תקציר: פרשת כי תבוא במצוות הבאת ביכורים, שבמהלכה אומר המביא פסוקים הנקראים מקרא ביכורים. בין שלל הדברים שנאמרים שם, יש ביטוי אחד שהוא קשה להבנה - ארמי אובד אבי. קושי פרשני זה הביא לשלל פרשנויות, שהמקובלת ביותר היא שלבן הארמי ביקש לעקור את יעקב ואת בניו. בפרשנות הקבלית, הן של הזוהר והן של יוסף ג'יקטיליה בחיבוריו התאוסופיים, שערי צדק ושערי אורה, מחדד ג'יקטיליה את העובדה שלבן היה רב מג, שאפילו בלעם דורות אחריו למד את כשפיו.
אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.
זהו מאמר שני מתוך שניים על המושג: "ארמי אובד אבי". למאמר האחר:
* * *
בפרשת כי תבוא בספר דברים, מביא המקרא את מצוות הבאת ביכורים אל בית ה' כדלקמן: "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם"[1].
מצוות ביכורים נזכרת גם בספר שמות (פרק כ"ג, פסוק י"ט; פרק ל"ד, פסוק כ"ו). בפרשתנו כאמור חוזר המקרא על מצווה זו בלי הזכרת המונח ביכורים, ומפרטת את דרך קיומה על פי הפסוקים שהובאו לעיל. הבאת ביכורים חלה רק לאחר ירושת הארץ וההתנחלות בה כאשר בני ישראל הפכו מעם של נוודים לעם של עובדי אדמה. במקרא לא נתפרש מתי ובאיזו תדירות צריך להביא ביכורים וגם המקרא לא פירט את המינים מהם יש להביא את ביכורים, ואת הפרטים הללו קבעו חז"ל. כאמור אין המילה ביכורים מצויה בפרשתנו, ובמקומה מצוי המונח ראשית. מונח זה הינו דו משמעי.
- האחד – היבול הנאסף ראשונה, כפי שאנו מוצאים במקורות הבאים: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ"[2], "וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר; וְאַחֲרִיתְךָ, יִשְׂגֶּה מְאֹד"[3].
- והשני – היבול המובחר ביותר שקיים בשדה "וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר, רֵאשִׁית הַחֵרֶם, לִזְבֹּחַ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, בַּגִּלְגָּל"[4], "כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת הִנְנִי שֹׁבֵר אֶת קֶשֶׁת עֵילָם רֵאשִׁית גְּבוּרָתָם"[5].
ניתן גם לשלב בין שתי המשמעויות, ולומר כי המקרא התכוון כי הביכורים יובאו מהיבול הראשון מן המובחר ביותר, אם כי בדרך כלל השימוש במונח ביכורים תואם בדרך כלל את הפרשנות הראשונה.
מקרא ביכורים
לאחר הבאת הביכורים אומר החקלאי סוג של תפילת הודיה לאל, על הארץ ויבולה העשיר, שהביכורים הם הציון הראוי לתודה זו. אולם האמירה של מביא הביכורים איננה עוסקת בעבודת האדמה, או בטבע הסובב, אלא היא סובבת כולה סביב אירועים היסטוריים מתולדות עם ישראל. לשון אחר – אין זו תפילה אישית אלא תפילה לאומית, כדלקמן:" וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. ו וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי יְהוָה וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ"[6].
חז"ל כינו את הקטע הזה בשם מקרא ביכורים: "מקרא בכורים כיצד? וענית ואמרת לפני ה' אלהיך, ולהלן הוא אומר וענו הלוים ואמרו. מה עניה האמורה להלן בלשון הקודש, אף כאן בלשון הקודש"[7].
אחד הביטויים המוקשים בפסוקים של מקרא ביכורים הם המילים ארמי אובד אבי, שניתנים להתפרש בשני אופנים שונים. לפי האפשרות הפרשנית הראשונה, נושא הצירוף הוא אבי ועליו נאמר שהוא ארמי אובד. לפי זה פירושן של שלוש המילים הוא: אבי, הארמי האובד, ירד מצרימה.
לפי ההבנה השנייה, נושא המשפט במקרא ביכורים הוא ארמי ועליו נאמר שהוא אובד אבי. בשני המקרים מי שיורד לארץ מצרים הוא אבי, אך השאלה היא אם ארמי אובד הוא תיאורו של האב שירד מצרימה, או שמא דמות אחרת שגרמה לאב לרדת למצרים[8].
