תקציר: פרשת ראה חוזרת ודנה בנושאי שלושת הרגלים של השנה היהודית. הזוהר דן ברגלים אלה במאמרים רבים, ובדרך כלל מדבר בהקשר הזיווג האלוהי שחגים אלה מסמלים, כלומר התחברות ספירת מלכות עם ספירת יסוד. לעומתו, ג'יקטיליה איננו דן בפרוטרוט בשלושת הרגלים האמורים בפרשתנו, והם מוזכרים בדרך אגבית הקשורה לנושאים אחרים.

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

פרשת ראה חוזרת ודנה בחגי ישראל, והראשון שבהם הוא חג הפסח. פסח הוא שמו של הקורבן שהקריבו בני ישראל בצאתם ממצרים, ולאחר מכן הצטוו לעשותו בכל שנה לזכר מאורע זה, בי"ד בחודש הראשון הוא חודש ניסן. המחבר המקראי משתמש בדרך כלל בלשון לעשות פסח לה':

"וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיהוָה"^[1], וגם את טקס הקורבן והקורבן עצמו הוא מכנה בשם פסח: "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח-פֶּסַח הוּא לַיהוָה", "כִּי אִם-אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ--שָׁם תִּזְבַּח אֶת-הַפֶּסַח, בָּעָרֶב"^[2].

בחקר המקרא יש שתי הנחות יסוד עיקריות בדבר מוצאם של החגים בכלל וחג הפסח בפרט^[3] 

1. החגים קיבלו את משמעותם ההיסטורית והלאומית רק לאחר שהאמונה הישראלית הייתה כבר מגובשת, ולכן, אין מקורו של חג הפסח באירוע יציאת מצרים.
2. חג המצות עניינו חג חקלאי הקשור בעבודת האדמה, וקורבן פסח עניינו בגידול צאן.

ולהאוזן^[4] קבע, בהמשך לדעתו של אוולד^[5], כי החגים בכללם היו בתחילתם חגיגות של ביכורים, לפיכך היה הפסח במקורו זבח של בכורות הצאן, וחג המצות מקורו בביכורי התבואה. על סמך השערות אלה, נבנו תלי תילים של טיעונים בדבר מוצאו של חג הפסח, כמו ההשערה הנפוצה במחקר האומרת כי חג הפסח נחוג מתוך הנוהג של חילופי מרעה, שהיה נפוץ בכל העולם בכלל ובארץ ישראל בפרט. עמדה זו התקבלה באופן חלקי על ידי אפרים שמואל ליונשטם^[6], שטען כי הפסח המקורי היה חג של רועים שחששו בליל צאתם למרעה הקיץ ממשחית קטלני לצאנם, וכי הפסח המקורי היה טקס הגנה מפני משחית זה. 

כנגד זאת היו חוקרים שטענו כי הקשר בין יציאת מצרים לחג הפסח הוא קדום מאוד, וכי יש לראות בסיפור המקראי אודות יציאת מצרים ובחוקים והמנהגים הנעשים בעקבותיו כחטיבה אחת. למרות שאין אנו יכולים לומר מתי נעשה חג הפסח זכר ליציאת מצרים, הרי הטקס של קורבן פסח הינו הסימן המובהק שנעשה לזכר יציאה זו, וקשור עמה בסיפורי המקרא קשר בל ינתק. מכן שתהליך ההיסטוריזציה של החגים מתחיל דווקא בפסח, אות וסימן לכך שהמדובר בחג קדום ולא מאוחר.

לפי האמור בספר דברים בפרשתנו, מודגש עניין מרכזי אחד בפולחן של קורבן פסח שהוא: קורבן זה חייב להיעשות במקום אשר יבחר ה', ולא בשום מקום אלטרנטיבי אחר: "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה. וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי, כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלְךָ שִׁבְעַת יָמִים וְלֹא יָלִין מִן הַבָּשָׂר אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר. לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם. וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ  וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ"^[7].

לשון אחר, המחבר של ספר דברים, מתנגד נחרצות לעשיית הפסח כקורבן ביתי, והוא מעבירו למקום פולחן מרכזי אחד. תביעתו זו של ספר דברים לעשות את הפסח במקדש בלבד, אנו מוצאים אצל יאשיהו^[8], בתיאור תיקוניו הדתיים. אמנם אין הכתובים מפרטים כיצד נעשה פסח זה, אבל מחבר ספר מלכים רואה בדרישה לעשות את קורבן הפסח במקדש בלבד חידוש חשוב בריכוז הפולחן הדתי בירושלים. אשר על כן, ספר מלכים מפרט את המקום והזמן של קורבן הפסח האמור, בשנת שמונה עשרה למלכותו של יאשיהו, ואת צו המלך שקרא לעשות את הפסח ככתוב בספר הברית, ומדגיש כי לא נעשה פסח שכזה מימי השופטים והמלכים של ישראל ויהודה כדלקמן:"  וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר עֲשׂוּ פֶסַח לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם כַּכָּתוּב עַל סֵפֶר הַבְּרִית הַזֶּה.  כִּי לֹא נַעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה מִימֵי הַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְכֹל יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יְהוּדָה. כִּי אִם בִּשְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ נַעֲשָׂה הַפֶּסַח הַזֶּה לַיהוָה בִּירוּשָׁלִָם"^[9].

הרגל הבא המוזכר בפסוקים הוא חג שבועות

חג השבועות הוא החג הרביעי בין שבעת המועדים המפורטים במקרא, והוא אחד משלושת מועדי העלייה לרגל לירושלים. כפי שנראה מייד יש לחג זה שמות שונים, שלא קשורים בהכרח זה בזה. בתחילה הוא נזכר בספר שמות כאחד משלושת הרגלים בשם חג הקציר^[10],  ובהמשך הוא מכונה חג שבועות בכורי קציר חטים^[11].  בספר ויקרא, החג  נזכר כיום הקרבת מנחה חדשה^[12], תוך זיקה ישירה  לספירתם של  שבע שבתות תמימות ממחרת השבת, אחרי מועד קציר העומר.  בספר במדבר נקרא החג בשם יום הביכורים^[13], על שם ביכורי קציר חטים שהביאו למקדש בתאריך  זה . בספר דברים בפרשתנו,  החג מקבל את השם חג שבועות כדלקמן: "שבעה שבעותתספור לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבעות; ועשית חג שבועות  לה' אלוהיך"^[14]. שמחת החג קשורה  במקור זה לעליה לרגל לירושלים.

