... מכאן ואילך שתהיו יראים להרהר בגודל השגתו ולהיכנס לפנים ממחיצה שלכם, פן תחטאו לשמיים ותתחייבו כליה..."[20].
ג'יקטיליה לוקח את מעמד הר סיני כמשל לכך שכל אחד מבני ישראל באותו מאורע, היה לו דרגה משלו בהשגת ה', ופרט למשה שהשיג השגה עליונה באל, שאר בני ישראל פחדו להתקרב לשם. מכאן קובע ג'יקטיליה כי אל לו לאדם להרהר בהשגות מעבר ליכולתו השכלית, שהכוונה כאן היא ללא ספק להשגות בעולם הספירות האלוהי. ככול שהספירה גבוהה יותר היא פחות מושגת לציבור, ויש לציבור זה, בדומה להמון שמזכיר הרמב"ם במורה נבוכים, להסתפק בהשגות שיש להם התכנות, אחרת האדם יצא מחוץ לגבול השגתו ואו אז יבולע לו.
מפאת חשיבות הקביעה של ג'יקטיליה אודות הציבור או ההמון, כאן המקום לדון בקצרה בדבריו של הרמב"ם בנושא
הרמב"ם מקבל את הנחת היסוד המשותפת לאפלטון ואריסטו, כי האדם הינו ייצור מדיני בטבעו, במובן זה שאין הוא מסוגל להתקיים כפרט בודד מחוץ לחברה האנושית, וזאת מהיבט פונקציונאלי- הצורך בחברה האנושית כלל, וההשגה של האידיאל השכלי/רוחני בתוך חברה שכזאת[21] .
גישה חברתית- פונקציונאלית זו, מוצאת את ביטויה בפסקה הבאה : "... והוא בעבור שמזונותיו אשר בהם עמידתו צריכים אל מלאכה והנהגה ארוכה, לא תשלם אלא במחשבה והסתכלות בכלים רבים ובאנשים רבים יתייחד כול אחד בעסק אחר..."[22].
ככלל, שיתוף הפעולה החברתי לא יכול להיות מושג בהעדר סמכות מדינית/שלטונית. סמכות זו דרושה, היות ובלעדיה תתיכן אפשרות שהחברה תישלט בידי רובד מצומצם וחזק ומקורב לגורמי השלטון, עובדה העלולה שהכוח הפוליטי ביד אנשים אלה, ינוצל לרעה כלפי הגורמים החלשים בחברה[23], כפי שעולה מהדברים הבאים : "...כמו שישאלך שואל היש לארץ הזאת מלך, תאמר לו כן יש לה בלי ספק. ומה המופת על זה? תאמר לו היות זה השולחני כאשר תראה איש חלוש צעיר הגוף לפניו המון רב של זהובים, וזה האיש האחר עצום הגוף, החזק, העני עומד לפניו ישאל ממנו שיעשה לו צדקה... ולולא פחד המלך היה מתחיל בהריגתו או בדחותו ולקחת מה שבידיו מהמון..."[24], לשון אחר- כדי למנוע אנרכיה חברתית, דרושה סמכות שתפקח ותרתיע גורמים שליליים בקהילה. שלטון נאור , בהנהיגו על הציבור את תורת משה, דין שישתית את רצונו לטובת הכלל. סדר חברתי תקין זה, יביא את הנבחרים, בעלי השלמות השכלית, לנסות ולהגשים את האידיאל הטמון בתורה זו. שאר האוכלוסייה שאינה בעלת פוטנציאל להשגה שכלית, בזמן שהסמכות השלטונית אפקטיבית, תהנה מחיים חברתיים מוגנים ובטוחים מפני עוולות ושרירות לב.
אחרית דבר
המופע השני של מתן תורה נמצא בפרשת ואתחנן. מעבר לשינויי הנוסח מהתיאור המופיע בפרשת יתרו, בספר שמות, בחרנו לדון במעמד עצמו בהיבט הקבלי שלו. הזוהר, בעיקר בפרשת יתרו, עוסק בפירוט רב במעמד זה, ומעבר לפרשנות המדרשית שהוא מביא, הוא קובע כי בני ישראל קיבלו את התורה מתוקף ספירת חסד, למרות שמלכתחילה התורה הייתה אמורה להינתן מתוקף ספירת גבורה/דין. ג'יקטיליה חושב באופן שונה, ולפי דבריו בספר שערי אורה התורה ניתנה מתוקף ספירת דין. ג'יקטיליה לא דן באופן מפורט במעמד עצמו בדומה למצוי בזוהר, אבל קובע את מעמדה של התורה כנגזרת מלשון הקודש בו ניתנה, ולפי דעה זו, כל הטקסט של התורה ארוג משמותיו של האל. מכאן ניתן להבין את קדושתה ואת תוקף דבריה לפי ג'יקטיליה. בהמשך הדברים מתייחס ג'יקטיליה למעמד הר סיני בהיבט הנבואי שלו, ואומר בדומה לחז"ל שהדברות הראשונות, אנכי ולא יהיה, נשמעו על ידי בני ישראל מפי הגבורה. שאר הדברות נשמעו מפיו של משה, שזכה בשל רמתו האישית להשגה רוחנית עליונה. ג'יקטיליה מהדהד בנקודה זו את הקביעה שפרט למשה, כל אדם מישראל זכה לרמת השגה שונה, עובדה שאיננה מאפשרת להמון או לציבור המאמינים לעסוק בהשגות רוחניות ותיאוסופיות מעבר לאפשרות שכלם. לא מן הנמנע שג'יקטיליה הושפע ממדרג זה של משה מול ההמון מדבריו של הרמב"ם במורה נבוכים, מזמן היותו בעברו פרשן פילוסופי של מורה נבוכים בכלל ושל משנתו הפילוסופית של הרמב"ם בפרט.