הפרשנות שנוצרה בעקבות מילים אלה של מקרא ביכורים הינה רחבה מני ים ומפאת קוצר היריעה לא נוכל להתייחס אל כלל מרכיביה. המקובל על רוב הפרשנים כי האב המוזכר שירד למצרים הוא יעקב אבינו, למרות שיש פרשנים הטוענים כי המדובר באבי האומה – אברהם, שלפי המסופר ירד אף הוא למצרים[9].
הפרשנות הראשונה, שדמותו של היורד מצרימה במקרא ביכורים הוא יעקב, מקבלת תימוכין בהגדה של פסח:" צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ולבן ביקש לעקור את הכל, שנאמר ארמי אובד אבי וירד מצרימה". לפי מדרשים שונים, לבן היה רשע גדול מפרעה, שזה האחרון רצה להרוג רק את הזכרים ואילו לבן ביקש לעקור את הכל, כלומר להורג את כולם. למרות הקביעה החריפה והחד משמעית כלפי כוונותיו של לבן, שלא התממשו בפועל, הרי שמפשט הפסוקים לא ניתן לראות את לבן באור שלילי שכזה, הגובר אפילו על רשעות פרעה. אלא אם כן יש לחז"ל כוונה נסתרת בהשחרת דמותו של לבן, יתר מפרעה. ואכן כאשר בודקים את דברי חז"ל, מוצאים אנו כי לבן מזוהה לא פעם עם בלעם הרשע, והמדרשים השונים מדביקים לאופיו של לבן תיאורים של רמאי, רשע, עובד עבודה זרה וחמדן. שמו, לבן הוא היפוך לתכונותיו, שהן שחורות משחור, סוג של איפכא מסתברא. עדיין לא ברור מדוע חז"ל התאמצו כל כך בהשחרת דמותו של לבן? על יש דעות רבות ואנו נתייחס לדעה המרכזית בנושא.
חז"ל ככול הנראה התאמצו להשחיר את פניו והתנהלותו של לבן, כדי לכסות על התנהלותו של יעקב. זה האחרון היה עם לבן בקשרים רבים, ומעשה הרמייה שלו ושל אימו רבקה, בנטילת הברכות מידי יצחק, הטיל על יעקב כתם מוסרי גדול. השחרת לבן סללה את הדרך לעצב את דמותו המקראית של יעקב באור חיובי יותר, ולעמעמם את כשליו המוסריים.
הזוהר בפרשתנו איננו מדבר כלל על לבן הארמי, ועיקר הזכרתו נעשית בזוהר על ספר בראשית. להלן נביא מספר מבואות אודות לבן.
המקום המפורט הראשון בו הזוהר מתייחס ללבן ולאופיו מצוי בפרשת תולדות, בספר בראשית, כדלקמן:" אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וְכֵן בְּלָבָן נִרְאֶה כָּךְ, מִשּׁוּם שֶׁהֲרֵי הוּא הָיָה מְכַשֵּׁף, כַּכָּתוּב נִחַשְׁתִּי וַיְבָרֲכֵנִי ה' בִּגְלָלֶךְ. וְאַף עַל גַּב שֶׁיַּעֲקֹב נִקְרָא אִישׁ שָׁלֵם, מִשּׁוּם כָּךְ הָיָה שָׁלֵם, עִם מִי שֶׁהִצְטָרֵךְ לוֹ לָלֶכֶת עִמּוֹ בְּרַחֲמִים הָיָה הוֹלֵךְ, וְעִם מִי שֶׁהִצְטָרֵךְ לוֹ לָלֶכֶת עִמּוֹ בְּדִין קָשֶׁה וּבְעַקְמִימוּת הָיָה הוֹלֵךְ, מִשּׁוּם שֶׁשְּׁנֵי חֲלָקִים הָיוּ בוֹ, וְעָלָיו כָּתוּב עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל. עִם חָסִיד בְּצַד הַחֶסֶד, וְעִם הָעִקֵּשׁ בַּצַּד שֶׁל הַדִּין הַקָּשֶׁה, הַכֹּל כָּרָאוּי"[10].
בקטע זה לבן מוגדר כמכשף, דבר שמתכתב ללא ספק עם דמותו הדמונית של בלעם. שניהם שאבו את כוחם מכוחות הרע, הסטרא אחרא, והם הופנו או כנגד יעקב או כנגד בני ישראל. בספר בראשית לבן מנסה לרמות את יעקב, אולם יעקב שהוא בדרך כלל כנגד ספירת תפארת, יכול הוא להתמודד עם מעשיו של לבן, היות והזוהר מייחס באופן נועז ליעקב היבט של שתי ספירות נוספות, חסד ודין, שספירת תפארת באופן רגיל מאזנת ביניהם, כך שיעקב יכול היה להשיב מלחמה שערה לניסיונות הרמייה של לבן.
