תקציר: בסוף פרשת שופטים מופיע ריטואל דתי מורכב וקשה, הידוע כעגלה ערופה. קשה להבין את הטקס עצמו, כאשר המדובר ברצח לא מפוענח. הרמב"ם הציע טעם סביר האומר שבגין הטקס בעלי המקום בו הטקס נערך יחפשו באופן אינטנסיבי את הרוצח. לפי התפיסה של הזוהר עגלה ערופה הינה סוג של קורבן ריצוי לכוחות הטומאה, הסטרא אחרא וסמאל, היות ואותו אדם לפי דברים אלה, לא מת בדרך הרגילה, על ידי מלאך המוות אלא קודם זמנו...

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

זהו מאמר שני מתוך שניים על הטקס המקראי של עֲגָלָה עֲרוּפָה. למאמר האחר:

• אבי הראל: מ”עגלה ערופה” לשיטור הקהילתי.

*  *  *

לקראת סופה של פרשת שופטים בספר דברים, מופיעה פרשייה שקשה מאוד להבנה. המדובר בטכס  של עגלה ערופה: "כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ.  וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל. וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל. וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל. וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה' וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע. וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל.וְעָנוּ וְאָמְרוּ  יָדֵינוּ לֹא שפכה (שָׁפְכוּ) אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם. וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'"[1].

פרשנות חז"ל ופרשנות ימי הביניים

דין עגלה ערופה מופיע לאחר שהכתוב פירט את דין הרוצח בשוגג או במזיד. במקרה שלנו המדובר על הרוג שנמצא מוטל בשדה, ולא נודע מי הכהו. לפי האמור, הזקנים והשופטים של ערי הסביבה יוצאים למדוד איזו מהם קרובה לחלל. זקני אותה עיר קרובה, לוקחים עגלת בקר(פרה צעירת ימים), שלא עבדה קודם לכן, ועורפים אותה אל נחל איתן ויוצאים בהכרזה, שאין קשר כלשהוא לרצח, והם מבקשים כפרה על הדם השפוך.

הרעיון של אחריות העיר הקרובה למקום הרצח האמור כאן, מוכר גם מחוקי המזרח הקדום. כך למשל קובעים חוקי ח'מורבי(23 – 24): נשדד אדם ולא נתפס השודד, חייבים אנשי העיר שבה אירע השוד לשלם את הנזק, ואם נהרג הנשדד, ישלמו כופר למשפחתו.

לפי החוק החתי, אם נמצא חלל בשדה, חייבת העיר הקרובה ביותר אליו, עד תחום שלושה מילין, לשלם כופר של מנה כסף[2].

על החוק המקראי אין כופר או קנס במקרה שכזה, אבל קיים העיקרון של חטא הרובץ על העם כולו אם אין יודעים את זהות הרוצח. כל עוד הוא לא נתפס, דם הנרצח זועק ותובע נקם, ולכן יש צורך במעשה של כפרה.

חז"ל ראו בטקס זה משמעות סמלית: "יבוא דבר שאינו עושה פירות (העגלה שלא התרבתה), ויערף במקום שאינו עושה פירות ויכפר על מי שלא הניחוהו לעשות פירות"[3]. בהמשך הדברים אומרים חז"ל  את הדברים הבאים: " וכי על לבנו עלתה שבית דין שופכין דמים? אלא, לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה"[4]. רוצה לומר שאין אנו חושדים בזקני העיר שהם  רצחו את ההרוג, אלא התביעה מהם היא אחריות מיניסטריאלית כוללת על הנעשה בעירם ובסביבותיה. כלומר על הנהגת המקום לא להתרשל ולא להזניח את המרחב הציבורי. יש לפרנסי העיר  לדאוג לתאורה, לכבישים סלולים, לתחזוקה נאותה ושוטפת של מבני העיר כולל המתקנים הציבוריים שבה,  ולמערכת אכיפה ועזרה סוציאלית הכוללת את  שיתוף הציבור שתמנע  מקרים מאין אלו. כאשר קורה ואדם נרצח, בדרך כלל המדובר בכשל של ההנהגה  ושל הציבור שלא השכילו לזהות ולפעול באופן ראוי ונכון  במשותף למונעו מבעוד מועד.