אולם למרות שלל שמות זה, מפליא הדבר שאין חג השבועות קרוי באחד מהשמות הללו במשנה. זאת ועוד. אין במסורת חכמים מצווה ייחודית התלויה בחג השבועות, המיוסד כאמור על ספירה של שבעה שבועות, הנודעת כספירת העומר,  ואין מסכת המוקדשת לחג זה הקרויה בשם מסכת שבועות, בדומה למסכתות אחרות של המשנה, כמסכת פסחים, סוכה או מסכת יומא. לעומת זאת, חג השבועות נזכר בספרות החיצונית באופן בולט ומפורש. בספר היובלים^[15], חג השבועות נקרא כיום העדות, או כיום כריתת הברית עם ישראל^[16] .

במקור חיצוני נוסף, בספר טוביה^[17], נקרא חג השבועות כחג החמישים כדלקמן: "כאשר שבתי אל ביתי והושבו לי חנה אשתי וטוביה בני בחג החמישים הוא חג קודש לשבעה שבועות ויהי לי משתה יפה ואסב לאכול"^[18]. חג החמישים זה שמו של חג השבועות  גם בספר מעשה השליחים^[19], שמשמעותו יום החג בה נחה רוח הקודש על שליחי הנצרות בירושלים^[20].

האזכור הבולט בספרות חז"ל אודות חג השבועות נמצא במדרש פסיקתא דרב כהנא^[21], בהקשר של החג  למלאכי השרת ולמסורת המיסטית של מעשה מרכבה, כדלהלן:" שירד הקב"ה בסיני בעשרים ושנים אלף כתות של מלאכי השרת. דבר אחר רכב אלוהים רבותים אלפי שנאן , מלמד שירד עם הקב"ה עשרים ושנים אלף מרכבות וכל מרכבה ומרכבה כמראה שראה יחזקאל"^[22]. אולם פרט לאזכור זה הקשור דווקא להקשר המיסטי של החג, עליו נעמוד בהמשך, חכמי המשנה דחקו לקרן זווית את חג השבועות על שמותיו ומשמעויותיו, וקראו לו בשם אחר לחלוטין – עצרת. על מעמדו כחג מתן תורה ידובר בהמשך בהקשר לדבריו של ר' משה די ליאון בספר הזוהר.

הרגל האחרון האמור בשלהי פרשתנו הוא חג הסוכות. בחלק של ספר שמות, המכונה ספר הברית^[23]

הוא נחשב לדעת חוקרי המקרא לרובד קדום שלו, מצויה המצווה לעלות לרגל שלוש פעמים בשנה, שאחת מהן מתאימה לכאורה לחג הסוכות:" וְחַג האסיף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה"^[24]. אמרנו קודם לכן לכאורה, ולא בכדי, היות והפסוק כאן אינו קושר בין מצוות ישיבה בסוכה לבין איסוף התבואה על ידי מגדליה.

כמה זמן נמשך החג האמור? לפי ספר דברים בפרשתנו, החג נמשך שבעה ימים: "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה כִּי יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ"^[25]. בדומה למקור הקודם מספר שמות, גם ספר דברים קושר בין החג לאסיף החקלאי לחג הסוכות, שנערך באותה תקופה, משכו שבעה ימים, וחלק ממצוותו הוא לעלות לרגל למקום אשר יבחר ה'.

גם המקבילה בספר מלכים, אומרת במפורש כי החג נמשך שבעה ימים, ואילו שלמה המלך הוסיף שבעה ימים נוספים בשל חנוכת המקדש: "וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם. בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם וַיְבָרְכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ"^[26].

מקורות אלה ואחרים^[27] שלא הובאו כאן, מעוררים תהיה רבתי, מתי הפך החג האמור בפסוקים לחג הסוכות? הרי בספר שמות הוא מצוין בהקשר של האיסוף החקלאי מהשדות, אבל אין הוא נקרא חג הסוכות. ספר דברים אמנם מזכיר את שמו של החג כחג הסוכות, אבל אין הוא מפרש יתר על המידה את הקשר בין איסוף התבואה, ואת העלייה לרגל לבין הישיבה בסוכה.

בנוסף, אין אזכור של ארבעת המינים שהם כיום אחד הסמלים המרכזיים של חג הסוכות, ולא ברור כמה ימים אורך החג האמור, שבעה ימים או שמונה, היות ואחרי שבעת ימי הסוכות מגיע יום נוסף הידוע כשמיני עצרת?

התשובות לשאלות אלה מצויות בספר ויקרא: "אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג יְהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן. וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים. וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ. בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ, בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם"^[28], ובאותו פרק על אתר, ישנה התייחסות לשמיני עצרת כדלקמן:" שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַיהוָה בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה עֲצֶרֶת הִוא כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ"^[29]. 

שלושת הרגלים שהוזכרו לעיל נדונים במאמרים רבים בזוהר, אולם לדעת תשבי, החידושים הקבליים בתיאורם אינם מרובים ואינם רבי גוונים כמו הדיון בזוהר אודות יום השבת

הנקודות החוזרות ונשנות הן היחס של שלושת הרגלים לספירות והסודות של המצוות והתפילות לכל רגל[30].

במאמרים אחדים מדובר על קשרי הרגלים לספירות באופן כללי: "מי שאינו שומר זה(הכוונה לחג הפסח) כמי שאינו שומר אמונת הקב"ה... וכן בשאר המועדים וחגים, שהרי כולם אחוזים בשם הקדוש העליון(השם הקדוש העליון הוא שם הויה המיוחד לספירת תפארת, אבל מערכת הספירות כולה כלולה בה)"[31].