[לאוסף המאמרים על פרשת ואתחנן, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, לחצו כאן] [לאוסף מאמרי שבועות ומתן תורה, שהופיעו באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הרמב”ם באתר ‘ייצור ידע’, לחצו כאן]
מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!
נושאים להעמקה
- אוסף המאמרים על פרשת ואתחנן;
- אוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית.
- אוסף מאמרי שבועות ומתן תורה, שהופיעו באתר 'ייצור ידע'.
- אוסף המאמרים על הרמב”ם.
מקורות והעשרה
- פנחס יחזקאלי (2019), פרשת ואתחנן באתר 'ייצור ידע', יצור ידע, 12/8/19.
- פנחס יחזקאלי (2023), הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 18/10/23.
- פנחס יחזקאלי (2018), מאמרי שבועות ומתן תורה באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 13/5/18.
- פנחס יחזקאלי (2019), הרמב"ם באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 1/1/19.
[1] שמות, פרק י"ט, פסוקים: ט"ז – י"ט.
[2] רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ב', פרק ל"ב.
[3] שם, פרק ל"ג.
[4] שם, חלק ג', פרק ט' .
[5] זוהר, חלק ב', דף ע"ח, עמוד ב'. התרגום שלי.
[6] שם, דף ע"ט, עמוד ב'.
[7] שם, דף פ', עמוד ב'.
[8] על כך ראה – דניאל אברמס, הגוף האלוהי הנשי בקבלה – עיון בצורות של אהבה גופנית ומיניות נשית של האלוהות, ירושלים, תשס"ה ; משה אידל, קבלה וארוס, ירושלים/ת"א, תש"ע; יהודה ליבס, זוהר וארוס, אלפיים, 9, תשנ"ד, עמודים: 119 – 67; יוסף דן, תולדות תורת הסוד העברית, מרכז זלמן שזר, ירושלים, כרך י"א, 2015, עמודים: 130 – 134.
רות קרא קניאל, בין הלכה, קבלה, ומגדר—אתיקה מינית בפרשת "סבא דמשפטים" בזוהר, קימברידג, 2015; גרשם שלום, פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה, ירושלים, תשל"ו.
[9] זוהר, חלק ב', דף פ"א, עמוד א'.
[10] שם, שם, עמוד ב'.
[11] ראו דבריו של יוסף בן שלמה במבוא שכתב לספר שערי אורה, מהדורת יוסף בן שלמה, מוסד ביאליק, ירושלים, תשמ"א, עמוד 23. (להלן, ג'יקטיליה שערי אורה).
[12] ג'יקטיליה, שערי אורה, עמוד 201. ראה גם עמוד 194 – " התבונן ודע כי השם הגדול הנכבד והנורא, שהוא יהוה יתברך, הוא השם הכולל כל השמות כולם בכל שמות הקודש הנזכרים בתורה, ואין לך שם מכל שמות הקדושים שאינו כלול בשם יהוה יתברך".
[13] אפרים גוטליב, מחקרים בספרות הקבלה, ערך יוסף הקר, אוניברסיטת ת"א, תשל"ו, עמודים: 105 – 117.
[14] יוסף ג'יקטיליה, ספר שערי אורה, מהדורת יוסף בן שלמה, מוסד ביאליק, ירושלים, כרך א', תשמ"א, עמוד 27. (להלן, ג'יקטיליה, שערי אורה).
[15] שם, עמוד 68.
[16] שם, עמודים: 129 – 130.
[17] שם, כרך ב', עמוד 19.
[18] רמב"ם, ספר המצוות, מצוות עשה, א', א'. ההדגשה שלי.
[19] ג'יקטליה, שערי אורה, כרך ב', עמוד 49.
[20] שם, עמודים: 98 – 99.
[21] שבייד, א. הפילוסופים הגדולים שלנו, ידיעות אחרונות, 1999, עמוד 187.
[22] רמב"ם, מורה הנבוכים, חלק א', פרק ע"ב.
[23] גולדמן, א. מחקרים ועיונים, מאגנס, תשנ"ז, עמוד 132.
[24] רמב"ם, מורה הנבוכים, חלק א', פרק מ"ו.
Pingback: הרמב"ם באתר 'ייצור ידע' | ייצור ידע
Pingback: מאמרי שבועות ומתן תורה באתר 'ייצור ידע' | ייצור ידע
Pingback: הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, באתר ייצור ידע | ייצור ידע
Pingback: פרשת ואתחנן באתר 'ייצור ידע' | ייצור ידע