ר' חיים ויטאל בספרו עץ החיים, מפרש כך דברי הזוהר ומתאר בקיצור נמרץ את הקשר, סוד הגלגול, בין לבן ובלעם, ואת מקור כוחו של לבן במעשיו הנפסדים:" וכבר נתבאר אצלינו כי לבן הארמי אבי אביו של בלעם והוא עצמו נתגלגל בבלעם וממנו למד בלעם בן בנו מעשה כשפים וחכמה הזאת היתה חכמתו של לבן הארמי אשר שיבח עצמו ואמר יש לאל ידי לעשות עמכם רע וע"ד הנאמר בבלעם...וזה ענין חכמת התרפים(סוג של עבודה זרה) אשר ללבן אשר ע"י אלו התרפים היה משיג כל הארותיו"[11].
נחזור לדיון אודות רמאותו של לבן, הבאה לידי ביטוי בהמשך דברי הזוהר, באופן הבא:" וְלָמַדְנוּ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, הוּא רַמַּאי וּמֵעוֹלָם רַמַּאי, וְשֶׁכֵּן יֵצֶר הָרָע שֶׁהוּא רַמַּאי. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי - עֶצֶם רַמַּאי. מִפַּדַּן אֲרָם - מִצֶּמֶד רַמָּאִים... אֲחוֹת לָבָן - אֲחוֹת יֵצֶר הָרָע הָאֲרַמִּי"[12].
בדברים אלה קובע הזוהר כי לבן הארמי היה בן למשפחה שעסקה ברמאות של אנשים תמימים. דמותו זו של לבן, לפי דברי ר' שמעון, הינה כנגד יצר הרע המרמה את האדם בתחבולותיו וגורם לו לחטוא. אמנם אין כאן לכאורה אמירה לגבי מקור כוחם התיאוסופי של לבן ומשפחתו, אבל כאמור מקור הרמאות שכבר נזכר קודם לכן הוא בכוחות הסטרא אחרא.
הזוהר לא מתעלם מהסביבה הרעילה של משפחת לבן, אך קובע, בדומה למדרשי חז"ל, כי ברבקה לא דבק רבב מההתנהלות זו: "בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי, מָה אִכְפַּת לָנוּ כָּל זֶה, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת רִבְקָה, וְכָעֵת אָמַר בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי, וְאַחַר כָּךְ מִפַּדַּן אֲרָם, וְאַחַר כָּךְ אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי? אֶלָּא פֵּרְשׁוּהָ, שהייתה בֵּין רְשָׁעִים, וְהִיא לֹא עָשְׂתָה כְּמַעֲשֵׂיהֶם. שהייתה בַּת בְּתוּאֵל, וּמִפַּדַּן אֲרָם, וַאֲחוֹת לָבָן, וְכֻלָּם הָיוּ רְשָׁעִים לְהָרַע, וְהִיא הֶעֶלְתָה מַעֲשִׂים כְּשֵׁרִים וְלֹא עָשְׂתָה כְמַעֲשֵׂיהֶם"[13].
הזוהר לא מחדש כאן חידוש תיאוסופי, אלא מדבר על העובדה שרבקה על אף שהייתה בביתם של רשעים ורמאים לא למדה ממעשיהם, כך מתאר המדרש את חוסנה המוסרי של רבקה:" אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ לְפִי שֶׁבְּנוֹתָן שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מְשַׁמְּרוֹת עַצְמָן מִמְּקוֹם עֶרְוָתָן וּמַפְקִירוֹת עַצְמָן מִמָּקוֹם אַחֵר, אֲבָל זֹאת בְּתוּלָה מִמְּקוֹם בְּתוּלִים, וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ, מִמָּקוֹם אַחֵר. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר בְּתוּלָה, אֵין אָנוּ יוֹדְעִים וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ, אֶלָּא אֲפִלּוּ אָדָם לֹא תָבַע בָּהּ, עַל שֵׁם לֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הָרֶשַׁע... וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל, כָּל הַנָּשִׁים יוֹרְדוֹת וּמְמַלְּאוֹת מִן הָעַיִן, וְזוֹ כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אוֹתָהּ הַמַּיִם מִיָּד עָלוּ, אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתְּ סִימָן לְבָנַיִךְ, מָה אַתְּ כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אוֹתָךְ הַמַּיִם מִיָּד עָלוּ, אַף בָּנַיִךְ כֵּיוָן שֶׁהַבְּאֵר רוֹאָה אוֹתָן מִיָּד תִּהְיֶה עוֹלָה, כמו שכתוב אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר"[14].