הביטוי מועדי ה' הקיים במקרא, מבואר על אחיזת שלוש הרגלים בספירות הקשורות לשם הויה, כפי שנאמר בהמשך הדברים, כדלקמן: "מה' הם, שבו מתקשרים מלמטה למעלה ומלמעלה למטה, כולם נקשרים בו ונועדים כולם להתקשר בקשר אחד, בקשר המלך".

במאמרים אחרים בזוהר נקבע מעמדם של שלושת הרגלים ביחס לספירות. לדעת הזוהר פסח, שבועות (בראש השנה) וסוכות, הם מועדים כנגד המרכבה העליונה סוד האבות ודוד המלך"[32], כלומר רגלים אלה הם כנגד ספירות חסד, גבורה, תפארת ומלכות. במשך הדברים מסביר הזוהר באריכות את הקשר בין פסח וספירת מלכות, שבועות וספירת תפארת, וחג הסוכות עם ספירת חסד. ברם לדעת הזוהר שבעת ימי חג הסוכות הם כנגד שבעה ספירות, וימי חג הפסח כנגד שבעה היכלות של השכינה, כך שלכאורה חג הסוכות נמצא בדרגה גבוהה יותר מחג הפסח, היות וחג הסוכות קשור לספירת חסד, ואילו חג הפסח קשור לספירת מלכות האחרונה במדרג הספירות האלוהי.

לעומת האמור לעיל, ברעיא מהימנא[33] ובתיקוני זוהר[34] אין אחידות שכזאת ושם חג הפסח הוא כנגד ספירת חסד, חג שבועות כנגד ספירת גבורה וחג הסוכות כנגד ספירת תפארת. לפי דעה אחרת שם שלושת המועדים הללו הם כנגד מלכות מצד חסד גבורה ותפארת[35], ואין כאן המקום להאריך בזה.  

נעבור לדון בקצרה בריטואלים הדתיים המרכזיים בחגים אלה מההיבט הקבלי

המצווה הראשית של חג הסוכות היא הישיבה בסוכה. ישיבה זו מעידה על הקשר בין ישראל לבין ה', כדלקמן:" כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, כל מי שהוא מן והשורש והגזע הקדוש של ישראל, ישבו בסוכות, תחת צל האמונה, ומי שאינו מן הגזע והשורש הקדוש של ישראל לא ישב בהן ויוציא עצמו מתחת צל האמונה... שכל מי שיושב תחת צל האמונה מנחיל חירות לו ולבניו לעולמים, ומי שמוציא עצמו מצל האמונה מנחיל גלות לו ולבניו"[36]. צל האמונה בדברים אלו של הזוהר פירושו חסותה של השכינה – ספירת מלכות, שבאמצעותה מתקשרים היושבים בסוכה גם עם שאר הספירות, עד ספירת חסד.

מתפיסה זו של מגע בין יושבי הסוכה עם שבעה הספירות מספירת חסד ומטה, פותחה הדעה בזוהר אודות שבעה צדיקים, אבות האומה, משה ואהרון, יוסף ודוד, שהם נציגי הספירות הבאים לבקר כל אחד בתורו בסוכה(אושפיזין).

מצווה מרכזית נוספת בחג הסוכות היא נטילת ארבעת המינים, להם קשר ספר הזוהר סודות רבים, שלא נוכל לעמוד על כולם כאן מקוצר היריעה. כך אומר הזוהר אודות ארבעת המינים:" הלולב (וארבעת) המינים הם סוד דמות האדם של מעלה, וכמו שהקב"ה נוטל את ישראל בימים אלה ושמח בהם, אף כך ישראל נוטלים את הקב"ה לחלקם ושמחים בו"[37], רוצה לומר כאשר ישראל מחזיקים את ארבעת המינים בידיהם, הם כאילו אוחזים בקב"ה. במקור אחר קושר הזוהר את ארבעת המינים לספירות השונות, כך שהאתרוג הוא כנגד ספירת מלכות, הלולב כנגד ספירת יסוד, שלושת ההדסים הם כנגד ספירות חסד, גבורה ותפארת, ושתי הערבות הם כנגד ספירות נצח והוד. בזוהר קיימת חלוקה אחרת נוספת אבל די לנו בחלוקה האמורה[38].

הזוהר הסביר את שמחת בית השואבה וניסוך המים בחג הסוכות באופן הבא, היות שחג הסוכות שהוא כנגד ספירת חסד, הרי:" (ש)בחג זה עושים ניסוך המים, נביעה של חסד... וכל שבעת הימים העליונים מקבלים מאותם מים חיים היוצאים מירושלים העליונה(שהיא כנגד ספירת בינה)"[39]. כלומר השמחה במהלך ניסוך המים קשורה לפי דברים אלה בזיווג האלוהי, היות וביום הראשון של סוכות מעלה הקב"ה את ספירת השכינה, כפי שנאמר במקום אחר:" ואז כל שמחה וכל פנים מאירות, ושמחה של מים צלולים לנסך על המזבח"[40], רוצה לומר שהמזבח הוא סמל לספירת שכינה/מלכות, והמים שמנסחים אותם עליו מסמלים את הזרע, וזה סוד הזיווג האלוהי המדובר.

הזוהר גם דן בהרחבה במשמעותם של שבעים פרי החג שהוקרבו, ובהמשך לדבר חז"ל שהמדובר על שבעים אומות העולם, קרבנות החג הללו נועדו לכפר על שבעים הממונים על אומות העולם, בלשון הזוהר[41]. שרי אומות אלה לפי האמור בזוהר הם כוחות הסטרא אחרא, והיות שדנו עליהם באריכות במקום אחר, אין להאריך בזה כאן.

הזוהר מרחיב גם אודות שמיני עצרת, ולענייננו נביא את ההסבר הזוהרי האומר כי עצרת הכוונה להתכנסות הספירות בתוך השכינה, כדלקמן:" ואותו יום הוא היום השמיני, משום שכל שבעת הימים האחרים עמה(עם ספירת מלכות/שכינה), ועל כן הוא שמיני ושמונה ימים יחד, ומשום כך נקרא עצרת, מכונסים כולם ביום הזה, והוא נקרא שמיני ואין שמיני אלא מתוך שבעה"[42]. בהמשך לסוד הזיווג בניסוך המים, כאן המדובר בהתכנסות הספירות שאף היא בסוד הזיווג, שכן בשמיני עצרת מתרחש הזיווג האמור.

