תקציר: בפרשת עקב ממשיך משה את נאומו קודם מותו, ובין שאר הדברים שהוא מזכיר בדבריו, הוא מזכיר את חטא הגאווה ושכחת ה'. דבר זה יכול לנבוע בקלות כאשר האדם נהנה מעוצמה אישית וכלכלית, כך שמחשבותיו תהיה נתונה להגדלת נכסיו, וככול שאלה אכן ירבו, הוא ינכס לעצמו את העניין בבחינת כוחי ועוצם ידי עשתה את החיל הזה. בקבלה בכלל ובזוהר בפרט אין דיון שיטתי בנושא מידות האדם, ודבר זה מצוי בעיקר בספרות המוסר של ימי הביניים ואילך.

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

בפרשת עקב, שהיא המשך נאומו של משה בפני בני ישראל, הוא מזהיר את בני ישראל מפני שכחת ה', בגין רוב הטובה שיש בארץ כנען. ארץ זו מתוארת כארץ עם נחלי מים, עיינות ותהומות בבקעה ובהר, בית גידול לפירות ומינים שונים של דגן ולבסוף מוזכרים סוגים שונים של מחצבים הטמונים בעומק אדמתה.

עושר שכזה יכול להוביל את בני ישראל לחשיבה שהוא מעשה ידיהם, וכך לשכוח את ה', ולנטוש את קיום מצותיו, כדלקמן:" וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה"^[1]. לשון אחר – הישגים חומריים עלולים לגרום לאדם תחושה כוזבת כי בכוחו האישי הוא השיג את מה שהגיע אליו, ובכוחו זה הוא יכול להשיג עוד ועוד, כך  שהשאיפה האנושית להישגים חומריים מרחיקה את האדם מאמונה באל, היות וגאוותו מאפילה על אמונתו.

השאיפה המתמדת להישגים חומריים מרחיקה את האדם מן האמונה ומובילה אותו אל התנכרות לאל

אשר על כן, הורדת המן באופן יומי הייתה סוג של ניסיון, לבחון את מידת ביטחונם של בני ישראל בה', במקטע החשוב ביותר לאדם – אספקת מזון במקום עוין בלב המדבר. הישענות האדם על כוחו בלבד, תוך שכחת אלוהים הינה גאווה שלא במקומה, גאווה שיכולה אף לדרדר את האדם להאמין בעבודה זרה, היות שהוא חושב שהשיג את כל הונו בכוחותיו הוא. כך מתבטאים הנביאים הושע ויחזקאל, בעניין זה:" וְהִיא לֹא יָדְעָה כִּי אָנֹכִי נָתַתִּי לָהּ הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל"^[2], "הִנֵּה חָכָם אַתָּה מדנאל (מִדָּנִיֵּאל)  כָּל סָתוּם לֹא עֲמָמוּךָ. בְּחָכְמָתְךָ וּבִתְבוּנָתְךָ עָשִׂיתָ לְּךָ חָיִל, וַתַּעַשׂ זָהָב וָכֶסֶף בְּאוֹצְרוֹתֶיךָ. בְּרֹב חָכְמָתְךָ בִּרְכֻלָּתְךָ הִרְבִּיתָ חֵילֶךָ וַיִּגְבַּהּ לְבָבְךָ בְּחֵילֶךָ"^[3].

הווי אומר שהשאיפה המתמדת להישגים חומריים מרחיקה את האדם מן האמונה ומובילה אותו אל התנכרות לאל. כאשר צבירת הרכוש עומדת במרכז התודעה האנושית, אין מקום בתודעה זו לאל, היות והאדם יבטח רק בעצמו או בכוחו ולא באל. מנגד עיקרה של האמונה במקרא היא ביטחון באל, וכל הניסיונות שנתנסה בהם העם במדבר, כמו הורדת המן, הייתה כדי לבחון את מידת ביטחונם באל. כאמור, הישענות האדם על כוחו תוך התעלמות מוחלטת מהאל, הינה סוג של גאווה אנושית קלוקלת. גם בחוק המלך, מסמיך המספר המקראי את ריבוי הנכסים אל הביטוי:" לבלתי רום לבבו מאחיו"[4], שהיא תמצית הגאווה האנושית. כך או אחרת הדרישה של משה כאן בדבריו אלה ברורה – אל לו לעם לשכוח את ה' גם לאחר כניסתו לארץ המובטחת, ועיקר האזהרה בגין שכחת ה' וגאווה אנושית היא במילים שהובאו כבר קודם לכן – כוחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה.