הזוהר מתייחס לדמותה התיאוסופית בפרשת חיי שרה, ואומר שרבקה באה מצד הדין כמו יצחק, אולם יש שוני בהיבט של מידת הדין שלהם, כדלקמן:" וְרִבְקָה בָּאָה מִצַּד שֶׁל הַדִּין הַקָּשֶׁה, וְהִתְעַלְּתָה מִבֵּינֵיהֶם, וְהִתְחַבְּרָה עִם יִצְחָק. שֶׁהֲרֵי רִבְקָה בָּאָה מִצַּד הַדִּין הַקָּשֶׁה, וְאַף עַל גַּב שֶׁהָיְתָה מִצַּד הַדִּין הָרָפֶה וְחוּט שֶׁל חֶסֶד תָּלוּי בָּהּ, וְיִצְחָק דִּין קָשֶׁה וְהִיא רָפֶה - הָיוּ כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים. וְאִם לֹא שֶׁהִיא רָפֶה, לֹא יָכוֹל הָעוֹלָם לִסְבֹּל אֶת הַדִּין הַקָּשֶׁה שֶׁל יִצְחָק. כְּמוֹ כֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְזַוֵּג זִוּוּגִים בָּעוֹלָם, אֶחָד תַּקִּיף וְאֶחָד רָפֶה, כְּדֵי שֶׁהַכֹּל יִתַּקֵּן וְיִתְבַּסֵּם הָעוֹלָם"[15], כלומר גם יצחק וגם רבקה הם כנגד מידת הדין, אולם השוני ביניהם שרבקה באה מצד הדין הרפה ואילו יצחק בא מצד הדין הקשה, אחרת לדברי הזוהר העולם לא היה יכול להכילם יחדיו, אם שניהם היו באים מצד הדין הקשה, ומקוצר היריעה לא נמשיך לדון בדמותה של רבקה כאן.
הזוהר על פרשת וישלח מתייחס שוב ללבן כמכשף, הקשר שלו אל בלעם, ועל עמידתו של יעקב מול מעשיו, תוך הזכרת המשפט ממקרא ביכורים, ארמי אובד עמי, כדלקמן:" אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מָה רָאָה יַעֲקֹב שֶׁשָּׁלַח לְעֵשָׂו וְאָמַר עִם לָבָן גַּרְתִּי, וְכִי מֶה עָשָׂה בִּשְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל עֵשָׂו שאמר דָּבָר זֶה? אֶלָּא לָבָן הָאֲרַמִּי, קוֹלוֹ הָלַךְ בָּעוֹלָם, שֶׁלֹּא הָיָה אָדָם שֶׁיִּנָּצֵל מִמֶּנּוּ, וְהוּא הָיָה מְכַשֵּׁף בִּכְשָׁפִים וְגָדוֹל בַּקּוֹסְמִים, וַאֲבִי בְּעוֹר הָיָה, וּבְעוֹר אֲבִי בִּלְעָם, שֶׁכָּתוּב בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הַקּוֹסֵם, וְלָבָן חָכָם בַּמְּכַשְּׁפִים וּבַקּוֹסְמִים יוֹתֵר מִכֻּלָּם, וְעִם כָּל זֶה לֹא יָכֹל לְיַעֲקֹב, וְרָצָה לְאַבֵּד אֶת יַעֲקֹב בְּכַמָּה כְּלֵי זַיִן. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי. אָמַר רַבִּי אַבָּא, כָּל הָעוֹלָם הָיוּ יוֹדְעִים שֶׁלָּבָן הָיָה גְּדוֹל הַחֲכָמִים וְהַמְּכַשְּׁפִים וְהַקּוֹסְמִים, וּמִי שֶׁרָצָה לְאַבֵּד אוֹתוֹ בִּכְשָׁפָיו, לֹא נִצַּל מִמֶּנּוּ, וְכָל מַה שֶּׁיָּדַע בִּלְעָם - מִמֶּנּוּ הָיָה, וְכָתוּב בְּבִלְעָם כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר, וְכָל הָעוֹלָם הָיוּ פוֹחֲדִים מִלָּבָן וּמִכְּשָׁפָיו. וְדָבָר רִאשׁוֹן שֶׁשָּׁלַח יַעֲקֹב לְעֵשָׂו - אָמַר עִם לָבָן גַּרְתִּי"[16].
הזוהר מכתיר בדבריו אלה את לבן כגדול המכשפים והקוסמים, כך שגם בלעם דורות רבים אחריו למד את ידע הכישוף ממנו, כלומר מהמסורת המשפחתית של לבן. ברם, יעקב למרות כוחו העצום של לבן בעשיית כשפים, כוח המגיע כאמור מכוחות הטומאה, עמד איתן כנגדו כפי מאמר הפסוק על אתר בפרשתנו, ארמי אובד אבי. לבן הארמי שרצה לאבד את יעקב לא צלח במלאכתו, היות ויעקב הוא בדרך כלל כנגד ספירת תפארת, ספירה הממצה בין ספירות חסד ודין, והיות שלבן בא מצד הסטרא אחרא ומצד הדין, יעקב בשל רמתו התיאוסופית הצליח לבלום את זממו של לבן.