חג הפסח מתאפיין בזמננו בעיקר באיסור אכילת חמץ מחד, ואכילת מצה מאידך. הדבר מוסבר בזוהר כסמלים של שחרור של בני ישראל בזמן יציאת מצרים על דרך הסוד, כך שהחמץ מסמל את כוחות הטומאה, שבני ישראל היו משועבדים להם בגלות מצרים, ואילו המצה היא כנגד ספירת מלכות/שכינה, שבני ישראל נכנסו תחת כנפיה בזמן גאולתם, כדלקמן:" וזו ההתחלה, שהתחילו ישראל להיכנס בחלק הקדוש של הקב"ה ולבער מהם חמץ, שהוא(החמץ) גילולים זרים הממונים על עמים עובדי עבודה זרה, הנקראים אלוהים אחרים, אלהי נכר... ולהיכנס במצה, החלק הקדוש של הקב"ה"[43].

מכיוון שחמץ הוא כנגד אלהים אחרים, שהיא לשון אחר לעבודה זרה, הרי:" מי שאוכל חמץ בפסח, כמי שעובד עבודה זרה"[44], ולכן עונשו של האוכל חמץ הוא כרת, מכיוון שבחמץ טמון כוח המוות, כדלקמן:" ומשום כך מי שאוכל חמץ בפסח היא(הכוונה ללילית) מקדימה לו מוות , וידע שמת הוא בעולם הזה ובעולם הבא, שכתוב, ונכרתה הנפש ההיא(מקרב עמה)"[45].

עניין מרכזי נוסף בחג הפסח הוא הקרבת קורבן פסח

הזוהר מתכתב עם דברי  המדרש האומר כי הצאן הוא אלוהי מצרים, כדלקמן: "אמר הקב"ה מהעשור לחודש קחו יראתם של מצרים ותפסו אותה ותהא אסורה ותפוסה בתפיסה שלכם יום אחד ושניים ושלושה, וביום הרביעי הוציאו אותה לדין והתכנסו עליה. ובשעה שהמצרים היו שומעים קול יראתם, התפוסה בתפיסה של ישראל, ולא יכלו להצילה, היו בוכים, והיה קשה עליהם כאילו עצמם נעקדו להריגה... וזו קשה להם מכל המכות שעשה להם הקב"ה"[46].

קורבן פסח מורה אף הוא אודות הזיווג האלוהי, כפי שעולה מהדברים הבאים: "פסח לה', כנסת ישראל(כלומר ספירת מלכות/שכינה) לצדיק(ספירת יסוד), לפיכך פסח(ומצוות ברית) מילה, אף על פי שהן מצוות עשה, עונשן כרת, משום שהיא, כנסת ישראל(מלכות) שהיא פסח, ונקראת מצוות לא תעשה, חפצה להתחבר בעשה...זה צדיק(ספירת יסוד) שהוא מילה... ואם לא נימול אדם אינו ראוי לקרב אותם... וכן בפסח חפצה כנסת ישראל(מלכות) להתחבר עם בעלה, ואם לא עשה אדם ולא הקריב פסח לה', היא עומדת עליו ודנה אותו ואינה מוציאה אותו מתחת ידו של פרעה(שהוא מסמל את הסטרא אחרא), ונכרתת נפשו מן המקום הקדוש ונשארת במקום הטמא, במצרים... שהרי תפקידו של קרבן פסח להעביר עורלה(כוחות הסטרא אחרא) מפני הברית(ספירת יסוד)"[47].

בעניין ליל הסדר נזכיר רק כי לפי הזוהר, בעקבות קביעת חז"ל שהוא חג של שחרור וגאולה, הכוונה הקבלית לכך היא בשחרור של השכינה וישראל. לפי חז"ל ארבעת הכוסות הן כנגד ארבה לשונות של גאולה[48], ואילו בזוהר ארבעת הכוסות הן כנגד ארבע ספירות, הקשורות לזיווג האלוהי, כדלקמן:"...כשזיווג זה מצוי ניעורים אנו בשמחתם... ועל כן נשתנה לילה זה מכל שאר הלילות, וצריכים אנו לעשות שינויים בכל ולשמוח בלילה זה, משום ששמחה היא למעלה ולמטה..."[49].

חג שבועות עומד רובו ככולו בזוהר, בסימן הזיווג האלוהי של השכינה ובעלה, לאחר שהשכינה (ספירת מלכות) עברה טיהור בתום ימי ספירת העומר, כדלקמן: "יום זה, היום שנכנסת כלה לחופה הוא(כלומר חג שבועות הוא יום שבו נכנסת כלה לחופתה)... וסוד זה, המלך טעם בתולה טעם"[50]. כלומר בשבע השבתות של ספירת העומר הקדושה האלוהית יורדת משבע הספירות של הפן הזכרי באלוהות, שהן גם כנגד שבעת ימי בראשית, על כוחות השכינה, שהיא הפן הנקבי באלוהות, ובסופו של דבר, בחג השבועות מתקיים הזיווג האלוהי האמור. זו הסיבה  שחג שבועות נמשך רק יום אחד ולא שבעה ימים כדוגמת פסח או סוכות, משום שבאותו יום כאמור נוצרת אחדות הזיווג האלוהי. פעולת הזיווג האמורה נתרחשה בזמן מתן תורה, והזיווג גם מסומל בארון הברית, מקום הלוחות, זאת היות והתורה שבכתב היא כנגד ספירת יסוד/צדיק, והארון הוא סמל לספירת שכינה/מלכות, כך שנוצר זיווג בין ספירת יסוד לספירת מלכות.

סמל אחר של האחדות בשבועות הוא שלטונה של ספירת תפארת, שהתורה שבכתב מסומלת גם בה, בדמותו של עץ החיים, כדלקמן: "ועץ חיים אחד הוא ודאי נקרא משום שהכל בו מתקשר, והיום שלו(כלומר חג שבועות) אחד הוא ודאי קשר הכל". ומשום כך הוא(חג שבועות) עמוד התווך גם בשלוש הרגלים, כך:" (ש) פסח וסוכות והוא באמצע"[51].