פרשני ימי הביניים דנו אף הם בנושא של טעמה של עגלה ערופה, ומקוצר היריעה בחרנו בפרשנותו של הרמב"ם במורה נבוכים, שמתייחס לצד התועלתני במציאת הרוצח לאחר טקס עריפת העגלה בנחל, כדלקמן: "... ואמנם עגלה ערופה תועלתה מבוארת, כי המביא אותה היא העיר הקרובה אל החלל, ועל הרוב, ההורג הוא ממנה, וזקני העיר ההיא מעידים עליהם השם, שהם לא התרשלו בתיקון הדרכים ובשמירתם ולתייר כל שואל דרך, כמו שבא הפירוש בדברי חז"ל (לא ראינוהו ופטרנוהו בלא לויה) ולא נהרג זה, מפני ששכחנו התיקונים הכוללים ואנחנו לא נדע מי הרגו; ואי אפשר על הרוב – עם החקירה ויציאת הזקנים והעומדים ולקיחת העגלה – שלא ירבו דברי בני אורח ואולי בפרסום העניין ייוודע ההורג ויאמר מי שידעו או שמע עניינו... הנה כבר התבאר שתועלת עגלה ערופה היא לפרסם ההורג לחזק זה העניין בהיות המקום אשר תערף בו העגלה לא יעבד בו ולא יזרע לעולם, שבעל הארץ יעשה כל תחבולה ויחקר עד שיוודע ההורג, כדי שלא תערף העגלה ולא תאסר ארצו עליו לעולם"[5].

פרשנות הקבלה

הפירוש הקבלי הראשון שנביא איננו לקוח מספר הזוהר אלא מפירושו של רקאנטי[6], מראשוני המקובלים באיטליה, על אתר בפרשתנו, כדלקמן:" אמרו רז"ל כי לא תבא עגלה ערופה רק על הנהרג בכלי ברזל. והבן זה. נופל בשדה רמז לשדה שנהרג בו קין הנקרא שדה של תפוחים וזהו מאמרם בשדה ולא צף על פני המים....וטעם עגלה ערופה כדי שלא תחול מדת הדין בעולם וליתן לה חלקה כדי שלא תקטרג כעניין שאמרו רבותינו ז"ל כדי ליתן לתוך פיו של שטן וכמו שפירשתי בסוד העזאזל....". כלומר עגלה ערופה הינה סוג של קורבן לדברי רקאנטי, הבא לרצות את מידת הדין וכוחות הסטרא אחרא, שלא יקטרגו על העם בגין מעשה רצח זה, בדומה אולי לקורבן של יום הכיפורים שהוקרב לעזאזל, שמשמעותו אף היא ריצוי מידת הדין ביום דין.

דבריו אלה של רקאנטי המתארת את היחס בין הקורבנות לבין הסטרא אחרא היא רובה ככולה חידושו של ספר הזוהר[7], אשר על כן יש כאן ראיה נוספת להשפעה של ספר הזוהר על משנתו הקבלית של רקאנטי, כפי שקובע רועי גולדשדמיט במאמרו אודות דרשה זוהרית של ר' מנחם רקאנטי[8].

לדעת הזוהר כאשר הוקם המשכן, הורחק הסטרא אחרא מתחום הקדושה, אולם בעטיו של חטא העגל, חלק מעבודת הקורבנות נועדו לו, כדלקמן:" ומאותו היום(חטא העגל), לא הייתה עצה אלא לתת חלק לאותו סטרא אחרא בכל, בסוד הקורבנות הנסכים והעולות"[9]. הכוונה שחלק מהקורבן ניתן לסטרא אחרא בכדי לפייסו כך שימנע פעולות מזיקות מצידו.

בראש הקורבנות שנועדו כליל לסטרא אחרא עומד השעיר לעזאזל, המתואר בזוהר במאמרים רבים, כשוחד לסמאל. דבריו אלא של הזוהר מבוססים על דברי מדרש מאוחר[10], ואחד הדרושים הזוהריים מביעים את הרעיון שהשעיר לעזאזל בא להרחיק את כוחות הרע מהאינטימיות השוררת בין עם ישראל לה' ביום הכיפורים[11]. הזוהר מביא פרשנויות נוספות על כך ואין כאן המקום להאריך בזה.