כיצד רצה לבן להשמיד את יעקב בכוח הפה?, כדלקמן:" בֹּא רְאֵה מַה כָּתוּב בְּבִלְעָם וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה. בְּלָבָן כָּתוּב וַיָּבא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִשָּׁמֶר לְךְ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב וְגוֹ'. פֶּן תְּדַבֵּר? פֶּן תַּעֲשֶׂה לְיַעֲקֹב רָעָה צָרִיךְ לִכְתֹּב, אֶלָּא לָבָן לֹא רָדַף אַחֲרֵי יַעֲקֹב בְּכֹחַ גִּבּוֹרִים לַעֲרֹךְ בּוֹ קְרָב, שֶׁהֲרֵי חֵיל יַעֲקֹב וּבָנָיו גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, אֶלָּא לְהָרְגוֹ בְּפִיו וּלְהַשְׁמִידוֹ אֶת הַכֹּל. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי. וְלָכֵן כָּתוּב פֶּן תְּדַבֵּר וְלֹא פֶּן תַּעֲשֶׂה. וְכָתוּב יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת. מִנַּיִן הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁיְּכֹלֶת הָיְתָה בְּיָדוֹ? אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר אֱלֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי. וְזוֹהִי הָעֵדוּת שֶׁצִּוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָעִיד, שֶׁכָּתוּב וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךְ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי..."[17]. רוצה לומר שלבן ניסה להכחיד את יעקב בכוח הכשפים שיצאו מפיו(בדומה לבלעם, שאין כוחו אלא בפיו), ולא באמצעות כוח צבאי, היות וכוחו הצבאי של יעקב היה עדיף וחזק מכוחו הצבאי של לבן. וכדי לזכור פרשייה זו לעדי עד, שתלו אמירה מחייבת במקרא ביכורים והיא כאמור ארמי אובד אבי. אמירה זו מתכתבת עם הרצון של לבן להרוג את יעקב בפיו, מעשה שלא צלח, בין השאר בגלל ההגנה של ה' על יעקב ועל בניו. בנוסף קשה להתעלם מהשזירה תודעתית של הזוהר בדברים אלו למעשיו של בלעם, שביקש אף הוא לקלל ולהשמיד את בני ישראל בפיו, וה' הפך את קיללתיו לברכות.
ר' יוסף ג'יקטיליה מתייחס ללבן הארמי בשני ספרי התאוסופיה האחרונים שכתב, שערי צדק ושערי אורה
בספרו התיאוסופי הגדול והראשון שערי צדק, בשער העשירי העוסק בספירת כתר, אומר ג'יקטיליה את הדבר הבא אודות היחסים בין יעקב ללבן:" ... דע כי יעקב צריך למקלות הללו(יעקב לקח מקלות לבנים כדי ליצור לו צאן משלו), בהכרח לפי שהיה עסקו עם לבן הארמי, (שהוא סמל של ) לובן הרמאות. (דוגמא לרמאות שנאחזת לכאורה בקדושה), את החזיר כי מפריס פרסה הוא והוא גרה לא יגר, כי יש מקומות במרכבה(האלוהית),שכוחות הטומאה נאחזות בהם, הם נקראות קשר הנחש(שהוא סמל הטומאה וכוחות הסטרא אחרא), ונקראות גם לבן הארמי, (ש)מרמה את הבריות... ולפיכך לבן הארמי אמר ליעקב נחשתני ויברכני ה' בגללך לפי שיעקב ולבן שניהם ירשו את מקום הלובן, יעקב ירש מקום הלובן הפנימי, ראש(ספירת) הכתר(שהיא כולה רחמים ללא סייג של דין לכן היא מסומלת בצבע לבן, צבע הכפרה והרחמים)... ולבן הארמי ירש לובן הרמאות מקום הכוחות החיצוניות(כלומר לבן בדומה לשבעים אומות העולם נאחז במרכבה מבחוץ מכוח הטומאה)... וזהו סתר גדול מסתרי האמונה וסתרי התורה(שה' יצר גם את החלק החיצון של המרכבה, כאשר המדובר בעצם בכוחות חוץ אלוהיים הבאים מכוחות הטומאה, והם נמצאים על גבול עולם הספירות)... ודע כי לבן הארמי היה אביו של בלעם( ככול הנראה אין המדובר על היותו אביו הביולוגי, אלא אביו