הבאת מנחת הביכורים בחג שבועות, מפעילה אף היא את התערותה של השכינה בשמחת הזיווג, וקורבן שני הלחם שמוקרב בחג שבועות הם כנגד התורה שבכתב והתורה שבעל פה, כלומר כנגד ספירות תפארת ומלכות[52].

הזוהר נכנס בהמשך הדברים לדיון ארוך מדוע שני הלחם הם קורבן חמץ, הרי חמץ הוא סמל הסטרא אחרא, על כך הוא נותן יותר מתשובה אחת. לפי אחת מהן, שני הלחם הוקרבו דווקא מחמץ בחג שבועות, מועד שלטונו של עץ החיים, כדי להראות שגם כוחות הטומאה, קרי הסטרא אחרא, נאחז בקדושה של עולם הספירות ויונק ממנו, כדלקמן:" שהרי באילן אחוזים הענפים, באילן אחוזים עלים, קליפות, דינים רבים בכל הצדדים, הכל נמצא בו(הכל מקושר לעולם הקדושה, גם הסטרא אחרא)"[53].

תיקון ליל שבועות, שמסומל בלימוד תורה כל הלילה, הינו מנהג "קדום" לפי הזוהר, לפי הדברים הבאים: "חסידים ראשונים לא היו ישנים בלילה הזה והיו עוסקים בתורה, ואמרו, נבוא להנחיל ירושה קדושה לנו ולבנינו בשני העולמות"[54]. בהמשך הדברים מספר הזוהר כי ר' שמעון וחבורתו נהגו בעקבות חסידים ראשונים ולמדו כל הלילה, היות והמדובר בלילה "שהכלה מתחברת עם בעלה", כלומר גם לימוד זה הוא סמל לסוד הזיווג בחג השבועות בין הספירות הרלוונטיות, מלכות ויסוד.

ר' יוסף ג'יקטיליה איננו דן בספרו שערי אורה בשלוש הרגלים באופן מפורט, וכאשר הוא מזכיר אותם זה תמיד נעשה בדרך אגבית הקשור לנושא גלובלי אחר

קודם שנביא את הדברים הקצרים של ג'יקטיליה מספרו שערי אורה, נביא את דבריו מספרו גנת אגוז[55], בו הוא מאזכר את שלוש הרגלים באופן הבא: "... ראשית כל המועדים כולם, תמצא שבת שהיא קובעת כל מועדי המנוחה לעולם, ותמצא עצרת(חג שבועות) שהיא קובעת כל מועדי השמחה בעולם, ותמצא כפורים, שהיא קובעת כל מועדי התענית הסליחה והכפרה, וכל אחד מאלה השלושה תמצאם יום אחד, כלומר שבת יום אחד, כפורים יום אחד, עצרת יום אחד, כנגד היסודות שלושה שהן פשוטים, ותדע לך כי היסודות היסוד שלהם ספירה... כי תמצא שבת בסוף ספירת שבעה ימים. תמצא עצרת בסוף ספירת שבעה שבועות ותחלתן מחג הפסח, תמצא כיפורים בסוף עשרת ימי תשובה... ותחלתן מראש השנה. ואם כן התבונן אחי זה העיקר הנכבד שאני מעורר אותך עליו בהיות אלו שלשה ימים יסוד כל המועדים לעולם ותמצא לפניהם ספירה... ולפיכך תמצא עצרת מושכת אליה חג הסוכות, שהוא חג הודאה ושמחה על כל הניסים ועל כל הטובות, ויום שמיני עצרת שבחג הסוכות מיוחד הוא מחג הסוכות כי הוא חג בפני עצמו, ותמצאו מעיד על יום מתן תורה, שהוא חג שבועות הנקרא עצרת. והתבונן כי כל מועדי השמחה מעידים על חג שבועות, ואליו ילוו הפסח, והחנוכה והפורים, כי כולם הודאה על טובות ניסים ונפלאות אשר הוא יתברך גמל עמנו... כי אלו שלשת הימים שבהן שבת עצרת וכיפורים, כוללים המועדים כולם, והרי הם יום אחד ביסודות הפשוטים שהם אחדים, ועל יסודם כל המועדים מיוסדים"[56].

בדברים אלה מביא ג'יקטיליה פרשנות מעניינת אודות חגים שונים, כולל חגים שאינם בנמצא במקרא, כגון חנוכה ופורים. לדבריו כלל החגים מבוססים על שלושת החגים הללו - יום השבת, חג שבועות ויום הכיפורים. שאר החגים האחרים נגזרים משולשת אלה, וזה נעשה על ידי ספירה של ימים. כך לדוגמא, עצרת, חג מתן תורה, חל לאחר ספירה של שבעה שבועות החל מחג הפסח. השיטה שג'יקטיליה מביא כן הינה ייחודית ונועזת כי לפי פשט הדברים שלושת הימים הללו, שבת, עצרת ויום הכיפורים אינם הבסיס לשאר חגי ישראל אלא הם חלק מחגי המקרא. זאת ועוד, ג'יקטיליה גם מכניס לרשימה חגים שאינם מקראיים כלל ועיקר. גם הבסיס אודות שלוש יסודות לא ברור די צורכו, היות שלפי הפילוסופיה הפיזיקלית של העת העתיקה, יש בנמצא ארבעה יסודות. תורת ארבעת היסודות היא תאוריה טרום־מדעית קדומה להסברת מבנה החומר והתהליכים היסודיים הפועלים בעולם, שנוצרה ביוון העתיקה על ידי הפילוסוף אמפדוקלס במאה החמישית לפני הספירה, ואומצה על ידי אריסטו. לפי תאוריה זו, כל החומר בעולם מורכב מארבעה יסודות: אוויר, מים, אדמה ואש[57].