הזוהר מתייחס לעניין הגאווה מהיבטים שונים, אך אין בו דיון שיטתי בעניין תורת המידות האנושית ותיקון מידות הנפש, הנמצאת בעיקר בספרי מוסר כדוגמת הספר חובת הלבבות(שער ג', פרק י'), ועקבותיה ניכרים גם בספרי מוסר אחרים[5].

נחזור לעניין הגאווה האנושית

הזוהר מתייחס לעניין הגאווה קודם כל מההיבט התורני, כלומר, גם אם האדם למד תורה הרבה, ונעשה גדול בתורה אל לו להגדיל את עצמו בשל כך, היות שאם יעשה זאת יצר הרע אורב לו ומבקש להכשילו כדלקמן:" בוא וראה, כשאדם מתדבק בתורה ויושב  במרומי העולם צריך לו להשפיל עצמו, כדי שיצר הרע... לא ישלוט עליו להטותו..."[6]. הדברים אומנם אמורים בתלמידי חכמים אבל הדברים נכונים כלפי כל אדם באשר הוא:" בוא וראה שאין הקב"ה מגדיל אלא מי שמתקטן ואינו מקטין אלא מי שמתגדל, אשריהו מי שמקטין עצמו בעולם הזה, כמה גדול הוא בעילוי בעולם ההוא"[7]. במקום אחר אומר הזוהר כי המשפיל את עצמו דומה לכלי שבור, ועצם שבירתו זו מכשירה להשרות עליו רוח עליונה:" הקב"ה אינו שורה אלא במקום שבור, בכלי שבור... מקום זה שלם... מי שמנמיך עצמו הקב"ה זוקף אותו"[8].

פרט מעניין הוא שלפי הזוהר מידת הענווה נחשבת למעלה אישית גבוהה מיראת שמיים, שהיא במדרגת השכינה(ספירת מלכות):"... מי שיצא מן היראה ונתלבש בענווה, ענווה עדיפה, ונכלל בכולן"[9], כלומר מידת הענווה כוללת בתוכה את היראה ועדיפה עליה.

הביטחון בה' הוא לפי הזוהר חובה כללית ומתמדת על כולם, והוא יסוד קיומו של האדם בעולם:" כל בני העולם צריכים להתחזק בקב"ה, ומי ששם בטחונו ועוזו כיאות לא יכולים להרע לו כל בני העולם. שכל מי ששם עוזו בשם הקדוש מתקיים בעולם. מה הטעם? משום שהעולם בשמו הקדוש מתקיים"[10]. בהמשך הדברים אומר הזוהר שאסור לתלות את האמונה שתביא הצלה ניסית אלא כוונת דבריו עוסקת בביטחון שהוא הסיוע של ה' לקיים את מצוות התורה, ולעמוד איתן כנגד פיתוי היצר הרע.

הזוהר גם קובע בהמשך דבריו כי מידת הגאווה האנושית היא יסודו של החטא. כך בשעה שהסטרא אחרא רואה באדם נטייה לחטא אזי הוא:" מושך הוא עליו רוח מצד הטומאה, והיא מתגאה על האדם ושולטת עליו לכל חפץ"[11], כלומר הגאווה השלטת על נפש האדם היא הכלי הראשי של כוחות הטומאה להביא את האדם לחטאים בפועל, לכן אין אפשרות לכפרת עוונות קודם שהאדם ישבר את מידת הגאווה.