הזוהר לא מתייחס לנושא עגלה ערופה בפרשתנו, אבל מזכיר אותה בספר בראשית. כך לדוגמא היא נזכרת בפרשת וירא בספר בראשית, כאשר הוא דן על נושא מוות של אדם שלא בזמנו, כדלקמן:" וּבֹא וּרְאֵה, הֲרֵי כָּתוּב כִּי יִמָּצֵא חָלָל וְגוֹ'. בּא רְאֵה, כָּל בְּנֵי הָעוֹלָם נִשְׁמָתָם יוֹצֵאת עַל יְדֵי מַלְאַךְ הַמָּוֶת. אִם תֹּאמַר שֶׁבֶּן אָדָם הַזֶּה יָצְאָה נִשְׁמָתוֹ עַל יְדֵי אוֹתוֹ מַלְאַךְ הַמָּוֶת - לֹא כָּךְ, אֶלָּא מִי שֶׁהוֹרֵג אוֹתוֹ, הוֹצִיא אֶת נִשְׁמָתוֹ בְּטֶרֶם הִגִּיעַ זְמַנּוֹ שֶׁיִּשְׁלֹט בּוֹ אוֹתוֹ מַלְאַךְ הַמָּוֶת. וְלָכֵן וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר וְגוֹ'. וְלָאָרֶץ שֶׁלָּנוּ. וְלֹא דַי לָהֶם שֶׁעוֹמֵד הוּא לְהַסְטוֹת הָעוֹלָם לְחִנָּם וּלְקַטְרֵג תָּמִיד, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁגּוֹזְלִים מִמֶּנּוּ מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ לָקַחַת. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָס עַל בָּנָיו, וְלָכֵן מַקְרִיבִים אֶת הָעֶגְלָה הַזּוֹ, כְּדֵי לְתַקֵּן עִמּוֹ מַה שֶּׁנִּלְקְחָה אוֹתָהּ נְשָׁמָה שֶׁל הָאָדָם מִמֶּנּוּ, וְלֹא יִמָּצֵא מְקַטְרֵג עַל בזה הָעוֹלָם. וְסוֹד עֶלְיוֹן שָׁנִינוּ כָּאן. שׁוֹר, פָּרָה, עֵגֶל, עֶגְלָה - כֻּלָּם בְּסוֹד עֶלְיוֹן נִמְצָאִים, וְלָכֵן בָּזֶה מְתַקְּנִים אוֹתוֹ, וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכֻה אֶת הַדָּם הַזֶּה וְגוֹ'. לֹא שָׁפְכוּ וְלֹא גָרַמְנוּ מִיתָתוֹ. וּבָזֶה לֹא נִמְצָא עֲלֵיהֶם מְקַטְרֵג, וּבַכֹּל נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֵצָה לָעוֹלָם"[12].

נמצא כי לפי רוח דברים אלה, התיקון של מוות של אדם בטרם זמנו הוא הקרבת עגלה ערופה. מעבר לתיקון האמור יש כאן הד לתפיסה הקבלית שהמדובר בקורבן שמרחיק את המקטרג, כלומר, סוג של שלמונים לסטרא אחרא כפי שראינו זאת קודם לכן.