לפי דברי ג'יקטיליה יש כאן סוד גדול, ואולי יש כאן רמז והד לדברים של ספר יצירה המעמיד את יסוד העולם על שלושה, כדלקמן: "שלש אמות יש בעולם אויר מים אש, שמים נבראו תחלה מאש וארץ נבראת ממים והאויר מכריע בין האש ובין המים"[58], ברם, קשה להכריע בדבר, היות וספר גנת אגוז לא נכתב כאמור ברוח הקבלה התיאוסופית.

נעבור לספר שערי אורה. האזכור הראשון של ג'יקטיליה, נמצא בדיון על ספירת יסוד, כאשר הוא דן בהבדל בין חוק לחוקה במצוות הנזכרות במקרא, כדלקמן:"... ולפיכך דע שתמצא בתורה מצוות הרבה שיש בהן סימן חוק(שמנוסחות כחוק), ומצוות הרבה שיש בהן סימן(ביטוי של) חוקה. ובסוד הדבר כך הוא, כל מקום שתמצא(ביטוי) במצוות לשון חוק, סימן הוא שאותה מצווה דבקה באל חי(ספירת יסוד), שהוא סוד חוק, כאמרו בפסח מצרים, ושמרתם את הדבר הזה לחוק לך ולבניך"[59], כלומר, המצוות המוגדרות במקרא כחוק, כדוגמת פסח, קשורות לספירת יסוד, שהיא המקור השפע בעולם השפל. כאשר שומרים מצוות שכאלה אזי השפע האלוהי יורד מספירת יסוד דרך ספירת מלכות אל העולם.

בהמשך הדיון אודות ספירת יסוד, מדבר ג'יקטליה על הספירות שהן כנגד אבות האומה וקושר זאת ללולב של חג הסוכות, כדלקמן: "... שהרי יעקב קו האמצעי בתווך(כלומר יעקב הוא כנגד ספירת תפארת המאזנת בין ספירות חסד ודין)... אברהם מימין (ספירת חסד) ויצחק לשמאל (ספירת דין), ויעקב קו האמצעי(ספירת תפארת), וסימן (לכך בפסוקים), ויעקב איש תם יושב אוהלים, וסוד איש תמם, בסוד תיומת של לולב, שהוא (כנגד) סוד קו אמצעי של לולב; יושב אוהלים, הם שתי אוהלים, אוהל אברהם ואוהל יצחק, כי הם שני צדדי הלולב (ספירות חסד ודין). ולפי שסוד יעקב הוא קו האמצעי (ספירת תפארת)... אנו אומרים, אלהי אברהם אלהי יצחק ואלוהי יעקב, (האות) ו"ו נוספת ביעקב (ואות יתרה זו מסמלת אף היא את ספירת תפארת)..."[60]. רוצה לומר שהלולב שיש לו שני צדדים ושדרה מרכזית אמצעית, הוא כנגד שלושת האבות, ימין אברהם, ספירת חסד, שמאל יצחק ספירת דין, והתיומת המרכז של הלולב כנגד יעקב וספירת תפארת, המאזנת את מידת הדין עם מידת החסד.

בשער השלישי והרביעי של שערי אורה, מתייחס ג'יקטיליה לדמותו של דוד ושל אבות האומה, ובמהלך הדברים הוא קושר זאת לרגלים המופיעים במקרא, כדלקמן: "... ולפי ששלושת המידות הללו... שהם (ספירות) חסד דין ורחמים ונאחז דוד בשלושתן(לשלוש הספירות הללו יש קשר לדוד), נעשה גם הוא(דוד) רגל רביעי לכיסא נושא השלושה(של שלושת אבות האומה, שהם כנגד ספירות חסד דין ורחמים), ולפיכך אמרה תורה, שלוש רגלים תחוג לי בשנה, כנגד אברהם ויצחק ויעקב. והרגל הרביעי הוא חג העצרת, כמו שאמר, ביום השמיני עצרת תהיה לכם... ואמרו חז"ל בסוף(מסכת)סוכה(דף מ"ח, עמוד א') ... שהוא רגל בפני עצמו. ואם הם רק שלוש רגלים היאך שמיני עצרת רגל בפני עצמו, והרי(אז) הם ד' רגלים? אלא(שמיני עצרת) רגל בפני עצמו באמת, שהוא כנגד מגן דוד והוא סוד הרגל הרביעית לכיסא המרכבה, והסוד, כמו שאמרה תורה, שלוש רגלים תחוג לי בשנה... וכשנולד יהודה, שהוא סוד מגן דוד, שהוא בסוד הרגל הרביעית, שהוא סוד הבן הרביעי(של לאה), מה אמרה לאה? הפעם אודה את ה' על כן קרא שמו יהודה ותעמוד מלדת. הפעם... שהוא סוד פעם רביעית, רגל רביעית, אודה, שהוא דוד ששר לאל הודאות ותשבחות, ותעמוד מלדת, עד כאן הוא עמידת הספירות. מכאן ואילך עולם הפירוד"[61].

קטע נועז זה של ג'יקטיליה מקבע את התפיסה שכבר מופיעה אצל חז"ל, שחג שמיני עצרת הוא רגל בפני עצמו היות וחג זה הוא כנגד דוד, המשתלב עם שלושת אבות האומה ויחדיו יוצרים את כיסא המרכבה. דוד שהוא מזרע יהודה, מסמל את ספירת מלכות שהיא הספירה התחתונה ביותר במדרג הספירות, ואשר מעבר לה מתחיל עולם הפירוד, כלומר העולם שמחוץ עולם האצילות האלוהי. לאה מסמלת בדברים אלה של ג'יקטיליה את ספירת בינה, שהיא האם של שבע הספירות שמתחתיה, ולכן אומר הפסוק ותעמוד מלדת לאחר הולדתו של יהודה. כך או אחרת, ג'יקטיליה נותן כאן הסבר מהפכני הקושר את שלושת הרגלים לאבות האומה, שהם כנגד ספירות חסד, דין ורחמים, ומצטרף אליהם את דוד, שהוא כנגד ספירת מלכות, ויחדיו הם מהווים את ארבעת רגליו של כיסא המרכבה. כך מקבע ג'יקטיליה את דברי חז"ל במסכת סוכה, האומרים ששמיני עצרת רגל בפני עצמו, כאשר הוא מוסיף לכך הסבר תאוסופי מבריק ונועז[62].

