תקציר: הביקורת הקשה על חוסר האובייקטיביות של מנחי העימות הנשיאותי, בין טראמפ להאריס, ביטויים כמו 'ערוצי התבהלה' ו'מכונת הרעל' - כל אלה הינם תגובות לשינוי פניה של התקשורת בעשור האחרון. עיתונאים שבעבר נחשבו למתווכים ניטרליים בין הצדדים הפוליטיים, הופכים היום יותר ויותר לשחקנים פוליטיים בפני עצמם. תופעה זו - המכונה תקשורת אקטיביסטית ופוסט ג'ורנליזם - מעלה שאלות קריטיות לגבי עתיד השיח הדמוקרטי, האובייקטיביות העיתונאית, והיכולת לנהל דיון ציבורי פתוח והוגן בעידן החדש.

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

*  *  *

אחרי העימות הנשיאותי - שנערך ב- 11 בספטמבר 2024, בין שני המועמדים לנשיאות ארה"ב, קמלה האריס ודונלד טראמפ - הוטחה ביקורת קשה בשני העיתונאים שהנחו את הפאנל, דיוויד מיור (David Muir) ולינזי דייוויס (Linsey Davis) מרשת ABC (ראו התמונה למטה).

נטען כי המועמד הרפובליקני טראמפ לא התמודד רק מול המועמדת הדמוקרטית, סגנית הנשיא קמלה האריס, אלא גם נגד שני העיתונאים שתפקדו כמנחים אובייקטיביים לכאורה, אולם לקחו צד ברור בעימות, והקשו מאוד ועל טראמפ. העיתונאית המפורסמת מייגן קלי (ראו התמונה למטה בהמשך) טענה בתום העימות, כי "שני המנחים האלה ניסו להטביע את דונלד טראמפ הלילה"...

לא מדובר בבעיה אתית נקודתית אלא בשינוי עמוק שעבר על התקשורת המודרנית ובתפיסת תפקיד חדשה של עיתונאים ואנשי תקשורת, המוכרת לנו היטב מערוצי התקשורת בישראל: עיתונאים חדלים מלהיות מתווכים ניטרליים, ומאמצים תפקיד של אקטיביסטים פוליטיים המקדמים אג'נדות מוגדרות.

עיתונאות האקטיביזם: מגמה עולה

תופעת העיתונאות האקטיבית אינה חדשה, אך בעשורים האחרונים היא מקבלת מימד רחב יותר וגלוי יותר. עיתונאים רבים בעולם המערבי עוברים טרנספורמציה מתפקידי מנחים ומדווחים אובייקטיביים לתפקידים שבהם הם משמשים כמעצבי דעת קהל ומקדמי ערכים ואידיאולוגיות מסוימות. תהליך זה ניכר בעיקר במדינות שבהן הקיטוב הפוליטי גובר. לדוגמה, בארצות הברית - וגם בישראל - העיתונות הליברלית נוטה לא פעם להציג את המועמדים הרפובליקנים, ובייחוד את טראמפ ו/או נתניהו באור שלילי, תוך הצגת הנרטיב הפרוגרסיבי ככזה המייצג את "העובדות" בצורה בלעדית. מצב זה הופך את תפקידם של העיתונאים משיקוף מציאות אובייקטיבית, למעצבי המרחב הציבורי.

Post-Journalism: עידן חדש לעיתונות

מגמה זו של עיתונאות אקטיבית מתכתבת עם תופעה רחבה יותר המכונה Post-Journalism. בעידן ה-Post-Journalism, העיתונאות אינה מסתפקת עוד בדיווח עובדתי ואובייקטיבי אלא מתמקדת ביצירת תחושת שייכות והזדהות עם קהל קוראיה. עיתונאים לא רק מדווחים "מה קרה", אלא מדגישים כיצד האירועים משפיעים על הקהילה, ומהם הרגשות והערכים הנלווים להם. מגמה זו נובעת מהמעבר של רבים מאמצעי התקשורת למודלים המבוססים על מנויים או תמיכה קהילתית, במקום פרסומות מסורתיות. כתוצאה מכך, עיתונאים פונים ליצירת נרטיבים שמחזקים את תחושת הזהות הפוליטית של הקהל, ופחות מתמקדים במידע עובדתי ואובייקטיבי.

ב-Post-Journalism, האידיאולוגיה והנרטיבים מחליפים את העובדות כנושא המרכזי, ומטרת העיתונות הופכת מ"להציג את האמת" ל"להציג את מה שאנחנו מאמינים שהוא צודק". התקשורת בעידן זה כבר אינה מתפקדת כגורם נייטרלי שמתווך בין עובדות לקהל, אלא כגוף שמטרתו לעורר תגובות רגשיות ולהעצים את תחושת השייכות של קהל היעד לאידיאולוגיות מסוימות.

זה קורה גם אצלנו...

תופעת ה Post-Journalism ו-עיתונאות האקטיביזם חיה ובועטת גם בישראל. בעוד ערוצי הליבה הפכו ל'תאי ההד' של המחאה, ערוצי הימין מהדהדים את עמדות הימין. על הרקע הזה קל להבין את העובדה, שהצדדים הפוליטיים בארץ מתייגים את התקשורת בהתאם לעמדותיהם. הימין תייג את ערוצי הליבה כ"ערוצי תבהלה", ומהצד השני תייג השמאל את ערוצי הימין כ"מכונת רעל". בדיוק כמו בארה"ב, התקשורת בישראל כבר אינה נתפסת כמתווכת נייטרלית של עובדות אלא כגוף המעודד עמדות פוליטיות מסוימות ומעצים תחושת זהות פוליטית.