במקום נוסף בספר בראשית, מהדהד הזוהר את התפיסה האמורה, כדלקמן:" בֹּא רְאֵה, כָּתוּב בְּמִצְרַיִם, עֶגְלָה יְפֵה פִיָּה מִצְרָיִם, וְהַסּוֹד שֶׁל הָעֶגְלָה הַזּוֹ הָיוּ יִשְׂרָאֵל תַּחַת שִׁלְטוֹנָהּ כַּמָּה פְעָמִים וְכַמָּה שָׁנִים. וּמִשּׁוּם שֶׁיִּשְׂרָאֵל עֲתִידִים אַחַר כָּךְ לִשְׁלֹט עָלֶיהָ, נִרְמָז לָהֶם כָּאן עֲגָלוֹת. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, רֶמֶז יוֹסֵף לְיַעֲקֹב עַל עֶגְלָה עֲרוּפָה, שֶׁהֲרֵי בְּאוֹתוֹ פֶרֶק נִפְרַד מִמֶּנּוּ. וּבֵאֲרוּהָ, עֶגְלָה עֲרוּפָה, שֶׁהִיא בָּאָה עַל שֶׁנִּמְצָא הָרוּג וְלֹא נוֹדָע מִי הָרַג אוֹתוֹ, וּכְדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁלְטוּ עַל הָאָרֶץ רוּחוֹת רָעוֹת שֶׁאֵינָן צְרִיכוֹת, נוֹתְנִים אֶת הָעֶגְלָה הַזּוֹ לְתִקּוּן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְוַדְּעוּ אֵלָיו וְלֹא יִשְׁלְטוּ עֲלֵיהֶם. בֹּא רְאֵה, כָּל בְּנֵי הָאָדָם, כֻּלָּם עוֹבְרִים עַל יְדֵי מַלְאַךְ הַמָּוֶת, פְּרָט לָזֶה, שֶׁהִקְדִּימוּ אוֹתוֹ בְּנֵי אָדָם טֶרֶם הִגִּיעַ זְמַנּוֹ לִשְׁלֹט בּוֹ וְלִטֹּל רְשׁוּת, שֶׁהֲרֵי אֵין שׁוֹלֵט בָּאָדָם עַד שֶׁנּוֹטֵל רְשׁוּת. וּמִשּׁוּם כָּךְ יֵשׁ לוֹ דִּין לִשְׁלֹט עַל אוֹתוֹ מָקוֹם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. גַּם כָּךְ יֵשׁ לוֹ דִּין שֶׁלֹּא נוֹדַע כְּדֵי לְקַטְרֵג עַל אוֹתוֹ מָקוֹם, וְעַל כֵּן וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִיא עֶגְלַת בָּקָר וְגוֹ', כְּדֵי לְהַעֲבִיר דִּינוֹ שֶׁל הַמָּקוֹם הַהוּא, וּלְהִתַּקֵּן שֶׁלֹּא יִשְׁלֹט בּוֹ הַמְקַטְרֵג וּלְהִנָּצֵל מִמֶּנּוּ"[13].

הזוהר פותח את דרשתו בדימוי של מצרים כעגלה, ומציין שישראל היו תחת שלטונה. לאחר מכן הוא עובר לדרוש אודות עגלה ערופה, בהקשר בו יוסף שלח עגלות לאביו ארצה כנען. בהמשך הדברים דורש הזוהר כי עגלה ערופה באה שלא ישלטו במקום הרצח רוחות רעות. זאת היות ואותו אדם שנמצא הרוג בשדה קודם זמנו, לא מת בדרך הרגילה, כלומר על ידי מלאך המוות, ובשל כך במקום הימצאו שולט הסטרא אחרא, ועגלה ערופה באה כדי לתקן את הדבר כך שהקטרוג של הסטרא אחרא לא יתעצם ויפגע בחפים משפע. יש כאן ללא ספק גם בקטע האמור רמז פרשני/ דרשני העוסק במותו המבויים של יוסף על ידי אחיו, כדברי יעקב באותו מעמד, שחושב שחיה רעה טרפה את יוסף, אולם אין הוא בטוח בכך. לכן בסוף התהליך של התוודות האחים אל יוסף אחיהם, הוא שולח עגלות, המזכירות את קורבן עגלה ערופה, שאמורה להזכיר לאביו את הזיהוי הלא ודאי של מותו, ואת הכפרה הנדרשת בגין כך.