 ג'יקטיליה דן פעם נוספת ואחרונה, בספרו שערי אורה, בפרק השמיני, בחג שמיני עצרת, הפעם בהקשרה הכולל של ספירת בינה, כדלקמן: "... והסוד, ביום השמיני עצרת תהיה לכם, וביום השביעי עצרת לה' אלוהיך, התשיעית שלו העשירית שלנו, לפי שהיא נחלתנו וחלקנו..."[63].

לפי רוח דברים אלה, היום השביעי עליו מדבר הפסוק הוא כנגד ספירת יסוד, והוא מוקדש לה' אלוהיך, שהיא ספירת בינה. היום השמיני המוזכר כאן הוא כנגד ספירת מלכות, והוא לכם, כלומר לבני ישראל. הספירה התשיעית שהיא כנגד ספירת יסוד – שלו, והספירה העשירית, שהיא ספירת מלכות היא שלנו. ואז כאשר הספירה העשירית מתאחדת בספירה התשיעית (ספירות מלכות עם ספירת יסוד), או אז כל ישראל לדעת ג'יקטיליה, דבקים בה'. כלומר, כאשר ספירת מלכות דבקה בספירת יסוד אז בני ישראל דבקים בשכינה שהיא כאמור ספירת מלכות. ג'יקטיליה מרגיש באירוניה הפרשנית הנועזת שרקם ולכן אומר בהמשך שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, כלומר פשוטו הקבלי ולא פשט הפסוקים אליהם אנו רגילים בפרשנות המקרא הקלאסית.

אחרית דבר

פרשת ראה חוזרת ודנה בנושאי שלושת הרגלים של השנה היהודית. הזוהר דן ברגלים אלה במאמרים רבים, ובדרך כלל מדבר בהקשר הזיווג האלוהי שחגים אלה מסמלים, כלומר התחברות ספירת מלכות עם ספירת יסוד. לעומתו, ג'יקטיליה איננו דן בפרוטרוט בשלושת הרגלים האמורים בפרשתנו, והם מוזכרים בדרך אגבית הקשורה לנושאים אחרים. כך למשל לדעתו של ג'יקטיליה, שלושת האבות הם כנגד שלושת הרגלים אליהם מצטרף דוד שהוא כנגד עצרת, כך שיש ייצוג קבלי בשלושת הרגלים הללו לספירות חסד, דין ותפארת, וגם לספירת מלכות אותה מייצג דוד. ארבעת גדולי אומה אלה, יוצרים יחדיו לדעת ג'יקטיליה את כיסא המרכבה האלוהי, כאשר הם מהווים את ארבעת רגלי כיסא תיאוסופי זה.

[לאוסף המאמרים על פרשת ראה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת ראה.
• אוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת ראה באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 24/8/19.
• פנחס יחזקאלי (2023), הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 18/10/23.

[1] שמות, פרק י"ב, פסוק מ"ח.

[2] שם, פסוק כ"ז. דברים, פרק ט"ז, פסוק ו', בהתאמה.

[3] אנציקלופדיה מקראית, כרך ו', עמודים: 517 – 525.

[4] יוליוס וֶלְהַאוּזֶן היה חוקר מקרא, מזרחן ותאולוג נוצרי פרוטסטנטי גרמני. ולהאוזן נחשב לחוקר המרכזי בקרב מייסדי מחקר המקרא המודרני. הוא אסף מסקנות שגיבשו חוקרים שקדמו לו וגיבש אותן לכלל שיטה שרבים מעקרונותיה מקובלים עד היום על חוקרי מקרא. 1884 – 1918.

[5] היינריך אוולד היה אוריינטליסט גרמני ותאולוג פרוטסטנטי. נחשב לאחד המזרחנים החשובים של המאה ה-19. עבודותיו על השפות העברית והערבית, פרשנות המקרא של הברית הישנה ותולדות העברים היו פורצי דרך. 1803 – 1875.

[6] אפרים שמואל ליונשטם, מסורת יציאת מצרים בהשתלשלותה, ירושלים, תשכ"ח, עמודים: 80 – 94.

[7] דברים, פרק ט"ז, פסוקים: א' – ז'.

[8] יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, בנו של אמון מלך יהודה מאשתו יְדִידָה בַת עֲדָיָה מִבָּצְקַת. נמשח למלך בגיל שמונה, לאחר שאביו נרצח על ידי מתנקש. במסורת היהודית מתוארכת מלכותו מ-640 לפנה"ס עד ל-609 לפנה"ס. על מפעלו של יאשיהו בדבר ריכוז הפולחן הדתי בירושלים ראה – אבי הראל, סכנת ההשפעה האלילית והמאבק בה, ייצור ידע, אוגוסט 2020.

[9] מלכים ב', פרק כ"ג, פסוקים: כ"א – כ"ג.

[10] שמות,  פרק כ"ג, פסוקים - י"ד-ט"ז.

[11] שם, פרק ל"ד, פסוק כ"ב. 

[12] ויקרא, פרק כ"ג, פסוקים – ט"ו-כ"ב.

[13] במדבר, פרק  כ"ח, פסוק כ"ו.

[14] דברים, פרק ט"ז , פסוקים – ט' –י'.

[15] ספר היובלים הוא אחד מן הספרים החיצוניים, המתאר את קורותיהם של אבות האומה. בדומה לספרים חיצוניים אחרים, הוא לא נתקבל על ידי חז"ל, וזמן כתיבתו מתוארך  למאה השנייה לפני הספירה.

[16] ספר היובלים, כנה ורמן, יד יצחק בן צבי, 2015, עמוד 130.

[17] סֵפֶר טוֹבְיָה הוא חיבור יהודי מתקופת בית שני, שהשתמר במסורות נוצריות ונכלל במסגרת הספרים החיצוניים.

[18] ספר טוביה, מתוך הספרים החיצוניים, מהדורת אברהם כהנא, הוצאת מסדה, 1956, פרק ב', פסוק א'.