הרוחני), וזה הרשע היה בקי בכל הנחשים(כוחות הטומאה והקללות) בעולם ורצה להילחם עם יעקב(בכוחו בפיו)... ולפי שלבן הארמי היה כן הוצרך יעקב להתנהג עמו בקצת הלובן שברמאות(אותם כוחות שנאחזים בעולם המרכבה מבחוץ)... והנה יעקב וישראל ירשו הלבנון ועל ידו מתחברות כל הספירות(יעקב הוא כנגד ספירת תפארת שעולה עד ספירות חכמה וכתר, וכך הוא מחבר את כלל הספירות האלוהיות)... והנחש הוא ראש הנגעים(סימני צרעת) שהם באים בלבן הארמי וזהו סוד מוציא שם רע – מצורע... (וכל הנגעים הללו) באים מלבן הארמי כי הנחש הוא רוכב על לבן הארמי וסמאל(שר של אדום הפועל באמצעות לבן, היות ויש לו אחיזה וקירבה לעולם האלוהי) רוכב על הנחש, ולפי (שיש לבן שקשור לכוחות הטומאה) שהרי לבן ואדום מוסכמים כאחד ושניהם רשעים(מכיוון שיש לכוחות הטומאה התאגדות חזקה על ידי סמאל והנחש הרי) כשלג ילבינו(כלומר שתהיה תשובה וכפרה לעם ישראל כנגד כוחות הטומאה, והדבר נעשה בעבודת כוהן גדול ביום הכיפורים במקדש)"[18].
קטע מורכב זה מתחיל בניסיון להסביר כיצד יעקב יצר לו עדר משלו באמצעות מקלות לוז לבנים. משם עובר ג'יקטיליה ליחסי יעקב ולבן במישור התיאוסופי, שאת חלקם כבר מצאנו גם בדברי הזוהר. כך לדוגמא לבן מוצג כאבי המכשפים שמכשף מומחה כבלעם למד ממנו את תורת הכישוף. ג'יקטיליה שוזר כאן מוטיב נוסף שהן לבן והן סמאל שרה של אדום, יש להם אחיזה במרכבה האלוהית אבל מחוצה לה, כך שהם קרובים לעולם הקדושה אבל הם נאחזים בו כאמור מבחוץ. כוח הרע של לבן לפי דברים אלה, הינו עצום ורב אולם יעקב יכל לו היות והוא כנגד ספירת תפארת שעולה עד ספירת חכמה וספירת כתר העליונה, ובכך הוא מאגד ומחבר את כלל הספירות בעולם האלוהי, לכן לבן(ובלעם אחריו) לא צולח בניסיונותיו לפגוע בעם ישראל. הצבע הלבן שייך בעיקרון לספירת כתר, ספירה שהיא רחמים גמורים ללא סיג של דין, ומנגד להם עומדים כוחות הטומאה של לבן(שנקרא כך בסגי נהור), הנחש וסמאל רוצים ליצור דריסת רגל בעולם זה ללא הועיל.
גם בספרו שערי אורה נדרש ג'יקטיליה למאבק בין יעקב ללבן בעיקר בשער השישי והשער העשירי בספר
בשער השישי אומר ג'יקטיליה את הדבר הבא: "... ודע כי כשרדף לבן הארמי אחר יעקב וביקש לעקור את הכול, באה מידה הזאת לעקור את לבן וללחום בו, כי בכוח גדול ועליון היה בא לבן הארמי(לפי דברים אלה לבן הארמי אינו אלא נציגו של הסטרא אחרא, הנחשב לכוח עליון, ואנו נשוב לדבר על כך בדברי ג'יקטיליה בשער העשירי), ואל יהיה בעיניך דבר נקל שאמר התורה ארמי אובד אבי(בפרשתנו, מקרא ביכורים), כי לבן ביקש לעקור את הכול שורש וענף(כלומר לבן לפי הפירוש הקבלי האמור בא לעקור לא רק את יעקב ובניו בעולם השפל, אלא גם בא לפגוע בעולם הספירות בכך שהוא יעצור את השפע שמגיע מעולם הקדושה). וכשראה יעקב שבאה מידת הפחד(ספירת דין) לסייעו, נתגבר והתחיל להראות גבורתו ותוקפו אצל לבן, וזהו שאמר הכתוב, ויחר ליעקב וירב בלבן. ואם יעקב חלוש היאך עושה מריבה עם לבן? אלא דע כי מידת הפחד(ספירת דין) באה לסייע את יעקב. ומניין לנו ראייה(מהכתוב)? שאמר יעקב ללבן, לולי אלהי אבי אברהם ופחד יצחק היה לי כי עתה ריקם שלחתני, פחד יצחק היה לי ובא לסייעני(כלומר פחד יצחק שהיא ספירת דין בא לעזרתו של יעקב כנגד לבן)"[19]. ג'יקטיליה מפרש באופן תיאוסופי את הפסוק ארמי אובד אבי באופן שלבן לא רק רצה להשמיד את יעקב ויוצאי חלציו אלא גם לפגוע בשפע האלוהי היורד מעולם הקדושה.