ר' שמעון לביא, מחבר ספר כתם פז[14], מפרש את דברי הזוהר, באופן מעורר עניין, ושוזר בפירושו בעיקר את הסיפור של  יוסף ואביו, שלמדו יחדיו קודם ירידתו של יוסף למצרים את דין עגלה ערופה, לימוד שייסר את יעקב אחר היעלמותו של יוסף, על שלא שמר כראוי על בנו, בדומה לדברי זקני בית דין בהצהרתם במהלך הריטואל של עגלה ערופה, לאמור - שהם עשו הכל לאל ידם לשמור על ההולכים בדרכים, כדלקמן (ספר כתם פז, דף ריא, עמוד ב'):" ...כתיב במצרים עגלה יפיפייה יבאר כי הרמז על שרו של מצרים שנקרא עגל"ה שהיו ישראל משועבדים תחתיו כמה שנים ורמז הכתוב כי לבסוף ישלטו יש' גם הם בשונאיהם וכי העגלות שהם הד' מלכיות כלם ישתעבדו להם לישראל באחרית...ר' אלעזר אמר רמז ליה יוסף ליעקב על עגלה ערופה וכו' כך אמרו חז"ל אמר להם יוסף לאחיו אם יאמן לכם מוטב ואם לאו אתם אומרים לו זכור כי בשעה שפירשתי ממנו היינו בפרשת עגלה ערופה , כמו שאמר וירא את העגלות אשר שלח יוסף ויאמר...ואגב ארחי' יביא סוד ענין עגלה ערופה כי הוא מענין הסוד עצמו ויאמר כי לכך צוותה התורה לערוף את העגלה כשימצא חלל באדמה כדי שלא לתת מקום לנקרא עגל"ה לשלוט בארץ....ערופה והכוונה ג"כ באמרם ידינו לא שפכו את הדם הזה שלא המיתוהו הם בבית דין כי גם הם שופכי דמים הם אבל ע"פ הדין והתורה וזה לא מת בעונש ב"ד שאלו מת בבית דין לא היה תובע מלאך המות דין שהרי על ידו היה מת ותרויהו איתנהו...ויאמר שעל זה היה מתאבל יעקב על יוסף והיה אומר כי ארד אל בני אבל שאולה שהיה לי לזכור פ' עגלה ערופה שהיינו עסוקים בה ופטרתיו בלא מזונות ובלא לויה ואני הייתי סבה שטרוף טורף יוסף ובעוון זה ארד בעבורו שאולה".

ר' יוסף ג'יקטיליה בספרו שערי אורה, לא מתייחס לנושא עגלה ערופה באופן רעיוני טהור, והוא קושר אותו לדיון כאשר הוא עוסק במצוות הנקראות חוקים, עליהם דנו במקום אחר, כדלקמן:" ואחר שהודענוך זה, יש לנו להודיעך הטעם שקרא קצת המצוות חוקים או חוקות. כבר הודענוך כי לשון חוק הוא סוד חקיקת הדברים ושיעורם וגבולם, ושאינן יכולים לעלות חוץ לגבולם(חוק פירושו גבול, הגבלה שלא ניתן לעבור אותה/אותו). וכן כל המצוות הנקראות חוקים או חוקות, מצוותיהם סתומות ונעלמות מאוד(המצוות הקריות בתורה חוקים או חוקות, טעמם סמוי מן העין), והוציאה אותם התורה בלשון חוק, לומר לנו שנקיים אותן ולא נהרהר אחריהן מה הטעם נתנו לנו, ונשמור חוק גבול ההרהור והמחשבה בהם, ולא נצא חוץ לגבולי המחשבה וההרהור, ולפיכך נקראו חוקים וחוקות. וכבר גילו דבר זה חז"ל בתלמוד ואמרו, את חוקותי תשמרו, דברים שהיצר מקטרג עליהם ואומות העולם משיבים, ואלו הן: אכילת חזיר ולבישת שעטנז וחליצת יבמה והרבעת כלאיים ושור הנסקל ועגלה ערופה וציפורי מצורע. שמא תאמר מעשה תהו הן?(מצוות ללא טעם והסבר אלוהי?), תלמוד לומר, אני ה' חקקתיה, ואין לך רשות להרהר בהם... ולפיכך בכל מקום שתמצא בתורה לשון חוק או חוקה הוא סוד שאתה ראוי לקבל ולקיים ואין לך רשות להרהר על אותה מצווה וצאת חוץ לגבול השגתך... ואמר עד פה תבוא ולא תוסיף, וכן הוא דין האמונה וההרהור המחשבה על מצוות הנקראות חוקים... ולפי דרך זה התבונן בכל מקום שתמצא בתורה לשון חוק שהוא סוד אל חי(ספירת יסוד), וחוקה הוא סוד אדני(ספירת מלכות). ועתה פקח עינייך וראה סתרים נעלמים גלויים לעין, ואדם צריך להתבונן בהן בכל מקום שהוא מסתכל בהם בכל התורה"[15].

מבלי לגלוש לדיון האם יש למצוות טעם, לו הקדשנו דיון נפרד, ג'יקטיליה מסווג את מצוות עגלה ערופה כחוק, רוצה לומר שהמדובר במצווה שטעמה אינו גלוי, ואל לו לאדם לנסות למצוא אותו, היות והוא מעבר ליכולת הקוגניטיבית שלו.