היפוכה של מידת הגאווה היא מידת הענווה

הזוהר אומר את דברו בנושא במילים הבאות: "אשריהו מי שמקטין עצמו בעולם הזה, כמה גדול הוא ונעלה בעולם ההוא(כלומר בעולם הבא). וכך פתח ראש הישיבה(ראש הישיבה מושג זוהרי לעולם הנשמות), מי שהוא קטן(כלומר בעל מידת הענווה) – הוא גדול(במעלתו ויזכה לשכר הולם לעתיד לבוא), מי שהוא גדול(בעל גאווה) הוא קטן(במעלתו ויקטן גם לעתיד לבוא), שכתוב, ויהיו חיי שרה... מאה, שהוא חשבון גדול, כתב בו שנה(בלשון יחיד)... שבע שהוא חשבון קטן, הגדילו והרבה אותו, שכתוב (בו בלשון רבים) שנים. בוא וראה שאין הקב"ה מגדיל אלא מי שמתקטן ואינו מקטין אלא מי שמתגדל. אשריהו מי שמקטין עצמו בעולם הזה, כמה גדול הוא בעילוי העולם ההוא(הבא)"[12].

ר' יוסף ג'יקטיליה נמנע מלכלול בספריו פרטים על מהלך חייו, ובדרך כלל גם אין הוא מתייחס לנושא מידות הנפש בחיבוריו. אשר על כן לא נמצא מידע על חייו כך שתולדותיו ואישיותו נשארו עלומים. חרף זאת, בהקדמתו לספרו גנת אגוז[13], יש אמירה של  ג'יקטיליה אודות תפיסת עולמו ויחסו לדור שבו הוא חי. אמנם אין כאן התייחסות נקודתית לנושא המידות, אשר פותח בימי הבינים ואילך בספרות המוסר, אך יש כאן הערכה כלפי רמתו הרוחנית של הדור ויתכן שכאן המקום להביאה. בהקדמת דבריו הוא מכנה את דורו שהוא הלך חשכים, והסיבה לכך היא הנהייה שלו ללכת אחר תורתו של אריסטו, בדבר העדר השגחה אלוהית בעולם, ובדעה שהעולם קדמון, כדלקמן:" בראותי המון העם בכל אלו דרכים אשר הלך חשכים... וסמכו על מאמר אריסטו ומעשהו כי אמר מקרה הוא, ומאלו הצדדים יעלימו עין, היש ה' בקרבנו אם אין. וגם ראיתי גוזרים(כמו אריסטו) כי אין העולם מחודש(לא נברא בבריאה אלוהית) ואין כל חדש(כדעת אריסטו שהעולם קדמון)..."[14], רוצה לומר כי אמונת ההמון באריסטו מביא הלכך שהם חושבים שכל דבר בעולם מתרחש במקרה ולא בכוונת מכוון, אין בריאה, אין השגחה אלוהית  ואין תורה מהשמיים כך שכל אחד מתנהל ומתנהג לפי הבנתו וראות עיניו. מצב דברים חמור זה הביא את ג'יקטיליה לפעול ולנסות לגאול את מעמדה של האמונה והתורה ממעמדה השפל. הוא מגדיר בדבריו את מעמדה של התורה בעיני דורו כשווה למעמדן של הדתות האחרות, "שאין בהם נסתר ונגלה ואין בהם גלוי ומופלא". לטענת ג'יקטליה כתבי הקודש של הדתות האחרות יש בהן מסר שטחי, רדוד שאיננו מכיל רבדים של סוד כמו התור השלנו. יתרה מזאת. לתורה שלנו יש משמעויות אין סופיות והיא לדעתו מקור החכמה הנצחי:" כל דרכיה דרכים מסודרות, אמרות ה' אמרות טהורות... היא המקור כל המקורות וכל הימין וכל הנהרות ומבועי הנחלים (ממנה) איננה פוסקת"[15]. רק באמצעות התורה לדעת ג'יקטיליה ניתן להבין את סודותיו של העולם, את סוד מעשה בראשית ואת סדרי הטבע הקיימים.

ג'יקטיליה אף מרהיב ואומר, כי אלה החושבים שניתן לעבוד את ה' ולשמור את התורה ללא עיסוק בתאולוגיה וללא התייחסות לשאלות היסוד של מהות האל וקיום העולם, הרי שבלי ידיעות אלה:" אין יסוד ומחסה ואנחנו לא נדע מה נעשה"[16]. מכאן שג'יקטיליה רואה בדיון אודות ייחוד ה' ובחקירה בסתרי התורה את תכלית התורה עצמה, שהיא יסוד האמונה.