בשער העשירי של ספרו שערי אורה מדבר ג'יקטיליה אודות ספירת כתר, הספירה העליונה ביותר הנקראת גם ראש הלבן, כדלקמן:" והספירה הזאת(כתר) נקראת ראש הלבן(כלומר ראש הלבן הוא סמל לכתר, ומופיע כך גם בזוהר – חלק ג', דף קכט, עמוד ב', דף קלה, עמוד א', אולם בזוהר המדובר בהקשר של מספר ראשים, שהעליון הוא אין סוף עצמו והשני, הוא כתר הנדבק באין סוף. מראש הלבן האמור כאן נובעים מידות הרחמים עד לספירת מלכות)... והטעם לפי שהספירה הזאת היא סוד עולם הרחמים הגדולים... והיא מלבנת עונותיהם של ישראל... הספירה הזאת(כתר) בתכליתה לובן, ויש מקום אחד מחוץ למחנה בתכלית השחרות(כלומר הצבע הלבן במהותו הוא יסוד כל הצבעים האחרים, שכן הוא ניתן לצבועו בכל צבע. לעומת זאת הצבע השחור הוא סוף כל הצבעים, היות ואי אפשר ליצור ממנו צבע כלשהוא. רוצה לומר שהראש העליון של האלוהות הוא כנגד הצבע הלבן, כי ממנו נגזרות כל האפשריות של המציאות. הסטרא אחרא לעומת זאת צבעה שחור, והוא כנגד לבן הארמי)... ודע כי יש לבן הארמי(לבן הארמי כאמור הסטרא אחרא, המנוגד לספירת כתר ולראש העליון של האלוהות, מראה עצמו כאילו הוא לבן וטהור לגמרי, אולם האמת היא שהוא שחור וטמא מקודקודו ועד כף רגלו) המרמה את הבריות וצד אותם למדורי החושך... וזה לבן הארמי ביקש להזדווג ליעקב ולעקור את הכול שורש וענף, כי כן דרכו לכל מי שהוא פוגע בו, לולי אלהי אברהם ופחד יצחק. ויעקב בכוח עליון שהיה בו הציל כל ממונו של לבן הארמי בכוח המקלות אשר פיצל מחשוף הלבן אשר על המקלות(כלומר יעקב לפי דברים אלה ניצח את לבן בכוח לובן הקדושה של ספירת כתר, כי יעקב שהוא כנגד ספירת תפארת, שהיא סוד הקו האמצעי בעולם הספירות, ומגיע עד לספירת כתר)"[20].
העקרון המרכזי מדברי ג'יקטליה אלה הוא שלבן הארמי, שנקרא כך על צד ההיפוך, בהיותו טמא שהצבע השחור נאות לו, רצה לא רק להרוג את יעקב ואת בניו, אלא רצה גם להפר את האצלה של השפע האלוהי מספירת כתר. זה הפירוש הקבלי הנאות לפסוק בפרשתנו העוסק במקרא ביכורים – ארמי אובד אבי. ברם מחשבתו זו לא עלתה בידו היות שלפי הפירוש הקבלי, יעקב שהוא כנגד ספירת תפארת, עולה בקו ישר במרכז עולם הספירות עד ספירת כתר. בכוח זה הוא מנע מלבן, שהיה רב מג בחסד עליון , לבצע את זממו.
אחרית דבר
פרשת כי תבוא במצוות הבאת ביכורים, שבמהלכה אומר המביא פסוקים הנקראים מקרא ביכורים. בין שלל הדברים שנאמרים שם, יש ביטוי אחד שהוא קשה להבנה - ארמי אובד אבי. קושי פרשני זה הביא לשלל פרשנויות, שהמקובלת ביותר היא שלבן הארמי ביקש לעקור את יעקב ואת בניו.
בפרשנות הקבלית, הן של הזוהר והן של יוסף ג'יקטיליה בחיבוריו התאוסופיים, שערי צדק ושערי אורה, מחדד ג'יקטיליה את העובדה שלבן היה רב מג, שאפילו בלעם דורות אחריו למד את כשפיו. לבן לפי פרשנות קבלית נועזת זו, שהיה לו גישה לעולם הקדושה, ניסה באמצעות כשפיו להרוג את יעקב ובניו וגם לסתום את הגולל על השפע היורד מספירת כתר עד ספירת מלכות, ושם הוא מגיע אל מחוץ עולם האצילות (העולם האלוהי).