ראוי לציין כאן שהמקור בחז"ל במסכת יומא, שעליו מסתמך ג'יקטיליה, לא כולל את דין עגלה ערופה, כדלקמן:" תנו רבנן(שנו רבותינו), את משפטי תעשו דברים שאלמלא (לא) נכתבו דין הוא שיכתבו ואלו הן עבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים וגזל וברכת השם את חוקותי תשמרו דברים שהשטן משיב עליהן ואלו הן אכילת חזיר ולבישת שעטנז וחליצת יבמה וטהרת מצורע ושעיר המשתלח ושמא תאמר מעשה תוהו הם תלמוד לומר  אני ה' אני ה' חקקתיו ואין לך רשות להרהר בהן".

יתרה מזאת, הפסוקים המתארים את דין עגלה ערופה לא כוללים את הביטוי חוק או חוקה, אולם ג'יקטיליה בכל זאת מצרף את דינה לכלל הדינים בהם מופיע לשון חוק או חוקה. ככול הנראה ההקשר שהוא מצא בין דין עגלה ערופה לדברי חז"ל, שם אין היא כאמור נזכרת כלל, הוא ברישא של הדברים, בו חז"ל מדברים באופן כללי אודות שפיכות דמים, ודין עגלה ערופה קשור לסיטואציה של הרוג שנמצא בשדה, ושללא ספק שפיכות דמים יש כאן, אולם אין רוצח, ובגין כך נערך טקס שקשה להבין את משמעותו. מכאן ככול הנראה הדרך קצרה לסווג את דין עגלה ערופה כחוק, כלומר כמצווה שיש לה טעם והסבר נסתרים.

פרט מעניין נוסף המעורר מחשבה הוא המקבילה של דבריו אלה של ג'יקטיליה לספרו הקודם, שערי צדק. כאשר בוחנים את הדברים  בעניין חוק או חוקה בתורה בספרו התאוסופי הקודם, שערי צדק, נמצא שאין הוא מזכיר בדבריו שם כלל ועיקר את דין עגלה ערופה, כשיקוף מדויק יותר לדברי חז"ל במסכת יומא, כדלקמן: "וזה המקום שנכשלים הרשעים בו שאין מוציאים טעם למצות שנקראים חקים או חוקות ואינם יודעים העיקרים הגדולים והטובים התלוין בהם ולפיכך אמרה תורה חקותי תשמורו בהמתך לא תרביע כלאים ואמר ושמרתם את חקותי וארז"ל דברים שהשטן מקטרג ואומות העולם משיבין עליהם כגון שעטנז ואיסור בשר בחלב וכלאים ואכילת חזיר ושאר כיוצא בהם שכולם הם בכלל החקים והנה פרה אדומה ושעיר המשתלח שניהם עדים נאמנים מגלים סתרים עליונים בסוד הבדלה"[16].

האם יש כאן מקריות או כוונת מכוון? לדעתי ג'יקטיליה כאשר שקל את הסוגיה של חוק או חוקה בתורה פעם נוספת בספרו האחרון שערי אורה, החליט להכניס במודע את דין עגלה ערופה לדיון האמור, היות והיא מצווה המלווה בטקס חסר פשר בצורה קיצונית, מה שלא עשה בספרו הקודם שערי צדק.

אחרית דבר

בסוף פרשת שופטים מופיע ריטואל דתי מורכב וקשה, הידוע כעגלה ערופה. קשה להבין את הטקס עצמו, כאשר המדובר ברצח לא מפוענח. הרמב"ם הציע טעם סביר האומר שבגין הטקס בעלי המקום בו הטקס נערך יחפשו באופן אינטנסיבי את הרוצח.

לפי התפיסה של הזוהר עגלה ערופה הינה סוג של קורבן ריצוי לכוחות הטומאה, הסטרא אחרא וסמאל, היות ואותו אדם לפי דברים אלה, לא מת בדרך הרגילה, על ידי מלאך המוות אלא קודם זמנו. עובדה זו עלולה להעצים את הסטרא אחרא ולגרום לו לפעול ולפגוע בחפים מפשע. קורבן ריצוי הוא עובדה ידועה בזוהר, ויש שורה של ריטואלים וקורבנות הבאים בשל כך, והמפורסם ביותר הוא השעיר המשתלח של יום כיפור.