אמנם אין ג'יקטליה אומר במפורש כי קיומו של העולם מותנה באופן מוחלט בידיעת האל, אך הדברים הללו לדעתו  הם מחובתו של האדם לדעת את האל עד כמה שניתן לאור החסד האלוהי שעשה עם האדם כשברא את העולם.

ג'יקטיליה רואה את עצמו כיחיד שהתעורר לפעול בגין המצב הרוחני הירוד של הדור ולכן הוא מדגיש את הציווי האמוני לדעתו, להכיר את התורה מתוך סודותיה הכלליים שאותם כל אחד חייב להכיר, ועליהם הוא כותב בספרו.

ג'יקטיליה גם מתריע על הרעה הגדולה ביותר של דורו, שהיא השימוש היהודי בלשון הערבית לכתיבת דברי פילוסופיה, כדלקמן:" בשאר כל הלשונות החזיקו ומלשונות התורה כליהם הריקו ובילדי נוכרים ישפיקו... ונעתקו מחדש לחול דברי התורה, ויצא מן בת ציון כל הדרה"[17].

בדברים אלה יוצא ג'יקטיליה חוצץ כנגד המסורת העשירה של היצירה העיונית / פילוסופית היהודית הכתובה ערבית. מרב סעדיה גאון עד כתבי הרמב"ם, כתבו היהודים דברי עיון ופילוסופיה בערבית, וג'יקטיליה חושב שבכך נעשתה לשון הקודש משנית ונחותה לעומת הלשון הערבית. עניין זה עולה בקנה אחד עם סוג של כפירה, למרות שהוא תולה זאת בגין תנאי הגלות, כפי שהוא אומר בהמשך דבריו:" ונשארו הבנים הפקר ביד אויביהם, בגלותם מעל שולחן אביהם, ויטבעו בבוץ ביד גלות ישמעאל". לשון אחר, בדברים אלה יוצא ג'יקטיליה חזיתית כנגד משכילי הדור, שבמעשיהם יוצאו מדרכי התורה. מצד שני ג'יקטיליה מבקש לעודד את הציבור לחזור ולפנות אל דרך התורה שהוא מציגה בספרו.

זאת ועוד. כדי להיכנס מחדש לעולמה של התורה כפי שג'יקטיליה מציגה, חייבים אנשי הדור והקוראים את דבריו להתנער מהכסות הנוכרית שהם לובשים, קרי להתנער מהשיטה הפילוסופית השלטת של אריסטו, שהעוסקים בו מבני עמנו נקראים בלשונו של ג'יקטיליה אפיקורסים הנושאים לשווא את שם ה'.

ניתוח קצר זה של דבריו של ג'יקטיליה בהקדמה לספרו גנת אגוז, מעלה בכל חריפותה את שאלת יחסו של ג'יקטיליה אל הרמב"ם ומשנתו. היחס הזה בין ג'יקטיליה והרמב"ם נידון במחקרו מיוחד של הרב משה חיים ויילר, שקיבץ וערך את החומר הנוגע לכך, והוא משתדל להציג עמדה מאוזנת בין ההיבטים שניכרת בהם השפעה של הרמב"ם בצורה חיובית, לבין היבטים שמובעת בהם שלילה של התורה הפילוסופית, והיות שאין זה הנושא של המאמר לא נאריך בדברים נוספים אודות סוגיה מורכבת זו[18].

כך או אחרת, עמדתו זו של ג'יקטיליה כלפי אנשי דורו, אמנם לא מדברת באופן ישיר על אותן מידות שאותו דור חסר אותן, אבל מכלל הדברים ניתן להסיק שאם אנשי התקופה מחזיקים בדעות פילוסופיות שמתנגדות להשגחה אלוהית בעולם, למעשה ניסים, לחידוש העולם ומתן תורה מה', אזי לא רב המרחק להסיק כי המון זה הינו בעל גאווה מחשבתית פסולה, המביאה אותו לסוג של כפירה ואפיקורסות כנגד דבר ה' ותורתו כפי שג'יקטיליה מציג אותו בהקדמה לספר גנת אגוז.