השפעות התרבות הדיגיטלית והלחץ החברתי

אחת הסיבות לשינוי זה היא ההתפתחות של תרבות המדיה הדיגיטלית. כיום, עיתונאים פועלים בסביבה שבה כל אמירה שלהם יכולה להפוך לוויראלית תוך דקות. לחץ זה יוצר מצב שבו עיתונאים, במיוחד אלה בתפקידים מרכזיים, מרגישים צורך לנקוט עמדה חדה וברורה כדי לייצר כותרות ולזכות בתשומת לב רחבה יותר. התוצאה היא עיתונאות שהופכת להיות פחות עיתונאית ויותר "פוליטית," כאשר הצורך לבלוט ולמשוך תשומת לב גובר על השאיפה לאובייקטיביות.

בנוסף, לחץ חברתי ושיפוט קהילתי גורמים לעיתונאים רבים לפעול תחת הנחה שיש להם חובה לקדם ערכים מסוימים – לעיתים מתוך אג'נדות פוליטיות מוגדרות היטב. התופעה הזו מחוזקת על ידי רשתות חברתיות, שבהן עיתונאים נמצאים בקשר ישיר עם הקהל שלהם ועם מבקריהם, מה שיוצר פלטפורמה לתגובות וללחץ חברתי.

ההשלכות על השיח הדמוקרטי

המעבר לעיתונאות אקטיבית ו-Post-Journalism מעלה שאלות מהותיות בנוגע לאיכות השיח הדמוקרטי. השיח הפוליטי בחברה דמוקרטית תלוי ביכולת של הצדדים המתמודדים להביע את עמדותיהם באופן שווה ומאוזן. כאשר עיתונאים נוקטים עמדה ומתערבים בשיח, הם משבשים את ההליך הזה ויוצרים תחושה של חוסר צדק אצל חלק מהציבור, במיוחד בקרב אלה המזדהים עם המועמד שמקבל יחס שלילי יותר.

ביקורת זו מתחדדת עוד יותר כאשר העיתונאים, המנחים את העימותים, נתפסים כאקטיביסטים המקדמים את הצד הפוליטי שלהם, ולא כמי שמאפשרים למועמדים עצמם לנהל את השיח. בעידן שבו הפוליטיקה מתרכזת פחות בשאלות של מדיניות קונקרטית ויותר בשאלות של ערכים, הזהות הפוליטית של העיתונאים הופכת לחלק מהעימות עצמו, מה שמעצים את תחושת הקיטוב בקרב הציבור.

עוד השפעה קשה על הדמוקרטיה היא הפגיעה האנושה באוריינות הפוליטית של הציבור: אוריינות פוליטית היא היכולת להבין, לנתח ולהעריך מידע פוליטי באופן ביקורתי, במטרה לגבש דעה מושכלת על תהליכים פוליטיים, נושאים ציבוריים, מערכות שלטון וקשרים בינלאומיים. אדם בעל אוריינות פוליטית מבין את הזכויות והחובות שלו כאזרח, את תפקידם של מוסדות פוליטיים, ואת האופן שבו נבנות החלטות פוליטיות. בנוסף, יש לו כישורים להבחין בין עובדות לנרטיבים מוטים, מה שמאפשר לו להשתתף בדיון פוליטי מושכל ובאופן שיכול לתרום לדמוקרטיה. הפוסט-ג'ורנליזם והעיתונאות האקטיבית מדכאים את האוריינות הפוליטית של אנשים, כיוון שהם משנים את הדרך שבה הציבור מקבל ומבין מידע פוליטי. במקום לשאוב עובדות ניטרליות ולגבש דעה מושכלת, הציבור נחשף לנרטיבים שמגובים ברגשות, שמטרתם לעורר הזדהות פוליטית. כתוצאה מכך, אנשים מאבדים את יכולת הניתוח הביקורתי. האוריינות הפוליטית נהיית פחות אובייקטיבית, ומעוצבת יותר דרך תחושות שייכות או התנגדות לקבוצה פוליטית מסוימת, מה שעלול להעמיק קיטוב פוליטי ולצמצם את המרחב לדיון רציונלי.

סיכום: שינוי פני העיתונאות בעולם הפוליטי

העימות האחרון בין טראמפ להאריס היה תזכורת חדה לשינוי המהותי שעובר על עולם העיתונות הפוליטית. עיתונאים שבעבר נחשבו למתווכים ניטרליים בין הצדדים הפוליטיים, הופכים היום יותר ויותר לשחקנים פוליטיים בפני עצמם. תופעה זו משקפת שינוי רחב בתפיסת תפקידם של עיתונאים, ומעלה שאלות קריטיות לגבי עתיד השיח הדמוקרטי, האובייקטיביות העיתונאית, והיכולת לנהל דיון ציבורי פתוח והוגן בעידן ה-Post-Journalism.

תופעת העיתונאות האקטיבית אינה חדשה, אך בעשורים האחרונים היא מקבלת מימד רחב יותר וגלוי יותר. עיתונאים רבים בעולם המערבי עוברים טרנספורמציה מתפקידי מנחים ומדווחים אובייקטיביים לתפקידים שבהם הם משמשים כמעצבי דעת קהל ומקדמי ערכים ואידיאולוגיות מסוימות. תהליך זה ניכר בעיקר במדינות שבהן הקיטוב הפוליטי גובר. לדוגמה, בארצות הברית, העיתונות הליברלית נוטה לא פעם להציג את המועמדים הרפובליקנים, ובייחוד את טראמפ, באור שלילי, תוך הצגת הנרטיב הפרוגרסיבי ככזה המייצג את "העובדות" בצורה בלעדית. מצב זה הופך את תפקידם של העיתונאים לנוגע הרבה יותר לעיצוב המרחב הציבורי מאשר לשיקוף מציאות אובייקטיבית.

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.