[19] ספר מעשי השליחים הוא הספר החמישי בספרי הברית החדשה, והוא בא אחרי ארבע הבשורות כחיבור האחרון בברית החדשה. המסורת מייחסת אותו ללוקאס המבשר. נכתב בשלהי המאה הראשונה לספירה.

[20] התיאור של השראת רוח הקודש על השליחים באה בהקשר לחידוש הברית עם העדה הנוצרית האמורה  בספר מעשה השליחים.

[21] פסיקתא דרב כהנא הוא מדרש ארץ ישראלי קדום על הקריאות במקרא ובהפטרות במועדים ובשבתות מיוחדות, כגון שבת של פסח וסוכות, שבת חנוכה ועוד. מדרש זה נחשב לקדום יחסית, והוא מתוארך לשלהי העת העתיקה בארץ ישראל,

[22] פסיקתא דרב כהנא, בחודש השלישי, דף ק"ז עמוד ב'.

[23] ספר הברית - כינוי שנתנו חוקרי המקרא לפרקים כ"א – כ"ג בספר שמות. בפרקים אלה מתוארת כריתת הברית בין האל ובין עם ישראל. ספר הברית כולל אסופה של חוקים שרובם מנוסחים כמקרים פרטיים, הפותחים במילת התנאי "אם".

[24] שמות, פרק כ"ג, פסוק ט"ז.

[25] דברים, פרק ט"ז, פסוקים: י"ג – ט"ו. 

[26] מלכים א', פרק ח', פסוקים: ס"ה – ס"ו.

[27] עוד על תהיות אלה, ראה – סוכות – שבעה ימים או שמונה ימים, אריאל סרי -לוי, הארץ, 28.09.2017.

[28] ויקרא, פרק כ"ג, פסוקים: ל"ט – מ"ב.

[29] שם, פסוק ל"ו.

[30] ישעיה תשבי, משנת הזוהר, כרך ב', מוסד ביאליק, ירושלים, תשמ"ב, עמוד תקח. (להלן, תשבי, משנת הזוהר).

[31] זוהר חלק ב', דף קכד, עמוד א'. תרגום(אם לא צוין אחרת), תשבי משנת הזוהר עמוד תקח.

[32] שם, חלק א', דף רכו, עמוד ב'.

^[33] שם, חלק ג', דף רנז, עמוד ב'(=רעיא מהימנא).

[34] תיקוני זוהר, תיקון כא, דף נז, עמוד ב'.

[35] זוהר, חלק ג', דף רנז, עמוד ב'.

[36] שם, דף קג, עמוד א'.

[37] שם, דף קד, עמוד א'.

[38] על החלוקה האמורה ראה - שם, חלק ב', דף קפו, עמוד ב'.

[39] שם, חלק א', דף רסא, עמוד ב'.

[40] שם, חלק ג', דף ריד, עמוד ב'.

[41] שם, דף נד, עמוד ב'. דברי חז"ל בהקשר לשבעים שרי אומות העולם הובאו בסוכה, דף נ"ה, עמוד ב'.

[42] שם, חלק ב', דף קפז, עמוד א'.

[43] שם, חלק א', דף רכו, עמוד ב'.

[44] תיקוני זוהר, תיקון יג, דף כח, עמוד ב'.

[45] זוהר, חלק ג', דף רנא, עמוד א'.

[46] שם, עמוד ב'. לגבי מדרש חז"ל, ראה למשל – שמות רבה, פרשה טז, ג'.

[47] שם, חלק ב', דף מא, עמוד א'. וראה תשבי, משנת הזוהר, דף תקכח, להפניות נוספות בנידון.

[48] בראשית רבה, פרשה פח, ד'.

[49] ראה הערה 47.

[50] זוהר, חלק ג', דף רנח, עמוד ב'.

[51] שם, דף צו, עמוד א'.

[52] ראה – שם, חלק א', דף רס, עמוד א'.

[53] שם, חלק ג', דף צז, עמוד א'.

[54] שם, דף צ, עמוד א'.

[55] על גנת אגוז ראה – יוסף דן, תולדות תורת הסוד העברית, כרך י', מרכז זלמן שזר, ירושלים, 2014, עמודים: 50 – 81, כולל ביבליוגרפיה נבחרת בסוף הפרק. (להלן, דן תורת הסוד). בתמצית, גנת אגוז הינו ספרו הראשון של ג'יקטיליה, העוסק בעיקר בתורת האותיות, השמות והנקודות ואיננו מתבסס על תורת הספירות.

[56] יוסף ג'יקטיליה, גנת אגוז, חלק שני, ירושלים, תשמ"ט, דף מד. קיימת לדברים אלה מקבילה בספר שערי אורה, מהדורת יוסף בן שלמה, כרך א', עמוד 271.

[57] תורת ארבעת היסודות הייתה מקובלת על הפילוסופים היהודים בימי הביניים, כולל על המהר"ל, כדלקמן: ר' סעדיה גאון, ספר אמונות ודעות, הקדמה - אות ה', ושם במאמר ראשון - אות ג' ; ר' יהודה הלוי, ספר הכוזרי, מאמר שלישי אות לא – ס'; רמב"ם, ספר המדע,  הלכות יסודי התורה פרקים ג' – ד'  ; מהר"ל, ספר באר הגולה , הבאר החמישי.

[58] ספר יצירה, פרק ג׳, סעיפים: ג׳-ח׳, מתוך: ארבעת היסודות ביהדות (sefaria.org.il)

[59] יוסף ג'יקטיליה, שערי אורה, מהדורת שלמה בן יוסף, כרך א', מוסד ביאליק, ירושלים, תשמ"א, עמוד 127.(להלן, ג'יקטיליה, שערי אורה).

[60] שם, עמוד 137. קיימת מקבילה לדברים אלו בעמוד 235, שלא הובאו כאן מקוצר היריעה.

[61] שם, עמודים: 148 – 149.

[62] נושא המרכבה בשערי אורה קשור לפי ג'יקטיליה גם לתחומים נוספים שלא עסקנו בהם כאן, ראה – דן, תורת הסוד, עמודים: 175 – 180.

[63] ג'יקטיליה, שערי אורה, כרך ב', עמוד 50.