אחרית דבר

בפרשת עקב ממשיך משה את נאומו קודם מותו, ובין שאר הדברים שהוא מזכיר בדבריו, הוא מזכיר את חטא הגאווה ושכחת ה'. דבר זה יכול לנבוע בקלות כאשר האדם נהנה מעוצמה אישית וכלכלית, כך שמחשבותיו תהיה נתונה להגדלת נכסיו, וככול שאלה אכן ירבו, הוא ינכס לעצמו את העניין בבחינת כוחי ועוצם ידי עשתה את החיל הזה. בקבלה בכלל ובזוהר בפרט אין דיון שיטתי בנושא מידות האדם, ודבר זה מצוי בעיקר בספרות המוסר של ימי הביניים ואילך. הזוהר מזכיר את עניין הגאווה ואומר שמידה זו היא יסודו של החטא. הוא גם יוצא חוצץ כנגד אלה שלמדו תורה הרבה ומחזיקים ברכה לעצמם בעקבות זאת. היפוכה של מידת הגאווה היא מידת הענווה , ועל כך אומר הזוהר פרשנות נועזת, כי ענווה עדיפה ועליונה על מידת יראת שמיים.

ר' יוסף ג'יקטיליה בדומה לספרות הקבלית ולספר הזוהר, לא נדרש לעניין מידות הנפש של האדם. למרות זאת, בהקדמתו לספרו גנת אגוז, מפרט ג'יקטיליה את מטרת הספר, ושם הוא פורס את קלקולי הדור ורמתו הרוחנית הירודה. האמונה בדברי הפילוסופים בכלל, ואריסטו בפרט, דרדרה את האמונה של חכמי הדור וההמון, כך שאמונתם דוחה את ההשגחה האלוהית, מעשי הניסים, תורה מן השמיים וחידוש העולם. אמנם אין בדברים אלה התייחסות נקודתית לעניין מידות נפש האדם, אבל ניתן לשער מדבריו אלה של ג'יקטיליה שהדור בו הוא שרוי, דור זה מידותיו פגומות בדומה לאמונותיו הדתיות. התיקון הכולל של האמונה הדתית כפי שג'יקטיליה מציג בהקדמה לספרו זה, מן הסתם תגרום להעלת המידות האישיות של ההמון.

[לאוסף המאמרים על פרשת עקב, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת עקב.
• אוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת עקב באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 17/8/19.
• פנחס יחזקאלי (2023), הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 18/10/23.

[1] דברים, פרק ח', פסוקים: י"ז – י"ח.

[2] הושע, פרק ב', פסוק י'.

[3] יחזקאל, פרק כ"ח, פסוקים: ג' – ה'.

[4] דברים, פרק י"ז, פסוק כ'.

[5] ישעיה תשבי, משנת הזוהר, כרך ב', מוסד ביאליק, ירושלים, תשמ"ב, עמודים:" תקפא – תקפו. (להלן, תשבי, משנת הזוהר).

[6] זוהר חדש, חקת, דף פג, עמוד ב'. תרגום, תשבי, משנת הזוהר, עמוד תקפג.

[7] זוהר, חלק ג', דף קסח, עמודים א' – ב'.

[8] שם, דף צ', עמוד ב'.

[9] שם, דף קמה, עמוד א'.

[10] שם, חלק ב', דף כב, עמוד א'.

[11] שם, שם.

[12] שם, חלק א', דף קכב, עמוד ב'. תרגום, תשבי, משנת הזוהר, עמוד תקפז.

[13] ראה – יוסף דן, תולדות תורת הסוד העברית, כרך י', מרכז זלמן שזר, ירושלים, 2014, עמודים:50 – 81, כולל בביבליוגרפיה נבחרת על גנת אגוז.

[14] אסי פרבר גינת, קטע חדש מהקדמת ר' יוסף ג'יקטיליה לספר גנת אגוז, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, א', תשמ"א, עמוד ו'. כל הציטוטים להלן הם ממהדורה זו.

[15] שם, עמודים: ו' – ז'.

[16] שם, עמוד ז'.

[17] שם, עמודים: ט' – י'.

[18] משה חיים ויילר, עיונים בטרמינולוגיה הקבלית של ר' יוסף ג'יקטיליה ויחסו לרמב"ם,

Hebrew Union Annul, 37, 1966, pp. 13 – 44.