ג'יקטליה לא מפרש בספריו התיאוסופיים את דין עגלה ערופה, אבל הוא מכפיף אותו לחוקי התורה שאין להם טעם מובן. הוא עושה זאת למרות שהמקור המקראי לא מגדיר את דין עגלה ערופה כחוק, וגם חז"ל לא מכניסים אותה לרשימה שכזו. ג'יקטליה עושה זאת רק בספרו האחרון שערי אורה, זאת כנראה בכוונת מכוון, כי בחשיבה הקודמת שלו, בספרו שערי צדק הוא לא הגיע לתובנה שכזאת. לכן יתכן שכאשר חשב שוב אודות הסוגיה של חוק או חוקה בתורה, הוא החליט להכניס לרשימה האמורה את דין עגלה ערופה בהיותה ריטואל חסר פשר והבנה אנושיים.

[לאוסף המאמרים על פרשת שופטים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת שופטים.
• אוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2023), הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 18/10/23.
• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת שופטים באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 1/9/19.

[1] דברים, פרק כ"א, פסוקים א-ט.

[2] עולם התנ"ך, דברים, דודזון – עתי, ת"א, 1999, עמוד 159.

[3] סוטה, דף מ"ו, עמוד ב'.

[4] שם.

[5] רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ג', פרק מ'.

[6] ר' מנחם רקאנטי, מעט ידוע על חייו. היה מראשוני המקובלים באיטליה. בכתביו ניכרת השפעתם של חסידי אשכנז, רבי יהודה החסיד ורבי אלעזר מגרמייזא וכן של הרמב"ן אותו הרבה לצטט בספריו. 1250 – 1310. ראה – אפרים גוטליב, מחקרים בספרות הקבלה, ערך, יוסף הקר, אוניברסיטת תא, תשל"ו, עמודים: 573 – 575, כולל ביבליוגרפיה נוספת. משה אידל, ר' מנחם רקאנטי המקובל, כרך א', שוקן, ת"א, 1998.

[7] ישעיה תשבי, משנת הזוהר, מוסד ביאליק, כרך שני, תשמ"ב, עמוד רו. (להלן, תשבי, משנת הזוהר).

[8] רועי גולדשדמיט, היש בה עץ, דרשה זוהרית לר' מנחם רקאנטי, דעת, בר אילן, 81, 2016, עמודים: 88 – 110.

[9] זוהר, חלק ב', דף רמב, דף ב'. תרגום, תשבי, משנת הזוהר, עמוד רו.

[10] ראה - פרקי דרבי אליעזר, פרק מ"ו.

[11] זוהר, חלק א', דף קלח, עמוד ב'.

[12] שם, דף קיד, עמוד א'. התרגום שלי.

[13] שם, דף רי, עמוד ב'.

[14] כתם פז הוא חיבור קבלי מן המאה השש-עשרה, אשר נכתב על ידי המקובל רבי שמעון לביא .החיבור נכתב בפאס (מרוקו) ובטריפולי (לוב), ומהווה פרשנות ייחודית של הזוהר, ואת תמצית הגותו של לביא. הסיבות לחשיבותו של החיבור נובעות משום סמיכותו הכרונולוגית לגירוש ספרד מחד, ומנגד משום נבדלותה של פרשנות ספר כתם פז מקבלת צפת, ומהגותו של האר"י, אשר הפכו ברבות השנים לסמכות הפרשנית המרכזית לזוהר. החיבור גופו, הוא פרשנות לספר הזוהר, על ספר בראשית.

בועז הוס, על אדני פז, הקבלה של ר' שמעון אבן לביא ,ירושלים, מאגנס ויד בן-צבי, תש"ס.

הנ"ל, חייו וכתביו של רבי שמעון לביא מחבר ספר כתם פז, אסופות , י', תשנ"ז, עמודים: קט–קלד.

[15] יוסף ג'יקטיליה, שערי אורה, מהדורת יוסף בן שלמה, מוסד ביאליק, כרך א', תשמ"א, עמודים: 128 – 129. על דברי חז"ל הנזכרים בקטע זה, ראה – יומא, דף סז, עמוד ב'.

[16] יוסף ג'יקטליה, שערי צדק, ירושלים, תשכ"ז, ב', כ"ח.