ברם, יעקב אבינו שהוא כנגד ספירת תפארת הצליח לבלום את זממו זה של לבן היות וספירת תפארת שהיא סוד הקו האמצעי בעולם הספירות, ומגיעה עד לספירת כתר. עובדה זו בלמה כאמור את זממו של לבן, ויתכן שאף את זממו של בלעם דורות רבים אחר כך.
[לאוסף המאמרים על פרשת כי תבוא, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, לחצו כאן]
מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!
נושאים להעמקה
מקורות והעשרה
- פנחס יחזקאלי (2019), פרשת כי תבוא באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 14/9/19.
- פנחס יחזקאלי (2023), הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 18/10/23.
[1] דברים, פרק כ"ו, פסוקים: א' – ב'.
[2] בראשית, פרק א', פסוק א'.
[3] איוב, פרק ח', פסוק ז'.
[4] שמואל א', פרק ט"ו, פסוק כ"א.
[5] ירמיהו, פרק מ"ט, פסוק ל"ה.
[6] דברים, פרק כ"ו, פסוקים: ה' – י'.
[7] משנה, סוטה, פרק ז', משנה ג'.
[8] ראה - אביגדור שנאן, ארמי אובד אבי, מיהו הארמי ומיהו האב במקרא ביכורים, נהרדעה , דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, כי תבוא ,תשס"ב.
[9] ראה – בראשית, פרק י"ב ואילך.
[10] זוהר, חלק א', דף קלט, עמוד ב'. תרגום שלי.
[11] ר' חיים ויטאל, ספר עץ החיים, שער לח, פרק ג', פיסקה ד'.
הספר עץ חיים הוא שמו של חיבור יסודי בכתבי האר"י. את הספר כתב הרב חיים ויטאל שהיה תלמידו המובהק של האר"י, ובו נפרסת משנתו של האר"י, אותה כתב הרב ויטאל מפיו. הספר חידש שיטה בקבלה, והשפיע רבות על עולם החשיבה היהודי, ובעיקר על תנועות המקובלים והחסידות.
על ר' חיים ויטאל ראה:
גרשם שלום, שטר ההתקשרות של תלמידי האר"י, ציון, ה, ת"ש, עמ' 138–139.
גרשם שלום, הערך: חיים ויטאל, אנציקלופדיה יודאיקה, כרך 16, ירושלים 1972, עמודים: 171–176.
ישעיהו תשבי, העימות בין קבלת האר"י לקבלת הרמ"ק, ציון, ל"ט, תשל"ד, עמוד 33, הערה 83.
קרל אריך גרוצינגר, יסודות ומגמות בתיאורי הקוסמולוגיה בכתבי האר"י, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, כרך י', תשנ"ב, עמודים: 37 – 46.
עודד ישראלי, למי נתגלה אליהו?, שי לזאב גריס, כרמל, ירושלים, 2021, עמודים: 77 – 92.
יוסף אביב"י, קבלת האר"י, מכון בן צבי, ירושלים, 2008.
[12] זוהר, חלק א', דף ק"מ, עמוד ב'.
[13] שם, דף קלו, עמוד ב'.
[14] בראשית רבה, ס', ה'.
[15] זוהר, חלק א', דף קלז, עמוד א'.
[16] שם, דף קסו, עמוד ב'.
[17] שם, דף קסז, עמוד א'.
[18] מתוך – הקטע האחרון של הספר שערי צדק לר' יוסף ג'יקטיליה, אפרים גוטליב, מחקרים בספרות הקבלה, ערך יוסף הקר, ת"א, תשל"ו, עמודים: 158 – 162.
אסי פרבר גינת, פירוש המרכבה לר' יוסף ג'יקטיליה, ערך דניאל אברמס, לוס אנג'לס, תשנ"ח.
[19] יוסף ג'יקטיליה, שערי אורה, מהדורת יוסף בן שלמה, מוסד ביאליק, כרך ב', תשמ"א, עמוד 27.
[20] שם, עמודים: 125 – 126.
Pingback: אהוד נשרי: הפסוק "ארמי אובד אבי", מה משמעו? | ייצור ידע
Pingback: פרשת 'כי תבוא' באתר 'ייצור ידע' | ייצור ידע
Pingback: הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, באתר ייצור ידע | ייצור ידע
Pingback: אבי הראל: מיהו ארמי אובד אבי | ייצור ידע