תקציר: המאמר עוסק ביחס התרבותי והאישי למוות, ומציג את המוות כאלמנט מרכזי בעיצוב התרבות. המוות, מעבר להיותו סוף ביולוגי, מייצג סטטוס חברתי ותרבותי. החברה מתמודדת עם שאלות כיצד להתמודד עם המתים, מה המשמעות של אובדן, וכיצד טקסים עוזרים לעבד את האבל. המאמר מבקר את השיח הרווח היום שמנסה להכניס את המוות והאבל למסגרות רציונליות, ומציע שהאבל הוא תהליך מורכב ואינטואיטיבי שמבטא את מהות האינטליגנציה האנושית.

רוני אקריש הוא ‏מייסד ומנהל‏ האוניברסיטה העממית - חינמית "קפה דעת"‏.

*  *  *

העבר, בהגדרתו, הוא מה שכבר אינו. אך עם חלוף הזמן, הוא משאיר עקבות בתודעתנו דרך הזיכרונות, שמאפשרים לנו למדוד את הזמן שחלף. "ארמון הזיכרון העצום", המלא בדימויים של מה שהיה ואיננו עוד, הופך לאוצר היקר ביותר שלנו: הוא מעניק לעבר נוכחות מתמשכת בנפשנו ובמצפוננו.

האם אי פעם האמנו שהמתים שקטים בבית הקברות? או שניתן לזכור אותם רק באמצעות מוזיאונים אם היו דמויות גדולות או השתתפו באירועים יוצאי דופן?

המתים לעולם אינם הופכים לחפצים או דברים שאפשר להשליך מהם. איננו יכולים פשוט להחליט, שלא נעסוק בהם יותר משום שהם כבר אינם בחיים. השאלות הן לא רק מה אנו עושים עם המתים, אלא גם מה הם עושים איתנו. אלו הן שאלות שכל תרבות מתמודדת עמן ומנסה לענות עליהן. התשובות משתנות ומתפתחות, כשהאתגר המרכזי הוא גם להפריד בין החיים והמתים וגם למקם אותם, כנפטרים, במרחב החיים. להיות מת זה לא רק מצב ביולוגי, אלא גם סטטוס תרבותי המיוצר באופן תרבותי, והמשמעויות המיוחסות לו מלאות באמביוולנטיות.

המוות, במובן מסוים, יוצר את התרבות

כל תרבות נבנית תוך פיתוח מערכת יחסים עם המוות: הכרה במה שאינו ניתן לתפיסה, מתן מקום ללא נודע, והבנת העולם הנראה מול הבלתי נראה. המוות הוא לא רק קץ קיום אינדיבידואלי, אלא ממד קולקטיבי של הקיום האנושי. הדאגה שלנו למותם של אחרים היא מאפיין מובהק של האנושיות שלנו. המוות כופה עלינו מערכת יחסים עם הארעיות והאחרוּת. התרבות נבנית בהקשר הזה של תעלומה מתמדת שלא ניתנת לפתרון מלא, ודווקא חוסר היכולת להבין באופן מוחלט את המוות הוא שמוביל ליצירת התרבות עצמה.

אין חברה שמקבלת את המוות ללא תנאים. כל חברה יוצרת מנגנונים תרבותיים לטיפול במתים, החל מהשאלות הבסיסיות ביותר כמו איך לנהוג בגופה, דרך המחוות שמסמלות אובדן, ועד למשמעות של היעלמותו של אדם שהיה חלק מהקהילה. התרבות מציעה מגוון מוגבל של תשובות לשאלות הללו, וכל תשובה נותנת צורה חדשה למערכת היחסים עם המוות והחיים. התרבות לא נועדה להבין את המוות במובן המילולי, אלא להעניק לנו את הכלים להכיר בכך שהוא קיים מעבר להבנתנו.

השיח המתעורר היום, העוסק במוות ובאבל, מורכב מארבעה טיעונים שמעמידים זה את זה בסימן שאלה:

1. קבלה מחדש של המוות.
2. התועלת שבטקסים, המוצגת רק מנקודת מבט רציונליסטית ותחרותית.
3. הופעתם של טקסים חדשים שיכולים להתקיים לצד טקסי הלוויה המסורתיים או להחליפם בהדרגה.
4. התפיסה שטקסים אלה עונים על צורך אמיתי ושתועלתם ברורה באבל.

מערכת הטיעונים הזו משקפת לולאה לוגית שמצדיקה את עצמה. לטקסי הלוויה יש ערך לא רק עבור המתים אלא גם עבור החיים: הם מאפשרים לנו להיפרד ולהכיל את האובדן. הטקסים מסמנים את הגבול בין החיים למוות. למעשה, טקסי הלוויה נועדו לומר שאין חיי אדם לאחר המוות, ובכך לאפשר לחיים להמשיך.

אבל, בניגוד למה שנהוג לחשוב, אינו "בעיה" שיש לפתור אלא תהליך של הבנה והפנמה, סוג של אינטליגנציה אנושית המעצבת את מערכת היחסים שלנו עם המתים ועם החיים הנותרים. התרבות שלנו יוצרת דרכים לארגן מחדש את מקומנו בעולם אחרי שאיבדנו אדם יקר, ומאפשרת לנו להתמודד עם המסתורין והבלתי נודע.

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!